גאצ'ר גוצ'ר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
גאצ'ר גוצ'ר
מכר
מאות
עותקים
גאצ'ר גוצ'ר
מכר
מאות
עותקים

גאצ'ר גוצ'ר

4.7 כוכבים (7 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: ניב סבריאגו
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2017
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 133 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 13 דק'

תקציר

מצבה הכלכלי של משפחת המספֵּר, גבר צעיר בשנות העשרים לחייו מהעיר בנגלור שבהודו, משתנה בן לילה כאשר הדוד מצד האב מקים עסק עצמאי לאריזת תבלינים. המיזם העסקי משגשג ופורח, והמשפחה הכוללת את המספר, הוריו, אחותו  שבדיוק נפרדה מבעלה והדוד (הרווק) עוזבת את ביתה הפשוט ומוכה הנמלים ועוברת להתגורר 
בבית מידות חדש בצידה השני של העיר.   בעוד המשפחה מתארגנת ומתרחבת לרגל נישואי המספר, קונפליקט משמעותי מתחיל ללבוש צורה. אמו, אחותו ואשתו של המספר, כולן נשים דעתניות וחזקות, הולכות וצרות עליו כל אחת בדרכה שלה, עד שהמצב מתחיל להיות “גאצָ׳ר גוֹצָ׳ר“, ביטוי בג׳יבריש שמתאר תסבוכת קשה להתרה.   וִיוֵק שַאנְבְּהָאג, המכונה “צ׳כוב של הודו“, כתב נובלה אלגנטית וחכמה המתובלת בהומור וחום, 
על המשמעויות והתוצאות שעשויה לחולל הצלחה פיננסית בהודו של היום. 

פרק ראשון

אחת
 
וינסנט הוא מלצר בבית הקפה. כך בדיוק שמו - "בית הקפה". השם לא השתנה זה מאה שנה, אם כי העסק עצמו כן. אפשר עדיין לקבל כאן כוס קפה טוב, אבל כעת זה בר ומסעדה. לא אחד מאותם ברים עם תאורה עמומה ואנשים מצופפים סביב שולחנות, שבו מתעורר החשד כי שתייה אולי אינה בעצם פעילות בריאה במיוחד. לא, זה מקום מאוורר, מרווח, עם תקרות גבוהות. השתייה כאן רק גורמת לאדם להרגיש שהוא איש תרבות, מתוחכם. הקירות מחופים בעץ עד גובה הכתפיים. תצלומים ישנים תלויים על העמודים המרובעים האיתנים שבמרכז החדר, וממחישים בחדות כמה יפה הייתה העיר הזאת לפני מאה שנה. התצלומים מזכירים תקופה עדינה, רגועה יותר, ובית הקפה מצליח איכשהו להשתייך עדיין לאותו עולם. אפשר לדוגמה להגיע אליו בשבע בערב, כשהוא עמוס מאוד, להזמין רק קפה ולהתנחל באחד השולחנות למשך שעתיים בלי שאיש יביע התנגדות לכך. נראה שידוע להם - אם מישהו סתם יושב שם במשך זמן כה רב, מסתובבים אצלו לבטח אלף עניינים בראש. וידוע להם שעניינים מסוג זה אינם נותנים לאדם מנוח. לבסוף הם יכריעו אותו - בדיוק כמו שאותם מרחבים שלווים שבתצלומים נבלעו על ידי צרכנים ונהפכו לאנדרלמוסיה המגובבת שמקיפה אותנו בימים אלה.
שיהיה - אין בכוונתי לשקוע בהרהורים נוגים. בחזרה לווינסנט: הוא בחור גבה קומה, כהה עור, שחצה את גיל העמידה, אבל נותר חסון, שום רמז לכרס. הוא עוטה מדים לבנים, ואין אלא להבחין מיד באבנט האדום והמהודר שמתנוסס עליהם. לראשו טורבן לבן עם ציצית המזדקרת כמו נוצת הטווס של קְרִישְׁנָה. תמיד כשווינסנט בסביבה - מגיש קפה, מוזג בירה בזווית מיומנת, מחייך חיוך קל שבקלים כשלקוח נועץ בשקיקה סכין ומזלג בקציצת הירק שלו - מתעוררת בקרבי ההרגשה שהוא מסוגל להקיף את כולנו במבטו. אבל כעת כבר התחלתי חושד שהוא מכיר את הלקוחות הקבועים בבית הקפה טוב משהם מכירים את עצמם.
פעם אחת הגעתי לכאן עצבני מאוד, ובזמן שהוא מזג כוס קפה לפניי, שמעתי את עצמי שואל בקול רם: "מה אני אמור לעשות, וינסנט?" נחרדתי ורציתי להתנצל, אבל הוא השיב לי בכובד ראש: "תניח לזה, אדוני". אני משער שזו אולי תגובה קבועה אצלו, אבל משהו בהתנהלות שלו גרם לי להתייחס לדבריו ברצינות. זמן קצר לאחר מכן עזבתי את צִ'יטְרָה וזנחתי את כל מה שהיה בינינו. החיים שלי קיבלו אז תפנית שהובילה אותי לחיי נישואין. אל נא תטעו, אין ברצוני ליצור רושם שאני מאמין בעל־טבעי - אין זה נכון. אבל גם אינני מחפש בסיס רציונלי לכל דבר שקורה.
היום, אני כבר יושב בבית הקפה זמן רב מאי־פעם בעבר. אני מייחל לסימן כלשהו. חלק ממני משתוקק לשוחח עם וינסנט, אבל אני עוצר בעדי - ומה אם מילותיו יכוונו לדבר היחיד שאין ברצוני לשמוע? השעה שעת אחר צהריים. יש כמה אנשים מסביבי. היישר בקו הראייה שלי, צעירה אחת בטי־שירט כחולה משרבטת משהו בפנקס. היא יושבת לשולחן המשקיף החוצה אל הרחוב. שני ספרים, כוס מים וספל קפה מונחים על השולחן שלפניה. תלתל תועה צנח אל הלחי שלה בזמן שכתבה. הצעירה מגיעה לפה בשעה זו לפחות שלוש פעמים בשבוע. צעיר אחד חובר אליה לפעמים לקפה, והם עוזבים יחדיו. זה אותו שולחן שאני וצ'יטרה ערכנו את פגישותינו סביבו.
בדיוק כשאני מתחיל לתהות אם הידיד שלה יופיע גם היום, אני מבחין בו בפתח. הוא מתיישב בכיסא שמולה. המבט שלי משוטט למרחקים בהיסח הדעת, אבל קופץ בפתאומיות בחזרה אל השולחן שלהם כשאני שומע אותה צועקת. היא עומדת על רגליה כעת, גוהרת מעל לשולחן. בידה האחת היא אוחזת בצווארון שלו, בידה האחרת, סוטרת לו על פניו. הוא פולט הסברים, זרועותיו מורמות להתגונן מפניה. היא משחררת את הצווארון שלו ומשליכה לעברו ספר, ואז עוד אחד, וכל העת גם מטיחה בו עלבונות הכורכים יחד את כל הגברים. היא משתהה לרגע, עיניה מתרוצצות בזעם על השולחן כמחפשת דבר־מה נוסף לתקוף אותו בעזרתו. הוא הודף לאחור את הכיסא שלו ונמלט מן המקום. היא מרימה את כוס המים שלפניה ומשליכה אותה לעברו. הכוס מחמיצה את מטרתה ומתרסקת על הקיר. לאחר עזיבתו, היא נדמית שלווה מהצפוי. היא אוספת את הספרים ואת התיק שלה, ולאחר כמה רגעים מתיישבת בעיניים עצומות, מתנשמת בכבדות. אחד הנערים מטאטא את שברי הזכוכית. בית הקפה נאלם דום בעת שקומץ הנוכחים במקום צפה במהלכה של הסצנה. כעת הוא שב להמולתו הרגילה. לפי אות, כמו היה זה מחזה, וינסנט ניגש לשולחן, והיא מרימה ראש כדי להזמין משהו. נדמה שווינסנט יודע מראש מה בכוונתה להזמין וכבר הכין זאת מאחורי הקלעים. ג'ין וטוניק מופיעים על השולחן שלה במהירות מעוררת חשד.
אני מנופף לו בדרכו חזרה מהשולחן שלה. "מה קרה?"
מישהו אחר במקומו היה אולי אומר שהזוג עומד להיפרד, או מעלה השערות שהגבר בגד בה. אולי הוא היה אפילו מציין שזו הפעם הראשונה שהצעירה הזאת מזמינה פה משקה חריף. אבל לא וינסנט שלנו. הוא רוכן לעברי ואומר, "אדוני - סיפור אחד, הרבה צדדים".

עוד על הספר

  • תרגום: ניב סבריאגו
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2017
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 133 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 13 דק'
גאצ'ר גוצ'ר ויוק שאנבהאג
אחת
 
וינסנט הוא מלצר בבית הקפה. כך בדיוק שמו - "בית הקפה". השם לא השתנה זה מאה שנה, אם כי העסק עצמו כן. אפשר עדיין לקבל כאן כוס קפה טוב, אבל כעת זה בר ומסעדה. לא אחד מאותם ברים עם תאורה עמומה ואנשים מצופפים סביב שולחנות, שבו מתעורר החשד כי שתייה אולי אינה בעצם פעילות בריאה במיוחד. לא, זה מקום מאוורר, מרווח, עם תקרות גבוהות. השתייה כאן רק גורמת לאדם להרגיש שהוא איש תרבות, מתוחכם. הקירות מחופים בעץ עד גובה הכתפיים. תצלומים ישנים תלויים על העמודים המרובעים האיתנים שבמרכז החדר, וממחישים בחדות כמה יפה הייתה העיר הזאת לפני מאה שנה. התצלומים מזכירים תקופה עדינה, רגועה יותר, ובית הקפה מצליח איכשהו להשתייך עדיין לאותו עולם. אפשר לדוגמה להגיע אליו בשבע בערב, כשהוא עמוס מאוד, להזמין רק קפה ולהתנחל באחד השולחנות למשך שעתיים בלי שאיש יביע התנגדות לכך. נראה שידוע להם - אם מישהו סתם יושב שם במשך זמן כה רב, מסתובבים אצלו לבטח אלף עניינים בראש. וידוע להם שעניינים מסוג זה אינם נותנים לאדם מנוח. לבסוף הם יכריעו אותו - בדיוק כמו שאותם מרחבים שלווים שבתצלומים נבלעו על ידי צרכנים ונהפכו לאנדרלמוסיה המגובבת שמקיפה אותנו בימים אלה.
שיהיה - אין בכוונתי לשקוע בהרהורים נוגים. בחזרה לווינסנט: הוא בחור גבה קומה, כהה עור, שחצה את גיל העמידה, אבל נותר חסון, שום רמז לכרס. הוא עוטה מדים לבנים, ואין אלא להבחין מיד באבנט האדום והמהודר שמתנוסס עליהם. לראשו טורבן לבן עם ציצית המזדקרת כמו נוצת הטווס של קְרִישְׁנָה. תמיד כשווינסנט בסביבה - מגיש קפה, מוזג בירה בזווית מיומנת, מחייך חיוך קל שבקלים כשלקוח נועץ בשקיקה סכין ומזלג בקציצת הירק שלו - מתעוררת בקרבי ההרגשה שהוא מסוגל להקיף את כולנו במבטו. אבל כעת כבר התחלתי חושד שהוא מכיר את הלקוחות הקבועים בבית הקפה טוב משהם מכירים את עצמם.
פעם אחת הגעתי לכאן עצבני מאוד, ובזמן שהוא מזג כוס קפה לפניי, שמעתי את עצמי שואל בקול רם: "מה אני אמור לעשות, וינסנט?" נחרדתי ורציתי להתנצל, אבל הוא השיב לי בכובד ראש: "תניח לזה, אדוני". אני משער שזו אולי תגובה קבועה אצלו, אבל משהו בהתנהלות שלו גרם לי להתייחס לדבריו ברצינות. זמן קצר לאחר מכן עזבתי את צִ'יטְרָה וזנחתי את כל מה שהיה בינינו. החיים שלי קיבלו אז תפנית שהובילה אותי לחיי נישואין. אל נא תטעו, אין ברצוני ליצור רושם שאני מאמין בעל־טבעי - אין זה נכון. אבל גם אינני מחפש בסיס רציונלי לכל דבר שקורה.
היום, אני כבר יושב בבית הקפה זמן רב מאי־פעם בעבר. אני מייחל לסימן כלשהו. חלק ממני משתוקק לשוחח עם וינסנט, אבל אני עוצר בעדי - ומה אם מילותיו יכוונו לדבר היחיד שאין ברצוני לשמוע? השעה שעת אחר צהריים. יש כמה אנשים מסביבי. היישר בקו הראייה שלי, צעירה אחת בטי־שירט כחולה משרבטת משהו בפנקס. היא יושבת לשולחן המשקיף החוצה אל הרחוב. שני ספרים, כוס מים וספל קפה מונחים על השולחן שלפניה. תלתל תועה צנח אל הלחי שלה בזמן שכתבה. הצעירה מגיעה לפה בשעה זו לפחות שלוש פעמים בשבוע. צעיר אחד חובר אליה לפעמים לקפה, והם עוזבים יחדיו. זה אותו שולחן שאני וצ'יטרה ערכנו את פגישותינו סביבו.
בדיוק כשאני מתחיל לתהות אם הידיד שלה יופיע גם היום, אני מבחין בו בפתח. הוא מתיישב בכיסא שמולה. המבט שלי משוטט למרחקים בהיסח הדעת, אבל קופץ בפתאומיות בחזרה אל השולחן שלהם כשאני שומע אותה צועקת. היא עומדת על רגליה כעת, גוהרת מעל לשולחן. בידה האחת היא אוחזת בצווארון שלו, בידה האחרת, סוטרת לו על פניו. הוא פולט הסברים, זרועותיו מורמות להתגונן מפניה. היא משחררת את הצווארון שלו ומשליכה לעברו ספר, ואז עוד אחד, וכל העת גם מטיחה בו עלבונות הכורכים יחד את כל הגברים. היא משתהה לרגע, עיניה מתרוצצות בזעם על השולחן כמחפשת דבר־מה נוסף לתקוף אותו בעזרתו. הוא הודף לאחור את הכיסא שלו ונמלט מן המקום. היא מרימה את כוס המים שלפניה ומשליכה אותה לעברו. הכוס מחמיצה את מטרתה ומתרסקת על הקיר. לאחר עזיבתו, היא נדמית שלווה מהצפוי. היא אוספת את הספרים ואת התיק שלה, ולאחר כמה רגעים מתיישבת בעיניים עצומות, מתנשמת בכבדות. אחד הנערים מטאטא את שברי הזכוכית. בית הקפה נאלם דום בעת שקומץ הנוכחים במקום צפה במהלכה של הסצנה. כעת הוא שב להמולתו הרגילה. לפי אות, כמו היה זה מחזה, וינסנט ניגש לשולחן, והיא מרימה ראש כדי להזמין משהו. נדמה שווינסנט יודע מראש מה בכוונתה להזמין וכבר הכין זאת מאחורי הקלעים. ג'ין וטוניק מופיעים על השולחן שלה במהירות מעוררת חשד.
אני מנופף לו בדרכו חזרה מהשולחן שלה. "מה קרה?"
מישהו אחר במקומו היה אולי אומר שהזוג עומד להיפרד, או מעלה השערות שהגבר בגד בה. אולי הוא היה אפילו מציין שזו הפעם הראשונה שהצעירה הזאת מזמינה פה משקה חריף. אבל לא וינסנט שלנו. הוא רוכן לעברי ואומר, "אדוני - סיפור אחד, הרבה צדדים".