תרה

פרק ראשון

אני מת, הוא צועק, קולו נלהב, גופו הצנום מפרכס מולי, אני מת לגמרי, מת לתמיד, פיו נפער, חושף את שיני החלב הרעועות שלו, התלויות על בלימה. אני חלום, הוא מזמר, את חולמת כל הזמן, בסוף תגלי שאין לך ילד, לרגע הוא משתתק ובוחן את פני בעיניים מרצדות, הבהלה שלי מעצימה את עליצותו, את רשעותו החדשה שנולדה הבוקר, שש שנים אחריו, וכבר עוטפת אותו כאותן גלימות שאהב פעם ללבוש.
מעגל של דובים נרפים מקיף אותו, עמומי פרווה, בעיניהם מבע של ציפייה מתמדת, והוא מפזז ביניהם, תוסס כבועה, על חזהו מתנדנד לב נייר גזור ועליו שמו, באותיות דפוס גדולות, מנוקדות, שתדע המורה החדשה, שלא תתבלבל, שידעו הילדים, שידעו הקירות הסובבים אותם, החשופים עדיין, עוד ימים מעטים יתמלאו בציורי חיות וצמחים, עלילות גבורה ובדיות בצבעי אדמה דם ופיח, כמערות האדם הקדמון בטרם הומצא הכתב.
אני מהדקת את שפתי מולו, טעמן טעם של גומי יבש, חרוך בקצותיו, דומה שהבית כולו מפיץ ריח בעירה איטית, כאילו צמיג בוער נחבא באחת הפינות, שולח לעברנו לשונות עכורות. עיני נתקלות במדפי הספרים, רק אתמול עוד היו מלאים עד אפס מקום, והנה חללים נפערו בהם, מביטים בי בתוכחה כעיניים חלולות של שלד, כמה מעט אנחנו משאירים אחרינו, רק אבק לבנבן נותר מן הספרים שצפו בנו בדממה שנים על שנים.
נדמה לו שאיבד לנצח את תשומת-ליבי והוא מקרטע מולי, מנסה את כוחו שוב, מעצים את הבשורה, אַת מתה, הוא מכריז בתרועה רמה, ממש מתה, מתה לתמיד, את רק חולמת שאת חיה, הבית הזה הוא לא באמת, הכיסא הזה לא באמת, וגם אני לא באמת, הכול חלום שלך, תיכף תראי שהכול חלום.
ידיו הקטנות, המלוכלכות תמיד, גזומות הציפורניים, מתנופפות סביבו, מחפשות את דרכן אלי, הנה הוא כורע על השטיח למרגלותי, דומה שהובס, וכבר קצה קודקודו נוהה אל ברכי, אבל מיד הוא מזדקף, אוחז באחד הדובים, משליך אותו לעברי במלוא כוחו, ואני תופסת את הדובון הרך הזהוב, מאמצת אותו אל ליבי, מנענעת אותו בזרועותי לעורר את קנאתו, להשיב אלי ולוּ בדרך הזו את נחמת תמימותו.
תני לי אותו, הוא שלי, זה אבא הביא לי מסקוטלג, הוא תובע, אבל אני מחביאה את הדובון מאחורי גבי, סקוטלנד, אני אומרת, קולי חורק כאילו שנים לא דיברתי, תגיד סקוטלנד, והוא מתקרב אלי, נדמה שבא לקבל ממני צל של חיבוק נושן, ואני נענית מיד, פורשת את זרועותי לקראתו, אבל אז הוא מזנק לעברי, חוטף את הדובון השבוי בצניפת ניצחון, איך סידרתי אותך, הוא צוהל, זיק ערמומי מרצד בעיניו, וכבר הוא מקיף את שולחן הסלון בהקפות חג, כרוקד עם ספר תורה עתיק, דובי סקוטלג, הוא מסלסל, רק בחלום אתה שלי.
מופתעת אני בוחנת אותו כמו נתקלתי בו לראשונה, קיומו התקיף, הוודאי, מבלבל אותי הבוקר יותר מתמיד, ילד אמיתי, מסתבר, לא יציר דמיון, לא דמות שנגזרה מספרון ילדים שדפיו הצהיבו, לא פרי אהבה שמדי פעם נוגסים במתיקותו, לא צעצוע משוכלל. ילד שנולד, אני מדגישה, כאילו שונה הולדתו מהולדת שאר בני התמותה, מהולדת שאר הילדים שיפגוש עוד מעט בכיתה שקירותיה עירומים, ילד שחדר את קליפת המציאות באגרופים קמוצים, ואני מנסה לשנן את כל הידע שצברתי אודותיו בשש השנים האחרונות, למיין את בליל הפרטים שאין ערוך לחשיבותם, להקפיד דווקא על השוליים ביותר, שכמו בחקירה מסובכת הם אלה שיובילו אל הפתרון: הוא מסרב לגזור את שערותיו ותלתליו מכסים את פניו בשנתו עד שפיו מתמלא שיער, הוא אוהב לאכול בהליכה, מניף את זרועותיו, משתעשע במאכלים כחיה בטרפּה. כשיורדת החשיכה מצחו נחרש קמטים, גבו נכפף מדאגה, איך ישרוד את הלילה המתקרב על כל סכנותיו, בבוקר הוא מתרונן, כמו היה ניצחונו סופי ומוחלט. ליבו מלא תשוקה לעשרות הדובים שלו, הוא מלביש אותם בבגדי ינקותו, הוא מחלק אותם למשפחות, מצמיד לכל משפחה היסטוריה פרטית ההולכת ומסתבכת.
באלבומי התמונות הוא מחפש רק את עצמו, תמונה שאינו מופיע בה מעלה דמעות בעיניו, אירועים שלא היה שותף להם מעוררים בו זעם, כל מה שאירע טרם הולדתו מקומם אותו, כל העוגות שאפיתי ולא זכה לטעום מהן, כל ימי השלג שפקדו אותנו והוא לא זכה ליהנות מהם, כל הטיולים שטיילנו לפני שנולד, ובעיקר אם טסנו באווירון בלעדיו. איפה הייתי אז? הוא שואל מדוכדך, בבטן?
כאילו נוכחותו בבטן אפשרה לו בכל-זאת ליטול חלק בהנאה, ואני נאלצת להודות, לא, עוד לא היית בבטן, והוא מתבוסס בצערו, אז איפה הייתי? מובס מאפשרות אינותו, ואני ממהרת להרגיע, היית בלב שלי, מהיום שנולדתי היית בתוך הלב שלי.
הוא היסטוריון קפדן וקנאי של חייו הקצרים, הוא מקדש את זיכרונותיו, כל אירוע שהיה שותף לו מקבל משמעות עצומה, שוב ושוב הוא משנן את פרטיו, באיזו שעה נולדתי, מי ראה אותי ראשון, הנה אני, הוא מתמוגג, כשפרצופו הזעיר מופיע באלבום לראשונה, מי צילם אותי, מי קנה לי את הכובע הזה, ועם זאת הוא בוש בחקירותיו, אני זוכר הכול, סתם אני שואל, הוא מודיע, אני זוכר גם את מה שקרה לפני שנולדתי, כי בתוך הלב שלך היה חלון קטן, ומשם אני הצצתי החוצה וראיתי הכול, הכול, הוא מדגיש, מאיים כמעט, כאילו פיקח ממקום מחבואו גם על מעשים שאינם הולמים.
הוא ישן בחדר מואר, שלוש מנורות לילה ניצבות על אדן חלונו, מיטתו מלאה בדובים. הוא מתעורר בנהמה, מבטו דומה למבטם, חלק, צלול, מלא ציפייה. הוא שומר בקנאות על חפציו, מוצצים ישנים, בגדי תינוק, נעליים סרוגות, מסרב להיפרד מהם כאילו מהלך חייו הוא הפיך ובקרוב יזדקק להם שוב. הוא מתעב חידושים, הוא דבק בהרגלים, וכל אירוע חד-פעמי הופך להרגל מחייב, השתהות בגן שעשועים מקרי, משחק זיכרון לפני השינה, כל מה שעשינו פעם אחת עלינו לעשות עד קץ הימים. הוא שונא שמביטים בו כשהוא משחק, הוא שונא את אור השמש בעיניו, מנסה לגרשו כמו שמגרשים זבוב, הוא לא יודע לשחות, הוא לא יודע לקשור את שרוכי נעליו, הוא מפחד לרכוב על אופניים, הוריו נפרדו אתמול.
בוא אלי, גילי, אני אומרת, ראשי סחרחר מן ההקפות, אבל הוא כבר ממני והלאה, דעתו נתונה לדלת, שם מתעסק מישהו במפתחות, אמא, גנב, הוא לוחש בחשש, סוקר במבט מהיר את הדובים הפזורים על השטיח, מי מהם יילקח, ממי ייאלץ להיפרד, ואני קמה אל הדלת, איפה שמתי את המפתח, אבל להפתעתי היא נפתחת לרווחה בחריקה נחרצת. אבא, חשבתי שאתה גנב, גילי צוהל, החשש שהתבדה מותיר תחושת הישג והקלה, כאילו במו ידיו הכניע כנופיה אכזרית, ואני מזדרזת להשבית את השמחה בקול חמור, אמנון, איך נכנסת בדיוק? סיכמנו שתשאיר כאן את המפתח שלך.
מה זאת אומרת, הוא מיתמם, התשובה מוכנה על לשונו, השארתי לך אותו כי רצית עוד מפתח, אבל שכפלתי לי מפתח משלי, ומיד הוא מתכופף מלוא קומתו אל הילד, עיניו מציצות אלי מעבר לעורפו הדק של גילי, מה חשבת, שלא יהיה לי מפתח לבית של הילד שלי? ואם נניח אני אעבור למטה בלילה ואשמע אותו בוכה אני לא אוכל לעלות אליו? ואם נניח אני אראה עשן יוצא מהחלון, אני לא אוכל להיכנס לכבות את האש? וגילי מיד תומך בו בהתלהבות, נכון, אמא, אחרת כל הדובים שלי יישרפו, את רוצה שדובי סקוטלג יישרף?
נדבר על זה אחר-כך, אני נאנחת, כדאי שתיקח אותו כבר, הוא מאחר לבית-ספר, אבל אמנון מזדקף בכבדות, נושא אלי פנים מקופחים, רגע, מה קורה לך, את כבר שתית את הקפה שלך, נכון? אני עוד לא, והוא ניגש אל הקומקום, ממלא מים עד שפתו, כמתכוון להכין עשרות כוסות קפה לאורחים רבים היושבים בסלון וממתינים. אל תשאלי, הוא רוטן, לא ישנתי דקה, המקרר שם מרעיש כמו דחפור, ואני מציצה בו מופתעת, מתקשה לפענח את נימת קולו, האומנם שכח שאני אחראית לתלאותיו, והוא משתף אותי בהן בתמימות, כאילו כוח עליון גזר על שנינו גזירה.
אז היום תישן פה כמו תמיד, אבא, המקרר שלנו לא מרעיש בכלל, גילי מתייצב בגאווה מול המקרר, כסוכן מכירות מהוקצע, פותח לרווחה את דלתותיו, עד שהבל פיו הצונן ממלא את חלל המטבח. המקרר שלנו שקט, אבא, הוא מצמיד אליו את אוזנו הקטנה, הוא לא יעיר אותך, אתה תראה, וגם אני לא, הוא מבטיח בקול מהוסס, גם אני לא יעיר אתכם יותר, אם תחזרו, ואני ניגשת לקומקום, מרוקנת אותו כמעט לגמרי, גילי, הרי הסברנו לך, דיברנו על זה בלי סוף, הפרידה שלנו לא קשורה אליך, בטח לא לזה שאתה מתעורר בלילה, הורים נפרדים בגלל בעיות שלהם, לא בגלל הילדים, ההיפך, הם תמיד יאהבו את הילדים שלהם הכי בעולם, כמה נוח להסתתר מאחורי המלה הזו, הורים, המלה הבוגרת, הסמכותית, האחראית, לא אמא ואבא, לא אבא ואני, לא אנחנו, שנינו, אמנון ואֵלָה.
מול פרצופי נושף הקומקום בזעף, ואני מכינה לו קפה בזריזות, מקפידה על תפקיד המארחת, מציפה את הכוס בחלב קר, תשתה מהר, אני מסננת, הוא חייב להגיע בזמן, הוא לא מכיר אף ילד בכיתה הזאת, איך הוא ישתלב אם תמשיכו עם האיחורים האלה, ואמנון מגחך, לא נראה לי שעד שמונה וחצי כולם כבר יהיו מגובשים, תמיד יקל ראש בקשיים של אחרים, רק את שלו יעצים, איך אני אלַמד היום, הוא נאנח, לא ישנתי דקה, ואני מתעלמת, נועצת את מבטי בנוזל החום הבהיר, בהיר מדי לטעמו, רק כשיכלה הנוזל יסתלק מכאן, ייקח עימו את תלונותיו כפי שלקח אמש את ספריו ויסתלק.
גילי, הולכים, אני מכריזה, אבל הוא כבר לא מכרכר סביבנו, איפה הוא בעצם, אני ניגשת לחדרו, כפות רגליו מבצבצות מירכתי ארון הבגדים, חלקי תחפושות ישנות מוטלים על השטיח לצידו, הנה אני, הוא מריע, אני קוסם, מגיח מן הארון כשעל ראשו כובע הקוסמים, בידו השרביט הכחול, גלימת הכוכבים על כתפיו, התחפושת האחרונה שלו, ואני נזכרת איך נברתי בין דוכני התחפושות עם טליה, נדחקות לצד עשרות נשים וילדים במהומה שלפני פורים, ורק אז העזתי לספר לה, דווקא שם, במקום בו אי-אפשר לשמוע, לחשתי באוזנה את המלים הברורות, וטליה כיסתה בידה על פיה וצעקה, את לא נורמלית, אלה, שלא תעיזי לעשות את זה, את רוצה להרוס לילד שלך את החיים?
אני הקוסם הגדול, הוא שוב מודיע, הכובע מכסה את מצחו, מסתיר את תלתלי הערמונים שלו, מבגר את פניו, כמו רב במגבעתו הוא ניצב מולנו, רב גמדי המבקש להשיא אותנו, לקדש אותנו מחדש בשרביטו, ואמנון מביט בו נרגז, ככה אתה הולך לבית-ספר? מה עובר עליך, היום לא פורים, תוריד את השטויות האלה מיד. אז מה, ככה אני רוצה, הוא מתריס, בזוויות עיניו כבר מבצבצת תמיסת היגון הזוהרת האורבת שם תמיד, מחכה להזדמנות, ואני ממהרת לומר, לא חשוב, שילך ככה, מה כבר יכול להיות, לנגד עיני אני רואה אותו פותח בהיסוס את דלת הכיתה, הילדים מביטים בו מופתעים, על פניהם מתפשט הלעג, תראו אותו, קוסם ביום חול, נבוך ונידף, קוסם שלא יודע לחולל ולו קסם אחד.
אבל כשהם נפרדים ממני, גילי יושב בגאון על כתפי אביו, כעל כיסא מלכות, הופכים בן-רגע ליצור אחד בעל שני ראשים, התחתון גלוי, מגולח, העליון מכוסה במגבעת, נבלעים בחדר המדרגות האפלולי, יצור שקיומו מתערער, ואני מקשיבה במתח להד צעדיהם, לקולו הציפורי, הצווחני מעט, מלהג בקדחתנות, נדמה לי שאכן גנב ביקר בבית, חמדן וזריז, לנגד עיני בזז את כל מה שצברתי, את כל אוצרות המשפחה מדורי דורות, משאיר לי מגרות ריקות, מדפים פעורים, פיג'מה ילדותית חבויה בין שמיכות סתורות, במיטה הזוגית, אוצרת את ריח הלילה שלו, המפוחד, ושוב אני נזכרת ברגע ההוא בו הפכנו לשלושה, כשהבאנו לבית הזה את גילי התינוק, בעריסת נצרים שאולה, ירכיו חשופות, כי אמנון הביא בטעות שתי חולצות כותנה זעירות במקום חולצה ומכנסיים, ובכמיהה שלי העזה, לא מוכרת לי כלל, לשכב במיטה עם שניהם, לכסות בשמיכה דקה את המשפחה שאך זה נולדה, אני בצד אחד והוא בצד השני והתינוק באמצע, חוצץ בינינו, שנינו מלטפים בהשתאות את עורו הפלאי, ושמש הסתיו הרכה מתגנבת גם היא בין השמיכות, לוחכת באש שקופה את קצות אצבעותינו.
אלא שלא כך היה, לא לכך התפנינו, ועכשיו כבר איננו שלושה, לעולם לא נהיה שלושה, ונדמה לפתע שהקרע החדש הופך אותנו לארבעה, לשני זוגות נפרדים, אני וגילי שלי, אמנון וגילי שלו, שהרי נגזר עליו להיות שונה בתכלית איתי ואיתו, שני זוגות שילכו ויתרחקו ככל שהילד יגדל, מחצית ממנו כבר אינה שלי, ונדמה שאני רואה אותו נחתך לשניים, איזה חלק תבחרי, אמא, העליון או התחתון, הימני או השמאלי, שהרי שלם כבר לא אהיה, גם אם אירָאה שלם, תמיד מחצית ממני תהיה פרי דמיונך בלבד.
זה פצע לכל החיים, היא אמרה אז, עיני הפחמים שלה נפערות מולי בתוכחה, ידיה מלאות תחפושות, מלכת הלילה או כלה לילדה הקטנה, היא מתלבטת, רובין הוד או נמר לגדול, את פוצעת את גילי וגם את עצמך, יהיה לך הרבה יותר קשה בלי אמנון, איך אפשר לעזוב בעל בשביל כלום, כשאף אחד לא מחכה לך? איך אפשר ככה סתם לפרק משפחה? אבל אני מוחה, זה לא סתם, טליה, את יודעת שזה לא סתם.
אין לך מושג על מה את מדברת, היא התעקשה, התחפושות, עטופות בניילון חלקלק, הולכות ונשמטות מידיה, ואני מהופנטת אליהן, איזו מהן תיפול, אם הכלה תיפול, סימן שנישואי מבוטלים, אם מלכת הלילה תיפול, סימן שגירושי מבוטלים, וטליה מצמידה את שתיהן אל חזה, לא עוזבים בעל בשביל חלומות רומנטיים, היא פוסקת בקול, להקת הנשים העטות על התחפושות מביטות בנו בסקרנות, מוכנות להביע דעה, לתרום את תרומתן למהלך חיי, ואני גוררת אותה משם, מה את צועקת, תירגעי, אפשר לחשוב שאותך אני עוזבת.
זה לא חלומות, ניסיתי לדבר על ליבה בדרך חזרה, זה משהו אחר לגמרי, הרבה יותר בסיסי, זה אוויר, חסר לי אוויר, אני רק רוצה להיות בלעדיו, בלי ויכוחים, בלי מריבות, בלי האשמות, לא להיעלב יותר ולא להעליב, לא לאכזב ולא להתאכזב, נמאס לי מהחיכוך הזה, כמו ניירות זכוכית שמשתפשפים כל הזמן, בשביל מה אני צריכה את זה, תגידי לי, בשביל מה אני צריכה אותו?
לא שכנעת אותי, היא כססה ציפורן בתנועה נערית, מתוחה, אם לא היה לכם ילד הייתי אומרת, מילא, את לא מסכנת הרבה, אבל עכשיו, כשגילי בקושי בן שש, לעזוב את אמנון בגלל שהוא קצת מנדנד?
הוא לא קצת מנדנד, הוא חונק, אני מתקנת אותה, הוא מציק, הוא מתיש, פעם כל-כך התפעלתי ממנו, ועכשיו כל מלה שהוא מוציא מהפה נראית לי מיותרת, זה לא רק שהפסקתי לאהוב אותו, הפסקתי להעריך אותו. נמאס לי מהתובענות שלו, מהתלונות שלו, רע לו עם עצמו והוא מוציא את זה עלי, ומאז שגילי נולד זה נעשה הרבה יותר גרוע. אין לי כוח ואין לי עניין לטפל בשניהם, ואם צריך לבחור, אני מעדיפה את גילי, ממילא אני מגדלת אותו לבד כמעט, לקח לי שנים להבין שהוא לא ישתנה, שהחיים שלנו לא ישתנו, אני לא רוצה את החיים האלה יותר, זאת זכותי.
את מדברת על זכות ואני על חובה, היא אמרה במהירות כשעצרתי ליד ביתה, אותי חינכו שמשפחה היא קדושה, אולי אני מוגבלת אבל זה מקובל גם עלי, אני מפחדת שאת תגלי את זה כשיהיה מאוחר מדי. את הולכת להחריב משפחה, אלה, ועוד אין לך מושג בשביל מה, ועוד אין לך מושג כמה הרבה תפסידי וכמה מעט תרוויחי, ואני אמרתי, די, טליה, תירגעי, אני לא הולכת מחר לרבנות, אני רק מגלגלת את זה בראש, אַת הראשונה שבכלל סיפרתי לה, והיא אספה באנחה את התחפושות, שמלת הכלה הזעירה מתגרה בי בלובנה המוחלט, המצויץ, אשמח יותר להיות האחרונה, היא פסקה ביובש, תראי שזה יעבור לך, זה מין וירוס כזה שתוקף אותנו מדי פעם, שנדמה לנו שאם רק ניפטר מהבעל כל הבעיות שלנו ייפתרו, אבל תשכחי מזה, אלה, זאת אשליה.
מאין באה הרוח הזאת, אני מתפלאה, אוספת את שובל הדובים שהותיר אחריו בסלון, שביל רך של עקבות זהובים, משליכה אותם על מיטתו ההולכת ומתמלאת ונדמה שאין בה מקום לשום יצור נוסף, בוודאי לא לילד שלם, אמיתי, ילד בשר ודם, ושוב הרוח הצוננת משלחת צמרמורת בעורפי, רוח סתיו מפתיעה שהקדימה השנה, מאין הגיעה, הרי החלונות מוגפים ואת הדלת סגרתי אחרי לכתם, אבל הנה היא שוב פתוחה לרווחה, והוא עובר בה, זריז וחרישי למרות גודל איבריו, מהסה את חיכוך המפתחות, נועל אחריו במהירות. אמנון, אני נבהלת לרגע לראותו ללא הילדון השוכן על כתפיו, כעץ שנטשו הציפורים, מה קורה? איפה גילי?
הוא בבית-ספר, איפה הוא כבר יכול להיות, הוא עונה בחיוך חמצמץ, נשען על הדלת, עיניו מתהלכות על פני, מותירות דגדוג לא נעים, אבל אני כאן, הבאתי לך קפה, הוא מושיט לעברי מגש קרטון ובו שתי כוסות קפה מכוסות.
זה בדיוק מה שרציתי לשאול אותך, אני אומרת ביובש, מה אתה עושה כאן? והוא כדרכו מתקיף מיד, אני לא מבין אותך, אלה, הרי אמרת לי לבוא הנה, את לא זוכרת, בקושי עברה חצי שעה וכבר שכחת? ואני מזדרזת להכחיש, מה פתאום, אני נורא ממהרת, לא אמרתי לך לבוא הנה עכשיו, אתה הוזה, ונדמה לי שכוסות הקפה מרטטות בעלבון כשהוא אומר, את אמרת שנדבר אחר-כך, את לא זוכרת? הזמנת אותי לבוא לדבר איתך.
אמנון, באמת, אני גוערת בו, התכוונתי למשהו כללי, שנדבר מתישהו, זאת לא היתה קביעה, יש לי פגישה עוד מעט ואין לי זמן לדיבורים, בקוצר-רוח אני לוקחת מידיו את המגש, מניחה אותו על שולחן המטבח, המיה מאיימת מלווה את צעדי, כך אטול מידיך את הכתובה, אצעד בראש מושפל בין קירות האולם, מבטים עוינים מלווים אותי, זקנים לבנים ארוכים ניגרים על גלימות שחורות, מגורשת מגורשת הם יצעקו, לא עוד מקודשת, ואתה תעמוד שם, בקלות תצטרף לשונאי, ומתחתינו ינהמו המכוניות ברחוב הראשי, מטפסות זו על זו כחיות מיוחמות.
מתי הפגישה שלך? הוא שואל, מתקרב אלי בצעדיו הזהירים, מבטו מרפרף על שעון הקיר שקיבלנו לנישואינו, כך היה פוסע בין החרסים המנופצים, באתר החפירות האפור מאבק שם ראיתי אותו לראשונה, אנחנו צריכים להיות זהירים כמו רופאים בכל תנועה שלנו, היה חוזר ומזכיר, כי העבר הזה השרוע כאן לפנינו הוא לא פחות חסר ישע מהגוף החולה, ואני הייתי מציצה בו בהתפעלות ממעמקי ריבוע החפירה כחיה ממאורתה, מתפללת שיבחין בקיומי.
עוד שעה, אני אומרת, בוהה בחשש בעיניו העייפות המנצנצות אלי בנוגה כחלחל, למה אתה שואל? והוא לוחש, אז יש לנו מספיק זמן, על שפתיו מפזזת עווית עצבנית, כפתורי חולצתו האפורה נפתחים כמעט מאליהם, חושפים חזה כבד, אדמדם, ואני נסוגה מפניו עד שאני נתקלת בשולחן המטבח, כוסות הקפה החמות עדיין נמעכות תחתי בחריקה, מציפות את השולחן בנוזל ריחני מקציף, לא, לא נשב זה מול זו ונלגום בהנאה, מהדקים את אצבעותינו סביב הקרטון הפושר, מתלוננים על הסתיו שהקדים, לא ניזכר ברפרוף בקורות הלילה, משחזרים רגע של קרבה כנזכרים בנס ששוב הצלחנו לחולל, לא נסכם בטרוניה סלחנית את שנתו של בננו, כמה פעמים התעורר ואת מי העיר, לא נתענג על מלה שאמר הבוקר, על חלום שסיפר לפרטי פרטיו, לא נביט זה בזו באנחה של השלמה לפני שנתחיל את יומנו, אנחה שיש בה אי-נחת אך גם נינוחות, אנחה האומרת, הנה אנחנו, למרות הכול, אמנון ואלה, וכך נהיה גם מחר, ומחרתיים, ובסתיו הבא.
עזבי את זה עכשיו, הוא אומר, אני אנקה אחר-כך, כמו היה זה עדיין ביתו, על זכויותיו וחובותיו, ואני ממששת את אחורי מכנסי החמימים, הנוזל הריחני מתפשט בעקצוץ במורד ירכי, אך דומה שמהר ממנו פושט באיברי הזעם, בשביל מה הבאת את הקפה הזה לכאן, בשביל מה באת בכלל, תראה מה עשית, אני רוטנת, מתקשה להיישיר מבט אל דמותו הגדולה הגמלונית, כל נוכחותו אומרת שיבוש מיותר, שוב עלי להתרחץ לאחר שהתרחצתי, שוב עלי להתלבש לאחר שהתלבשתי, אם טליה היתה כאן אולי היתה מבינה סוף סוף, כמה מעיקה היא ההיתקלות בזולת, באיזו קלות נגזלת החירות, גם אם מדובר בהחלפת מכנסיים ותו לא.
אני צריכה להחליף מכנסיים, אני מסננת, מפנה אליו את אחורי המוכתמים ופוסעת במורת-רוח מופגנת אל חדר השינה, אבל צעדיו נצמדים אלי, מלווים אותי לאורך המסדרון כמו ריח הקפה, נעצרים מול ארון הבגדים, נשימותיו הולכות ומתקרבות, תני לי לעזור לך, הוא אומר, כורע על ברכיו ומפשיל במאמץ את מכנסי, גולגולתו המגולחת נלחצת אל ירכי, לשונו נשלחת ללקק את טיפות הקפה, הבל פיו מעלה אדים על עורי, ואני מנסה להיחלץ מאחיזתו, עזוב אותי, אמנון, מה אתה חושב שאתה עושה, והוא לוחש, אני מנקה אותך, רצית להיות נקייה, לא? ואני מפצירה בו, די, מספיק עם זה, אתה מקשה על שנינו, עזוב אותי, זה גמור בינינו, זה מת לגמרי, מת לתמיד.
ראשו הקירח בין ירכי, כאילו בזה הרגע בקע משם במאמץ, אצלך אולי זה מת אבל אצלי זה חי, קולו מטפס על גופי דביק ועוין כזחל ארסי, למה הרצון שלך נחשב יותר משלי, מי את בכלל, ואני אומרת, חשבתי שגמרנו עם השיחות האלה, חשבתי שהבנת כבר שאתה לא יכול לכפות את עצמך עלי, והוא מסנן, תשתקי, אני לא שואל אותך מה לעשות כמו שאת לא שאלת אותי, מה שאת עשית לי הרבה יותר קשה מלהחליף מכנסיים, את כל החיים אני צריך להחליף בגללך.
עזוב אותי, אמנון, אני מנסה להדוף את ראשו, ידי מחליקות עליו כאילו נעטף בניילון, תן לי להתלבש, אין לי זמן, זרועותי נשלחות אל הארון, מצליחות לשלות משם זוג מכנסיים, אבל רגלי אסורות בין זרועותיו, צמודות אל כתפיו, אל עורפו העבה המשלח קדימה גולגולת צב ארוכה, צב ענק לכד אותי ואני מכה על שריון גבו הנוקשה, מנסה להיחלץ, די, אמנון, מספיק, אני לא רוצה אותך, אתה לא תופס, אני לא רוצה אותך כבר. מול עיני, לצד המדף ממנו שליתי את מכנסי, מהבהבים התאים הריקים שלו, דומה שהארון כולו איבד את יציבותו, והוא הולך ומתעקם, ככפות המאזניים הנוטות על הצד האחד.
אבל אַת האשה שלי, אנחנו נשואים, הוא ממלמל בתימהון תמים, מרפה במפתיע את אחיזתו, ואני מנסה דילוג מגושם מעל גבו, ברגליים פשוקות, מחליקה על ראשו כמו היה מתקן קפיצה באולם התעמלות. להפתעתי הוא לא מגיב, נותר על ברכיו, ראשו מושפל, ככורע לפני ישות דמיונית, מתחנן לרחמיה, על חולצת הכותנה האפורה שלו מתפשטות יבּשות של זיעה מרירה, מצמידות אותה לעורו, ואני מהופנטת אל התפשטותן הפתאומית, המביכה, לא אני אכבס את חולצתך, לא אני אתלה אותה על קולב בשמש, לא אני אניח אותה בארון, לא בארון הזה יהיה מקומה, וההתנערות מגורלה של החולצה ממלאה אותי לפתע עליצות מתגרה, כאילו רק היא עמדה כל השנים ביני לבין האושר.
אמנון, תקשיב, אני מכוונת את דברי אל גבו הלח, אתה לא יכול להכריח אותי להישאר איתך, אני לא רוצה לחיות ככה יותר, כל-כך הרבה פעמים ניסיתי לדבר איתך ואתה בקושי הקשבת, אז עכשיו אתה נזכר, כשזה מאוחר מדי, וכשהוא לא עונה אני נפרדת מגבו, דורכת על עקבות הקפה עד חדרו של גילי, מתיישבת מותשת על מיטתו, עשרות זוגות עיני חרוזים יבשות מציצות אלי, בוחנות אותי במבטי גינוי סקרנים כאילו אני כאן יוצאת הדופן, אני שגופי חלק מפרווה ועיני לחות, וכמעט מבלי משים, במקום למהר למקלחת ולנעול את הדלת אחרי אני מתחילה לסדר אותם כמו שהוא אוהב, משפחות משפחות, אריה לביאה וגור אריות קטן, נמר נמרה וגור נמרים קטן, מצמידים לחי אל לחי, פרווה אל פרווה. מוטרדת אני מבחינה בהיעדרו של הדובון האהוב עליו, מן הסתם נבלע במהומת המצעים, ואני מנערת את השמיכה, מסיטה את הכרית, מציצה מתחת למיטה. מה את מחפשת, הוא שואל, חזהו החשוף, החלק, עולה ויורד בכבדות, החולצה מקומטת בידו כסחבה, כך ראיתי אותו לראשונה, לפני עשר שנים, עירום למחצה, משקיף בעיניים מצומצמות על המתחם המלכותי ההולך ונחפר, אלא שאז היה חזהו מכוסה אבק סמיך כהה עד שלא הבחנתי בעירומו.
את דובי סקוטלנד, אני עונה, והוא אומר, הוא אצלי באוטו, אני לוקח אותו אלי, שיהיה לגילי במה לשחק אצלי, ואני מזדקפת, אבל גילי לא יכול לישון בלעדיו, מה פתאום שהוא יהיה אצלך, אתה לא יכול ככה לפרק משפחות. באמת? הוא מסנן בלעג, מה את אומרת, נראה לך שלפרק משפחה של דובים אסור ושל בני-אדם מותר? אולי התבלבלת קצת וזה להיפך? אולי יש לך בכלל לב צעצוע, כמו להם, בואי, בואי, הוא מתקרב אלי, שפתיו פעורות, עפעפיו מכסים על עיניו, ידיו שלוחות קדימה כידי עיוור, פורעות את מחשוף החולצה, בואי נבדוק אחת ולתמיד מה יש לך שם, לב צעצוע בסך הכול, לב צעצוע שהתקלקל, ואני נהדפת תחתיו על המיטה העמוסה, שאין בה מקום אפילו לילד קטן אחד, ידיו צובטות את חזי, כמנסות לעקור אותו ממקומו, דיבורו ניחר, אני אתקן אותך, את עוד תראי, אני אחליף לך את הלב המקולקל שלך, אני אשים לך לב חדש, את תאהבי אותי, את תאהבי אותי כמו פעם.
כשהייתי ילדה לא היה לי בעל. לבדי הייתי ישנה במיטת יחיד צרה, מתעוררת לבדי. מול עיני השתנו השמיים, מכבים באורם הכחול את אש הזריחה שבערה בין המצעים, וכשהייתי הולכת לבית-הספר לא היה לי בעל, וכשהייתי חוזרת מבית-הספר לא היה לי בעל, וכשהייתי מכינה שיעורים על מכתבת פורמייקה כהה לא היה לי בעל, וכשהייתי שוכבת במיטתי הסמוכה לחלון וצופה בירח לא היה לי בעל, השמיים שולחים אלי זרועות שחורות, שעירות, כיצור קדמוני ענק, בעל עין אחת, ההולכת ונפקחת, הולכת ונעצמת, וכמו כוהני אוֹן שעמדו יחפים על הצוק מצפים לשמש העולה הייתי אני מתפללת לבואה של עינו השנייה, יודעת שרק אז תרד אלי השינה, כמו מָן מהשמיים, וגם אז לא היה לי בעל.
זיעת גברים מרה נספגת בשׂערי, המפיץ את ריחו שלו בבוטות בוגדנית, כתפו מתמוטטת על זרועי באנחה, ידיו נאבקות בשד הצורב, תני לי, הוא גונח, תני לי לתקן את הלב שלך, הווילון הכהה צובע את קרני השמש באור סגרירי, כמקדים את המאוחר, ואני בוהה בקיר, עיניים עגומות בצבע השלכת נשלחות אלי מתוך תמונתו של גילי מיום הולדתו האחרון, מלוות את מעשינו, ונדמה שאין זו התמונה שצולמה לפני שבועות ספורים אלא תמונה מן העתיד, תצלומו של העלם שיגדל להיות, מריר, מרוחק, חוטים ארוכים נמתחים בכאב מעיני אל עיניו, חוטים שנתלשו מגופי, ואני עוצמת את עיני, ידיו המחוספסות של אמנון על פני, לשות את הלחיים, ממששות את הצוואר, צובטות את הבטן, כמחפשות מתחת לעור את ההחלטה שהוטחה בפניו לפני כמה חודשים ועדיין אינו מסוגל להכילה, ההחלטה לעזוב אותו, מנסות לשלוף אותה מן הגוף כמו ששולפים קוץ, וכבר אינני מנסה להיחלץ כי גופי נמעך תחת משקלו ככיכר לחם בתחתית הסל, ואין זה משקל גופו בלבד אלא משקל חיינו יחד, יום אחר יום, שנה אחר שנה, מאז ראיתי אותו לראשונה בתל יזרעאל ועד הבוקר הזה בירושלים, משקל האהבה והמריבה, האיבה והחמלה, המשיכה והמיאוס, משקל ילדנו שנולד, ומשקל ילדינו שלא ייוולדו.
שִכמותיו חלקלקות ולחות, נשימתו יוקדת, פניו נצבעים בצבע החציל הסגול כהה, כצבעו המדאיג של גילי ברגע לידתו, הנה אני שוכבת על גבי מתייסרת בצירי לידה מהופכים, שכן תינוק קירח מגודל ורב כוח מנסה לפלוש אל גופי, תינוק לא רצוי הכופה עלי את נוכחותו, האם יש בנמצא איזו מלה, איזה מבט או תנועה, שירחיקו אותו מעלי, שיגרמו לגוף הגס המגושם הזה לפנות את מיטת הילד המלאה בדובים, דומה שעוד לא נבראה המלה ואולי טוב שכך, כי זיכרון הבוקר הזה הוא הצידה המזינה ביותר שאוכל לקחת איתי לחיי החדשים, וככל שירתיע אותי יותר, וככל שיאכזב אותי יותר כך אני מוגנת יותר מפני החרטה, מפני הגעגועים, שהרי לא בזרות אני צופה בו עכשיו, בהבעות פניו המשתנות כמו השמיים, אין זה הלם הזרות אלא הלם הקִרבה, כי הבוקר הזה אינו שונה במהותו משאר הבקרים של חיינו, למרות שמעולם לא כפה את עצמו עלי, ברור לי שגם בסתיו שעבר יכולתי למצוא את עצמי שוכבת תחתיו ללא תנועה, חושבת ביראה ובהתרגשות על הימים ההם, כשלא היה לי בעל.
עיניה של הלביאה ננעצות בי כשאני מהדקת את שפתי זו לזו, אפילו את קולי לא אתן לךָ, נדמה שאבנים חדות דוקרות בגבי כמו אז, בלילות הראשונים שלנו, באתר החפירות, ביום אנחנו חופרים מתחת לפני האדמה ובלילה מתחת לעור, עיניו הבהירות זרחו מעלי, יוצקות עלי את כל האור שאגרו ביום החם הארוך, ריח של אבק קמאי נדף ממנו, וידיו שמיינו בקפידה את החרסים משוטטות על גופי, כמנסות לפענח את הכתובת החרוטה עליו, אות אחר אות, ואני חשבתי על המלכה הצידונית שחיתה כאן לפני, כאילו ביני לבינה מפריד בקושי דור אחד, איך נשקפה בעד החלון, עיניה קרועות בפוך ושערה עשוי, צופה אל אויבה המתקרב, איך בגדו בה סריסיה ושמטו אותה, דמה מותז אל קיר הארמון. האסון שלהם הוא המזל שלנו, הוא אמר, היישוב הזה נהרס זמן קצר אחרי שנבנה, ומאז לא התאושש, דווקא בגלל שהחיים שלו היו קצרים כל-כך יש לו חשיבות עצומה, ואני אחזתי בידו, ביום הארוך אנחנו זרים ובלילה הקצר אנחנו בני מלכים הפוסעים בין חורבות ארמונם, משחזרים את תור הזהב הקצר של הממלכה, ולא חשבתי שאראה אותו עוד, כשנגמרה עונת החפירות, חשבתי שיֵצא מחיי בגניבה כפי שנכנס, מושך אחריו את זוהרו של העבר הלא מפוענח, אבל הוא הצביע עלי, רגע לפני שעליתי על ההסעה, ואמר ברצינות תהומית, כמצביא הבוחר את חייליו, את באה איתי.
נדמה שהתמונה העתיקה המטלטלת אותי עכשיו ניצבת גם מולו, אלא שאותו היא ממלאה זעם, מי את בכלל שאת מעִזה לעזוב אותי, בלעדי היית כלום, מתנדבת עלובה בחפירה, אני סידרתי לך את הקריירה שלך וככה את גומלת לי, תדעי לך שהכול ייגמר עכשיו, כמו שבניתי אותך אני אהרוס אותך, ובבת-אחת כקללה אחרונה, מוחצת, הוא מיטלטל מעלי, מקיא על שיפולי בטני את הנוזל הלבן כחלבון, ומיד טומן את פניו בפרוותה של הלביאה השרועה לצידי, כמו הוכה בראשו באַלה, מתנשם ומייבב, ללא רגע של הקלה, אֵלָה תסלחי לי, אני לא יודע מה קרה לי, אני הרוס לגמרי מרוב צער, בואי ננסה עוד פעם, אני יודע שלא קל לך איתי, אבל אני אוהב אותך, אל תחשבי שכל-כך פשוט למצוא אהבה, אין הרבה אהבה ברחובות ואצלנו בבית יש, אל תזלזלי בזה, אלה תעני לי, הוא ממשש את פני, אצבעותיו על שפתי, כמנסות לחלץ מהן את המלים הנכונות, אל תבכי, הוא מתחנן, אני מצטער שהתנפלתי עלייך ככה, זה לא יקרה יותר, רק תני לנו עוד סיכוי, גילי כל-כך קטן, כבר את רוצה להרוס לו את החיים, ואני שותקת, זכר הימים ההם מידרדר מעלי, חונק אותי במפולות של עפר, זה העפר שאין ערוך לחשיבותו, כי בתוכו קפאו הנתונים המשׂיחים לפי תומם, המצפים אלפי שנים לפרשנות.
בעיניים עצומות כמעט אני מתבוננת בפניו המתעתעים, לרגע גובר יופיו ולרגע כיעורו, כמה השתנה מאז, מיטתו הצרה של גילי מהדקת אותנו זה לזו ואני אומרת בלי קול, בי נשבעתי, בי נשבעתי, לעולם לא תתקרב אלי מרחק אמה אחת, ובקלות מפתיעה אני נחלצת מן המיטה, הודפת מעלי את גופו שנעשה רך ואוורירי, כמו הפך בעצמו לחיית פרווה ממולאת ספוג. ראשו קבור עדיין בצווארה של הלביאה, גבו מתנודד מעל פרוות הדובים הנספגת בריחו, שילווה את שנתו של גילי בלילה, את משחקיו ביום, מה את רוצה ממני, הוא גונח, אני לא כל-כך גרוע, אז יש לי מצבי-רוח לפעמים, מה כל-כך נורא בזה, מה עובר עלייך, אין לי מושג מה עובר עלייך, ואני מאיצה בו, קום כבר, אני לא רוצה ממך כלום יותר, וגם אין לי עניין להסביר לך עוד פעם מה עובר עלי, אתה מבין בכלל מה עשית עכשיו? הרי אם היה איזה סיכוי שנחזור הרסת אותו לגמרי, אתה יכול להאשים רק את עצמך. בקור-רוח מופגן אני צופה בו מזדקף לאיטו, עוטף את חזהו בקמטי החולצה, מושך בזעף את מכנסי הג'ינס על ירכיו, פניו כבדים, לסתו שלוחה לפנים בעלבון, ודומה כי לצידו לובשת את בגדיה גם האשה שחיתה כאן איתו, פגיעה, מרירה, מאוכזבת, ועצם האפשרות להתנתק גם ממנה מפליאה ומסחררת כתופעה על-טבעית.
אני מצטער על מה שעשיתי, הוא אומר, קולו הולך ומתלקח, אבל מה שאת עשית הרבה יותר גרוע, אין לך מושג כמה את תצטערי, את משחקת באש, אלה, תפסת פתאום ביטחון ואת משחקת באש, את עוד תתחרטי על זה, ואני מסננת, תחסוך ממני את האיומים שלך, רק תשאיר כאן את המפתח, והוא מוציא את המפתח מכיסו, מנופף בו מול פני כעצם עסיסית מול כלב, זה מה שאת רוצה עכשיו?
זה כל מה שאת רוצה ממני? אז תדעי לך שלא תקבלי, הדירה הזאת היא גם שלי, אם את לא רוצה לראות אותי כאן תסתלקי ממנה בעצמך, ומיד הוא מתקדם אל הדלת, פותח אותה בהתרסה ונועל אחריו בשלושה סיבובים נמרצים, כמותיר מאחוריו בית ריק.