המנבאים 2 - מאורת החלומות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
המנבאים 2 - מאורת החלומות
מכר
מאות
עותקים
המנבאים 2 - מאורת החלומות
מכר
מאות
עותקים

המנבאים 2 - מאורת החלומות

5 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: רוני בק
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: 2017
  • קטגוריה: מד"ב ופנטזיה, נוער בוגר
  • מספר עמודים: 682 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 11 שעות ו 22 דק'

תקציר

לאחר חשיפת כישרון המנבאים המיוחד שלה לקריאת סודות, איווי אוניל בת השבע־עשרה חיה את החלום. היא כובשת בסערה את מנהטן של שנות העשרים העליזות – משתתפת בכל המסיבות הקופצניות, מופיעה באירועי פתיחה נוצצים ומבלה בברים המחתרתיים שם המשקאות נמזגים בכל לילה, כל הלילה, כאילו אין מחר.
 
גם הנרי דובאה ולינג צ'ן חיים בחלום: כישרון המנבאים המיוחד שלהם הוא להלך בעולם החלומות. מדי לילה הם שוקעים אל תוכו עוד ועוד, ושם מחכה להם כל מה שאיבדו במציאות. אבל לפעמים חלומות יכולים להפוך לסיוטים.
 
מה אורב במנהרה החשוכה בפאתי היער שאליה אסור להתקרב? למה תחנת רכבת ישנה שכבר לא קיימת מופיעה בכל לילה בהליכות החלום? ואיך כל זה קשור למחלת השינה המסתורית שמאיימת על מנהטן, מחלה הלוכדת אנשים בחלומות שמהם אי אפשר להתעורר?
 
דבר־מה רוחש מתחת לעיר, ומשפיע על כל המנבאים הצעירים: סם לויד שיודע להפוך לבלתי נראה, ממפיס קמפבל בעל המגע המרפא, תיטה נייט שבורחת מעוצמה נוראית שאסור לקרוא לה בשם. כוח אפל המאיים על העולם מתחיל לעלות אל פני הקרקע, ורק ביחד יצליחו אולי המנבאים למנוע מהחשכה המוחלטת לכסות על כל מה שהם מכירים.
 
ליבה בריי היא סופרת אמריקאית עטורת פרסים. זהו הספר השני בסדרת "המנבאים". הספר הראשון, 'המנבאים', ראה אור בהוצאת מודן.

פרק ראשון

עיר מתחת לעיר
העיר ניו יורק, 1927
 
כל עיר היא רוח רפאים.
 
בניינים חדשים קמים על עצמותיהם של בניינים ישנים, כך שכל קורת מתכת בוהקת, כל מגדל עשוי לבנים, נושא בחובו את זיכרונות העבר, רדוף לנצח בידי הארכיטקטורה. לעיתים אפשר לראות מזווית העין את הנשמות הקודמות הללו מבליחות בקרן רחוב או בשער ברזל מחושל, דלת עץ שמציצה מכניסה חדשה לבניין, שלט המנציח את המקום שהיה פעם שדה קרב, שהפך לבר, וכעת הוא פארק.
 
מתחת לאדמה, אותו דבר.
 
מתחת לרחובות, העיר הזאת מתרחבת. מסילות נמתחות הלאה אל רובעי ברוקלין, קווינס וברונקס. מנהרות מחברות בין נקודות שונות, מגשרות על המרחק שבין הבלתי אפשרי והאפשרי. יש להניע אנשים רבים כל כך. שאיפותיה של העיר אינן מסתיימות על פני הקרקע. יללות המקדחים ונקישות המכושים מנגנות באוזני הפועלים בעודם חוצבים בסלע ובונים מנהרה חדשה לרכבת התחתית. הזיעה מדביקה שכבות אבק לגופי הגברים עד שקשה לדעת היכן הם נגמרים והאפלה מתחילה. המקדחים מעיפים לאוויר שבבי סלע קטנים. העבודה קשה ומפרכת. ואז, לפתע, הם פורצים דרך הסלע במהירות רבה מדי.
 
״תיזהרו! תיזהרו שם!״
 
חומת עפר מתמוטטת. הפועלים משתעלים ומשתעלים, נחנקים מהאוויר הדליל. אחד מהם, מהגר אירי בשם פדריק, מוחה את מצחו המיוזע בזרוע מלוכלכת ומציץ אל חלל גדול שפערו המקדחים. בצד האחר עומד שער גבוה מברזל מחושל שהחליד עם הזמן, עוד אחד מרוחות הרפאים של זמנים עברו. פדריק מאיר בפנסו דרך סורגי השער, וציפוי החלודה נוצץ כמו דם יבש מפצע ישן.
 
״שככה יהיה לי טוב,״ הוא אומר ומחייך אל האחרים. ״אולי מסתתר בפנים משהו שווה.״
 
הוא מושך, והשער החלוד נפתח בצווחה, ואז הגברים פוסעים לתוך חלל מחניק מעברה השכוח של העיר. האירי שורק כשאלומת האור מקפצת על פני חדר דמוי קבר ומאירה ספיני עץ מאפירים מקורי עכביש, אריחי פסיפס מכוסים שכבות של זוהמה, מנורה המתנודדת בצורה מסוכנת משלשלת שבורה. קרון רכבת נח קבור למחצה מתחת להר של עפר שקרס. גלגליו דוממים, אבל בחשכה, הפועלים כמעט יכולים לשמוע את הצווחה הקלושה של מתכת על מתכת מתקרבת ומגיחה אל האפלולית. כמעט כמו להביט לתוך פיו הפעור של הגיהינום, כאשר המסילה היא הלשון. נדמה שהמסילה נמשכת לנצח, אבל זהו רק תעתוע של החשכה.
 
״אז מה יש פה?״ שואל פדריק.
 
״בר מחתרתי,״ אומר פועל אחר, מייקל, ומצחקק.
 
״מצוין. אני אשמח לשתות משהו,״ פדריק מתבדח וממשיך פנימה, עדיין מלא תקווה למצוא אוצר אבוד. הפועלים הולכים בעקבותיו. הגברים האלה הם בוניה הבלתי נראים של העיר, כמו רוחות רפאים בעצמם, ואין בהם כל פחד מהחושך.
 
רק סוּן־יוּ מהסס. למען האמת, הוא שונא את החושך, אבל הוא זקוק לעבודה, וקשה למצוא עבודה כשאתה סיני. וגם כך הוא קיבל את העבודה הזאת רק כי הוא חולק דירה שבה זורמים מים קרים בברזים עם פדריק וכמה אחרים בצ׳יינה טאון, והאירי זרק באוזני הבוס מילה לטובתו. לא כדאי לעשות בעיות. אז גם הוא ממשיך ללכת פנימה. סון־יו מנווט בין הררי החול והלבנים על המסילה, עד שהוא נתקל במשהו ומועד. פדריק מעביר את הפנס שלו שוב על המסילה ומוצא תיבת נגינה קטנה יפה עם ידית ארכובה בראשה. פדריק מרים את תיבת הנגינה ומעריך את טיב העבודה. לא מייצרים כאלה יותר. הוא מסובב את הידית. צלילי שיר מתחילים להתנגן, תו אחר תו. הוא כבר שמע את השיר בעבר, זהו שיר ישן, אבל הוא לא מצליח להיזכר מהו.
 
הוא שוקל לקחת את תיבת הנגינה, אבל מחזיר אותה למקומה. ״בואו נראה אילו עוד אוצרות יש כאן למטה.״
 
פדריק מאיר בפנס שלו לכל עבר. אלומת האור מוצאת כף רגל שלדית. בבסיס הקיר ישנה גופה חנוטה, אכולה ברובה בשיני העכברושים, הריקבון והזמן. הגברים משתתקים. הם בוהים בקווצות השיער הקלוש כצמר גפן מתוק, ובפה, שפעור כבצעקה אחרונה. כמה מהגברים מצטלבים. הם השאירו מאחוריהם די והותר כדי להגיע לארץ הזאת, אבל לא את האמונות התפלות שלהם.
 
סון־יו לחוץ, אבל אין לו מילים באנגלית כדי להביע את מה שהוא מרגיש. לאישה הזאת היה סוף רע ומר. אם היה עתה בסין הוא היה דואג לתפילות הנכונות ולקבורה נאותה. הרי כולם יודעים שבלעדיהן רוחו של אדם לא תנוח בשלום. אבל זוהי אמריקה. הכול כאן שונה.
 
״מזל רע,״ הוא אומר לבסוף, ואיש אינו סותר אותו.
 
״כן. כדאי שנחזור, חברים,״ אומר פדריק באנחה כבדה.
 
הגברים מגיחים החוצה מהחלל. פדריק סוגר את השער ומביט בצער בתחנה שנחשפה. היא תיעלם בקרוב, תימחק כדי לפנות דרך לקווי תחתית חדשים לעיר המתרחבת. הקִדמה ממשיכה להתקדם.
 
״חבל,״ הוא אומר.
 
כעבור כמה דקות הזמזום הגבוה והחודר של מקדחי הפועלים מתערבב בקולות השקשוק התמידיים של הרכבות התחתיות, שירה של העיר מהדהד במנהרות. לפתע האורות מתעמעמים. הגברים פוסקים מעבודתם. רוח נושבת לאורך המנהרה ומלטפת את פניהם המיוזעות. היא נושאת עימה קול יללה קלוש, ואז היא נעלמת. האורות בוהקים שוב. הגברים מושכים בכתפיהם – עוד אחד מאותם דברים משונים שמתרחשים בעיר מתחת לעיר. הם מתחילים לעבוד שוב, כלי העבודה שלהם הופכים את האדמה, קוברים את ההיסטוריה מאחוריהם.
 
מאוחר יותר הפועלים המותשים שבים לצ׳יינה טאון ומטפסים במדרגות לדירה המשותפת שלהם. הם מתמוטטים על המיטות שלהם, זוהמת העיר עדיין דחוסה תחת ציפורניהם השבורות. הם עייפים מכדי להתרחץ, אבל הם לא עייפים מדי בשביל לחלום. כי גם חלומות הם רוחות רפאים, תשוקות שנרדפות במהלך השינה ונעלמות עד הבוקר. הגעגועים שבחלומות מושכים את המתים, והעיר הזאת אוצרת בקרבה חלומות רבים.
 
הגברים חולמים על תיבת הנגינה ועל השיר שלה, שריד מתקופה אבודה.
 
״חולמת יפה, פקחי את עינייך / אור כוכבים ואגלי טל מחכים רק לך…״
 
השיר מחלחל לזרם הדם שלהם, נושא אותם אל החלומות הטובים ביותר שפקדו אותם אי־פעם – חלומות שבהם הם מעל לפני האדמה, בעלי הון וחזון, עתירי נכסים במדינה שמחייכת אל נכסים. מייקל חולם על ניהול חברת בנייה משלו. פדריק חולם על חווה בצפון המדינה, מלאה כולה בסוסים. סון־יו חולם לחזור לכפר שלו כאדם עשיר, ועל הגאווה שתפציע על פני הוריו כאשר יביא אותם לאמריקה עם רעיה בשבילו. כן, רעיה לחלוק עימה את החיים לטוב ולרע בארץ הזאת. הוא יכול לראות אותה מחייכת אליו. פנים כה מתוקות! והאם אלה ילדיו לצידה? אכן כן! בנים ובנות מאושרים מברכים אותו בשובו הביתה בסוף היום, והנה הוא עם נעלי בית ומקטרת וקריאות צוהלות ״בּאבּה!״ בעודם מבקשים לשמוע סיפור.
 
סון־יו מושיט יד לילד הקטן שלו, והחלום מתפוגג לאפר. נותרה רק חשכת המנהרה שהם חשפו מוקדם יותר. סון־יו קורא לילדיו, ושומע יללות רכות. ליבו נשבר בקרבו.
 
״אל תבכו,״ הוא מרגיע אותם.
 
באפלה נראה פתאום ניצוץ. חיי המשפחה הנכספים שלו מתעוררים שוב לחיים לכמה שניות, כאילו סון־יו הציץ בָּאושר דרך חור המנעול. אחד הילדים מזמן אותו באצבעו, מחייך.
 
״תחלום איתי…״ הוא לוחש.
 
כך אעשה, סון־יו חושב. הוא פותח את הדלת וחוצה את הסף.
 
קר בפנים, קר כל כך שסון־יו יכול לחוש זאת אפילו בשנתו. התנור אינו בוער. זאת הבעיה. סון־יו מתקדם ושם לב שהתנור כלל אינו תנור בעצם. הוא מתנודד על עומדו, ומתחתיו הוא יכול לראות לבנים ישנות שהרקיבו והתפוררו. בזווית העין הוא מבחין בעכברוש שעצר לרחרח ערימת עצמות.
 
סון־יו נבהל ופונה למשפחה שלו. הילדים כבר לא מחייכים. הם עומדים בשורה ומביטים בו.
 
״תחלוםאיתנואנחנוחייביםשתחלום…״ הילדים מזמרים במקהלה, אשתו מביטה בו, שיניה חדות ועיניה כפחמים.
 
פעימות הלב של סון־יו מואצות מייד. להילחם או לברוח. זו התגובה שלו, אפילו בשנתו. סון־יו רוצה להתעורר, אבל החלום לא משחרר אותו. הוא כועס על סון־יו שמנסה לברוח ממנו. כשהוא ממהר לעבר הדלת, זו נסגרת בחבטה.
 
״הבטחת,״ החלום נוהם בקול מחוספס כשל מקהלת שדים.
 
השיר מתיבת הנגינה מתנגן. ההסוואה היפה האחרונה מתפוגגת. החשכה אופפת אותו.
 
בזה אחר זה חשים הגברים האחרים בסכנה האורבת מתחת ליופי. החלום הזה הוא מלכודת. אצבעותיהם נדרכות ומתקשות בשנתם בעודם מנסים להילחם באימה הפולשת לתוכם. החלום מכיר את פחדיהם כמו את תשוקותיהם. הוא יכול להראות להם הכול. סיוטים מבעיתים מקיפים עכשיו את הגברים מכל עבר. הם היו צורחים אילו יכלו. אין טעם. החלום לכד אותם, ואין לו כוונה להרפות מאחיזתו. לעולם.
 
במיטותיהם אשר ברחוב מוֹט גופי הגברים נרפים. אבל מאחורי העפעפיים העצומים שלהם עיניהם נעות ללא הרף. הם נמשכים בזה אחר זה עמוק יותר ויותר אל סיוט שממנו לעולם לא יתעוררו.

עוד על הספר

  • תרגום: רוני בק
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: 2017
  • קטגוריה: מד"ב ופנטזיה, נוער בוגר
  • מספר עמודים: 682 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 11 שעות ו 22 דק'
המנבאים 2 - מאורת החלומות ליבה בריי
עיר מתחת לעיר
העיר ניו יורק, 1927
 
כל עיר היא רוח רפאים.
 
בניינים חדשים קמים על עצמותיהם של בניינים ישנים, כך שכל קורת מתכת בוהקת, כל מגדל עשוי לבנים, נושא בחובו את זיכרונות העבר, רדוף לנצח בידי הארכיטקטורה. לעיתים אפשר לראות מזווית העין את הנשמות הקודמות הללו מבליחות בקרן רחוב או בשער ברזל מחושל, דלת עץ שמציצה מכניסה חדשה לבניין, שלט המנציח את המקום שהיה פעם שדה קרב, שהפך לבר, וכעת הוא פארק.
 
מתחת לאדמה, אותו דבר.
 
מתחת לרחובות, העיר הזאת מתרחבת. מסילות נמתחות הלאה אל רובעי ברוקלין, קווינס וברונקס. מנהרות מחברות בין נקודות שונות, מגשרות על המרחק שבין הבלתי אפשרי והאפשרי. יש להניע אנשים רבים כל כך. שאיפותיה של העיר אינן מסתיימות על פני הקרקע. יללות המקדחים ונקישות המכושים מנגנות באוזני הפועלים בעודם חוצבים בסלע ובונים מנהרה חדשה לרכבת התחתית. הזיעה מדביקה שכבות אבק לגופי הגברים עד שקשה לדעת היכן הם נגמרים והאפלה מתחילה. המקדחים מעיפים לאוויר שבבי סלע קטנים. העבודה קשה ומפרכת. ואז, לפתע, הם פורצים דרך הסלע במהירות רבה מדי.
 
״תיזהרו! תיזהרו שם!״
 
חומת עפר מתמוטטת. הפועלים משתעלים ומשתעלים, נחנקים מהאוויר הדליל. אחד מהם, מהגר אירי בשם פדריק, מוחה את מצחו המיוזע בזרוע מלוכלכת ומציץ אל חלל גדול שפערו המקדחים. בצד האחר עומד שער גבוה מברזל מחושל שהחליד עם הזמן, עוד אחד מרוחות הרפאים של זמנים עברו. פדריק מאיר בפנסו דרך סורגי השער, וציפוי החלודה נוצץ כמו דם יבש מפצע ישן.
 
״שככה יהיה לי טוב,״ הוא אומר ומחייך אל האחרים. ״אולי מסתתר בפנים משהו שווה.״
 
הוא מושך, והשער החלוד נפתח בצווחה, ואז הגברים פוסעים לתוך חלל מחניק מעברה השכוח של העיר. האירי שורק כשאלומת האור מקפצת על פני חדר דמוי קבר ומאירה ספיני עץ מאפירים מקורי עכביש, אריחי פסיפס מכוסים שכבות של זוהמה, מנורה המתנודדת בצורה מסוכנת משלשלת שבורה. קרון רכבת נח קבור למחצה מתחת להר של עפר שקרס. גלגליו דוממים, אבל בחשכה, הפועלים כמעט יכולים לשמוע את הצווחה הקלושה של מתכת על מתכת מתקרבת ומגיחה אל האפלולית. כמעט כמו להביט לתוך פיו הפעור של הגיהינום, כאשר המסילה היא הלשון. נדמה שהמסילה נמשכת לנצח, אבל זהו רק תעתוע של החשכה.
 
״אז מה יש פה?״ שואל פדריק.
 
״בר מחתרתי,״ אומר פועל אחר, מייקל, ומצחקק.
 
״מצוין. אני אשמח לשתות משהו,״ פדריק מתבדח וממשיך פנימה, עדיין מלא תקווה למצוא אוצר אבוד. הפועלים הולכים בעקבותיו. הגברים האלה הם בוניה הבלתי נראים של העיר, כמו רוחות רפאים בעצמם, ואין בהם כל פחד מהחושך.
 
רק סוּן־יוּ מהסס. למען האמת, הוא שונא את החושך, אבל הוא זקוק לעבודה, וקשה למצוא עבודה כשאתה סיני. וגם כך הוא קיבל את העבודה הזאת רק כי הוא חולק דירה שבה זורמים מים קרים בברזים עם פדריק וכמה אחרים בצ׳יינה טאון, והאירי זרק באוזני הבוס מילה לטובתו. לא כדאי לעשות בעיות. אז גם הוא ממשיך ללכת פנימה. סון־יו מנווט בין הררי החול והלבנים על המסילה, עד שהוא נתקל במשהו ומועד. פדריק מעביר את הפנס שלו שוב על המסילה ומוצא תיבת נגינה קטנה יפה עם ידית ארכובה בראשה. פדריק מרים את תיבת הנגינה ומעריך את טיב העבודה. לא מייצרים כאלה יותר. הוא מסובב את הידית. צלילי שיר מתחילים להתנגן, תו אחר תו. הוא כבר שמע את השיר בעבר, זהו שיר ישן, אבל הוא לא מצליח להיזכר מהו.
 
הוא שוקל לקחת את תיבת הנגינה, אבל מחזיר אותה למקומה. ״בואו נראה אילו עוד אוצרות יש כאן למטה.״
 
פדריק מאיר בפנס שלו לכל עבר. אלומת האור מוצאת כף רגל שלדית. בבסיס הקיר ישנה גופה חנוטה, אכולה ברובה בשיני העכברושים, הריקבון והזמן. הגברים משתתקים. הם בוהים בקווצות השיער הקלוש כצמר גפן מתוק, ובפה, שפעור כבצעקה אחרונה. כמה מהגברים מצטלבים. הם השאירו מאחוריהם די והותר כדי להגיע לארץ הזאת, אבל לא את האמונות התפלות שלהם.
 
סון־יו לחוץ, אבל אין לו מילים באנגלית כדי להביע את מה שהוא מרגיש. לאישה הזאת היה סוף רע ומר. אם היה עתה בסין הוא היה דואג לתפילות הנכונות ולקבורה נאותה. הרי כולם יודעים שבלעדיהן רוחו של אדם לא תנוח בשלום. אבל זוהי אמריקה. הכול כאן שונה.
 
״מזל רע,״ הוא אומר לבסוף, ואיש אינו סותר אותו.
 
״כן. כדאי שנחזור, חברים,״ אומר פדריק באנחה כבדה.
 
הגברים מגיחים החוצה מהחלל. פדריק סוגר את השער ומביט בצער בתחנה שנחשפה. היא תיעלם בקרוב, תימחק כדי לפנות דרך לקווי תחתית חדשים לעיר המתרחבת. הקִדמה ממשיכה להתקדם.
 
״חבל,״ הוא אומר.
 
כעבור כמה דקות הזמזום הגבוה והחודר של מקדחי הפועלים מתערבב בקולות השקשוק התמידיים של הרכבות התחתיות, שירה של העיר מהדהד במנהרות. לפתע האורות מתעמעמים. הגברים פוסקים מעבודתם. רוח נושבת לאורך המנהרה ומלטפת את פניהם המיוזעות. היא נושאת עימה קול יללה קלוש, ואז היא נעלמת. האורות בוהקים שוב. הגברים מושכים בכתפיהם – עוד אחד מאותם דברים משונים שמתרחשים בעיר מתחת לעיר. הם מתחילים לעבוד שוב, כלי העבודה שלהם הופכים את האדמה, קוברים את ההיסטוריה מאחוריהם.
 
מאוחר יותר הפועלים המותשים שבים לצ׳יינה טאון ומטפסים במדרגות לדירה המשותפת שלהם. הם מתמוטטים על המיטות שלהם, זוהמת העיר עדיין דחוסה תחת ציפורניהם השבורות. הם עייפים מכדי להתרחץ, אבל הם לא עייפים מדי בשביל לחלום. כי גם חלומות הם רוחות רפאים, תשוקות שנרדפות במהלך השינה ונעלמות עד הבוקר. הגעגועים שבחלומות מושכים את המתים, והעיר הזאת אוצרת בקרבה חלומות רבים.
 
הגברים חולמים על תיבת הנגינה ועל השיר שלה, שריד מתקופה אבודה.
 
״חולמת יפה, פקחי את עינייך / אור כוכבים ואגלי טל מחכים רק לך…״
 
השיר מחלחל לזרם הדם שלהם, נושא אותם אל החלומות הטובים ביותר שפקדו אותם אי־פעם – חלומות שבהם הם מעל לפני האדמה, בעלי הון וחזון, עתירי נכסים במדינה שמחייכת אל נכסים. מייקל חולם על ניהול חברת בנייה משלו. פדריק חולם על חווה בצפון המדינה, מלאה כולה בסוסים. סון־יו חולם לחזור לכפר שלו כאדם עשיר, ועל הגאווה שתפציע על פני הוריו כאשר יביא אותם לאמריקה עם רעיה בשבילו. כן, רעיה לחלוק עימה את החיים לטוב ולרע בארץ הזאת. הוא יכול לראות אותה מחייכת אליו. פנים כה מתוקות! והאם אלה ילדיו לצידה? אכן כן! בנים ובנות מאושרים מברכים אותו בשובו הביתה בסוף היום, והנה הוא עם נעלי בית ומקטרת וקריאות צוהלות ״בּאבּה!״ בעודם מבקשים לשמוע סיפור.
 
סון־יו מושיט יד לילד הקטן שלו, והחלום מתפוגג לאפר. נותרה רק חשכת המנהרה שהם חשפו מוקדם יותר. סון־יו קורא לילדיו, ושומע יללות רכות. ליבו נשבר בקרבו.
 
״אל תבכו,״ הוא מרגיע אותם.
 
באפלה נראה פתאום ניצוץ. חיי המשפחה הנכספים שלו מתעוררים שוב לחיים לכמה שניות, כאילו סון־יו הציץ בָּאושר דרך חור המנעול. אחד הילדים מזמן אותו באצבעו, מחייך.
 
״תחלום איתי…״ הוא לוחש.
 
כך אעשה, סון־יו חושב. הוא פותח את הדלת וחוצה את הסף.
 
קר בפנים, קר כל כך שסון־יו יכול לחוש זאת אפילו בשנתו. התנור אינו בוער. זאת הבעיה. סון־יו מתקדם ושם לב שהתנור כלל אינו תנור בעצם. הוא מתנודד על עומדו, ומתחתיו הוא יכול לראות לבנים ישנות שהרקיבו והתפוררו. בזווית העין הוא מבחין בעכברוש שעצר לרחרח ערימת עצמות.
 
סון־יו נבהל ופונה למשפחה שלו. הילדים כבר לא מחייכים. הם עומדים בשורה ומביטים בו.
 
״תחלוםאיתנואנחנוחייביםשתחלום…״ הילדים מזמרים במקהלה, אשתו מביטה בו, שיניה חדות ועיניה כפחמים.
 
פעימות הלב של סון־יו מואצות מייד. להילחם או לברוח. זו התגובה שלו, אפילו בשנתו. סון־יו רוצה להתעורר, אבל החלום לא משחרר אותו. הוא כועס על סון־יו שמנסה לברוח ממנו. כשהוא ממהר לעבר הדלת, זו נסגרת בחבטה.
 
״הבטחת,״ החלום נוהם בקול מחוספס כשל מקהלת שדים.
 
השיר מתיבת הנגינה מתנגן. ההסוואה היפה האחרונה מתפוגגת. החשכה אופפת אותו.
 
בזה אחר זה חשים הגברים האחרים בסכנה האורבת מתחת ליופי. החלום הזה הוא מלכודת. אצבעותיהם נדרכות ומתקשות בשנתם בעודם מנסים להילחם באימה הפולשת לתוכם. החלום מכיר את פחדיהם כמו את תשוקותיהם. הוא יכול להראות להם הכול. סיוטים מבעיתים מקיפים עכשיו את הגברים מכל עבר. הם היו צורחים אילו יכלו. אין טעם. החלום לכד אותם, ואין לו כוונה להרפות מאחיזתו. לעולם.
 
במיטותיהם אשר ברחוב מוֹט גופי הגברים נרפים. אבל מאחורי העפעפיים העצומים שלהם עיניהם נעות ללא הרף. הם נמשכים בזה אחר זה עמוק יותר ויותר אל סיוט שממנו לעולם לא יתעוררו.