דלתות

דלתות

פתוח סגור פתוח. לפני שאדם נולד
הכל פתוח ביקום בלעדיו. כשהוא חי הכל סגור
בו בחייו. וכשהוא מת הכל שוב פתוח.
פתוח, סגור, פתוח. זה כל האדם.
יהודה עמיחי

דלתות נפתחות, דלתות נטרקות, יום שלם, מהבוקר עד הערב. אם הן סגורות יותר מדקה, מדובר בבחור עם מכנס כפתורים; אם פחות, כנראה שיש לו רוכסן. לפעמים יוסי ואני מנסים לנחש למי יש מה. לחיילים תמיד יש כפתורים, כי המכנסיים שלהם אחידים, אז לוקח להם קצת יותר זמן. גם לשוטרים ולאנשי האבטחה של התחנה. תלמידים בדרך כלל לובשים מכנסיים עם רוכסן ויוצאים ממש מהר. משתינים ונגמר. יוצאי הדופן היחידים הם ילדים קטנים. אפילו אם יש להם מכנסי ספורט, עם מותנית גומי שאפשר להוריד בשנייה, תמיד לוקח להם הכי הרבה זמן. יוסי, החבר שלי, לפעמים עושה לי פנטומימה בזמן שדלת השירותים סגורה והם בפנים. ״עכשיו אני סוגר את הדלת,״ הוא אומר בקול ילדותי, ״עכשיו אני מוריד את המכנס,״ ועושה כאילו הוא מפשיל את המכנסיים, ״עכשיו את התחתונים, אופס! ברח לי קצת פיפי,״ הוא נותן לעצמו מכה קטנה על היד, ״אמא תכעס עלי,״ עושה פרצוף עצוב. ״עכשיו אני משתין לתוך החור, לא מסביב, כמו שאבא לימד אותי.״ הוא מתבונן בשיא הריכוז לתוך איזה חור דמיוני ומסמן לי שסיים להשתין. ״עכשיו צריך להרים את התחתונים ואז את המכנסיים, ועכשיו אני פותח את הדלת.״ בדרך כלל התזמון שלו באמת מושלם, כי בדיוק אז הילד יוצא מהשירותים ואנחנו מסתירים חיוך קטן הוא לא מבין מה הוא אומר.
יוסי ואני עובדים פה כבר שנתיים. שמונה שעות ביום, במשמרות משותפות. תמיד שואלים אותנו למה צריך לשלם כדי להשתמש בשירותים בתחנה המרכזית. לפעמים גם צועקים עלינו שזו בושה וחרפה, ועוד כל מיני קללות ששכחתי. יש לי כבר נאום מוכן כתשובה; התחנה המרכזית בתל-אביב היא מקום נורא גדול. בהתחלה, כשרק סיימו לבנות אותה, המון אנשים הלכו לאיבוד במסדרונות התמנון שלה. בשכונה שלי ושל יוסי רצו בדיחות על זה שהפועלים שבנו אותה עוד מסתובבים שם בלילות כי הם לא מצליחים למצוא את הדרך החוצה.
בכל מקרה, כמו בכל מקום גדול כל-כך, בנו שם שירותים ציבוריים. בהתחלה זה לא עלה כסף אבל אחרי כמה חודשים הבינו בעירייה שהקימו מקום אידיאלי להומלסים של תל-אביב, שבאו לישון בפינות החשוכות של התחנה, בין היתר גם בגלל שירותי החינם. אז הבוסים בעירייה החליטו שהשירותים יעלו כסף. שקל אחד למשתמש. סכום סמלי שנועד לשמור על נקיון השירותים ואחזקתם.
אני חושב שאתם הראשונים ששומעים את ההסבר מהתחלה ועד הסוף, כי בדרך כלל אין לאנשים סבלנות וכבר באמצע הם ממלמלים ״טוב, טוב, הבנו ת׳קטע״ ונכנסים פנימה, או שיוסי מתעצבן עליהם ואומר, ״יאללה! מה אתם שואלים כל-כך הרבה שאלות? תיכנסו כבר!״ והם מפחדים ועושים מה שהוא רוצה, אפילו אם ההסבר שלי מעניין אותם.
בתוך השירותים יש מראה גדולה, שתי משתנות, ואסלה אחת מאחורי דלת עץ לבנה. יוסי ואני יושבים ליד מחסום מסתובב ולוקחים מהאנשים את השקל. לפעמים יוסי אומר לי, ״אבי, אני רעב,״ ולוקח מהקופה עשרים שקלים כדי לקנות לו המבורגר. למרות שאף אחד לא יכול לתפוס אותו, כי אין לנו קופה רושמת או מעקב אחרי כמות האנשים ביום או משהו כזה, אני לא אוהב שהוא עושה את זה. אני נגד גנבות. זה גורם לי להרגיש כמו פושע. ותאמינו לי, אני יודע מה זה פשע. גדלתי בשכונה לא הכי טובה, בדרום תל-אביב. שם גם הכרתי את יוסי. היינו מבריזים יחד מבית-ספר ויושבים על הברזלים לעשן סיגריות שיוסי פילח מהמורים. שנינו לא גמרנו תיכון, כי לא כל-כך הלך לנו בלימודים. אני תמיד אהבתי ללמוד ולקרוא ספרים, אבל לא את מה שהכריחו אותי בבית-ספר, והוא שנא גם לקרוא וגם ללמוד. בינינו, לא נראה לי שהוא יכול. אין לו מספיק סבלנות.
יום אחד קמתי בבוקר ואמרתי ליוסי, ״יוסי, אולי במקום להסתובב נמצא עבודה?״ לקח לי קצת זמן לשכנע אותו, אבל בסוף מצאנו את העבודה הזו. ליד הבית, בשעות נוחות. התחלנו ממשכורת מינימום ועכשיו אנחנו מרוויחים קצת יותר. ביחד, הזמן עובר מהר יותר. תמיד בבוקר אנחנו קונים עיתון. יוסי מסתכל על התמונות ואני מקריא לו קטעים מהכתבות שמעניינות אותי. אחרי זה אנחנו מתווכחים מי ינצח בכדורגל בשבת או על פוליטיקה. לפעמים יוסי רואה תמונה של מישהי חתיכה ומבקש ממני להגיד לו מי זאת ולמה פירסמו תמונה שלה בעיתון.
העניין עם העיתון מעביר לנו בערך שעה וחצי ואחר-כך אנחנו מעבירים את הזמן שנשאר עד להפסקת צהריים. יש לנו חצי שעה, ואחריה אנחנו חוזרים לשני הכיסאות שלנו ומחליפים את נייר הטואלט בשירותים. אם לא נקי, אנחנו אמורים לנקות קצת ולהעביר את מה שנשאר מיום העבודה, ובסופו אנחנו נועלים את השירותים ושמים שלט, ״סגור, שירותים פתוחים בקומה העליונה״. עד לא מזמן, אם לא היה נקי, היינו קוראים למנקה של הקומה, סְבֶטְלָנָה. לפעמים היא היתה צועקת עלינו במבטא המוזר שלה, שהיה קשה להבין אם הוא רוסי או גרוזיני, שזה לא התפקיד שלה אלא שלנו. ״אני לא לנקות זה שירותים,״ היתה אומרת לנו. במקרים כאלו, יוסי היה מדבר איתה, לא אני. הוא היה לוקח אותה הצידה, אומר לה כמה מילים בשקט ומביט לה ישר בלבן של העיניים. הוא יודע לעשות את זה ממש טוב. יש לו מבט מפחיד כזה, של קרימינל. תמיד אחרי השיחות הקטנות שלהם סבטלנה היתה באה ומנקה, אפילו ששנינו ידענו שהיא צודקת וזה באמת לא התפקיד שלה. לפני כמה שבועות הגיע המפקח שאחראי על כל המנקות בתחנה ואמר שהיא התלוננה עלינו. אחרי זה היא לא הגיעה לעבודה במשך שבוע, כי יוסי שבר לה את היד והבהיר לה שסדר במילים מונע בלגן בפרצוף. כשחזרה, אמרתי ליוסי שיעזוב אותה בשקט, שאני אנקה, לא איכפת לי. הוא חייך ואמר, ״בוא׳נה אבי, איזה לב זהב יש לך. מוכן לעבוד ככה עם הידיים בשביל מישהי שאתה בכלל לא מכיר.״ ואני לא רציתי להגיד לו שזה מרוב פחד ולא כי אני באמת רוצה. אם הוא יציק לה יותר מדי יפטרו את שנינו ואז נצטרך לחפש עבודה אחרת, ולי אין כוח לחפש משהו אחר. טוב לי פה עם הדלתות ועם הפנטומימה של יוסי.
למרות שאני מכיר אותו מאז שאנחנו קטנים ועברנו ביחד הכול, לפעמים הוא קצת מפחיד אותי. הוא יכול להיות ממש רע, כאילו לא איכפת לו מכלום. הכיסאות שלנו ממוקמים ליד שירותי הגברים, ומול שירותי הנשים. אבל שם יש מכונה אוטומטית, כך שאנחנו רק צריכים לדאוג שיישאר שם נקי, לא לגבות כסף כמו אצל הגברים. בכל אופן, לפעמים, אם נכנסת מישהי ממש יפה, הוא נכנס אחריה, כאילו בשביל לנקות, ומציץ לה מחור שקדח בתא של השירותים. כשהוא יוצא הוא אומר לי, ״אבי, אני משתגע. הדלת של השירותים סגורה ואני יודע שהיא בפנים בלי תחתונים, רק מחכה לי. רק מחכה שאני אכנס, אבל הדלת סגורה. הן תמיד סוגרות את הדלת. ואני מציץ לה ורואה את כולה, כמו שהיא, ומת שהיא תיתן ביד או משהו כזה.״
זאת היתה הפנטזיה שלו, לתפוס פעם מישהי מחליפה בגדים בשירותים או מאוננת, במקרה הטוב יותר. ״חבל על הזמן,״ הוא היה אומר לי והמבט שלו הפך למהורהר, כאילו הוא מדמיין את זה. ואני יודע שאצל יוסי מילים הופכות למעשים באותה המהירות שבה הוא משתחרר ממעצר, אם יש לו עורך-דין טוב. יש לו כבר כמה תיקים במשטרה, על תקיפה וגנבה בעיקר. אולי יש עוד כמה שהוא לא סיפר לי עליהם. לפעמים, אחרי שהוא מתעורר מההזיה שלו הוא שואל אותי, ״ואתה, אבי, מה הפנטזיה שלך? על מה אתה חולם כשאתה עוצם את העיניים שלך?״ ואני תמיד מחייך וממציא משהו שקשור במין, כי אני יודע שלזה הוא התכוון. משתדל לתת תיאורים עסיסיים, שיישמעו לו אמינים. מסתיר ממנו שהפנטזיה הכי גדולה שלי היא לצאת מהעבודה הזאת ומהשכונה הזאת ולמצוא עבודה הגונה. אולי גם ללמוד משהו שיעניין אותי.
החלום שלי הוא לפתוח כמה שיותר דלתות בפני הילדים שלי. להשיג להם כמה שיותר מפתחות. שיהיה להם את מה שלא היה לי. שיתחילו כמו שצריך ולא יצטרכו להילחם על הדברים הבסיסיים. אבל יוסי לא מבין דברים כאלה, אז אני מעדיף לא להגיד כלום. הרי בשבילו כל העולם זה זיונים וכסף ודברים שאפשר להשיג גם בלי להתאמץ באמת. הוא לא מתכנן קדימה. מבחינתו הוא יגור לנצח עם אמא שלו, שעוד מעט תהיה כבר בת שישים ומשהו. ״מה איכפת לי,״ הוא אומר כשאנחנו מדברים על זה, ״היא בכל מקרה משלמת את כל החשבונות מהכסף של הביטוח לאומי. ואני עושה לה טוב בחיים. אני דואג שהיא תרגיש טוב ותקבל מה שהיא צריכה. עדיף על האבא הזבל שלי, שישרף בגיהינום, שברח לה עם כל הכסף.״
יוסי מרוויח עכשיו שלוש וחצי אלף מהעבודה הזאת, ובדרך כלל מצליח להגיע לארבע עם התשלום על הנסיעות וההשלמות הקטנות שהוא לוקח מהקופה. בשבילו זה מספיק. מבחינתו אין בעיה שזה יימשך כך. כל עוד יש לו זמן לזונות בחמישים שקל, אלה שמתחבאות בקומה הראשונה, וכסף לשלם להן בשביל המציצות שהוא אוהב; כל עוד הוא יכול להמר עם החברים האחרים שלו על המשחקים בשבת, ויותר מכול, כל זמן שהוא מפרנס בכבוד את אמא שלו ודואג לה לכל מה שהיא צריכה.
אתם מבינים, בגלל זה אני אוהב אותו, כי כמה שהוא מדבר הרבה הוא גם יודע לאהוב את מי שחשוב לו. אני מלך בשבילו, הוא דואג לי להכול. כולם בשכונה יודעים שאם רק יתעסקו איתי, הם ישמעו מיוסי ומחבורת הפושעים שלו. ״אף אחד לא נוגע בו, הוא החבר שלי,״ הוא אומר תמיד. הבעיה היא שלא תמיד אפשר להפריד בין הידיעה שהוא אוהב אותי לבין המחשבה על המעשים שהוא עושה. ואם יום אחד יוסי יפסיק לאהוב אותי, אם הוא יחשוב שבגדתי בו או שזילזלתי בכבוד שלו, מה יהיה אז?! אני מפחד שגם אצלי בלילה ידפקו בדלת ויגידו לי להיות בשקט עד שהם גומרים לשבור לי את הידיים.
מבחינתי, כל העתיד שלי ילך לפח במקרה כזה. החברים שלו לא יעזבו אותי אף פעם. הם ירדפו אחרי לכל מקום שאלך; ישרפו לי את העסק הראשון שאקים, יפנצ׳רו את הגלגלים באוטו ויעשו הכול כדי שיהיה לי נאחס. כשיוסי רוצה, קשה מאוד לשכוח אותו, אפילו אם מאוד מתאמצים.
ועכשיו אני מסובך כל-כך. הלוואי שהדלתות האלו היו תמיד סגורות. לא טרוקות, נעולות! כשיש סורג ובריח, או גם סתם מנעול פשוט, יוסי מתנהג אחרת. הוא יודע מה הגבול שלו. ״תראה איזה כוסית!״ הוא אומר לי לפני כמה ימים ובוחן אותה מכף רגל ועד ראש. היא נועלת נעלי עקב גבוהות, הנמשכות בגרביונים שחורים אלגנטיים שמסתיימים בחצאית מיני אדומה קצרה, הרבה מעל קו הברכיים. על המותניים שלה חגורת עור חומה עם אבזם שחור, רחב מאוד, מתאים לחולצה השחורה הצמודה שמבליטה שדיים עגולים. היא נראית אלגנטית, יחסית לפרחה, ואפילו קצת חכמה. מאופרת באודם ורדרד, שמתאים לשרשרת שעל הצוואר שלה. הוא שורק לה והיא מגניבה חיוך. הוא מתחיל להתחמם, ״תראה איך היא הולכת, תראה איך היא זזה. אוהה... הלוואי והייתי פוגש אותה אחד על אחד. מה שאני הייתי עושה לה...״
היא נעמדת ליד המכונה האוטומטית ומוציאה מתיק הצד ארנק עור קטן. היא מפשפשת בו ונראית אבודה. אחרי כמה שניות היא מודיעה לנו שנתקעה בלי כסף קטן ושולחת חיוך מתנצל. ״אין לך אפילו שקל אחד?״ אני שואל וזוכה למבט צונן מכיוונו של יוסי. ״עזבי אותו,״ הוא אומר. ״שכח איך מתייחסים לגברת. בשבילך הכניסה חינם. מה שתרצי, חמודה. מה שתרצי.״ היא מחייכת בתודה בזמן שיוסי פותח עבורה את המחסום המסתובב. מייד כשהיא נעלמת מאחורי הדלת, אני שומע אותו אומר, ״אני נכנס לבפנים. אני חייב לראות לה.״
הדלת ממול עוד נעולה. עברו חמש דקות, ואיש משניהם עדיין לא יצא. אני מנסה לפתוח את הדלת ורואה שהיא נעולה מבפנים. רק לי, ליוסי ולאחראי על המנקות יש מפתח. אני נעמד לידה, מצמיד את האוזן לעץ הלבן ומנסה להקשיב. אני שומע אנחות. דפיקות על הקיר. יכול להיות שהוא סוף-סוף הצליח?!
אין טעם להמשיך לעמוד ככה. אנשים עוד יחשבו שמשהו לא בסדר, אז אני חוזר לכיסא ומחכה. אחרי עשר דקות נשמע רעש של מפתח מסתובב במהירות במנעול. יוסי יוצא משם ואומר לי, ״אני כבר חוזר.״ הולך לכיוון בית-המרקחת בקומה שלנו. על חולצת הטריקו שלו כתם של דם. לא בולט, אבל עדיין קיים.
לוקח לה זמן להתארגן. הרבה מאוד זמן. אני חושב לבדוק אם הכול בסדר. דופק על דלת העץ והיא לא עונה. דופק שוב, חזק, אך עדיין דממה. מחליט להיכנס פנימה. שירותי הנשים קטנים מאוד. רצפת פרקט כחולה, שני כיורים ותא אחד עם אסלה ושני קולבים. בצד ימין, בקיר הדק הרחוק מן הדלת, יש גם את החור הסודי שיוסי קדח. המים בכיור זורמים ומתחילים להצטבר לשלולית קטנה על הרצפה.
אבל אני לא ממש מסתכל על זה, כי היא מוטלת באמצע, מקופלת כמו עוּבּר. חצאית המיני מופשלת והתחתונים קרועים. החולצה הצמודה והחזייה זרוקות בצד. בלחי יש פצע גדול ומדמם. היא לא מסתכלת עלי. לא מגיבה. רק מתכרבלת עוד, כאילו מסונוורת מנוכחותי. ״את צריכה עזרה?״ אני שואל בחשש. יודע שכן. מפחד לעשות משהו שיתפרש אחר-כך כבגידה בחבר. סוגר את ברז המים. אוסף אותה בזרועותי. ״עדיף לך שתצאי מכאן. לפני שהוא יחזור ויראה אותך ככה.״
אני עוזר לה לקום, ושוטף יחד איתה את הפנים שלה. מנקה את האיפור שנמרח מהדמעות. היא לא מדברת. רק נועצת בי מבט איוֹם של חיה פגועה. ״את צריכה לצאת מכאן,״ אני אומר לה, ״את צריכה ללכת מפה... אסור שהוא יראה אותך ככה. הוא ידאג שלא תדברי. תלכי. תברחי! לפני שהוא חוזר.״
והיא אוספת את עצמה ויוצאת. טורקת את הדלת על פני. אלוהים ישמור. אני מרגיש כאילו סוגרים אותי בכלוב של אשמה. לוקח נייר טואלט מגולגל שהוצאתי מהתא, מרטיב אותו בקצת מים ומתחיל לנקות את הדם שלה, שנמרח בפס דהוי על רצפת הפרקט. אחר-כך, באיטיות, זורק לאסלה, מוריד את המים ומתיישב על המכסה. הרגליים שלי כבדות, כאילו יצקו בהן עופרת. הראש סחרחר. מישהי דופקת בדלת, רוצה להיכנס פנימה. אני פותח והיא מעירה לי שאני לא צריך להיות בשירותי הנשים. זה לא מכובד. ״בסדר, בסדר,״ אני ממלמל ויוצא החוצה, אל התחנה.
הוא ישב על הכיסא שלו וחייך. ״אין לך מושג מה הפסדת,״ אמר בביטחון, ״יכולת גם אתה להצטרף.״ החולצה שלו נקייה. ״אתה לא תאמין מה היה; אני מציץ לה מהחור ורואה שהיא מורידה את המיני. ככה, לאט, לאט, מנסה להתגרות בי. אחר-כך, כשהיא גומרת להשתין, היא נעמדת מולי, בדיוק מול החור, ומחזירה את התחתונים למקום, ממש לאט. כאילו עושה לי דווקא. ואני מכיר משחקים כאלו של בנות. אני יודע מה עובר להן בראש. אז אני עוזב את החור ופותח לה את הדלת. היא אפילו לא נעלה! כאילו חיכתה שאני אבוא. עשינו את זה עשר דקות. משהו היסטרי. לא הפסיקה לגנוח ולשרוט לי את הגב. נראה לי שהיא אפילו גמרה. היתה קצת אלימה, כמו נמרה קטנה, מיוחמת. תגיד, היא אמרה משהו כשיצאה?״ שאל בעיניים חשדניות. ״אמרה לך אם היה לה טוב או משהו כזה?״ ואני עונה לו בקול ניחר שלא. היא לא אמרה כלום. רק יצאה החוצה והלכה. ״ראית לאיזה כיוון?״ הוא שואל. ״לא הספקתי לקחת ממנה את הטלפון.״ ״לא,״ עונֶה. ״סתם הלכה. לא זוכר לאן.״
ואז שותקים. הרבה מאוד זמן. יושבים אחד ליד השני ולא מדברים בכלל. ״אני קצת עייף ולא מרגיש טוב,״ אני אומר לו. ״איכפת לך אם אני אלך קצת מוקדם?״
״לא, אח שלי, זה בסדר. בטח שתלך. אתה זוכר שאתה החבר הכי טוב שלי. לא? וחברים, מה לא עושים אחד בשביל השני...״ ואז הוא מחבק אותי ואומר, ״את השמים הייתי מוריד בשבילך, אז להישאר פה כמה שעות לבד לא הייתי נשאר?! אתה לא צריך אפילו לשאול. אני בטוח שגם אתה תהיה מוכן לתת בשבילי.״
ואז אני הולך. אומר שלום והולך. רחוק מהדלת. רחוק מהשירותים. רחוק ממנו. ממנה. למחרת קבענו שיגיע מאוחר, פיצוי על היציאה המוקדמת שלי. כבר בשמונה בבוקר מגיע מישהו עם תג משטרה ופנקס קטן. ״אתה נמצא פה כל יום?״ הוא שואל אותי. ״אתמול בשתיים עבדת? ראית פה את האשה הזו?״ שולף תצלום דהוי של האשה מאתמול. ״או את האיש הזה,״ ומוציא קלסתרון משטרתי שנראה בדיוק כמו יוסי (אני אזהה את הפנים שלו גם באמצע הלילה).
והכול מתפוצץ לי בִּפנים. גועש, סוער, עולה ויורד.
למה היא לא סגרה את הדלת? אני חושב לעצמי וממלמל לשוטר, שרושם כל מלה, ״היא היתה צריכה לסגור את הדלת... למה היא לא סגרה את הדלת?!״