שמי אנה, אני בת עשרים ושמונה, יש לי תואר אקדמי בספרות בכיס וניסיון חיים ייחודי ורגיל בעת ובעונה אחת. עבדתי שמונה שנים בסופרמרקט, בתחילה בכדי לממן את לימודי ולהגיע לעצמאות כלכלית, ולאחר מכן בגלל שלא מצאתי עבודה בתחום שלי. נשארתי והפכתי, כמו שאומרים בשפה יפה, לדיילת קופה.
קופה. הנה משהו שלא מאפשר שיח של ממש, פרט לצלילי הביפ שלה בכל פעם שסורקים את הפריטים השונים. אחרי שהקשבתי לרעשים העדינים האלו, בסוף הייתי יכולה להאמין שאני רובוט בעצמי. מעבר לכך, המפגשים החולפים עם הלקוחות לא ממש עזרו לי להרגיש חיה, אבל, לשמחתי, הקשר עם חבריי לעבודה תמיד אפשר לכולנו להיזכר שאנו בני אדם.
יום אחד החלטתי לספר על עבודתי ולכתוב על כל התקריות הקטנות שקורות בכל יום בחייה של קופאית פשוטה. מאותו רגע, הסתכלתי באופן אחר על האוכלוסייה המסודרת בשיירה מעבר לשטיח הקופה. הסתכלתי על עולם הצרכנות במשקפיים אחרים, וגיליתי עולם מגוון בהרבה מכפי שחשבתי.
ישנם לקוחות קלים יותר ופחות, עשירים ועניים, מסובכים ופשוטים. יש את אלו שמתייחסים אלייך כאילו היית שקופה ואלו שאומרים לך שלום. ישנם העקשנים, שרוקעים ברגליהם בהמתנה לפתיחת החנות, ואלו שבאופן שיטתי באים רגע לפני הסגירה. יש כאלו שמתחילים איתך ואחרים שמעליבים אותך, אבל מה שבטוח, שום יום לא דומה למשנהו. גם אם היית בטוחה במאה אחוז ששום דבר כבר לא יכול להפתיע אותך, רצוי שתחשבי שוב על העניין.
כיוון שחייתי את המצבים האלו, רציתי לשתף בהם אנשים.
זה הזמן לקחת את העגלה ולהיכנס לסופרמרקט, התריסים כבר מתרוממים.
קנייה מהנה.
