יופי לי, יופי לי

1

שלשום טרקת לי את הטלפון. ״אם ככה,״ אמרת, ״אני לא רוצה יותר לדבר איתך לעולם.״
בדעת אף אחת מאיתנו לא עלה אף פעם באמת להשליך את המקל במירוץ השליחים הגנטי. אם הכחדה עצמית היא אחד הצפנים הטמונים בנו, שאנחנו נאבקות נגדם בלי הרף - אני זוכרת את הצרחות שלך, את ריח הדם, זוכרת את החבטות על הדלת, את השעטה ההיא, את טעם הדמעות על הלחיים שלך אולי שלי ואת היד שלך שלא יודעת איך לחבק והאם להרחיק - איך זה שנולדת, שנולדתי, שילדתי?

פעמיים שאלת אותי, ״למה את כל־כך שונאת אותנו?״: לפני שלושים ושלוש שנים ולפני חודש. את הפעם ההיא את ודאי לא זוכרת.
בקיץ ההוא חיפשתי כל הזמן מיטות לצנוח עליהן. היו ימים חמים מדי והאור, שכבר שכחתי אחרי שלוש שנים של היעדרות, דלק לי בעיניים גם כשעצמתי אותן.
את הסתובבת באותם ימים, בקיץ, כשחזרנו מלונדון, בחדרים האחרים של הבית החדש בשולי רמת־גן, הבית שלכם, נוכחות קרובה רחוקה. צעדייך נשמעו מעבר לקירות הלבנים הדקים מדי, בכל רגע עלולה להיכנס ולראות אותי מוטלת, לא ממשיכה במשימה שהטלת עלי: לנער, לקפל, לנגב, לערום.
ידעתי שלא אוכל להסביר לך את הסנוורים, את הרגליים הרועדות מכובד, את הזמזום האפל. תמיד היו בך כוחות גופניים לא מובנים, תמיד השתרכתי אחרייך, את שועטת ואני מתנהלת בכבדות, את מסתערת ואני נשמטת, בשוק הפשפשים את הופכת כלים חלודים וכיסאות שבורים וכבר רואה יופי מקורצף או צבוע בכמה שכבות, ואני מחפשת קרנות זווית להישען עליהן.
בנות כמה היינו אז? שלושים ושבע. שמונה־עשרה.
המספרים האלה, המנסים ללכוד רגע, להגדיר אותו: אשה. נערה. הגיל המצוי בגוף. במאגר הזכרונות, במידת ההשלמה, בעוצמת הציפייה.
שתינו התהלכנו בימים של הקיץ ההוא על קו גבול, שעדיין לא ידענו על קיומו. אדם פסע בקיץ ההוא לראשונה על הירח, ונשא בצאתו אל האבק את המשפט המלוטש על הצעד הקטן והצעד הגדול. לא ראינו את כל זה מתרחש בשידור חי, כי שבועיים לפני כן חזרנו ארצה, וכאן הכול התנהל בקצב אחר, בכותרות קטנות בעיתונים, לצד כותרות גדולות הרבה יותר על עוד חייל אחד שנהרג בתעלה ועל סוללות הטילים שהמצרים ממשיכים להזיז.
בלונדון נשאר העולם המחובר אל עצמו ולחלל בשידורי טלוויזיה ישירים. את ישראל הכרתי רק מהמכתבים של אפרת, שבמשך שלוש שנים השתדלה לתאר אותה לעיני בתדירות ובפירוט, אבל לא יכלה להכין אותי לקראת מה שהיא עצמה לא ראתה.
הרגשתי רק תוגה. לא כעס או התקוממות. שום דבר לא היה אפשרי, שום דבר לא היה תלוי בי.

ימים אחדים אחרי שהגענו לבית החדש טילפנה אלי סילביה, ידידה של סיימון. את סיימון את ודאי זוכרת. סילביה הזמינה אותי למסיבה.
כשהנחתי יד על האפרכסת ושאלתי אותך אם אני יכולה ללכת, שמעתי אותה ממלמלת בטלפון, מופתעת מכך שאני מבקשת ממך רשות. חששתי שהיא תחליט שאני ילדותית מדי. למרות זאת היא באה לאסוף אותי עם ידיד שלה, באוטו של אבא שלו.
החדר שלה בבית הוריה היה בקומת קרקע, באחד הרחובות הישנים במרכז תל־אביב, לא רחוק מרחוב דיזנגוף. בכוחות עצמי לא הייתי מצליחה להגיע לשם.
לא היו לסילביה מפתחות, לכן טיפסנו שלושתנו אל המרפסת המעוגלת וקפצנו פנימה מעל המעקה. היא אמרה שהחבר'ה תמיד באים אליה ככה, בקפיצה מהמרפסת ודרך החלון, גם ובמיוחד כשהזקנים בבית, כי אין לה כוח לכל הבלבולי ביצים שלהם.
החדר היה מלא בציורים שלה. היא אמרה שהתקבלה לבצלאל, שהיא מתחילה ללמוד באוקטובר.
״לצבא?״ השיבה בבוז לשאלתי הנדהמת, ״היו מתים שאני אבזבז עליהם את החיים שלי!״
עד אז לא הכרתי אף משתמט, לא עלה בדעתי שאפשר כך,
בגלוי, בלי חשש, שאפשר לרצות לסרב ואף לעשות זאת.
במסיבה שהוזמנתי אליה רק בזכות העובדה שהייתי חברה של סיימון, אותי בכלל לא הכירו, היינו רק סילביה, אני, הידיד ועוד אחד, שהצטרף גם הוא בקפיצה מהחלון ואחרי כמה דקות של שיחה הודיע לי שאני אומנם על הכיפק, אבל הוא לא מתכוון להתחיל איתי, כי אני גרה במקום שאין אליו קו ישיר, וסילביה אמרה לו שבכל מקרה יש לי חבר. את סיימון, שהכירה שנה לפני כן כשביקרה בלונדון, הזכירה בחיוך סלחני. שאלתי את עצמי מה כבר יכולה להיות דעתה עלי אם אני חברה שלו.
אחר־כך היא התווכחה עם הידיד הראשון, לא הבנתי על מה, עד שהגיעו להסכמה, ואז היא הוציאה מהארון מקרנה קטנה והוא תלה סדין על אחד הקירות וכיבה את האור.
ארבעתנו ישבנו על המיטה של סילביה ואחד הידידים הקרין סרט כחול שאני לא אספר לך עליו כלום, כי אני זוכרת את הרתיעה שלך. זוכרת איך פעם, עוד בבית הישן שלנו, לפני שנסענו ללונדון והבית שלכם היה עדיין גם שלי, חזרת בלילה לבדך, כי השכנים הקרינו סרט כחול ואת נגעלת והסתלקת משם.
כשהסרט הכחול ריצד על הסדין, סילביה והידידים דיברו כל הזמן כמו פרשני ספורט. אני שתקתי והסתכלתי. נזכרתי בך נגעלת. השתדלתי לא לחשוב.
בסוף הערב הם החזירו אותי הביתה ולא ראיתי שוב לעולם את הסילביה ההיא, שסיימון היה מאוהב בה וסיפר לי עליה כל יום אחרי הלימודים בדרך לתחנת הרכבת התחתית בקֶמְדֶן טאון, או בהפסקות כשטיילנו ביחד בבית־הספר בסיבוב הקבוע שסיגלנו לעצמנו קרוב לגדר, או בשיעורים החופשיים, כשהיינו אמורים ללכת לספרייה אך ישבנו בכורסאות במועדון של הכיתות הגבוהות, שתינו קפה, הנחנו את הרגליים על כיסא מולנו וקיווינו שסגן המנהל לא ייכנס ויתפוס אותנו מתבטלים.
אני למדתי בעיקר בבית, בחדר שהיה רק שלי, שאהבתי. לראשונה בחיי יכולתי לסגור מאחורי את הדלת. הדבקתי אמרות על שולי המדפים ואספתי בקבוקי לכה צבעוניים. ישבתי ליד החלון והסתכלתי על עצי הדולב בגינה שלמטה.
סיימון לא ממש למד בשום מקום. הוא דגל בערכים אחרים. היינו ידידים, עד שיום אחד, חודשיים לפני סוף הלימודים, אמרתי לו בשיחת טלפון שאני אוהבת אותו. ואז, בבת־אחת, הוא שכח מסילביה והתחיל לאהוב אותי.
בקיץ הראשון ההוא, אחרי שחזרנו מלונדון, הדוור הגיע פעם ביום, ותמיד הביא מעטפה עם שוליים אדומים־כחולים, שהכתובת החדשה של הבית שלכם כתובה עליה בעט נובע, בכתב היד של סיימון.
אני חייבת כבר עכשיו להודות: אומנם אמרתי ואומנם הוא האמין מייד, אבל זה לא היה נכון. לא באמת אהבתי אותו ואפילו ידעתי את זה. אני לא יודעת אם גם לך היה ברור. אם בכלל תהית. אם היתה לכך איזו משמעות בעינייך.

צליל מנוע מוכר של מכונית מתקרבת. כן: בעלי. הוא גמר לתמרן אותה בחניה, עכשיו הוא יושב בתוכה בקדמת הבית, מתחת לחלון של החדר שלי. הרים את בלם היד. עדיין לא כיבה את המנוע. צלילים רמים של רדיו.
פיגוע? שוב? לא, שוד הכספות הגדול במרינה שאירע השבוע, מתערבב בקולה של מי שהיתה החברה של בעלי לפני שהכיר אותי, אני שומעת את הרי״ש הלשונית ואת החיוך שלה בוקעים מהרמקול של הדיבורית, ואת מלמוליו של בעלי.
ניתק את השיחה.
כיבה את המנוע.
טרק את דלת המכונית.
הדלת האחורית הגדולה זזה על ציריה, נפתחת, נסגרת. הוא פורק צינורות מעל גג המכונית. בעוד רגע יישמעו צעדיו במדרגות.
אני סוגרת את החלונות ואת דלת חדרי, לוחצת על כפתור ההפעלה של המזגן. מעכשיו אני שומעת רק את הרעם המתעצם והשוכך של המנוע הישן, האוסף כוחות, פולט לסירוגין קרירות וסילונות אוויר לח, נוהם, מותיר את החוץ היוקד בחוץ ואותי מסתיר בתוך המרחב המצומצם של תשעה מטרים מרובעים: מדפי ספרים, מיטה מתקפלת פתוחה ומוצעת ועליה עיתונים בני ימים אחדים: ״שר הביטחון בנאום בפני מתנדבים למילואים: די להלקאה העצמית בחברה... אפשר לחשוב חלילה שהכול במדינת ישראל שחור משחור״, ״כוח ההרתעה שלנו עלה״, ״תעשיינים: המיתון עוד יחריף״. ערימות של בגדים מקופלים ברישול על אדן החלון הרחב, תצלומים של ילדי פזורים על המדפים ועל הקירות, גם תצלום שלך עם בני מודבק לשולי השולחן, אתם מביטים ביחד לעבר מה שמעורר בשניכם אותו חיוך פתוח, רחב מאוד, עולה מהפה אל העיניים, בתמונה הוא נער, עומד קרוב אלייך, קומתו כבר קצת יותר גבוהה מקומתך, שניכם שמחים שם באותה גומת לחיים, באותה הטיית ראש, ברקע מאחוריכם הצמחייה הירוקה בגינה שלך.
בעלי מסתובב מעבר לדלת החדר שלי. משתעל. הטלפון הנייד שלו מצלצל. צעדיו מתקרבים. הוא לא יפתח את הדלת בחטף. כבר לא. אבל כן עלול להקיש עליה ולפתוח מייד, בלי לחכות לאישור. שוב צעדיו. צליל הצחוק החדגוני היוצא מפיו, לא בוקע ממעמקי הגוף.
מתרחק. עולה במדרגות אל חדר השינה שנטשתי לפני שלוש שנים. סוגר את הדלת. כאילו הוא לא נמצא כאן עוד. כאילו הוא לא מאיים.

מעבר לשולי הזיכרון יש אירועים שלחלקם הייתי שותפה, ואחרים, שהסתננו לתוכו בעורמה, כאילו הייתי שם וצפיתי בהם בעיני ושמעתי אותם באוזני בפסקול המתלווה לסרט שלא יכולתי בשום פנים ואופן לראות. למשל:
את בת שבע־עשרה.
שלשום הודעת להורים שלך שאת רוצה להתחתן.
ההורים שלך לא מסכימים. כולכם יושבים בסלון. קיץ. החלונות פתוחים. מהרחוב, חמש קומות מתחתיכם, נשמעת תל־אביב.
אחיך הלך לעבודה. הוא פקיד. הוא ממלא טופסי מעקב אחרי החוטים והכפתורים שהמדינה קונה כדי לתפור את המדים של החיילים.
אחותך הגיעה במיוחד מהקיבוץ. היא גדולה ממך בשנה. את יודעת בוודאות שאת הרבה יותר יפה ממנה, והיא מסכימה איתך. את הקטנה, המתוקה והשובבה, את היודעת והתובעת, את הגעת אל עולם שהיא כבר היתה בו והיא קיבלה אותך אליו בידיעה שעליה לאסוף את מה שתזרקי ולוותר לך על מה שתרצי לקחת לעצמך.
בעוד כמה שבועות היא תתגייס, תלבש חצאית חאקי ארוכה, תחבוש כומתה ותהיה נהגת משאית. בעוד כמה חודשים היא תברח מהצבא, שוטרים צבאיים יבואו לבית של ההורים שלכם, אבל לא יהיה להם מושג איפה היא, הם אפילו לא ידעו איפה להתחיל לחפש אותה, את כבר תגורי במקום אחר, רחוקה מהם, ורק כעבור שבוע תשמעי על כל זה. יעברו עוד יומיים עד שייוודע לכם שאחותך התחתנה ברבנות, בטקס שאף אחר מבני משפחתה לא נכח בו, עם גבר שאת לא היית מסתכלת עליו, גבר שלא עולה בדעתו שהגיע הזמן להיפטר מהחי״ת והעי״ן הגרוניות, ״שמגלח לא רק את הפנים, אלא גם את הצוואר, עד הכפתור הראשון בחולצה, שאפילו על הגב שלו צומחות שערות שחורות,״ כך נהג בעלך לומר באוזנינו לאורך השנים, ולחייך בלגלוג.
את רוצה שאחיך יהיה איתך עכשיו. למה הוא לא יכול להתפנות לכמה שעות כדי להיות כאן, לעזור לך נגד ההורים, רק הוא מבין, אבל הוא יצא לעבודה, מפחד, מה הוא כל־כך מפחד, לא יפטרו אותו כל־כך מהר, לא יגייסו אותו כל־כך מהר, הוא כבר עבר את הגיל המתאים, הצבא לא צריך דווקא אותו, אבל אי־אפשר לשכנע אותו.
לאמא שלך יש פריחה על כפות הידיים. האצבעות שלה אדומות. אסור לה להרטיב אותן, אסור לה לגעת בחומרי ניקוי, רק את מדיחה את הכלים ושוטפת את הרצפות.
היא לבושה בשמלה פרחונית ועונדת עגילים ירוקים, בדיוק בגוון של עיניה. השיער שלה מובהר, תפוח, אחוז ומתולתל בגל גדול. הפה והלחיים שלה סמוקים. היא מאופקת. היא שקטה. היא זקופה. היא יושבת ליד השולחן, רגל על רגל. רואים שהיא יודעת שהקרסוליים שלה יפים בזווית הזאת. עכשיו היא משנה לתנוחה האחרת, החביבה עליה לא פחות: שתי רגליה על הרצפה, מונחות בפישוק חסר התחשבות, איך היא מעיזה?
את מלכסנת מבט, רוצה לנזוף בה בצרפתית: ״שבי כיאות,״ אבל שותקת הפעם.
״ככה נהיה למי ששולח לבד ילדה לקיבוץ,״ היא אומרת בשקט, ״ישראל רצית? ציונות רצית? et voilà!״ אבא שלך מסתובב בחדר.
הוורידים בצוואר שלו בולטים. הוא צועק. את צורחת.
״רגע, נחמה, רגע,״ אחותך קוראת לך, ״נחמה, נחמה...״
גם אצלה החי״ת שמרגיזה את אוזנייך, אבל לעולם לא תגידי לה על כך מלה, את אפילו לא מסתכלת עליה, ״אולי תקשיבי רגע לאבא...״
הוא חובט בקיר.
״מאיפה הופיע הבחור הזה? מאיזה חור הוא יצא?״ ״די!״ את צורחת, ״אתם לא...! לא! אם לא תרשו לי, אני... אני...״ ואז את רצה, שועטת לעבר החלון הפתוח - איך זה שהם שם, אז, לא הבינו שאין שום סיכוי שבאמת תקפצי, ואני כאן, עכשיו, חמישים ושלוש שנים אחרי כן, יודעת?
אבל איך יכולתי להתנהג ככה עם סיימון. איך יכולתי לעשות את זה. להגיד לו את המשפט ההוא בן שלוש המילים. זה ששנים אחר־כך אתחנן לשמוע ממישהו אחר. כאילו שצירוף המילים הזה מחייב במשהו את מי שאומר אותן, כאילו ששלוש המילים האלה, בסדר המסוים הזה, קובעות את המציאות, לא מתארות אותה.
אמרתי, כי רציתי. לאהוב. ואם אין ברירה, אז אותו.
היו לו ציפורניים ארוכות מדי. ליד העיניים היו לו לפעמים לכלוכים צהובים שנשארו מהלילה. על האף שלו היו קילופי עור קטנים. הוא ציחקק. ההליכה שלו היתה קצת כפופה. השערות הארוכות שלו לא נראו שופעות כמו של ג׳ון-פול-רינגו-ג׳ורג׳, שכבר חזרו מהודו ונעשו צבעוניים. השערות שלו, כן, זאת היתה בעיה. השערות שלו. איזו בעיה.