פרק 1
דפיקה על הדלת מקפיצה אותי. ידי רועדות מתשישות, מפחד ומצער כשאני פותחת את מנעול הדלת של חדרי שבמגורי התלמידים ומסובבת את הידית. אנחת רווחה נמלטת מפי כשאני רואה את רָאפֵה גֶ'פְריז בפתח הדלת. אף שאנחנו לומדים באותו מסלול, יש בינינו מעט מאוד מן המשותף. אני מהמושבות ושרדתי את המבחן כדי להגיע לכאן. הוא מהעיר טוֹסוּ, שם תלמידים המקורבים לבוגרי האוניברסיטה משנים קודמות מתקבלים אליה בזרועות פתוחות. אנחנו לא חברים. אפילו אחרי שעזר להציל את חיי אתמול בלילה, איני יודעת אם אני יכולה לבטוח בו. אבל אין לי ברירה.
ראפה לא נראה מוטרד, אבל אני יכולה לראות את האזהרה בעיניו כשהוא נכנס לחדר המגורים שלי וסוגר את הדלת מאחוריו. "סִיה, הם יודעים."
אני חשה פיק ברכיים ונאחזת במשענת של כיסא כדי להתייצב. "יודעים מה?"
שיצאתי מהקמפוס? שאני יודעת שהמרד המונהג על ידי האיש שעזר לי במהלך המבחן הוא לא מה שהמורדים מאמינים שהוא? שהמורדים יצאו בקרוב למאבק שיוביל אותם אל מותם? שדיימון... אני הודפת את השאלה הזאת ממחשבותי.
"פרופסור הוֹלְט יודעת ששנינו יצאנו מהקמפוס." עיניו הכהות פוגשות בשלי. "וגריפין התחיל לחפש את דיימון."
מובן שגריפין יחפש את חברו. כשלא ימצא אותו, הוא יודיע על כך לראש תחום הלימוד שלנו, פרופסור הולט. היא תתהה למה תלמיד לימודי הממשל של העיר טוסו נעלם. האם ד"ר בארנס ופקידיו יאמינו שהלחץ להצליח גרם לדיימון לברוח? או שיפתחו בחיפושים אחריו ויגלו שהוא מת? הבהלה מתחילה להתגבר. אני אומרת לעצמי שלא היתה ברירה אחרת. אבל אולי כן היתה?
אני נדה בראשי. אם אני לא רוצה בעתיד להיות מוכוונת מחדש או גרוע מכך, אני מוכרחה להימנע ממחשבות על העבר. אין כללים האוסרים עלינו לצאת מהקמפוס. על כך בלבד לא יוכלו להעניש אותי. אבל אם הם יודעים מה ראיתי...
אני נושמת נשימה עמוקה כדי להירגע, ואז שואלת, "פרופסור הולט יודעת מתי יצאנו או אם יצאנו יחד?"
אצבעותי ממששות את סמל הברק שעל צמיד הזהב והכסף המקיף את מפרק ידי ואני חושבת על התקן המעקב שנמצא בתוכו. ההתקן שחשבתי שהצלחתי לנצח. אלא שטעיתי. טעיתי בנוגע לכול. עכשיו מיטשל מת ו...
"אני לא חושב שמישהו יודע כמה זמן נעדרנו. אף אחד לא ראה שיצאנו, ולא נראה לי שמישהו הבחין בנו כשחזרנו לקמפוס." ראפה מעביר את ידו בשערו הכהה. "אבל גריפין עצר אותי כשהלכתי למסור את ההודעה שלך לתומאס. הוא שאל אם ראיתי את דיימון. אחר כך הוא רצה לדעת לאן את ואני הלכנו הבוקר. אני לא יודע איך, אבל הוא ידע שהיינו יחד."
לא סיפרתי לראפה על התקן המעקב בצמיד שלו. משהו בי קיווה שלא אצטרך לחלוק איתו את סודותי. לפני שהגעתי לעיר טוסו הזהיר אותי אבי שאסור לי לבטוח באיש. אבל עשיתי זאת. ועכשיו עלי לעשות זאת שוב. ראפה בסכנה משום שעזר לי.
אני מספרת לראפה במהירות על מה שמוצפן בתוך הצמיד ועל המשדר שתומאס ואני תיכננו כדי לחסום את האותות ולהסתיר את תנועותינו מד"ר בארנס. אבל מתישהו אתמול בלילה או הבוקר, המשדר הזה נפל מכיסי. איני יודעת איפה או מתי הוא אבד לי.
ראפה מביט מטה אל הסמל החרוט על הצמיד שלו — קפיץ מסולסל במרכז של מאזני צדק. "הם מנטרים את התנועות שלנו." אין בקולו הפתעה. אין זעם. רק ניד ראש. והוא אומר, "נצטרך למצוא דרך טובה יותר לחסום את האותות אם אנחנו לא רוצים שהם יראו כל צעד שלנו כשנעשה את מה שזה לא יהיה שתיכננת לעשות עכשיו."
מה שתיכננתי...
השבוע תעמוד הנשיאה קוֹלינְדָר באולם הדיונים של ממשלת הקהילות המאוחדות ותבקש מהחברים להצביע על הצעת חוק חדשה. הצעה שאם תאושר, תוציא את ניהול האוניברסיטה משליטתו האוטונומית של ד"ר בּארְנס. הצעה שתאלץ אותו לדווח לנשיאה ותאפשר לה לשים קץ לשיטות שהרגו רבים כל כך, שכל רצונם היה לעזור למושבות שלהם ולארצם. אך למרות רצוני להאמין שההצעה תעבור ושהמבחן יבוא אל קצו, כל מה שלמדתי עד היום אומר לי שהיא נידונה לכישלון. וכשהיא תיכשל, על פי השמועות, תומכיו של ד"ר בארנס יקראו להצבעת אי־אמון בנשיאה. אם הנשיאה תיכשל בהצבעה הזאת, הדבר יביא לא רק לסיום כהונתה בתפקיד, אלא גם לתחילתו של קרב, שלמורדים ולנשיאה אין כל סיכוי לנצח בו, מאחר שד"ר בארנס יודע על תוכניותיהם. למעשה, הוא ותומכו סיימון דין תיכננו את המרד בעצמם. רק לאחרונה גיליתי מהי מטרתו האמיתית של המרד, והיא לזהות, ללכוד, ולבסוף גם לחסל את המתנגדים לשיטת הבחירה של המבחן. בקרוב מאוד ירשה ד"ר בארנס לאנשיו שבקרב המורדים להסלים את הזעם שלהם ולעודד מאבק גלוי, כדי לרסק את המרד באמצעות אלימות משלו. אם תוכניתו של ד"ר בארנס תצליח, ימותו אלה החותרים להביא לסופו של המבחן — ובהם גם אחי.
אני לא יכולה לשבת בחיבוק ידיים ולהניח לזה לקרות, אבל אני לא יודעת איך אוכל לעזור לעצור את האירועים שכבר נעים במהירות לקראת התרחשותם. חשבתי שידעתי. חשבתי שמצאתי דרך לעזור. אבל רק החמרתי את המצב. עכשיו ד"ר בארנס יפקח על תנועותי אפילו יותר מבעבר. הלוואי שהיה לי זמן לשקול את הכול. אחי תמיד הקניטו אותי ואמרו שנדרשות לי שעות לקבל החלטה שאחרים מחליטים בתוך דקות, אך אבי לימד אותי שעניינים חשובים ראויים לבחינה יסודית. ההחלטות העומדות בפני עכשיו הן החשובות בחיי.
האם אני פוחדת? כן. כתלמידה הצעירה ביותר באוניברסיטה, אני מתקשה להאמין שפעולותי יוכלו לשנות את מהלך ההיסטוריה של ארצי. שאני חכמה מספיק כדי לגבור על ד"ר בארנס וצוותו ולהציל חיי אדם. אבל אין דרך אחרת. רוב הסיכויים שאכשל, ולמרות זאת אני מוכרחה לנסות.
"נכון לעכשיו, הדבר היחיד שתיכננתי הוא להכין את שיעורי הבית שלי ולישון קצת." כשראפה מתחיל למחות, אני אומרת, "גם אתה צריך לישון." כתפיו שמוטות ומעידות עליו שהוא עייף בדיוק כמוני. "אולי אם נהיה רעננים יותר נצליח לחשוב על דרך לעצור את הבאות."
ראפה מהנהן. "ובלי קשר, עם כל מה שקרה, כנראה עדיף שנישאר במגורים עד סוף היום. אני בטוח שפרופסור הולט תמנה מישהו להשגיח עלייך. תצטרכי להיות זהירה."
סדרת נקישות עמומה לוכדת את תשומת לבי. והנה היא שוב. אחת. שתיים. שלוש נקישות חלושות בכפתור התמסורת שבמכשיר הקשר שלי. האות שזִין הציע שנשתמש בו כדי להודיע על כך שאחד מאיתנו צריך לדבר. הוא בוודאי מצא מקום שבו הוא יכול לדבר בבטחה. אבל אין זה בטוח עבורי. לא כשראפה נמצא פה. נאלצתי לבטוח בו בנוגע לדברים רבים, אבל לא אתן בו אמון בנוגע לזה. לא במה שקשור לחייו של אחי.
"נתראה בהמשך היום," אני אומרת.
ראפה מטה את ראשו הצדה. שלוש הנקישות נשמעות שוב ועיניו מצטמצמות.
אני מעמידה פנים שאיני שומעת דבר, הולכת אל הדלת ופותחת אותה. "יש לי מטלה שאני חייבת לעבוד עליה."
ראפה סוקר במבטו את חדר המגורים הקטן. לבי הולם כשהוא ממתין שקול הנקישות יישמע שוב. משלא נשמע דבר הוא נד בראשו והולך אל הדלת. "אני אהיה בסביבה אם תצטרכי משהו."
כשהדלת נטרקת, אני נועלת אותה וממהרת אל חדר השינה. אצבעותי מחליקות תחת קצה המזרן ונסגרות סביב המכשיר שהבאתי איתי ממושבת חמשת האגמים. הוא תוכנן לתקשר בטווח של פחות משלושים קילומטרים עם מכשיר אחר שאבי החזיק במשרד. אותו מכשיר שזִין ודאי מחזיק כעת ומחכה לקבל בו את תגובתי.
אני מקישה על כפתור התקשורת שלוש פעמים כדי להודיע לו שקיבלתי את האות.
"סיה, אני לא יכול לתאר לך כמה אני שמח שמיטשל סיפר לך סוף־סוף איפה אני נמצא. רציתי ליצור איתך קשר ברגע שהגעתי לעיר טוסו, אבל מיטשל אמר שעדיף לחכות. את בסדר?"
קולו של זִין ממלא אותי חמימות. כילדה, תמיד יכולתי לספר לזִין הכול. מבין כל אחי, הוא זה שפניתי אליו כשנזקקתי לעזרה. הייתי בטוחה שהוא ימצא פתרון לכל דבר. אני מקווה שזה עדיין נכון.
"אני בסדר גמור." בינתיים. "אבל —"
"יופי." אני שומעת את זִין נאנח. "זה טוב. סיה, אני מצטער שכעסתי כל כך. לא הייתי צריך לתת לך לעזוב בלי להיפרד. קינאתי כי קיבלת את מה שחשבתי שרציתי. לא ידעתי..."
אני חושבת על הכאב שחשתי כשזִין נעלם לפני שיצאתי למבחן. מכולנו, הוא היה הרגשן ביותר. זה שמתרגז ביתר קלות. המהיר ביותר להגיב כשרגשותיו סוערים, ומי שנפגע באופן העמוק ביותר כשיקיריו נפגעים או נלקחים ממנו. לכן הבנתי את היעדרו כשמשפחתי נפרדה ממני ולכן אני יכולה להגיד בכנות, "זה בסדר. חוץ מזה, אם לא היית עוזב בסערה, הייתי מבקשת את רשותך לקחת את מכשיר הקשר הזה והיית מסרב. לא הייתי שורדת את החודשיים האחרונים בלעדיו."
"היית צריכה לראות איך צרחתי כשראיתי את הפתק שלך." זִין צוחק. "אמא אמרה שזה מחיר פעוט לשלם על ההתנהגות שלי, כי יכול להיות שלעולם לא אראה אותך שוב. היא לא רצתה שאבוא לכאן, אבל אבא הבין למה הייתי מוכרח. סיה, קורים פה דברים. דברים חשובים. אני לא יודע אם מיטשל אמר לך, אבל האנשים האלה עומדים לשים קץ למבחן. למנהיגים כאן יש תוכנית שתשנה הכול. זה מסוכן."
"זִין..."
אבל זִין לא מקשיב. כשהייתי קטנה, זִין דיבר איתי שעות על דברים שלא הבנתי, אבל לא היה לי אכפת. אהבתי להאזין לקולו ולדעת שהוא מבין את הדברים שדיבר עליהם. אבל עכשיו הוא לא מבין.
"זִין..."
"וזה מסובך ויידרש לי זמן רב מדי להסביר. אני לא יכול לדבר עוד הרבה כי יחפשו אותי. עם כל מה שקורה, הם לא ממהרים לתת אמון. אפילו עם ההמלצה של מיטשל. אני חושב שהם היו אוסרים אותי ברגע שנכנסתי למחנה אם לא —"
"זִין, עצור!" כשמשתרר שקט, אני אומרת, "מיטשל מת." גרוני מתכווץ. דמעות דוקרות מאחורי עיני. אמירת המילים בקול הופכת אותן אמיתיות מדי. "ראיתי אותו מת."
"סיה, זה לא יכול להיות." אבל בקולו העצור אני שומעת שהוא מזועזע. "הייתי שומע על זה. סיימון או ראנֵטָה היו מספרים לנו." קולו המרגיע של זִין נשמע כמו אז, כשהייתי קטנה וחשבתי שיש מפלצות מתחת למיטה. אלא שעכשיו אי־אפשר להרגיע אותי במילים יפות. אני יודעת שהמפלצות האלה הן אמיתיות.
"סיימון לא היה מספר לכם, כי הוא זה שהרג את מיטשל." אני מביטה בשעון שליד מיטתי. חמש דקות חלפו. אם זִין צודק, עד מהרה יבואו לחפש אותו. אני לא רוצה שישמעו אותו מדבר אל מכשיר הקשר ויחשבו שהוא מרגל. יש כל כך הרבה מה לומר. זמן מועט כל כך לומר הכול. אני חייבת להחליט מה חשוב כרגע ומה יכול לחכות לפעם הבאה שבה נוכל לדבר.
"מיטשל הביא לסיימון את ההוכחה שהנשיאה זקוקה לה כדי לשכנע את אולם הדיונים להצביע על ביטול המבחן בדרכי שלום. אני הסתתרתי לידם." אני עדיין יכולה לראות לנגד עיני את מנהיג המרד כשהרים את אקדחו וירה. שתי יריות. ואז את מיטשל הנופל אל הארץ. "שמעתי את סיימון אומר שהוא וד"ר בארנס יצרו את תנועת המרד כדי לשלוט באלה שרוצים להביא לסופו של המבחן. המרד לא אמיתי."
"המרד אמיתי, סיה." אף שזִין ממשיך לדבר בקול נמוך, אני שומעת את הכעס, את הזעם ואת חוסר האמון מבעבעים מתחת לפני השטח. "את לא חושבת שהייתי יודע אם הוא לא היה אמיתי? האנשים האלה מוכנים להילחם כדי להביא לשינוי."
"אני יודעת שהם מוכנים. זה מה שד"ר בארנס וסיימון רוצים שהם יעשו."
"סיה, לא ייתכן שזה נכון. אני דיברתי עם ראנֵטָה ועם סיימון. סיימון —"
"הרג את מיטשל. אתה לא יכול לבטוח בסיימון." אני לא בטוחה בקשר לראנטה. "מיטשל בטח בו, והוא מת." הבהלה שוב גואה בתוכי. זִין מוכרח להאמין. "התפקיד של סיימון הוא לוודא שהמורדים ייכשלו. אם הנשיאה תפסיד באולם הדיונים והמורדים יתקפו, ד"ר בארנס וסיימון ימתינו להם עם צוותי ביטחון ואבטחה. הם יאמרו שזו הדרך היחידה להגן על העיר. אם לא נעשה משהו, המרד ייכשל. אנשים נוספים ימותו."
"רגע. אם את צודקת..." זִין נושם עמוק. כשהוא מדבר שוב, קולו שקט מלחישה, אך תקיף. "את מוכרחה לצאת מהעיר טוסו."
"אני לא יכולה. יש לי סיבות." הצמיד על מפרק ידי. חברי שאיני יכולה לעזוב. זִין, שנמצא בקרב המורדים שד"ר בארנס מתכנן להרוג. הסיבה האחרונה היא היחידה שאני יודעת איך לטפל בה. "זִין, אתה צריך ללכת. יש כאן בקמפוס בניינים רבים שכמעט אינם בשימוש. אתה יכול להתחבא באחד מהם."
"אף אחד לא אמור לצאת מהמחנה בלי הוראה ישירה של סיימון או של ראנטה."
ראנטה. אישה שמעולם לא פגשתי או ראיתי. כשמיטשל הסביר לי על החלוקה בין המורדים — פלג אחד שחתר לפתרון בדרכי שלום, ופלג אחר, שלא היתה לו סבלנות להמתין, עודד לפתוח במלחמה — הוא אמר שראנטה היא המנהיגה של הפלג השני. היא בוודאי הלכה בדרכו של סיימון פעם, כמו כל המורדים. אם היא מתנגדת לו עכשיו, האם היא יכולה להיות בעלת ברית שלנו? אם זִין היה יכול לדבר איתה...
לא. זִין אמנם חכם, אבל בסערת רגשות הוא פעמים רבות מגיב לפני שהוא חושב לעומק על המצב. הוא אינו חלק מהמרד די זמן כדי להבין את יחסי הכוחות ולהעריך נכונה במי אפשר לבטוח. מי יודע אם יש בכלל מישהו כזה? מיטשל חשב שאפשר לבטוח בסיימון. גם אני חשבתי כך. חוץ מזה, זִין לא היה במבחן. הוא לא יכול להבין מה עובר על המועמדים ועד כמה הוא באמת נורא. זאת לא המלחמה שלו. הוא צריך לצאת משם.
"אתה יכול לברוח בלי שיבחינו בך." המחנה שהמורדים משתמשים בו היה בסיס חיל האוויר לפני שהכה בו טורנדו. ההרס היה כה גדול עד שממשלת הקהילות המאוחדות ויתרה לגמרי על שיקום האזור. אך אף על פי שהקרקע אינה בריאה, צמחו בה עצים. חלק מהצמחים שיגשגו. אם יש מישהו שמסוגל לנווט בנוף הפראי ולהתחבא בו ממי שרודף אחריו, זה אחי.
"אולי. וייתכן שאיאלץ לעשות את זה אם הדברים יקרו כפי שאת מתארת. אבל עוד לא. אני כאן. אולי אצליח לגלות משהו שימושי. אנשים מצפים שהבחור החדש ישאל שאלות. אני רק צריך להבין איזה מין תשובות אנחנו צריכים. אם יש סיכוי..."
אני מחכה שזִין יסיים את המשפט, אבל אני שומעת רק דממה. אני מביטה במכשיר הקשר שבידי ולבי הולם. זִין בוודאי שמע מישהו מתקרב. האם הפסיק לדבר בזמן או ששמעו אותו? אני מחכה שזִין יאותת לי. משהו שיודיע לי שהוא בטוח.
הדקות חולפות לאט. אחת. חמש. עשר. השעון מייסר אותי. דאגתי גוברת עם כל רגע שחולף. אני לוחצת את המכשיר בין אצבעותי בדממה ומנסה להבטיח את שלומו של אחי בכוח רצוני בלבד. מיטשל מת משום שהבאתי לו את ההקלטות ההן. אני לא יכולה לאבד גם את זִין. אם זה יקרה, הוא יהיה אדם נוסף שמת בגלל פעולותי. משהו בי רוצה למצוא את תומאס. הוא היה איתי אמש כשהבחנתי בזִין לראשונה במחנה המורדים. הוא ירצה לעזור. אך עד כמה שאני רוצה לכרוך את ידי סביב תומאס ולסמוך עליו, אני יודעת שאין בכוחו לעשות הרבה. כפי שאין בכוחי. כתלמידים באוניברסיטה, אין לנו כמעט שום שליטה על העולם סביבנו.
אבל יש מישהו שאמור להיות מסוגל לעזור לי. מיטשל לא היה משוכנע שאנחנו יכולים לבטוח בה, אבל אני לא רואה ברירה אחרת. לא עוד. זִין נמצא בקרב כוחות המרד שמוכנים להילחם בד"ר בארנס ובתומכיו. המבחן יבחר בקרוב את סבב המועמדים הבא שלו. יותר ממאה תלמידים יאולצו לקבל החלטות שעלולות להביא לידי סיום החיים שלהם או של אחרים. ואם חלקי במותו של דיימון יתגלה, לא אוכל לפעול עוד כלל. כי אמות. גורלם של אנשים רבים מדי מוטל על הכף, רבים מכדי שאאמין שבכוחי לתקן הכול. אינני אחת ממנהיגי הארץ. הנשיאה כן. זה התפקיד שלה. לא שלי.
אני מוכרחה לשכנע אותה לעזור.
אני לובשת במהירות מכנסיים חומים שקניתי אחרי שהגעתי לעיר טוסו וטוניקה צהובה תואמת מקושטת בכפתורים כסופים. אני מנקה את המגפיים הנוחים אך בלויים שלי, כדי שייראו ייצוגיים ככל האפשר. בדרך כלל אני אוספת את שערי בקשר הדוק במורד עורפי. היום אני מקפידה להברישו עד שהוא מבריק, ואז קולעת אותו לצמות בסגנון שאבי תמיד טען שמשווה לי מראה של אישה צעירה ולא של ילדה. אני מקווה שהוא צדק. כדי שתוכניתי תשיג את מטרתה הנשיאה צריכה לראות בי יותר מתלמידה באוניברסיטה. היא צריכה לראות אישה.
אחר כך אני מגלגלת לכדי כדור מהודק את הבגדים המוכתמים בדם שלבשתי אתמול ותוחבת אותם לתיקי. אי־אפשר להסיר מהבגדים את הדם של דיימון. אמנם אנשים כמעט לא נכנסים לחדרי, אך איני רוצה להסתכן בכך שמישהו יראה את הבגדים. עלי להיפטר מהם.
אני מכניסה את ידי אל מתחת למזרן ומוציאה אקדח קטן שראפה נתן לי. המשקל שאני חשה בכף ידי הוא כאין וכאפס לעומת המשקל שאני חשה בתוך חזי. בחמשת האגמים משתמשים באקדחים. למדתי לירות ברובה בגיל צעיר, ואביה של דיילין לימד אותנו לירות באקדח שלו בערך באותו הזמן שבו למדתי כפל וחילוק. מתוקף תפקידו של אבי נדרשנו לגור בסמוך למקום עבודתו, ומשמעות הדבר היתה לחיות קרוב לחלקת הארץ הלא־משוקמת, מקום שבו שוטטו זאבים משחרים לטרף ויצורים מוטנטיים אחרים. יותר מפעם אחת פצעתי או הרגתי חיה שעמדה לתקוף. אבל אם האקדח הזה יירה, לא יהיה זה בחיה שמחפשת מזון. אני מכניסה לתיקי את מכשיר הקשר, מניחה את רצועת התיק על כתפי ויוצאת מהחדר. אני מקפידה לנעול את הדלת מאחורי.
המסדרונות במגורים שקטים. התלמידים שאני חולפת על פניהם מדברים זה עם זה בקולות מהוסים מהרגיל. אין ספק שהסיבה לכך היא היעלמותו של דיימון. כשאני חולפת על פני תלמידים במדרגות, אני משפילה את מבטי כדי שלא יראו את האשמה בעיני. בכל צעד שאני עושה אני מוצאת את עצמי מקשיבה למכשיר הקשר ומחכה לקליק שיגיד לי שזִין בריא ושלם.
כשאני מגיעה לקומה הראשונה, אני מכריחה את עצמי ללכת בצעדים אטיים ומדודים אל הדלת הראשית כדי שאיש לא יבחין בחרדה שאני חשה בגלל שתיקתו של זִין. עם כל רגע שחולף אני משוכנעת יותר שמשהו איום קרה לו. כשאני דוחפת את הדלת ופותחת אותה, אני מביטה לאחור כדי לראות אם ראפה הבחין בי כשירדתי במדרגות ועקב אחרי. אין שם איש, ואני יוצאת החוצה אל אור השמש של אחר הצהריים. שעוני מורה שיש עוד שעתיים עד שתוגש ארוחת הערב. אם לא אחזור בזמן, יבחינו בהיעדרותי מהארוחה. אבל אין לי ברירה.
אני זוקפת את כתפי והולכת סביב בניין המגורים אל סככת כלי הרכב, ומנסה לא להביט אל המקום שבו דחפנו ראפה ואני את דיימון אל מעבר לצוק. אני מסיעה את אופני החוצה, מביטה סביב לראות אם מישהו רואה אותי ומעבירה את רגלי אל מעבר למושב. כפות רגלי דוחפות את הדוושות. הדאגה לאחי מניעה את גופי קדימה למרות עייפותי.
הגלגלים מחליקים על הגשר המחבר בין שני עברי הבקע הפעור בקרקע, שרוחבו שישה מטרים. זהו הבור שמפריד בין מגורי לימודי הממשל לשאר הקמפוס. רק אחרי שאני פונה אל השביל המוביל לספרייה, אני מביטה אל מעבר לכתפי. קשה לומר בביטחון מהמרחק הזה, אבל נדמה לי שאני מבחינה בגריפין עומד ללא ניע על הגשר ומביט אל החשיכה שבעמק תחתיו. למרות רצוני העז למצוא את תומאס ולבקש ממנו להצטרף אלי לנסיעה, איני עושה זאת. הדבר האחרון שאני מעוניינת בו הוא למשוך תשומת לב לא רצויה לתומאס. אני פונה ומתחילה לרכוב במהירות הגדולה ביותר שבכוחי, בתקווה לגייס עזרה עבור אחי ועבורי.
שדרת הקשתות המשורגות שאני רוכבת תחתיה, הדומה כל כך בסגנונה לצמיד הכרוך סביב מפרק ידי, מזכירה לי שתנועותי מנוטרות. אין איסור על תלמידי האוניברסיטה לעזוב את הקמפוס, אבל אם אתרחק מדי, פרופסור הולט וד"ר בארנס יתהו בוודאי על הסיבות לכך. למרבה המזל, כמתמחה במשרד הנשיאה, יש לי סיבה להגיע אל היעד שאליו אני רוכבת.
אחרי שאני עוברת את שדרת הקשתות אני עוצרת את האופניים שלי, מוציאה את מכשיר הקשר מהתיק ומפעילה את תצוגת הניווט. אף שכבר נסעתי בדרכים האלה קודם, אני עדיין לא בטוחה אילו מהן הן המהירות ביותר. אני קושרת את מכשיר הקשר אל הכידון בעזרת רצועת בד מהבגדים המוכתמים. ברגע שהוא מחובר היטב, אני לוחצת על כפתור החיוג פעם אחת. עוד פעם. פעם שלישית. אין תשובה. אני בולעת את אכזבתי ומכוונת את הגלגלים אל עבר מרכז העיר. כשאני רוכבת, אני רואה לנגד עיני את פניהם של זַנְדְרי, מלאכי, רַיים, אוֹבּידיה ומיטשל. כולם הגיעו לעיר טוסו כדי לעזור לעולם. כולם מתים. אני מוכרחה לעזור לאחי להימלט מגורל כזה. אני רק מקווה שלא מאוחר מדי.
