ישבתי אצל רוחל׳ה במרפסת ביתה שברמת גן. הייתה זאת שעת דמדומים, ומשב קליל של רוח צפונית קרירה ניחם את ערבו המתקרב של יום קיץ לוהט ומעולף. רוחל׳ה, בשנות השמונים לחייה, ישבה והתענגה על תוכנה של צלוחית דובדבנים אדומים כמהפכת אוקטובר. מהיכן שהוא התגנבה מנגינה לפי וביני לבין עצמי זימרתי אותה בקול שכמעט גבל בלחש:
Yanky doodle went to town, riding on a pony;
Stuck a feather in his cap and called it macaroni.
״ינקי מה?״ שאלה אותי רוחל׳ה. אישה מוזרה, שמיעתה קהתה עם השנים, אך ישנם דברים שהיא שומעת היטב, אפילו שמכשירי השמיעה שקנתה בכסף טוב תחובים באריזתם המקורית במקום באוזניה.
״ינקי דודל״, עניתי לה, מנסה שלא להרחיב את הדיבור.
״ועל ינגיחייט שמעת כבר?״ המשיכה ושאלה.
״מה זה? ומה זה קשור?״
״ינקי דודל, ינגיחייט, דומה. לא?״
״טוב, דומה, אבל מה זה ינגיחייט?״ שאלתי רק כדי לשאול.
״ינגיחייט זה לא מה זה, זה איפה זה, זה שם של קולחוז באוזבקיסטן...״
רוחל׳ה נטלה עוד זוג דובדבנים (תמיד היא אוכלת אותם בזוגות) ותחבה אותם לתוך פיה, הניחה את החרצנים בצלחת והמשיכה: ״שם הכרתי את שמיל, רוצה לשמוע?״
האמת היא שלפעמים יש לרוחל׳ה נטייה ליגע את היושב במחיצתה בסיפורים שכבר השמיעה חזור והשמע, הפעם נראה היה שמדובר בסיפור חדש והדבר סקרן אותי.
״לטשקנט שבאוזבקיסטן הגענו בקיץ 1942, היינו אימי, לאה זיצר, אחותי אידה, אחי לייזר ועוד אח, לייבלה. אבי, אפרים, נפטר עוד קודם לכן, ב־9 בדצמבר 1941 מדיזנטריה. קברנו אותו בקבורה יהודית עטוף בטליתו, ימים ספורים מאוחר יותר נמצאה הטלית שלו נמכרת בבזאר. לאן נעלמה גופתו לא ידוע״.
״ואיך הגעתם לטשקנט?״ שאלתי.
״המלחמה פרצה ב־1939, משפחתי ברחה לאוקראינה, נאסרנו על־
ידי שליחי המהפכה ונשלחנו לסיביר, ׳סיבירסקיה אובלס׳, כך קראו למקום. מסיביר הגענו לאורל ומשם לאוזבקיסטן והשתכנו בינגיחייט, קולחוז ליד העיר כאגן. כשהגענו היה אחי לייבלה עוד בחיים, אך הוא נפטר זמן קצר ביותר לאחר ההגעה לקולחוז״.
״ומה הייתה סיבת המוות?״
״מי יודע?... מחלות היו בשפע, רופאים לא, אני חושבת שהוא נפטר מרעב...״
״מרעב? אנשים נמצאים בקולחוז ולא נותנים להם משימות והקצבות למזון?״
״רוסיה הייתה אז בעיצומה של מלחמת העולם, החלום על ארץ השפע נגוז כבר מזמן, החיים היו קשים ואכזריים ביותר. אידה הייתה תלמידה, לייזר עסק במסחר מזדמן, קנה מחיילים את נעליהם ושלחם יחפים לדרכם. אני הייתי הבת הבוגרת מכולם וחייבת הייתי לחפש מקום עבודה כדי לפרנסם. בכגאן העיר שבקרבת מקום היה מפעל, ׳לימונדנה־זאבוד׳, שניהל שרשרת של קיוסקים ברחבי אוזבקיסטן ותוצרתו הייתה שתייה קלה מוגזת, מבוססת על סוכר ויין - משקה מקציף. את הסוכר והיין גנבו ועשו בהם מסחר עוד קודם שהגיעו למפעל. אז איך עושים שיהיה קצף למשקה אם אין מספיק יין? תנחש...״
״אין לי כל מושג״, עניתי לה.
״מוסיפים פנימה מעט אבקת סבון כביסה. כך שבאותה הזדמנות שהשותה מרווה את צימאונו גם שוטפים ומנקים לו את המעיים. למפעל זה הגעתי פעם אחר פעם לבקש עבודה ובכל פעם נדחיתי בידי המנהלת. הייתה זאת אישה רוסיה שיכורה, קלארה פטרובנה, שיותר משניהלה את המפעל ניהלה אורח חיים של פרוצה, והיו שעמדו וספרו את הגברים שהיו פוקדים אותה במשרדה בשעות העבודה ויוצאים מפתחה שמחים ורוחם טובה, איש איש לדרכו״.
המטפלת של רוחל׳ה התקרבה אלינו ובידה שני ספלי קפה. קרניים אחרונות של אור יום ניהלו מאבק עיקש באפלולית הערב היורדת וברור היה ידו של מי תהיה על התחתונה, המטפלת פינתה את צלוחית הדובדבנים שצבעם הסמוק נבלע בפיה של רוחל׳ה ואת מקומם בצלוחית תפסה אפרוריות החרצנים.
רוחל׳ה לגמה קלות מספלה והמשיכה:
״באחד הבקרים הגעתי כדרכי למפעל ופניתי למשרדה של קלארה פטרובנה בניסיון נוסף לבקש עבודה. כשהגעתי שמה נודע לי שקלארה חבושה בבית האסורים בשל מעשה של מעילה, ואת פניי קיבל מנהל חדש: אברם מיכאלוביץ ניסקין. היה זה גבר בשנות החמישים לחייו, לא יפה תואר אך אדם שפניו הקרינו חום וטוב לב״.
״מה חפצך, עלמתי?״ שאל האיש.
״עבודה אדוני, הגעתי לכאן עם משפחתי ואנו רעבים ללחם״, פרצתי בבכי.
״דו ביסט אין יידיש קינד? (את ילדה יהודיה?)״, שאל אותי, זקף את גבותיו וקימר את מצחו.
״כן אדוני, אני יהודיה״.
״הסירי דאגה מליבך, מהיום את עובדת המפעל, והנה לך גם תלושים למנת לחם״.
״אברם מיכאלוביץ ניסקין, הדירקטור החדש - המנהל הראשי של המפעל - היה מלאך ללא כנפיים שדאג לרווחתם של כל העובדים כאב לילדיו, ולא היה יום הולדת שלא זכר. מעשה היה שבמסיבה של העובדים בעוד כולם מחסלים ספלים... איזה ספלים? - צנצנות של וודקה - דחפו אחת שכזאת לפני ודרשו גם ממני להצטרף לשתייה. החוורתי ולא ידעתי כיצד אני יוצאת מצרה זאת. ניסקין שהבחין בכך קרב אליי ואמר:
״אל תדאגי, הם יחנקו ואת לא תשתי״.
״כשכולם הרימו את הכוסות, חטף ממני את הספל, הגיר אותו לתוכו, ושיבח אותי בפני הציבור על שהייתי הראשונה לרוקן את הוודקה״.
״משום שקיבלתי במפעל משרה של מוכרת סיטונאית לקיוסקים, היה צורך להעתיק את מגוריי לכגאן. ניסקין דאג למצוא עבורי דירת חדר שכולם עברו לתוכה: אימי, אחי ואחותי. הדירה ממוקמת הייתה לא הרחק מתחנת הרכבת בחצר גדולה שגרו בה כארבעים דיירים, כל היהודים שבאו מבוכרה לכגאן לעבודה ומסחר ירדו מהרכבת ואיש סיפר לרעהו שיש בחצר, זאת שליד בית הנתיבות, בית שיהודים גרים בו. עד מהרה הפכנו להיות שותפים לדבר עבירה: אם מי מהם הביא עמו שתי חפיסות סיגריות, גפרורים, או מספר פרוסות לחם, ורצה לעשות בהם מסחר, ומחשש שייתפס ברחוב ומרכולתו בידו, ייאסר ויואשם כ׳ספיקולנט׳, איפסן הוא את ה׳שרץ׳ בביתנו, יצא לרחוב בידיים ריקות, מצא את הקונה, חזר, נטל את הסחורה, הביאה לקונה ונעלם כלעומת שבא, כשהפרוטות בידיו ופניו מועדות לרכוש ברווח פריט אחר, וחוזר חלילה. הסכנה רבה הייתה ואם היינו נתפסים ייתכן שהיום לא הייתי יושבת כאן ואוכלת דובדבנים, אך הסכנה הייתה השם השני של כל אחד שחי בעת ההיא״.
״שמיל, אף הוא הגיע לאוזבקיסטן. גם הוא היה מאותם שנמלטו מהגרמנים שפלשו לפולין ושרפו את העיירה בה נולד, ׳בילגוראיי׳. שמיל אסף את בני משפחתו: הוריו - שרול יענקל ובתיה ברון - ושתי אחיותיו רחל ושרה, אחיו הצעיר חיימ׳ל, אחיו הבוגר שלום ואשת אחיו שרה ויחד עמם את תינוקם אריה, ובדרכים לא דרכים נמלטו לג׳רג׳ינסק שבאוקראינה. גם כאן סבלו חרפת רעב, וכדי לנסות ולהביא מעט אוכל עזבו שמיל, שלום ושרה עם ילדם אריה את ג׳רג׳ינסק ונסעו ללבוב שהייתה בידיים רוסיות. אחיה של שרה היה מנהל סניף דואר והם חשבו להיעזר בו, אולם שם נתפסו והוגלו לסיביר, לאומסק. בדיעבד שפר להם מזלם, כי יתר בני משפחתם שנותרה בג׳רג׳ינסק הושמדה ברצח המונים שביצעו הגרמנים, שפלשו וכבשו את המקום יחד עם עוזריהם האוקראינים, ונקברו בקבר המונים. קבר זה לא היה אלא הבור אותו כרו הקורבנות במו ידיהם. על קורה שהושמה מעליו הועלו בזה אחר זה ונורו למוות על־ידי הרוצחים. הגברים ביום הראשון - לעיני הנשים והילדים - והנשים והילדים ביום שאחריו...״
״מסיביר נשלחו לדרכם עד שהגיעו לטשקנט ומשם לקולחוז ׳לניניזם׳, שם הכיר שמיל את לולה קוגן שהחלה לחזר אחריו. הוא נתמנה למנהל מחסן מזון בקולחוז, שכרם של הפועלים היה במזון ולא בכסף, המזון שחולק להם היה מהמחסן ששמיל ניהל. גם אחיו, אישתו וילדם היו באותו קולחוז״.
״הדרך לכגאן עברה דרך ינגיחייט, עשרים וששה קילומטרים הפרידו בין קולחוז לניניזם לכגאן, אותם היו הולכים רגלית. הייתה שעת לילה שעה ששמיל הגיע לינגיחייט. הוא חיפש מקום להניח את ראשו ולנוח״.
״יש יהודים בקולחוז?״ שאל שמיל את אחד התושבים.
״כן״, נענה, והופנה למשפחה יהודית. הוא התדפק על הדלת, היא נפתחה עד מחציתה ובפתח עמד יהודי.
״מה רצונך?״ שאל האיש את שמיל.
״אני יהודי, באתי מרחוק, אני מחפש מקום בו אוכל להעביר את הלילה ולישון״.
״איך אוכל להכניסך? כיצד אוכל לישון מכוסה בשמיכה בעוד אתה ישן על הרצפה? לך, ממול יש עוד יהודים״.
״הבית שהופנה אליו היה ביתי״, אמרה רוחל׳ה.
״הייתה זאת הפעם הראשונה שראיתי את שמיל. בינתיים עזבנו את ינגיחייט ועברנו לכגאן. גם שמיל הגיע לכאגן כדי לחפש עבודה וכמו כל יהודי שחלף בתחנת הרכבת גם הוא הגיע לביתנו. באותו זמן לא היינו חברים, לבטח לא נאהבים. הייתי נערה צעירה ויפה ומחזרים לא חסרו לי״.
״עליזה, עליזה, בואי הנה״, קראה רוחל׳ה למטפלת שעסוקה הייתה בעבודתה במטבח. עליזה התמהמהה מעט ורוחל׳ה קראה לה שוב בחוסר סבלנות. לאחר שקראה לה בשנית הגיעה עליזה. ״עליזה, מה את מכינה לארוחת הערב?״
״דגים ממולאים, בדיוק כמו שאת אוהבת״.
״ולחם, איזה לחם?״
״שתי פרוסות שאעשה מהן צנימים״.
״צנימים? מה פתאום צנימים? מה אני נמצאת על הקצבה של לחם יבש כמו בכגאן? אין לנו בבית את הבייגל הטוב שקנינו השבוע במאפיה ליד הבנק?״
בשלב זה של הסיפור כבר לא חשתי בעייפות ורצון לחזור לביתי וכל שרציתי היה לשמוע את אחרית הדבר. הפצרתי איפה ברוחל׳ה להמשיך ולגולל את סיפורה.
״ובכן, שמיל הגיע לכגאן, מצא עבודה במאפיה וקיבל תפקיד של הפצת לחם לנקודות מכירה. יום אחד הוא נאסר בידי אנשי השירות החשאי... שמעת לבטח על האן־ק־וו־דה... והוכה נמרצות במהלך חקירה בעקבות היעלמות 500 קילוגרמים של לחם שהמוביל מסר בטעות למי שלא נועדו. הוא החל יותר ויותר לפקוד את ביתנו והתרגלתי לנוכחותו. וכשנעדר יומיים התחלתי לחפשו וגיליתי אותו בחצר מפקדת האן־ק־וו־דה מתאושש בין סדרת מכות לסדרה נוספת. ניצלתי את קשריי עם אישה רוסיה מעובדות המפעל שנוהגת הייתה לשחד את אנשי השירות החשאי בחסדים מהסוג שאהבו, והיא שחררה את שמיל״.
״למרות שפקד את ביתנו רבות, הרי שעדיין לא גילה לי את אהבתו, ואף אני לא תליתי תקוות מרובות באפשרות של קשר מחייב יותר בינינו. באחת ההזדמנויות הופיע לולה קוגן, הנערה שהכיר בקולחוז לניניזם בכגאן, ותבעה חזקה על ליבו. הוא, כך סיפר לי, אמר לה שהוא מאוהב באחת ששמה אנג׳ה מפיאסקי לובלסקי ועוד לפני פרוץ המלחמה החליטו השניים להינשא, ואף שאנג׳ה אבדה לו במהלך הבריחה לרוסיה ועקבותיה לא נודעו, הרי שעד שלא יהיה בטוח שאין היא עוד בין החיים אין בדעתו להתחתן עם אחרת. נראה לי שיותר משרצה לספר לי על המעשה, עשתה זאת כדי להסיר ממני כל ספק באשר לטיב יחסיו איתי, ולא לטעת בלבי מחשבות שווא... ברם, ככל שחלף הזמן ומאמציו לאתר את אנג׳ה עלו בתוהו, לבו נפנה אליי...״
