פרולוג
הירח היה בחצי גודלו הערב, לכן שן הזהב הופיע בדמותו האנושית כשחיכה בעצבנות מוטרדת בפסגת ההר הסלעית.
ידידותו השערורייתית בהחלט יצאה משליטה בשעות האחרונות. הוא תהה מה היו אומרים על כך זקני השבט, לו ידעו. בידו עוד החזיק את המכתב הכתוב בכתב יד חפוז, שהופיע על שולחן המשרד שבעבודתו האנושית לפני פחות משעה.
"חכה לי במקום שבו היינו נפגשים כשהיינו ילדים, אני זקוקה לעזרתך המיידית. ייתכן שגורל האנושות תלוי בידינו." לא הייתה חתימה, אך הוא לא הזדקק לה. הוא ידע בדיוק מי הכותבת. הלילה היה חמים, ורוח קלילה נשבה בין השיחים הנמוכים. שן הזהב ראה תן מתגנב בחשיכה, ולרגע התפתה להצטרף למסעו הלילי.
הוא ידע שלא ייאלץ להמתין זמן רב, אך העמידה הדוממת במקום הזכירה לו נשכחות. בזיכרונו עלו תמונות מאותה תקופה רחוקה שבה הוא והיא היו נוהגים לבוא לכאן בחשאי, אל ראש ההר שמול העיירה שבה גר, כשהיה קטן. הגעגועים שטפו אותו, כשנזכר בפעם האחרונה שבה נפגשו כאן. זעזוע עבר בגבו. כבר יותר משבע מאות שנה שלא ביקר כאן. הוא הקפיד להדיר רגליו מהמקום שבו גזלו ממנו את חייו, משפחתו וחירותו. הוא לא רצה לבוא לכאן הלילה. הוא גם לא רצה להציל את האנושות. הוא עשה את כל זה רק כי היא ביקשה זאת.
שן הזהב תהה עד כמה היא השתנתה ומה עבר עליה מאז הפעם האחרונה שנפגשו, שהייתה לפני כמעט חמישים שנה. הוא שמע שהתחתנה והקימה משפחה. הוא לא האמין שזה יצליח לה, אך איחל לה את מיטב האיחולים וקיווה שתהיה מאושרת. כל זה ידע דרך התכתבותם, שכן, כאמור, הם לא התראו זמן רב. ועכשיו היא מבקשת לראות אותו.
הוא תהה מדוע היא זקוקה לעזרתו. כמעט כל דבר שהוא יכול לעשות למענה יכלו גם חבריה לעשות. עצם הפגישה יכולה רק לסכן אותה, וכמובן גם אותו, אך הוא לא יכול היה שלא להסתקרן, ואולי אפילו לשמוח על ההזדמנות לראות אותה אחרי תקופה כל-כך ארוכה. עם כל זאת, הוא היה מתוח ודרוך. איזשהו קול פנימי בתוכו אמר לו שלא יהיה להם באמת פנאי לשבת על כוס קפה ולשאול לשלומו של האחר...
הוא קפץ כששמע קול ניפוץ זרדים מאחוריו. היא הגיחה מבין צללי עץ שיטה עתיק, כאילו הייתה שם מההתחלה, והתקדמה לעברו במהירות, אוחזת דבר מה בידיה המערסלות.
כשהגיעה אליו, נעצרה מולו, והביטה בעיניו לרגע בשתיקה.
"שלום, בל, מה שלומך?" בל נראתה מוטרדת מאוד. עיניה היו נעוצות בעיניו, ונראה שקשה היה לה לדבר. היא נשכה מעט את שפתיה התחתונות, כמו תמיד כשהיא עמדה בפני משימה שהייתה קשה עליה ביותר, אך לא ענתה. יותר מכול רצה שן הזהב להרגיע אותה. הוא רצה לחבק אותה חזק, אך נמנע מלעשות זאת. יותר מדי הפריד ביניהם. הוא הביט בדבר שהחזיקה בידיה. היה זה תינוק כבן שנתיים, שישן שנת ישרים.
"שלך?" הוא שאל, מנסה לדובב אותה. הוא ידע שילדה תינוק לפני כשנתיים.
היא נענעה את ראשה לשלילה, דמעות נקוו בעיניה.
"של מי הוא?"
"היא, ואני לא יודעת," אמרה בלחישה עצובה.
"ומה את רוצה שאעשה עם זה?" הוא שאל, מצביע על גוש השמיכות וחושש מרגע לרגע.
היא נשמה עמוק והביטה בו במבט מלא משמעות.
שן הזהב החוויר, "בשום פנים ואופן לא." הוא לא האמין למראה עיניו. הוא שנא את עצמו, והיא ידעה את זה.
"ההיסטוריה חוזרת על עצמה, גבריאל," אמרה בלחישה בהולה, "רק עליך אני יכולה לסמוך."
שן הזהב לא נותר אדיש לשימוש בשמו הפרטי, הוא הניד בראשו כלא מאמין. "למה את צריכה שאעשה את זה?"
"אני לא, אבל אחיה התאום צריך."
שן הזהב איבד את מעט הצבע שנותר בפניו.
