עולם ללא יהודים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
עולם ללא יהודים
הוספה למועדפים

עולם ללא יהודים

4.5 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

  מה לאמיתו של דבר גרם לנאצים לשרוף ספרי תורה בכל רחבי גרמניה ב-9 בנובמבר 1938?
 
בספר חדש ומרתק זה, המסתמך על שורה של ארכיונים בשלוש יבשות, אלון קונפינו מציע פרשנות מעמיקה חדשה לשואה. קונפינו משרטט את הסיפורים שנאצים וגרמנים אחרים סיפרו לעצמם על עצמם, על המקום שממנו באו ועל המקום שפניהם מועדות אליו, וחושף כיצד הובילו הסיפורים הללו למסקנה כי לצורך כינונה של ציוויליזציה נאצית חדשה יש לבער את היהודים תחילה.
 
  בעיני הנאצים, היהודים סימלו מקורות היסטוריים של רשע – מן התורה עד לקפיטליזם ולבולשביזם המודרניים – ויש לעקור אותם מן השורש כדי לכונן ציוויליזציה חפה מחוב כלשהו ליהודים. מהותה של השואה, טוען עולם ללא יהודים, היתה ניסיון השתלטות על ההיסטוריה ועל הזיכרון של גרמניה ואירופה, של היהדות והנצרות. בדמיון הנאצי, נתפסה אפוא השמדת היהודים  כמעשה בראשית.
 
  משעה שהגרמנים דמיינו עולם עתידי ללא יהודים - חזון שהורתו בתרבות הרייך השלישי של טרום המלחמה – ניתן היה להעלות על הדעת ולהצדיק מעשי רדיפה והשמדה. לפיכך אין לראות בשואה מאורע בלתי נתפס שאין להבינו; להפך, היא היתה מובנת. כך בנו הגרמנים את זהותם – כדרכם של בני האדם - תוך שימוש ברעיונות בני הזמן, ערבוב והתאמה, ברירה ובחירה, טוויית סיפורים המתבססים  על עובדות, המצאות, ייפוי, שקרים ודמיון. סיפורים מעניקים חיים, וסיפורים גם הורגים.
 
 
 
אלון קונפינו, פרופסור להיסטוריה באוניברסיטאות וירג'יניה וּבן-גוריון, גדל בירושלים. במוקד עבודתו ניצבים הדמיון והרגישויות שעליהם מושתתים הסיפורים שאנשים מספרים לעצמם בדבר עברם כדי להעניק משמעות לעולמם. פרסומים רבים פרי עטו ראו אור על היסטוריה הגרמנית והאירופית, לאומיות, זיכרון ועל השואה. בימים אלה הוא עובד על פרויקט העוסק ביהודים ופלסטינים במלחמת 1948. 

פרק ראשון

- הקדמה -
 
סיפור נאצי על גרמנים, על יהודים ועל הזמן
 
סצנות של זעם מקראי, מתריס וחריג התרחשו בכל רחבי גרמניה.
העיר הקטנה פירת היתה יכולה להיות יעד תיירותי. לעיר זו שבצפון בוואריה, השוכנת במרחק של קילומטרים ספורים מנירנברג, קו רקיע ימי־ביניימי של בתים גבוהים, שגגותיהם המחודדים מחופים ברעפים אדומים, ובית העירייה שלה עוצב על פי המודל של פלאצו וֶקיוֹ בפירנצה. בעיר העתיקה כנסיית מיכאל הקדוש מוקפת בניינים בעלי חזיתות מעוטרות מן המאות השבע־עשרה והשמונה־עשרה. המרכז ההיסטורי הזה מתרפק בין הנהרות רֶדניץ ופֶּגניץ. ממערב לעיר, בצד המרוחק של תעלת המיין־דנובה, נמצא יער, ומצפון לה משתרע האזור הפורה הקרוי Knoblauchsland (ארץ השוּם).
סביב שתיים בלילה של יום שלישי, 10 בנובמבר 1938, הסתובבו קבוצות של בחורים במדים חומים ברחובות פירת והידפקו על דלתות שכניהם, חבריהם לספסל הלימודים וידידיהם לשעבר היהודים. הם נכנסו לדירות, ניתצו רהיטים וחפצים, השליכו רכוש מן החלונות וקרעו לגזרים ספרים. אוסקר פראגֶר, בן תשע וחצי אז, נזכר לימים כי ראה כיצד אחד הגברים לקח את "ספרַי, קרע אותם והשליך אותם לכל עבר. אלה לא היו ספרים בעברית, אלא ספרי קריאה רגילים בגרמנית שהיו לכל ילד באותם ימים".1
בכל רחבי העיר גרמנים שלפו בכוח יהודים מבתיהם והצעידו אותם אל כיכר שלאגֶטֶר, שבה ניצבה פעם בגאון תחנת הרכבת הישנה; מוקדם יותר באותה שנה הרסו הנאצים את התחנה ועשו אותה למגרש מסדרים. הכיכר ידועה היום בשם כיכר החופש של פירת. "אמי דחפה את עגלת התאומות שבכו או צרחו", נזכר אוסקר הצעיר. "השאלות הבלתי פוסקות שהפניתי לאבי נענו ב׳אל תדבר' חד". הלילה היה קר וערפילי כצפוי באמצע נובמבר, אך משהו אחר עמד באוויר. הוא "היה מלא ריח שריפה והשמים היו אדמדמים. בגלל הערפל לא יכולתי לראות בבירור אם משהו בוער, כי זה היה במרחק מה משם".2
ב־1938 חיו כאלפיים יהודים בקרב כשמונים אלף תושביה של פירת. יהודים התגוררו בעיר כבר משנת 1440. במאה השבע־עשרה היתה בה ישיבה מקומית נודעת למדי, וב־1617 נבנה בה בית כנסת. ב־1653 הוקם בעיר בית החולים היהודי הראשון בגרמניה. בית העלמין היהודי ברחוב וייהר, שנחנך ב־1607, הוא מהעתיקים בגרמניה. ב־1938 היו בעיר ארבעה בתי כנסת גדולים; כמה מהם כבר בערו שעה שהיהודים עשו את דרכם בדומייה ברחובות העיר בליווי מבטיהם המאיימים של שכניהם. הנאצים, חברי פלוגות הסער (אנשי מיליציית הס"א או ה-Sturmabteilung חוּמֵי המדים), אספו יהודים מכל קצות העיר, ובכלל זה מאושפזים מבית החולים היהודי וחמישים ילדים מבית היתומים היהודי. בדרך לכיכר נותבו כמה יהודים לבית הכנסת, שם אולצו לשיר את ההמנון הנאצי "הוֹרסט וֶסֶל", והרב נצטווה להקריא קטעים מתוך מיין קאמפף של היטלר.
לפני הצהריים הובלו כמה מן היהודים שנאספו בכיכר אל תיאטרון סמוך במרכז הקהילתי (שלמרבה האירוניה נקרא עד 1933 על שם תורם יהודי), ושם, באולם החשוך, הולקו על הבמה המוארת. גברים יהודים אחרים נלקחו לתחנת המשטרה ומשם למחנה הריכוז דכאו, ליד מינכן. כשתושבי פירת התעוררו לבוקר חדש, רבים מהם מילאו את רחובות העיר וצפו בהצעדת היהודים. "כש[לובשי] החולצות החומות המשועשעים מכתיבים את הקצב", נזכר אדגר רוזנברג, בן שלוש־עשרה אז, "הצעדה מכיכר שלאגטר למרכז הקהילתי — שעברה ליד מלון פארק [ו] בית הקולנוע במרכז העיר [...] — לא אורכת יותר מעשר דקות; היא מותירה די זמן לבני עירי הסקרנים לגדוש את הרחובות ולצעוק תוך שהם יורקים ומזמרים שירי יודל, 'סוף, סוף!' ו׳הגיע הזמן!' ולפרוץ בשירת מקהלה 'חזירים יהודים' ו׳יהודה התפגר!'. אחד החכמולוגים של עירנו אפילו ניגש למנהל בית החולים היהודי, היועץ הרפואי פרנק, ושאל אותו אם לא שכח לקחת אתו את הסטתוסקופ שלו".3
אבל מוקדם יותר באותו יום חמישי, עם עלות השחר על בתיה הנאים של העיר, משהו אחר קרה בכיכר שלאגטר. עכשיו כבר כל היהודים נאספו שם. כמו אוסקר ומשפחתו, היו שעמדו שם זה ארבע שעות. קהל גדול למדי של צופים נאסף שם אף הוא. במרכז הכיכר ערמו הנאצים תשמישי קדושה יהודיים מבתי הכנסת ובצדם חפצים מבית הקהילה היהודית, שהחריבו קודם לכן. ספרי התורה של בתי הכנסת נתלו על תורן גבוה במרכז הכיכר כך שיֵיראו למרחקים: אחרי שהנאצים גוללו את ספרי התורה בכיכר ואילצו את הרבנים לצעוד עליהם, הם תלו אותם. ואז, לנגד עיני הקהל שהתקבץ שם, הם הבעירו את המדורה (בעת ובעונה אחת, כמדומה, עם אחד מבתי הכנסת): וכך התנ"ך העברי, מהסמלים המקודשים ביותר בציוויליזציה האירופית־נוצרית, הועלה באש בפומבי.
מדוע שרפו הנאצים את התנ"ך?
 
שאלה טובה; בציוויליזציה האירופית־נוצרית, לשריפת התנ"ך חייבת להיות משמעות. נבחר ככל שנרצה לנסות להבין אותה, המעשה דורש הסבר. עם זאת, במחקר על ליל הבדולח — ליל הזגוגיות המנופצות ב־9 בנובמבר 1938, שבו שרפו הנאצים מאות בתי כנסת — במחקר על השואה ובתיאורי הרייך השלישי נוטים להתעלם מן השריפה. היא מוזכרת באקראי בלבד כצעד שמדגים את הברוטליות הנאצית, אך אינה מוצגת כחלק מן הסיפור. שתיקה זו אף היא דורשת הסבר.
תיאורים מן העת האחרונה של הרייך שלישי, מתוחכמים ככל שיהיו, אינם מציגים את השאלה הזאת מאחר שהם רואים באידיאולוגיית הגזע הנאצית את המקור הראשי לכל המניעים, האמונות והערכים שהוליכו אל השואה. לפי השקפה זו, המניעים הנאציים נבעו ממטרתם להקים חברה גזעית מבחינה ביולוגית. אין חולק על חשיבות האידיאולוגיה הגזענית להבנת הנאציזם, אבל הזהות האנטי־יהודית שיצרו הנאצים היתה מורכבת יותר. בשריפת התנ"ך הפנו הנאצים את זעמם נגד סמל דתי, לא גזעי. מגמות אחרות בחקר השואה אינן מועילות אף הן, שכן הן מסבירות את מניעי הגרמנים בתהליך מנהלי ממלכתי של השמדה, שהגיע לשיאו באושוויץ. היסטוריונים חקרו לפרטי פרטיו את המנגנון הבירוקרטי של המדינה הגרמנית שאִפשר את השואה, למן הרכבות שהובילו את היהודים ועד להתנהלותם של מחנות העבודה והמוות. גישה חשובה נוספת מדגישה את הסלמתה ההדרגתית של הברוטליות במלחמת העולם השנייה, הסלמה שהביאה את החיילים הגרמנים לבצע רציחות המוניות. המחקר על נושאים אלה עוזר לנו ללא ספק לתפוש ולהבין יסודות מסויימים של השואה, אך אין בו כדי לסייע לנו לפענח את שריפת התנ"ך.
כשבוחנים את השואה כאירוע שנבע מאידיאולוגיה גזענית ומתהליך מנהלי ממלכתי בעיצומה של מלחמה אכזרית, קשה להסביר את ליל הבדולח ואת שריפת התנ"ך. היסטוריונים רואים ב־9 בנובמבר 1938 שבר דרמטי במדיניות הנאצית, פֶּרץ של אלימות מטורפת שלא בדיוק משתלב באידיאולוגיה הגזענית ובאפליה החוקית של השנים שקדמו למלחמה, או בהשמדה שהתבצעה באמצעות המנגנון הבירוקרטי בניהול המדינה בשנות המלחמה. הוא אינו משתלב מאחר שגזע ודת, שלעתים קרובות נתפשים כקטגוריות נפרדות, התמזגו זה בזה בליל הבדולח; מאחר שבשריפת התנ"ך הסגירו הגרמנים את עניינם האובססיבי בשורשים עתיקים ובסמכות מוסרית, שתפיסת הגזע בלבד אינה יכולה לפרשו; ומאחר ששריפתו הדרמטית של ספר הקדוש גם לנצרות אינה אומרת כמעט דבר על השמדת היהודים במחנות המוות. הנקודה אינה טמונה בכך שהסברים המתמקדים במוטיב הגזע והסברים אחרים על הרייך השלישי אינם מספקים, אלא בכך שההיסטוריה שהם פורשים על רדיפת היהודים והשמדתם נעשית לכידה יותר כשמסלקים ממנה את ליל הבדולח. שריפת התנ"ך אינה משתלבת בהסברים הללו.4
עולם שלם של משמעויות אובד כאשר השקפות אלה על אידיאולוגיה גזענית, על הברוטליזציה של המלחמה ועל תהליך של השמדה בניהול המדינה שולטות בדרך ההבנה שלנו את השואה, שכן התשובה לשאלה "מדוע הנאצים וגרמנים אחרים שרפו את התנ"ך?" מצריכה דמיון היסטורי המכיל בחובו את התרבות, הרגישויות והזיכרונות ההיסטוריים של הגרמנים. כשאנו משנים את נקודת מבטנו ורואים בשריפת התנ"ך חלק מיצירתה של זהות גרמנית חדשה בידי הנאצים וגרמנים אחרים, כשאנו מכירים בכך שבמעשה זה נכרכה מערכת של רגשות שאין להתעלם ממנה או להפרידה מן השואה, אזי עולות אפשרויות חדשות המסייעות לנו להבין את השואה. שריפת התנ"ך נעשתה בכוונת מכוון: היא התרחשה בכל רחבי גרמניה, בפומבי ולעיני כול, והן אלה שהשתתפו בה והן אלה שצפו בה ראו בה חציית קו, בין שהסכימו ובין שהתנגדו לה. המעשה הזה היה חלק מסיפור גדול יותר שגרמנים סיפרו לעצמם בתקופת הרייך השלישי על מי הם, מאין הגיעו, איך הגיעו ולאן פניהם מועדות. הסיפור הזה מיקם את הרייך השלישי בתוך היסטוריה גרמנית, אירופית ונוצרית בכך שהמציא לו הצדקה מוסרית ומשמעות היסטורית, והתווה את בריאתה של ציוויליזציה בעלת תחושת מוסר ואנושיות חדשות. דווקא מאחר שהנאצים בתפישתם העצמית ראו בנאציזם התחלה רדיקלית חדשה, הם הקדישו תשומת לב מיוחדת לעבר, לאותו יסוד חיים חמקמק וחיוני בחייהן של חברות. ככל שהנתק מן ההתנהגות והמוסר הקודמים היה קיצוני יותר — שעה שהנאצים פנו להקים אימפריה המבוססת על רדיפתן והשמדתן השיטתיות של קבוצות אנשים — התעצם הצורך בסיפור לאומי חדש שיספק הסבר מתקבל על הדעת למה שאירע. לפי סיפור זה, היהודים שיקפו עבר היסטורי — ליתר דיוק, מקורות היסטוריים — שאותו צריך היה להשמיד כדי שגרמניה החדשה תוכל לקום. על מנת לכונן ציוויליזציה נאצית, סדר אירופי חדש וצורה חדשה של נצרות, צריך היה לסלק את הציוויליזציה היהודית. מקורותיה ההיסטוריים של גרמניה תבעו טיהור שיגיע עד לַעֲבָר היהודי־נוצרי המשותף, עבוֹר דרך הטקסט הקנוני.
עלינו לעצור לרגע ולשקול את האפשרות שבאמצעות סיפור תולדותיהם שלהם, הנאצים וגרמנים אחרים נהגו בדומה למדי לנו. כולנו, יחידים וקיבוצים לאומיים, מספרים סיפורים על עצמנו כדי להעניק לחיינו מטרה ומשמעות. הסיפורים הללו הם סלע זהותנו, אף שלעתים קרובות אנחנו מגוללים את סיפורינו הלאומיים שלא על מנת להציג את העובדות כפי שהן, אלא את אלה הלא נכונות, בניסיון להסביר את ההיסטוריה שלנו ולהצדיק את הכוחות המניעים אותנו לעשות את המעשים הטובים, ובעיקר הרעים, שאנו עושים (הוא הדין בסיפורים אישיים, כמובן). למשל הסיפור האמריקני על עיר זוהרת על גבעה, שהיא לפיד החירות וארץ האפשרויות, נרטיב שלעתים קרובות מתעלם מכיבוש ורצח הילידים, מן העבדות, מחוקי ג׳ים קרואו נגד השחורים לאחר מלחמת האזרחים ומן האימפריאליזם, ואפילו משקר לגביהם. משום כך סיפורינו הלאומיים בוררים את העובדות, מדלגים מן העבר להווה, נוקטים אנכרוניזמים ואינם דבקים בסדר הזמנים. לספר סיפורים הופך אותנו לאנושיים, אבל לא כל הסיפורים שלנו אנושיים. הסיפור הנאצי שאנו מתחקים אחריו הוא סיפור מן הסוג הזה.
שריפת התנ"ך עוררה רגשות והציתה דמיונות. היסטוריית השואה חייבת לכלול את היסטוריית הרגשות והדמיון של הגרמנים בתקופת הרייך השלישי מן הטעם היסודי שהרדיפה וההשמדה הושתתו על פנטזיה, שכן האמונות האנטי־יהודיות היו חסרות בסיס במציאות. ברדיפת היהודים ובהשמדתם ניהלו הגרמנים מלחמה נגד אויב דמיוני נטול צבא, מדינה או ממשלה, שלא טיפח רגשות תוקפניים כלפי גרמניה. המניעים הגלויים למלחמה הזאת לא היו מעשיים, שכן בין הגרמנים ליהודים לא היה סכסוך על טריטוריה, ארץ, משאבים, גבולות או שלטון פוליטי, כזה המאפיין על פי רוב טיהור אתני ורצח עם בעולם המודרני. במחשבתם של הנאצים זו היתה מלחמה על זהות. האנטישמיות הנאצית קורצה כל־כולה מפנטזיה: לא הניעה אותה כל שאיפה שהיא לספק תיאור אמיתי של המציאות. עם זאת, גרמנים רבים האמינו בה, ולפיכך היא היתה עבורם ממשית ואמיתית.
המפתח להבנת העולם הזה של פנטזיות אנטישמיות אינו טמון עוד בתיאור של מה שקרה — התהליך המנהלי של ההשמדה, האינדוקטרינציה הגזענית האידיאולוגית של המשטר והברוטליזציה של המלחמה — היות שכבר יש לנו תיאורים טובים דיים של המציאויות ההיסטוריות הללו. תחת זאת המפתח טמון בהסבר לְמה הנאצים חשבו שקורה, כיצד הם דמיינו את עולמם. איזו פנטזיה שהנאצים וגרמנים אחרים טיפחו בתקופת הרייך השלישי ואיזה סיפור שנלווה לה אִפשרו להצדיק, להעלות על הדעת ולדמיין את רדיפת היהודים ואת השמדתם?
 
השואה היתה אירוע רב־פנים ורב־סיבתי, שאי־אפשר לצמצמו לכלל הסבר אחד ויחיד. הפרשנות המוצגת בספר זה ניתנת בצד הסברים אחרים, השמים את הדגש בהיסטוריה מדינית, צבאית או אידיאולוגית. חקר השואה התרחב כל כך, עד כי עתה הוא בגדר מטרייה גדולה דיה שמתחתיה מצטופפות פרשנויות שונות הזורות אור על השואה מזוויות מגוונות. אולם הסיפור המגוֹלָל בדפים אלה שונה בכמה נקודות מפתח מן הפרשנויות העכשוויות של השואה, וברצוני להרחיב מעט את הדיבור על כך.
אחד החידושים בחקר השואה בדור האחרון הוא החשיבות שמיוחסת לאידיאולוגיה הגזענית של המשטר ולהשקפת העולם המדעית־ביולוגית שלו, שסיווגה בני אדם בהתאם לגֶנים תלויי־גזע לכאורה, שעל פיה האָרים בפסגה והיהודים — בתחתית. אין חולק על חשיבות האידיאולוגיה הגזענית ברייך השלישי, אבל השקפה זו נעשתה כה שכיחה היום עד שהיא מטשטשת שורה של זהויות, אמונות וזיכרונות שבנו את גרמניה הנאצית. אין זה סביר שהגרמנים קיבלו והפנימו במהירות כזאת גוף של רעיונות גזעניים, שנכח אך לא משל בכיפה לפני 1933, על חשבון זהויות חשובות אחרות שנדחקו בהצלחה לשוליים. לא כך פועלות זהויות. בעניינים אנושיים, גם התמורות הקיצוניות ביותר מתוחזקות על־ידי זיכרונות, אמונות והרגלי חשיבה קודמים. הגרמנים לא סתם השליכו הצדה את האמונות הדתיות, הלאומיות והמקומיות שבהן החזיקו עד אז.
ההשקפה שלפיה מדע גזע מודרני הִנחה את אמונות הנאצים שיוותה לאנטישמיות הנאצית היבט רציונלי, אף כי היא היתה כל־כולה פנטזיה. למעשה, למדע הגזע הנאצי, כמו לכל מדע שהוא, היה יסוד מסתורי, צד פיוטי, שהנאצים עצמם היו מודעים לו. במבט מדוקדק אפשר לראות כי במושג הגזע שלהם היו שלל גוונים ותתי גוונים, והוא חרג אל מעבר למדע ולביולוגיה. י׳ קלר והנס אנדרסן, שני אקדמאים גרמנים מומחים לשאלה היהודית, כתבו ב־1937 בספרם היהודי כפושע (Der Jude als Verbrecher): "ממש כמו חיידק הספירוכטה נָשָׂא העגבת, היהודים הם נשאי הפשיעה בצורותיה הפוליטית והאפוליטית [...]. היהודי הוא היפוכו האמיתי של בן אנוש, איבר מושחת של ערבוב תת־גזעי [...]. הוא התגלמות הרע המתריסה כנגד האל והטבע. בכל מקום שזיהום מתפשט בו, הוא גורם למוות. מי שנאבק ביהודי, נאבק בשטן".5 הטקסט ההזוי פרי התעתועים הזה גולש ללא קושי ממדע מודרני למושג הגזע, לאלוהים ולשטן ומשלב מטפורות מדעיות, מוסריות ודתיות בפנטזיה על העבר, ההווה והעתיד.
כאשר מפַנים מקום לרעיונות אחרים אשר כוננו בצד מושג הגזע את הזהות הנאצית, מתגלים לכל עין רגשות דתיים, נוצריים. היחסים בין הנאציזם והנצרות כבר נידונו בהרחבה. הדגש על אידיאולוגיה גזענית מציב לא אחת את הגזע והדת כישויות מנוגדות מאחר שהאנטישמיות הגזענית עמדה, עקרונית, בסתירה לדוקטרינה הדתית — הנצרות דגלה בהמרת דתם של היהודים, ואילו הנאציזם, שהתבסס על הרעיון בדבר אי־השתנותן של תכונות ביולוגיות, דחה את האפשרות הזאת. הניגוד הזה נכון ברמת הדוקטרינה הפורמלית של הדוֹגמה הכנסייתית ושל דוֹגמת המשטר, אבל החיים האמיתיים מורכבים יותר (ולכן גם מעניינים יותר). גרמנים רבים מצאו דרכים למזג בהצלחה רגשות גזעניים ודתיים. אני סבור שיש קשר הדוק בין הנאציזם לנצרות, החורג מעבר למה שהמחקר העכשווי מציע: ברייך השלישי האפשרות להיות נאצי טוב (מסוג מסוים) הלכה יד ביד עם האפשרות להיות נוצרי טוב (מסוג מסוים), שכן רעיונות אנטישמיים גזעניים ונוצריים השלימו זה את זה במובנים רבים. הגרמנים לא היו מקבלים את רעיון הגזע, והוא לא יכול היה להניע אותם לבצע פשעים כאלה בזמן כה קצר בלא הלגיטימיות שהעניקו לו רגשות דתיים, נוצריים. אם גרמנים תמכו בנאציזם, הרי זה משום שהוא אִפשר להם להישאר נוצרים מסוג מסוים בעודם הופכים לגרמנים מסוג חדש, לנאצים.
"רגשות" ו"רגישויות" הן מילות מפתח בַּספר המסייעות לנו לעמוד על הדמיון הנאצי, מאחר שהן מספיק מעודנות כדי ללכוד ניואנסים. בדיון על היחסים בין גזע לדת, לדוגמה, הן מבטאות הרגלי מחשבה על הנצרות החורגים מעבר לשאלות אם מישהו מבקר בכנסייה מדי יום ראשון או מה היתה עמדתן הרשמית של הכנסיות בתקופת הרייך השלישי (אם כי גם זה חלק מסיפורנו). המילים האלו מתארות תרבות נוצרית בחברה הגרמנית, תרבות שזיהתה את הלאומיות הגרמנית עם הנצרות והעניקה לגיטימציה, שנבעה ממסורת אנטישמית, לדעות הקדומות של הנאצים על היהודים.
קושי יסודי בפירוש השואה היה ועודו כיצד להסביר את הפער המרתיע בין רדיפת היהודים בתקופה שקדמה למלחמה לבין השמדתם הבלתי־נתפסת כמעט בזמן המלחמה. אם אנחנו מחפשים את אושוויץ בתרבות הנאצית שקדמה למלחמה, אנחנו מניחים שכבר אפשר היה לדמיין את אושוויץ בבירור, ולא זה המקרה. אם אנחנו מדגישים את האידיאולוגיה הגזענית, אנחנו מניחים קשר סיבתי שמסביר מעט מאוד, מאחר שעדיין לא ברור כיצד התבצעה הקפיצה משנאה להשמדה. גישות מסוימות לנאציזם מתחמקות מן הבעיה הזאת באמצעות התמקדות בתהליך המנהלי הממלכתי של רדיפה והשמדה כאילו יש בכך להסביר את משמעות האירוע, כאילו התהליך הוא שעלול להרוג, ולא בני האדם שאוהבים, שונאים ורוצחים.
ויכוחים בדבר מניעי המרצחים נוטים אף הם להתחמק מהקושי להסביר כיצד הפכה הרדיפה של שנות ה־30 לרצח עם בימי המלחמה. יש חוקרים הרואים בשואה תולדה של אובססיה אנטי־יהודית גרמנית בת מאות שנים, שהיתה מושרשת וייחודית מבחינה היסטורית; לפיכך הם מניחים כי רצח העם היה חקוק בהיסטוריה הגרמנית מאות שנים לפני אושוויץ.6 באותה מידה, מן הנמנע להבהיר את הבעיה באמצעות התמקדות בתהליכים חברתיים־פסיכולוגיים ובדינמיקה הקבוצתית של החיילים במלחמת העולם השנייה. לפי השקפה זו, נסיבות המלחמה הן שהפכו את הגרמנים לרוצחים, לאין ערוך יותר מאשר חוויית חייהם בשנות השלטון הנאצי בשנים 1939-1933 או האנטישמיות האטוויסטית לכאורה שלהם שבאה לעולם מאות שנים קודם לכן. בגורמי המפתח, לפי גישה זו, נכללים הברוטליזציה של תקופת המלחמה, לחץ חברתי, רוּטינת ההרג, קרייריזם, ציות לפקודות וכבוד לסמכות. אבל התמקדות רק בתנאים הקיצוניים של מלחמה אכזרית מנתקת את מְבצעי הפשע מן התרבות הגרמנית שחוללה את התנאים הללו. אם מבצעי הפשע הם תוצר של תנאי לוחמה קיצוניים, אזי מעט מאוד מחבר אותם לתרבות הנאצית של השנים שקדמו למלחמה.7
הגישה שלי שונה. בספר זה אני מתחקה אחר האופן שבו דמיינו הגרמנים עולם ללא יהודים. זוהי המטפורה המובילה המניעה את סיפורנו. נקודת המוצא שלנו היא כוונות הנאצים ומדיניות המדינה הגרמנית החל מ־30 בינואר 1933: בניית גרמניה — ובהמשך בניית עולם — ללא יהודים. נקודת מבט זו מאפשרת להציג את החתירה לגרמניה ללא יהודים ברייך השלישי מתוך הכרה בקווי מדיניות שונים (כגון הגירה או הפרדה), במגוון הדעות והרגשות שנכרכו בפרויקט, במורכבותו, בהסתברותו ובאי־ודאותו. היו שתמכו ברעיון והיו שהתנגדו לו, אחרים היו אדישים לו, אבל זו היתה ונותרה מטרתו של הרייך השלישי מלכתחילה, שלם הגדול מסכום דעותיהם של הגרמנים על היהודים. במעקב שלנו אחר סיפורה של גרמניה ללא יהודים בשנות ה־30 איננו נדרשים לדעת את סופו של הסיפור (ההשמדה החלה ב־1941); למעשה, עלינו לעקוב אחר הסיפור כמו הגרמנים מ־1933 ואילך, אשר לא ידעו לאן עתיד להוליך אותם דמיונם. הנקודה המוצקה היחידה שלנו היא 30 בינואר 1933: השבר המוסרי, ההיסטורי, של תקופת הבתר־נאורות לא היה תוצאה של תכנון השמדה עתידית, אלא פרי החשיבה שעולם גרמני ללא יהודים עשוי להתממש באורח כלשהו.
העמדת גרמניה ללא יהודים, כפי שזו הצטיירה בדמיון במרכז הבנת השואה, משמעה התקת המוקד מהסיפור המסתיים באושוויץ ליצירתה ההדרגתית של תרבות, שבה גרמניה ללא יהודים — ובהמשך עולם ללא יהודים — התקבלו על הדעת בעיני הגרמנים. אף שצורם לדבר על השואה כ"מתקבלת על הדעת", זהו הביטוי הנכון וזו דרך החקירה הנכונה אם ברצוננו לגלות כיצד הבינו גרמנים את עולמם ברייך השלישי, דוחה מבחינה מוסרית ככל שהיה. הביטוי "מתקבל על הדעת" גם אין משמעו שהכול הסכימו לכך. משמעו שהגרמנים היו מסוגלים לדמיין גרמניה ללא יהודים, להפנים ולהפוך אותה לחלק מחזונם על ההווה והעתיד, בין שהסכימו, התנגדו או היו אדישים לכך. זאת משום שלאמיתו של דבר לא אושוויץ עומד במרכז המחקר ההיסטורי על האנטישמיות הנאצית, אלא יצירת עולם גרמני ללא יהודים. הצטיירותו של עולם כזה בדמיון לא היתה פועל יוצא של המלחמה; אושוויץ היה. תהליך מימוש הרעיון של גרמניה ללא יהודים החל עוד לפני המלחמה, ב־1933: עולם זה היה נוצר עם או בלי אושוויץ. איך הוא התנחל בדמיונם של הגרמנים?
הצטיירותה בדמיון של גרמניה ללא יהודים מחברת פעולות ורעיונות אנטישמיים מן התקופות שקדמו למלחמה ואחרי פריצתה, שכן היא מתארת את האנטישמיות הנאצית כתופעה בהתהוות, שהתעצבה בהדרגה בשנים 1945-1933. אני קורא תיגר אפוא על ההשקפה השלטת בתפישה העממית והמלומדת של השואה, הגורסת שהרצח ההמוני של יהודים בזמן המלחמה היה בלתי צפוי, שהקורבנות והמרצחים כאחד התקשו להאמין למתרחש, ושאי־אפשר היה להעלותו בדמיון ולייצגו. פרימו לוי ביטא את הרעיון הזה באחת האמירות העמוקות ביותר של המאה העשרים: "היום [...], כשאני יושב ליד השולחן וכותב את השורות הללו, אינני בטוח עוד שהדברים המסופרים כאן אמנם התרחשו באמת".8 אי־אפשר להתכחש לרגש הזה. יחד עם זאת, היסטוריונים יודעים כי כל מה שקרה היה באורח כלשהו, איכשהו, מדומיין, לא פשוטו כמשמעו, לא בדיוק, אבל הוא עוּגן בדימויים ובמילים שהפכו אותו לאפשרי. אף אירוע היסטורי אינו מופיע יש מאין, אף אירוע היסטורי אינו יחיד במינו, מאחר שזה מצביע על היעדר זיקות להקשר, לעבר ולהווה. ב־9 בנובמבר 1938 איש לא יכול היה כמובן לדמיין את תא הגזים באושוויץ, אפילו לא היטלר עצמו. אבל באותו יום אפשר היה לדמיין עולם גרמני שבו היהודים והיהדות כָּלים באש ובאלימות. מטרתנו היא למצוא דפוסי משמעות וכוונה בעולם של פנטזיות שהפך את ההשמדה לאפשרית, דווקא משום שהיה אפשר באורח כלשהו לדמיינו ולייצגו.
הנאצים דמיינו את היהודים בעזרת רעיונות אנטישמיים ששאלו מהחֶברה הגרמנית של זמנם. קביעה זו עשויה להישמע מובנת מאליה, אבל נודעות לה השלכות על הבנתנו את השואה. גישת מפתח לשואה מתמקדת באנטישמיות כמניע הראשון של הנאצים ורואה באידיאולוגיית הגזע הנאצית גלגול מודרני של השנאה הישנה. במישור אחד טיעון זה אינו ניתן להכחשה, שכן סופו של כל תיאור של השואה המתכחש לאנטישמיות או המפחית מערכה שיהיה בלתי מספק. אבל מעבר להסכמה העקרונית הזאת, הטיעון שלי כאן שונה מיסודו מכמה מגמות בגישה לשואה המתמקדת באנטישמיות. עיקרון מרכזי של מחקרים רבים בגישה הזאת, במפורש או במובלע, הוא כי הצטברות השנאה העתיקה לאורך המאות סללה את הדרך לשואה ובסופו של דבר הולידה אותה. לטענתי, ההפך הוא הנכון: לא העבר (של האנטישמיות) הוליד את ההווה (של ההשמדה), לא השנאה הנושנה הובילה לשואה, אלא הנאצים פירשו מחדש את העבר של היחסים בין היהודים ובין הגרמנים והנוצרים כך שיתאים לחזונם על בריאת עולם חדש. הנאצים, כפי שנראה, סיפרו סיפור של מקורות לאומיים שבמרכזו עמדו היהודים הרשעים, ובתוך כך בררו ובחרו יסודות מתולדות יחסיהם של היהודים, הגרמנים והנוצרים, יסודות שהתאימו לנרטיב שלהם בעודם בוראים מחדש את ההווה שלהם. הנאצים הם שפירשו את אנטישמיות העבר והקנו לה משמעות חדשה, ולא להפך. אנשים בהווה הם אלה שתמיד מעניקים משמעות לעבר; העבר לעולם אינו יכול להעניק משמעות לעתיד שעדיין לא נולד.
בו בזמן אי־אפשר להבין את השואה בלי להביא בחשבון את היסטוריית הקולוניאליזם האירופי. מעשי רצח עם קולוניאליים במאות התשע־עשרה והעשרים היו חלק מתהליך של אלימות מסלימה שנקשרה לבניין האומה מבית ולהתפשטות האימפריאלית מחוץ. המושגים הנאציים על גזע ועל קבוצות נחותות שאינן זכאיות לחיות השתייכו למסורת הקולוניאליזם האירופי, שהרבה לפני 1933 העניקה לגיטימציה עממית, "מדעית" ופוליטית לבריטים, לצרפתים, להולנדים, לבלגים ולאחרים לשלוט במיליוני בני אדם ברחבי העולם ולרצוח אותם. מה שהכשיר את הקרקע למעשי רצח העם בידי הנאצים היה שבירת הטבואים בעשורים הקודמים: השואה התקבלה על הדעת — אם להסתפק בדוגמה אחת — בגלל השמדת בני ההֶרֶרוֹ והנאמה בידי הגרמנים ב־1907-1904 בדרום־מערב אפריקה (נמיביה של ימינו) וההבנה שחיסול עמים אפשרי.
בדומה, הטינה כלפי היהודים, ולימים השמדתם, היו חלק מיְקוּם נאצי של אויבי גזע והשמדות גזע. רצח העם היהודי נכרך בשורה של רעיונות גזעניים שהולידו רציחות המוניות ומעשי רצח עם, בין היתר של חולי נפש, של אוקראינים ושל רוסים. הנאצים היו נחושים לבנות אימפריה שנועדה להיפרס מן האוקיינוס האטלנטי במערב ועד לחופי האוקיינוס השקט במזרח, שתקדיש את עצמה להתפשטות ולהשמדה של אוכלוסיות שלמות. השואה היתה רק אחד מסדרה של מעשי רצח עם שהם ביצעו, ואפשר להבינה רק משהיא מוצבת במסגרת של היסטוריה השוואתית של מעשי רצח עם מודרניים.9 היא השתייכה במישרין לסוּגה של מעשי רצח עם, ולא היתה בגדר אירוע היסטורי יוצא דופן, יחיד במינו. (אף על פי כן היו לה מאפיינים מייחדים משלה, שהרי לא כל מעשי רצח עם זהים, הגם שיש להם כמה מכנים משותפים המאחדים אותם והופכים אותם לכאלה).
אולם לכשעצמם, המסורות האירופיות של הקולוניאליזם המודרני ורעיונות גזעניים אינם מסבירים את השואה, ובשלב כלשהו אפרד מן המחקר ההשוואתי של מעשי רצח העם והאימפריה הנאצית. חוקרים שונים תוהים בדרכים שונות על מידת מרכזיותה של השואה להבנת הנאציונל סוציאליזם. ביצירת האימפריה הנאצית, טוענים אחדים, השואה היתה תוצאה ולאו דווקא מטרה של הנאציזם, והיא צמחה מתוך נסיבות המלחמה המיוחדות.10 אחרים משלבים את השואה בהיסטוריה של מעשי רצח העם שביצעו השליטים הטוטליטריים היטלר וסטלין במזרח אירופה ורומזים לכך שהשואה היתה פועל יוצא של הזיקה בין המדיניות של שני הרודנים, שדחפו זה את זה לבצע פשעים שהלכו ונעשו נוראים יותר ויותר.11
מן הראוי גם להבהיר את המגבלות של הטיעונים הללו. אם השואה היתה פועל יוצא של הרציחות ההמוניות במזרח אירופה שנגזרו מן המאבק בין היטלר לסטלין, מדוע בחרו הנאצים להשמיד את יהודי קורפו או את יהודי מערב אירופה, שלא היה להם קשר ישיר לעימות הזה? אם השואה היתה במהותה רק חלק ממעשי רצח עם דוגמת הרעבתם המתוכננת מראש של איכרים אוקראינים בידי סטלין בתחילת שנות ה־30, מדוע לא חתר הנקוו"ד — המשטרה החשאית של סטלין — להרוג את כל האוקראינים בברית המועצות ואולי בעולם כולו, שעה שהגסטפו תר אחרי כל יהודי ויהודי באירופה הכבושה במטרה לרוצחו, ומעבר לכך — תבע ממלך בולגריה ומסולטן מרוקו להסגיר לידי הנאצים את היהודים "שלהם" כדי לשלוח אותם לאושוויץ (שני השליטים לא נענו לתביעה)? מעשי רצח העם שסטלין והיטלר חוללו במזרח אירופה היו תחומים במרחב ובזמן, ומניעיהם היו פוליטיים וחברתיים, במחשבתם של מבצעיהם. מדוע היו היהודים הקבוצה היחידה שהנאצים שמו להם למטרה לצוד אותה בכל רחבי היבשת, בבחינת אויב שקיים מעל לזמן ולמרחב ספציפיים, בזמן שקורבנות אחרים של רצח עם בתקופה הזאת, כמו חולי הנפש או קבוצות חברתיות מסוימות, לא נחשבו לסיכון קיומי שתבע את גירושם מאתונה ומרומא לאושוויץ? בטיעונים שהשואה לא היתה מרכזית להבנת הנאציונל סוציאליזם טמון קושי, שכן הם רואים בתיאור מדוקדק של נסיבות מלחמת העולם השנייה — כלומר של מה שהתרחש — הסבר למה שאנשים האמינו בו ודמיינו אותו, כלומר מענה לשאלה מדוע הדברים קרו. לפי השקפות אלה, במובלע ולעתים במפורש, לא נודעה לרגישויות אנטי־יהודיות חשיבות מכרעת בהתחוללותה של השואה. אני מטיל ספק בכך. בניית אימפריות, מעשים מרובים של רצח עם ונסיבות מלחמתיות אחרות אינם יכולים להסביר את תרבותם של הגרמנים ואת מניעיהם בה במידה שמדיניות ההגירה הנאצית לפני נובמבר 1938, שנועדה לגרום ליהודים לעזוב את גרמניה, אינה יכולה להסביר את שריפת ספרי התורה.
אני סבור אחרת — שיש למקם את השואה במסגרת של מלחמה וכיבוש נאציים, בניית אימפריה והיסטוריה השוואתית של מעשי רצח עם. השואה לא היתה אירוע יחיד במינו. אבל היא נראתה יחידה במינה לגרמנים, ליהודים ולאירופאים אחרים בזמן המלחמה, ואם נרצה להבין מדוע היא התרחשה, עלינו להסביר זאת. הגישה ההשוואתית למעשי רצח עם מחדדת את נקודות הדמיון, אך גם את ההבדלים בין השואה לבין מעשי רצח עם אחרים. מנגד, רעיון הכחדתן של קבוצות גזע הלך ונבנה בתרבות ובפוליטיקה האירופיות במשך מאה שנים לפני עליית הרייך השלישי. עם זאת, ברור כי בעיני הנאצים השמדת היהודים היתה דוחקת ומשמעותית יותר מבחינה היסטורית מאשר מעשי רצח עם אחרים שביצעו. הגם שהגיעו לכלל החלטה לרצוח את כל היהודים לאלתר בזמן המלחמה, לא היתה להם מדיניות דומה כלפי קורבנות אחרים. וכאן עולה השאלה מדוע תפסו הנאצים את השמדתם של היהודים כדוחקת וגורלית כל כך להישרדותם? מדוע השמדתם של היהודים נראתה לגרמנים, ליהודים ולאירופאים שונה מכל רצח עם אחר שביצעו הנאצים?
 
תשובתי היא, בקיצור ומבלי להקדים את המאוחר, כי בעיני הנאצים וגרמנים אחרים היהודים ייצגו זמן, סימלו מקורות היסטוריים מושחתים שיש לעקור מן השורש כדי שציוויליזציה נאצית תוכל לקום. הנאצים בחרו את היהודים להיות אויביהם בהא הידיעה, אותו עם קדום בעל היסטוריה ארוכה שמילא תפקיד בסיסי בחברות הנוצרית, האירופית והגרמנית והיה מקור למסורת ארוכה של סמלים מוסריים, דתיים והיסטוריים, חיוביים ושליליים. היהודים ניצבו במקורות התורה והנצרות, ועבור רבים בגרמניה ובאירופה — במקורות הליברליזם, הקומוניזם והקפיטליזם המודרניים. מקורות הם מטפורה של היות בזמן, המצביעה על לגיטימיות, שורשים ואותנטיות. באמצעות רדיפת היהודים והשמדתם התנערו הנאצים מכבליהם של מסורת העבר ומצוויה המוסריים, ובתוך כך קראו דרור לדמיונם ופתחו אופקים רגשיים, היסטוריים ומוסריים חדשים, שהניחו להם לדמיין ולכונן את אימפריית המוות שלהם.
באירופה, ההשקפה הנאצית על היהודים כמייצגים קדמוניות ומקורות היסטוריים לא היתה ייחודית. ראשיתו של הרעיון הזה כבר אצל אוגוסטינוס מהיפּוֹ בן המאה הרביעית לספירה; אבל הנאצים יצאו להשמיד את היהודים כמייצגי מקורות משני טעמים מיוחדים: ראשית, הם האמינו כי המקורות הללו מושחתים ומאיימים במישרין על גרמניה הנאצית — לדבריהם, כוחות יהודיים התפשטו במשך מאות שנים ברחבי העולם, ורק עקירתם מן השורש תביא מזור לעולם; ושנית, הם תכננו לבנות ציוויליזציה חפה מכל חוב היסטורי ומוסרי ליהודים. מטעמים אלה הנאצים רדפו את היהודים והשמידו אותם תוך שימוש לא רק בשפת הנחיתות הגזעית, אלא גם בשפה שייחסה ליהודים כוחות כבירים. חזקה על אויב הראוי להשמדה מוחלטת שיהיה בעל כוח אדיר, אמיתי או מדומה. חלק מן הכוח הזה יוחס להשפעה הפוליטית והכלכלית של היהודים על הקפיטליזם והבולשביזם בוושינגטון, בלונדון ובמוסקבה. אולם אם השפעת היהודים באה לידי ביטוי בספֵרות הפוליטית והכלכלית, מדוע צריך היה לשרוף את התנ"ך? מה בכוחו של התנ"ך כה הטריד את הנאצים? ברדיפה ובהשמדה של הנאצים את היהודים היה יסוד של פחד, כמעט של אימה מפניהם. הרעיון של ניקוי המקורות ההיסטוריים, והתחלה חדשה לגמרי, כבש את המנטליות הנאצית: הם ייחסו ליהודים כוח כביר, והרגישו שהיהודים מחזיקים במפתח לזהות ולאימפריה הגרמניות.
בספרם סיפור על מקורות לאומיים, הנאצים משתבצים במסגרת דפוסים רחבים של ההיסטוריה המודרנית. כל האומות בעולם המודרני בונות נרטיבים היסטוריים המשלבים עובדות והמצאות, וכולן כמהות ללגיטימיות הנגזרת מאילן יוחסין היסטורי. הנאצים תרו גם אחר לגיטימיות שורשית. הם הרכיבו את סיפורם בשלבים, תוך כדי התקדמות מ־1933 ואילך, וקישרו את מדיניותם ההולכת ומקצינה נגד היהודים לשאיפותיהם המתרחבות והולכות לכונן מחדש את גרמניה ואת אירופה. תמונת היהודים בדמיונם לא היתה לכידה או מהודקת אלא, כדרכן של פנטזיות, ערבוב של יסודות שונים ולעתים מנוגדים: היו בה יסודות גזעניים, דתיים והיסטוריים שנכחו בתרבות הגרמנית, כמו גם רעיון ההיימאט או המולדת, שהיה המושג הראשון במעלה של השורשים הגרמניים (נדון בכך בהמשך). מן המרכיבים התרבותיים הללו בררו הנאצים את מה שהתאים למטרותיהם. מטרות אלה השתנו עם התקדמותו של הרייך השלישי, שהרי מה שחשבו הנאצים על היהודים ב־1933 שונה ממה שחשבו עליהם ב־1938, ולימים ב־1942. סיפורם נבנה אפוא בחלקים, ומאחר שימיו של הרייך היו כה קצרים וסוערים, לא הספיקו להציג את סיפורם בדרך שיטתית כוללת. הם תכננו לעשות זאת אחרי הניצחון.
אבל הנאצים אכן דמיינו קשת נרטיבית ברורה של היחסים בין גרמנים ליהודים משחר ההיסטוריה ועד ימיהם. מלכתחילה הם היו בטוחים בדבר אחד, שלא השתנה עד יומו האחרון של הרייך: את היהודים ואת שורשיהם ההיסטוריים — האמיתיים או המומצאים — למן תקופת המקרא ועד העת החדשה חייבים להשמיד בכל מחיר, ויהיו ההשלכות אשר יהיו. הנאצים לא הותירו על כנו אף לא מבנה תרבותי אחד שהצביע על חוב ליהודים: הדבר הסתכם ביצירת ציוויליזציה חדשה באמצעות עקירתו של יסוד מפתח של שורשיהם שלהם.
בכך טמונה משמעותו העמוקה של הנאציזם. חלומם של הנאצים לפתוח דף היסטורי חדש היה אחת הסיבות לחותמה הכה מטריד של השואה בתרבותנו מאז 1945: באמצעות דחייה אלימה של שורשיהם שלהם, הובילו הנאצים את השאלה 'מה משמע להיות אנושי' לרמה חדשה של משמעות קיומית. חשיבותה ההיסטורית של השואה מגולמת באחד מתווי ההיכר שאפיינו אותה: היא היתה הניסוי הראשון ביצירתה המוחלטת של אנושות חדשה באמצעות השמדה, אנושות משוחררת מכבלי עברהּ. במישור מסוים החלום להשתחרר מן העבר תמיד אורב לדמיון האנושי, וכל המשטרים המהפכניים המודרניים ניסו להשתחרר מעבר כלשהו: המהפכנים הצרפתים הבדילו את עצמם מן המשטר הישן, הבולשביזם — מרוסיה הצארית הסמכותנית והנצלנית. הרייך השלישי השתלב להפליא בטווח זה של מהפכות שהמציאו לעצמן עברים חדשים. מה שהבדיל אותו היה בחירת האויב. היהודים סימלו עבר שנמדד לא על פי מעשים פוליטיים, כלכליים וחברתיים, אלא בעיקר על פי מאפיינים היסטוריים מוסריים. היהודים היו חלק מן ההיסטוריה הגרמנית, ומעבר לכך — גם חלק מן ההיסטוריה הנוצרית והאירופית, וגילמו רעיון מסוים של מקורות ושל העבר. חיסולם לא נועד להמציא יסוד חדש בעבר הלאומי דוגמת תיאורם באור שלילי של המשטר הישן ושל רוסיה הצארית, אלא לשקול מחדש את עצם רעיון המקורות האנושיים.
עניינה של השואה היה אפוא החלום הנאצי לכבוש זמן, עבר, הווה ועתיד היסטוריים. האימפריה הנאצית באירופה התאפשרה קודם כל באמצעות העלאה בדמיון של אימפריית זמן. לנאצים היתה מדיניות מרחבית מהפכנית שיעדה כיבוש היבשת כולה ושעבודם והשמדתם של מיליונים. מה היה אפוא מושג הזמן המהפכני שהתלווה למדיניות המרחבית המהפכנית הזאת? מהי תמונת הזמן וההיסטוריה שהצטיירה בדמיונם והעניקה משמעות ולגיטימיות למדיניות ההשמדה הקיצונית שלהם?
 
אי־אפשר להשיב על שאלה זו רק דרך בחינתן של מדיניות ההנהגה הנאצית והרטוריקה של תעמולתה; התשובה מחייבת בחינה של האופן שבו הדמיון האנטי־יהודי נוצר, נחווה ומומש בקרב גרמנים ברחוב. כדי לעמוד על כך אתמקד בפעולות פומביות בעלות משקל רגשי ומוסרי, שבוצעו לעיני רבים והותירו תיעוד עשיר ביומנים, במכתבים, בעדויות ראייה, בנאומים, בכרזות, בדימויים, בספרים, בסיפורי מסעות, בדיווחים עיתונאיים ובתעודות של הממשלה, הצבא, המפלגה הנאצית ומוסדות דת. אנתח מעשי אלימות ספציפיים נגד יהודים, תהלוכות מקומיות שכללו ייצוגים של יהודים (כגון תהלוכות קרנבליות), מצעדי השפלה, תהלוכות היסטוריות, שריפת ספרים — כולל התנ"ך — ושריפת בתי כנסת, חקיקה מפלה, תהליך סימון היהודים ופעולות של גטואיזציה, רצח המוני והשמדה. כמו כן אשתמש בתצלומים מן התקופה. הם מלמדים על העבר משהו שאמצעים ספרותיים אינם מנגישים, ואציג אותם כעדשה שמבעד לה מתגלה העולם כפי שראוהו בני הזמן דאז שעה שהלכו ברחוב, נהגו בכבישים או עשו את דרכם לעבודה בבוקר 10 בנובמבר 1938.
חשובה מכך היא הגישה להבנת התעודות והמקורות ההיסטוריים הללו. תולדות השואה נכתבות לעתים קרובות בצמידות מוגזמת לתעודות. לדבקוּת כמעט פוזיטיביסטית זו בעובדות יש הסבר הולם: היא עונה על הקושי לגולל את סיפור השואה, שכן אחת המשימות ההיסטוריות החשובות מאז 1945 היא פשוט לתאר היבטים של המציאות ההיסטורית של רדיפת היהודים והשמדתם בשנים 1945-1933. משימתה הבסיסית של כל כתיבת היסטוריה — לספר את הסיפור שהיה — קשה ביותר במקרה זה. אחרי 1945, ככלל, השואה לא נחשבה בציבור ובחוגי החוקרים כעבר מכונן בתולדות אירופה; רק סביב שנת 1960 נעשה המונח עצמו שם נרדף להשמדת היהודים. אֵינַאוּדי ועוד חמישה מו"לים איטלקים אחרים דחו בחוסר עניין את Se questo è un uomo (הזהו אדם?) של פרימו לוי בשנים 1947-1946 לפני שהוא התקבל בהוצאה לאור קטנה בטורינו.12 יצירות היסטוריות חשובות מעטות יוחדו לשואה לפני שנות ה־70. ואז, לאחר שהיסטוריונים החלו סוף־סוף לספר את סיפור השואה בשנות ה־70, וביתר שׂאת ודיוק משנות ה־80 ואילך, נשמעו ספקות בשיח האקדמי והציבורי באשר לאפשרות ליצור בכלל ייצוג היסטורי של השואה. בסוגיה זו ההיסטוריונים שיקפו, ולא דווקא עיצבו, את התפישות העממיות אשר לאופיו המיוחד של העבר הנאצי ושל ייחודיות השואה.
אולם הערכה זו פעלה כסוללת מגן רגשית, מוסרית ומקצועית כנגד סיפור סיפורהּ של השואה. צבירת עובדות (מסיבית לעתים) אינה מסוגלת לייצר נרטיבים של השואה המחוננים בְּאמת משלהם. חוקרים פנו לליקוט עובדות בניסיון להתגבר על הקושי הכרוך בכתיבה על השואה; עובדות מתעודות מסייעות לביית את העבר הזה ולבטל את זרותו של עולם גזעני רצחני. הם סילקו אפוא את זרותה של התקופה מסיפור השואה. במילים "זרותו של העבר" כוונתי לאותם יסודות שאפשר ללכדם באמצעות ניתוח של תרבות, מנטליוּת ורגישויות. הנקודה אינה שהשואה זרה באורח היסטורי מסוים; עבור ההיסטוריון, כל העברים הם זרים. הנקודה היא, תחת זאת, שמשימת ההיסטוריון היא להסביר את זרותו זו של העבר, ולא לנסות להתגבר עליה.
זה מה שאני מבקש לעשות בחקר הדמיון הנאצי. לשם כך אני מנסה ללכוד רגשות ורגישויות שבאו לידי ביטוי בפעולות פומביות. אני בוחן את מעשי הנאצים מאחר שלא תמיד אפשר לנסח אמונות, אפילו במכתבים וביומנים פרטיים, ואני בודק אילו מניעים הם סמויים, תת־קרקעיים ולא פעם סותרים. הסיפורים שאנו מספרים לעצמנו על עצמנו לעתים קרובות ומאמינים בהם למעשה מטשטשים יותר משהם חושפים. עלינו להתבונן בתעודות ובמעשים הפומביים ומעבר להם כדי לבסס יחסי משמעות ולחשוף מה חשבו והאמינו האנשים, אך הסתירו לעתים מחמת אשמה, בושה, הדחקה או תחושה של פריצת גבולות. התנהגות הגרמנים היתה מפורשת ומודעת — כלומר, הם הסבירו את מעשיהם, והראיות לכך זמינות להיסטוריונים — אך לעתים גם לא מפורשת או לא מודעת, אם כי אולי מהותית יותר. במחשבה על השואה במונחים אלה, אנחנו משחררים את עצמנו מעריצות התעודות וקוראים דרור לדמיוננו הפרשני, כשם שהיינו מצפים מעצמנו לנהוג בכל חקירה היסטורית אחרת.
תולדות הרגשות משמעותיות כאן. מה ששודר רגשית במעשים הפומביים הללו היה חשוב לא פחות ממה שבוטא במילים, ולעתים חשוב יותר. לפי דעה רווחת אחת, רדיפת היהודים והשמדתם היו תהליך מנהלי תעשייתי קר שבא למיצויו באושוויץ. זה נכון כמובן, אבל רק בחלקו. אחת המסורות ההיסטוריוגרפיות של חקר השואה נוטה להותיר את הגורם האנושי מחוץ לתמונה. הגישה הפונקציונליסטית מפרשת את השואה כתולדה של תהליכים ממלכתיים, מבניים ומנהליים לא אישיים, כאילו מבנים ולא בני אדם הם שמחוללים את ההיסטוריה. אדולף אייכמן, בתיאורה של חנה ארנדט כהתגלמות הבנאליות של הרוע, תורם להשקפה זו על השואה כאירוע שחוללו אנשים חסרי תכונות ורגשות. הדימוי הזה מוטעה. רדיפת היהודים בשנים שקדמו למלחמה התאפיינה באלימות רחבה, אישית וגסה, ובתקופת ההשמדה כשני מיליון וחצי קורבנות נורו למוות פנים אל פנים. רדיפת היהודים והשמדתם ניזונו מרגשות, וכל הפרשנויות המתחמקות ומתעלמות מכך או מכחישות זאת נקלעות בהכרח למבוי סתום באשר ליסוד האנושי הבסיסי המגולם באירוע.
הרי מהות רצח העם לא היתה טמונה באנטישמיות נטולת רגשות, אף שכמה מן המרצחים בחרו להציג את מעשיהם באורח זה. ההתכחשות לרגש היתה מנגנון שאִפשר להם להתמודד עם תחושות של אי־נוחות מוסרית, של מעשה חריג, אשמה או בושה. רצח אנשים אינו יכול להיות פעילות חסרת רגש, שכן מרבית בני האדם הם יצורים מוסריים שאוהבים לראות בעצמם כאלה. רגשות עשויים להיות סמויים, מוכחשים או תת־קרקעיים, אבל הם אורבים היכנשהו; הם היו מהותיים לאנטישמיות הנאצית בכל התקופות, המישורים ושינויי המדיניות. השאלה העומדת בפני ההיסטוריון היא כיצד מחלצים אותם.
בספרי את סיפור הדמיון הנאצי וכיצד הוא הטרים בשנות ה־30 את ההשמדה של שנות ה־40, היה עלי להחליט איזה נרטיב ואיזה טיעון לבחור. נכון לעכשיו, הרייך השלישי הוא הנושא שנכתב עליו הכי הרבה בהיסטוריה: ביבליוגרפיה סטנדרטית אחת של הנאציונל סוציאליזם מנתה 25,000 כותרים ב־1995, ולא פחות מ־35,000 חמש שנים לאחר מכן.13 הדבר מלמד על מורכבות השואה. היא לא היתה אירוע גרמני בלבד, אלא גם אירוע אירופי וצפון־אפריקני (יהודי לוב וטוניס נשלחו אף הם למחנות). לא רק היטלר ומרעיו היו מעורבים בה, אלא החברה הגרמנית, כלכלתה ותרבותה בכללן. ולא רק היהודים היו מעורבים בה, אלא גם תוכניות ליישוב מחדש, ומדיניות רצחנית שביקשה לשרטט מחדש את מפת אירופה ונגעה לפולנים, לרוסים ולבני הרומה והסינטי (הצוענים) ולאחרים. נושאים מסוימים, כגון תִארוך ההחלטה על הפתרון הסופי בין סתיו 1941 לחורף 1942, תפחו עד כדי כך שהיו לגוף עבודה מקיף בפני עצמו. תרומה מתמשכת לחקר השואה היתה ועודה התיאור המפורט של היבטי ההיסטוריה הצבאית, המוסדית, האידיאולוגית והמדינית של השואה. אחת הבעיות שההיסטוריוגרפיה הכבירה והמפורטת הזאת, הנחלקת לתחומי התמחות שונים, מציבה להיסטוריון המבקש לספר את סיפור השואה, ולאנשים מן השורה המבקשים להבין את אשר קרה, היא שלעתים מרוב עצים קשה לראות את היער.
מטרתי היא לפלס דרך בהיסטוריוגרפיה המורכבת והעצומה הזאת בחיפוש אחר הדמיון הנאצי. גישה זו כרוכה בתן וקח: לעתים אנו תועים בדרכים המפותלות, ביחסים הסבוכים ובשינויי הדעה והמדיניות של הנאצים, אך זוכים בתובנה על המודע והלא־מודע שפעלו ביצירת הפנטזיות הנאציות. על כן, לדוגמה, בעודי מדגים כיצד השתקף הדמיון הנאצי באשר ליהודים ביחסים בין הנאציזם לנצרות, במדיניות הגטואיזציה בזמן המלחמה ובהשתתפות העממית בפשעי המשטר, אינני דן לפרטי פרטים בכל ההיבטים. כך איני מתעכב, בין היתר, על הבדלים בין אזורים קתוליים לפרוטסטנטיים, על השינויים המרובים שעברה מדיניות הגטואיזציה ועל מניעיהן של קבוצות חברתיות מגוונות רבות להתנגד למשטר או לתמוך בו בתקופות שונות.
תיאור מפורט של הנושאים האלה היה מסיט אותי מהסיפור שאני מבקש לבנות ומהתובנה ההיסטורית שאני שואף להגיע אליה. כמובן, הפרטים הללו חשובים להבהרת היבטים היסטוריים מסוימים של הרייך השלישי. היסטוריות שונות מציגות מציאויות היסטוריות מגוונות של הרייך השלישי, וכל אחת מהן תורמת משהו להבנתנו הכללית. בספרי את סיפור הדמיון הנאצי אני חותר לתאר את העבר על מרקמו העשיר, אך איני שוכח כי אחת המשימות המרכזיות של ההיסטוריון היא לא רק לספר סיפור מורכב ועשיר על העבר, אלא גם להנהיר אותו, לזהות בו דפוסים באמצעות תמצות הסיפור, ולמצוא משמעות נרטיבית בתוך עולם של אירועים בלתי קשורים לכאורה.
בגישתי הכללית שאבתי השראה מכמה חוקרים המשלבים בקיאות אינטלקטואלית וכישרון כתיבה. שאול פרידלנדר כותב על השואה מתוך מחשבה עמוקה. הוא מדגיש את מקומה הראשון במעלה של האנטישמיות הגואלת בדחף הנאצי להשמיד את היהודים. "האנטישמיות הגואלת נולדה מן הפחד מפני ניוון גזעי והאמונה הדתית בגאולה. [...] היטלר חזר ללא לאות על סיפור הכליה בידי היהודי ועל סיפור הגאולה על־ידי ניצחון מוחלט במאבק נגד היהודי".14 עבודתי חבה רבות לתובנה הזאת בדבר רעיונות הגאולה הנאציים, אם כי אני מציג פרשנות שונה לשאלה מדוע סברו הנאצים כי השמדת היהודים תמציא להם שחרור אפוקליפטי. עבור פרידלנדר, רעיון הגזע קושר יחדיו את האמונות הנאציות השונות בתחייה פוליטית, חברתית ותרבותית, שתבוא בעקבות קִצם של היהודים. אני מדגיש את יסוד הזמן ההיסטורי. התחייה נועדה להיות תוצאת המחיקה של כל חוב היסטורי ליהודים, אמיתי או מומצא. רעיון זה של התחלה חדשה באמצעות פתיחתו של דף היסטורי חלק מתיישב במדויק יותר מאשר רעיון הגזע עם השחרור האפוקליפטי הנאצי שתביא השמדת היהודים. לדעתי, השקפותינו אינן סותרות בהכרח, אלא מדגישות היבטים שונים של הרגישויות הנאציות. הבדל נוסף טמון בכך שאף כי פרידלנדר תופש את הגאולה כדתית מטבעה, הוא אינו קושר את חוויית הנאציזם לנצרות באופן משמעותי כלשהו, ואילו אני מזהה יסודות מסוימים של השניים כמאוששים זה את זה.
בעבודתו ההיסטורית המגוונת של קרלו גינצבורג, המתמקדת באירופה בתקופת הרנסנס ובעת החדשה המוקדמת אך אינה מוגבלת להן, הוא תר אחר גבולות הדיסציפלינה ההיסטורית ואחר אפשרויותיה. כתיבתו על מה מכונן ראָיה היסטורית, על היחסים בין ספרות לנרטיב היסטורי ועל ההיסטוריון כסוג של בלש התר אחר רמזים ועקבות שהותירו השחקנים ההיסטוריים עוררה בי שפע של תובנות. אני משתמש בתעודות ובמקורות היסטוריים (לדוגמה, בתעמולה נגד היהודים), אבל מתעניין גם בראיות שלכאורה אינן מתאימות לדפוסים חובקי כול, והן מאלפות דווקא בשל ייחודיותן (שריפת ספרי התורה). חיפשתי תעודות ומקורות שמקשרים את הפעולות הנאציות לרגשותיהם ולדמיונם של הנאצים. המקורות האלה מצביעים על יחסים שלא תמיד באו לידי ביטוי ישיר ובכל זאת התקיימו.
ספר אחד צף ועלה מפעם לפעם במחשבתי שעה שעסקתי בפרויקט זה, ספרו של זיגמונד פרויד משה האיש והדת המונותיאיסטית (תל אביב, 2009). אינני מציע שנבין את השואה באמצעות המתודה הפסיכואנליטית הפרוידיאנית, כלל וכלל לא; ענייני היה — ועודנו — אחר. לפי התזה של פרויד בספר זה, משה — אציל מצרי — יוצר את האומה העברית באמצעות שחרורה משעבוד והכפפתה לדת מונותיאיסטית. אבל תביעותיה של הדת החדשה רבות מדי. משה נרצח, והעברים מאמצים אלוהות וולקנית חזקה בשם יהוה. זכר רציחתו של משה מודחק, אם כי מסורת חבויה של אמונתו נשארת, צוברת עוצמה ולבסוף צפה ועולה אל פני השטח מאות שנים לאחר מכן. הזיכרונות שניעורו של אמונת משה מתערבבים בדמותו של יהוה ויוצרים את המונותיאיזם היהודי, אף שזכר רציחתו של משה נותר מודחק בקרב היהודים. כמה אקסטרווגנטי ופנטסטי! הספר הוא מעשייה שנלושה לכלל רצף של טיעונים היסטוריים. הוא מועבר (במאמץ רב) בלשון הראיות, אבל שפת הפנטזיה שולטת בו. זוהי יצירה שתובעת מאתנו להשעות שוב ושוב את חוסר האמון ההיסטורי שלנו ופשוט לקבל את הסיפור. יותר משזה מחקר, זוהי יצירה ספרותית.15
מדוע, שאלתי את עצמי, אני חוזר לספר זה? פרויד כתב את משה באמצע שנות ה־30, והספר ראה אור בשלמותו ב־1939, אחרי שפרויד נמלט מווינה ללונדון וזמן קצר לפני מותו. הדחף המיידי לכתוב את הספר נבע מעליית הנאצים ומן ההלם שפקד את פרויד לנוכח האלימות האנטי־יהודית הקשה, שהפכה לדוחקות את השאלות מה משמע להיות יהודי ומה מקורותיהן של שנאת היהודים והאנטישמיות הנוצרית. לדעת פרויד, את ארסיותה ועמידותה יוצאות הדופן של האנטישמיות אפשר היה להסביר רק באמצעות האמת הפסיכולוגית הלא־מודעת המושרשת בה. אמת זו, לשיטתו, נעוצה ביחסים שבין הנצרות כדת הבן ליהדות כדת האב, שעליהן הוא מחיל את תסביך אדיפוס. הברית החדשה והנצרות עושקות את התנ"ך ואת היהדות כשם שהבן עושק את אביו. כמו כן, משמעות הדבר היא כי למרות יומרת העתיקוּת שלה, הנצרות נותרת צאצאיתה של היהדות מבחינה היסטורית ותיאולוגית. בסיכומו של דבר, האנטישמיות קיימת בשל קנאה, והיהודים שנואים מאחר שהם מסרבים להיגאל בידי הבן ומעדיפים להישאר עַמו הנבחר של האב. פרויד הרגיש שחשף אמת עמוקה על האנטישמיות, ומאחר שאמת זו מבוססת על הלא־מודע הפסיכולוגי, משתמע מכך שהאנטישמיות ממלאת תפקיד מהותי בנצרות, ולא משני.
הוכחת הטענה הזאת בלתי אפשרית, וכל ניסיון לכך יהיה עקר. כוחה טמון ברעיונות שהיא מעלה ובקישורים שהיא יוצרת. בבסיס טענתו של פרויד מצוי הרעיון, שאין זה מספיק לראות את הקונטקסטואליזציה הקיצונית של האנטישמיות הנאצית (ונוכל להוסיף בחוכמה שלאחר מעשה "של השואה", אם כי הידע הזה נחסך מפרויד) כנובעת אך ורק מהנסיבות המיוחדות של התקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, שנות ה־30 ומלחמת העולם השנייה. קונטקסטואליזציה מעין זו מניחה במפורש או במובלע כי לאנטישמיות הנאצית קשר קלוש בלבד לֶעָבר העשיר של האנטישמיות וליחסי הנוצרים־יהודים. גישתו של פרויד — לבחון זיכרונות מודחקים בשחר הזמן — אין בה תועלת להיסטוריון, כמו הניסיון לקשור במישרין את הנאצים לאירוע שהתרחש לפני אלפי שנים. אבל תובנתו של פרויד מהותית — דהיינו חשיבותם התרבותית של נוכחות העבר, של רעיון המקורות ההיסטוריים ושל הסיפורים הבדויים שאומות מספרות לעצמן כדי לשוות משמעות להיסטוריה שלהן.
תובנה זו צפה במחשבתי כשנתקלתי לראשונה בתעודות על שריפת התנ"ך. קראתי אותן בזעזוע על שאירוע כזה התרחש, בהפתעה על כך שהוא לא נכלל בהיסטוריה של השואה, ובאי־ודאות באשר לאופן שיש לשלבו בהיסטוריה הזאת. אבל אז הדברים החלו להסתדר. עניינו של החזון האפוקליפטי של הנאצים, חשבתי, היה המצאתו של סיפור בריאה חדש שתבע בתורו שורשים היסטוריים חדשים. עבור הגרמנים בשנות ה־30 התנ"ך ייצג, בין היתר, מסורת ועבר יהודיים ונוצריים; בשריפת התנ"ך הם ביטאו דימויים של זמן היסטורי ושורשים. גישתי היתה להתחיל מן הנאצים ברייך השלישי ולבחון כמה מתפישותיהם לגבי העבר והשורשים היהודיים, ואז לחזור לאחור ולהתחקות אחר הסיפור שהנאצים סיפרו על עצמם ועל היהודים עד למקום בעבר שאליו הם לקחו את הסיפור הזה. כך חמקתי מן המלכודות של זיכרונות מודחקים א־היסטוריים ומ"גילוי" הנאציזם מאות שנים לפני 1933. חקרתי כיצד הנאצים התבוננו בֶּעָבר, לא כיצד העבר הוליד את הנאצים.
הרשו לי לנסח רעיון מהותי זה במילים אחרות. כאמור, אינני מאמין כי מאות שנים של אנטישמיות הניבו את השואה. אבל אני מאמין בהחלט כי אי־אפשר להסביר את השואה במנותק מן המסורת העמוקה של אנטי־יהדות ומן האופן שבו הנאצים הבינו אותה, עיצבו אותה מחדש והשתמשו בה. הגרמנים היו מסוגלים לתפוש, להצדיק ולדמיין את רדיפת היהודים ואת השמדתם מאחר שדעותיהם על היהודים ועל היהדות ברייך השלישי היו חלק מן העולם הסימבולי המוּכּר והעשיר של האנטישמיות ושל יחסי הנוצרים־יהודים הקודמים.16
אבל זה לא מסתכם בכך. עד מהרה התברר כי פרויד והנאצים חלקו אמונה חשובה אחת — שהעבר הוא המפתח לאופיין של קבוצות לאומיות. רעיון זה מניח קִרבה בין ההווה לעבר ורצף היסטורי של אופי ומסורת לאומיים על פני מאות שנים. למעשה, דרך זו לתאר את הוויית הלאומיות משתלבת היטב במסגרת רעיונות הזמן האירופיים על האומה. ב־1882, לפני שפרויד המציא את הפסיכואנליזה ולפני שהיטלר נולד, ארנסט רֶנָן הצרפתי, חוקר השפות והציוויליזציות העתיקות, נשא הרצאה מכוננת בסורבון שכותרתה "מהי אומה?" תשובתו היתה שאומה "היא נשמה, עיקרון רוחני [...] [המתבסס על] מורשת משותפת ועשירה של זיכרונות. [...] האומה, כמו היחיד, היא שיאו של עבר ארוך של מאמצים, קורבנות ומסירוּת. מכל הפולחנים, פולחן האבות הקדומים הוא הלגיטימי ביותר, שכן אבותינו הקדומים הפכו אותנו למי שהננו".17 אלה הם היסודות הבסיסיים של השקפת הזמן של האירופאים על זהות לאומית, השקפה שניכרת גם בתיאור האומה היהודית של פרויד בספרו משה האיש והדת המונותיאיסטית וגם בהשקפת הנאצים על האומה הגרמנית: החיפוש אחר שורשים; האומה כישות אורגנית מחוננת בנשמה או בנפש או במאפיינים גזעיים; ההקבלה בין חיי הפרט וחיי הקולקטיב; וחשיבות הזיכרון והנחלת המורשת על פני מאות שנים.
ציוּן הדמיון בין פרויד לנאצים מבליט את העובדה שבתקופתם רווחה באירופה דרך חשיבה מסוימת על זהות ועל מקורות בקרב אומות ועמים שונים עד מאוד. הסיפור הנאצי על מקורות היסטוריים לא היה ייחודי, אלא הוא טבוע באופן שבו תפסו האירופאים את הזהות הלאומית. ייחודם של הנאצים היה טמון באופן שבו הם ראו ביהודים את הציר המרכזי של סיפורם. וגם כאן יש דמיון בין פרויד לנאצים. כאשר פרויד תר אחר הסיבות לאנטישמיות הנאצית, הוא לא חיפש את התשובה במעשי הנאצים ובמחשבותיהם, אלא בעבר היהודי. וכאשר הנאצים תרו אחר מהות זהותם, הם מצאו בסופו של דבר את היהודים, שההיסטוריה שלהם ומקורותיהם הגדירו עבורם כמדומה מי הם ולְמה הם חותרים.
 
 
 
 
 
1 מצוטט בתוך מרטין גילברט, ליל הבדולח: כרוניקה של חורבן (תל אביב, 2007), 68.
2 שם.
3 Haiti Holocaust Survivors: Kristallnacht Memories of Edgar Rosenberg, http://haitiholocaustsurvivors.wordpress.com/anti-semitism/kristallnacht/kristallnacht-memories-of-edgar-rosenberg/
4 עלי לסייג את דברי אלה ולומר שליל הבדולח מוצג לא אחת כ"תחילת הסוף", כלומר פרץ האלימות הזה מוטמע בנרטיב ההקצנה ההדרגתית של המדיניות הנאצית שהסתיימה באושוויץ. אבל נרטיב ההקצנה פועל ככלי רטורי שמטרתו להניע קדימה את הסיפור יותר מאשר ככלי הסברי, ולפיכך מסתכן בראיית ליל הבדולח כשלב בהתקדמות בלתי נמנעת לעבר הפתרון הסופי.
5 J. Keller and Hanns Andersen, Der Jude als Verbrecher (Berlin, 1937), 11–12
6 דניאל יונה גולדהגן, תליינים מרצון בשירות היטלר: גרמנים רגילים והשואה (תל אביב, 1996).
7 כריסטופר ר׳ בראונינג, אנשים רגילים: גדוד מילואים 101 של משטרת הסדר ו"הפתרון הסופי" בפולין (תל אביב, 2004).
8 פרימו לוי, הזהו אדם? (תל אביב, 1988), 111.
9 Donald Bloxham, "The Holocaust and European History," and A. Dirk Moses, "The Holocaust and World History: Raphael Lemkin and Comparative Methodology," in The Holocaust and Historical Methodology, ed. Dan Stone (New York, 2012), 233-254, 272-289
10 Mark Mazower, Hitler's Empire: Nazi Rule in Occupied Europe (New York, 2008)
11 Timothy Snyder, Bloodlands: Europe Between Hitler and Stalin (New York, 2010)
12 Ian Thomson, Primo Levi: A Life (New York, 2002), 227-235
13 Michael Ruck, Bibliographie zum Nationalsozialismus (Darmstadt, 2000). The first edition was published in 1995
14 שאול פרידלנדר, גרמניה הנאצית והיהודים: שנות הרדיפה, 1939-1933 (תל אביב, 1997), 108, 123.
15 זיגמונד פרויד, משה האיש והדת המונותיאיסטית: מבחר כתבים ז׳ (תל אביב, 2009). ראו דיוניו של יוסף חיים ירושלמי בתוך משה של פרויד: יהדות סופית ואינסופית (ירושלים, 2006) ומאמרי "Freud, Moses, and National Memory," in Germany as a Culture of Remembrance: Promises and Limits of Writing History (Chapel Hill, NC, 2006), 159-169.
16 ראו ספרו עתיר התובנות של דייוויד נירנברג: David Nirenberg, Anti-Judaism: The Western Tradition (New York, 2013).
17 Ernest Renan, "What Is a Nation?" in Nation and Narration, ed. Homi Bhabha (London, 1

עוד על הספר

עולם ללא יהודים אלון קונפינו
- הקדמה -
 
סיפור נאצי על גרמנים, על יהודים ועל הזמן
 
סצנות של זעם מקראי, מתריס וחריג התרחשו בכל רחבי גרמניה.
העיר הקטנה פירת היתה יכולה להיות יעד תיירותי. לעיר זו שבצפון בוואריה, השוכנת במרחק של קילומטרים ספורים מנירנברג, קו רקיע ימי־ביניימי של בתים גבוהים, שגגותיהם המחודדים מחופים ברעפים אדומים, ובית העירייה שלה עוצב על פי המודל של פלאצו וֶקיוֹ בפירנצה. בעיר העתיקה כנסיית מיכאל הקדוש מוקפת בניינים בעלי חזיתות מעוטרות מן המאות השבע־עשרה והשמונה־עשרה. המרכז ההיסטורי הזה מתרפק בין הנהרות רֶדניץ ופֶּגניץ. ממערב לעיר, בצד המרוחק של תעלת המיין־דנובה, נמצא יער, ומצפון לה משתרע האזור הפורה הקרוי Knoblauchsland (ארץ השוּם).
סביב שתיים בלילה של יום שלישי, 10 בנובמבר 1938, הסתובבו קבוצות של בחורים במדים חומים ברחובות פירת והידפקו על דלתות שכניהם, חבריהם לספסל הלימודים וידידיהם לשעבר היהודים. הם נכנסו לדירות, ניתצו רהיטים וחפצים, השליכו רכוש מן החלונות וקרעו לגזרים ספרים. אוסקר פראגֶר, בן תשע וחצי אז, נזכר לימים כי ראה כיצד אחד הגברים לקח את "ספרַי, קרע אותם והשליך אותם לכל עבר. אלה לא היו ספרים בעברית, אלא ספרי קריאה רגילים בגרמנית שהיו לכל ילד באותם ימים".1
בכל רחבי העיר גרמנים שלפו בכוח יהודים מבתיהם והצעידו אותם אל כיכר שלאגֶטֶר, שבה ניצבה פעם בגאון תחנת הרכבת הישנה; מוקדם יותר באותה שנה הרסו הנאצים את התחנה ועשו אותה למגרש מסדרים. הכיכר ידועה היום בשם כיכר החופש של פירת. "אמי דחפה את עגלת התאומות שבכו או צרחו", נזכר אוסקר הצעיר. "השאלות הבלתי פוסקות שהפניתי לאבי נענו ב׳אל תדבר' חד". הלילה היה קר וערפילי כצפוי באמצע נובמבר, אך משהו אחר עמד באוויר. הוא "היה מלא ריח שריפה והשמים היו אדמדמים. בגלל הערפל לא יכולתי לראות בבירור אם משהו בוער, כי זה היה במרחק מה משם".2
ב־1938 חיו כאלפיים יהודים בקרב כשמונים אלף תושביה של פירת. יהודים התגוררו בעיר כבר משנת 1440. במאה השבע־עשרה היתה בה ישיבה מקומית נודעת למדי, וב־1617 נבנה בה בית כנסת. ב־1653 הוקם בעיר בית החולים היהודי הראשון בגרמניה. בית העלמין היהודי ברחוב וייהר, שנחנך ב־1607, הוא מהעתיקים בגרמניה. ב־1938 היו בעיר ארבעה בתי כנסת גדולים; כמה מהם כבר בערו שעה שהיהודים עשו את דרכם בדומייה ברחובות העיר בליווי מבטיהם המאיימים של שכניהם. הנאצים, חברי פלוגות הסער (אנשי מיליציית הס"א או ה-Sturmabteilung חוּמֵי המדים), אספו יהודים מכל קצות העיר, ובכלל זה מאושפזים מבית החולים היהודי וחמישים ילדים מבית היתומים היהודי. בדרך לכיכר נותבו כמה יהודים לבית הכנסת, שם אולצו לשיר את ההמנון הנאצי "הוֹרסט וֶסֶל", והרב נצטווה להקריא קטעים מתוך מיין קאמפף של היטלר.
לפני הצהריים הובלו כמה מן היהודים שנאספו בכיכר אל תיאטרון סמוך במרכז הקהילתי (שלמרבה האירוניה נקרא עד 1933 על שם תורם יהודי), ושם, באולם החשוך, הולקו על הבמה המוארת. גברים יהודים אחרים נלקחו לתחנת המשטרה ומשם למחנה הריכוז דכאו, ליד מינכן. כשתושבי פירת התעוררו לבוקר חדש, רבים מהם מילאו את רחובות העיר וצפו בהצעדת היהודים. "כש[לובשי] החולצות החומות המשועשעים מכתיבים את הקצב", נזכר אדגר רוזנברג, בן שלוש־עשרה אז, "הצעדה מכיכר שלאגטר למרכז הקהילתי — שעברה ליד מלון פארק [ו] בית הקולנוע במרכז העיר [...] — לא אורכת יותר מעשר דקות; היא מותירה די זמן לבני עירי הסקרנים לגדוש את הרחובות ולצעוק תוך שהם יורקים ומזמרים שירי יודל, 'סוף, סוף!' ו׳הגיע הזמן!' ולפרוץ בשירת מקהלה 'חזירים יהודים' ו׳יהודה התפגר!'. אחד החכמולוגים של עירנו אפילו ניגש למנהל בית החולים היהודי, היועץ הרפואי פרנק, ושאל אותו אם לא שכח לקחת אתו את הסטתוסקופ שלו".3
אבל מוקדם יותר באותו יום חמישי, עם עלות השחר על בתיה הנאים של העיר, משהו אחר קרה בכיכר שלאגטר. עכשיו כבר כל היהודים נאספו שם. כמו אוסקר ומשפחתו, היו שעמדו שם זה ארבע שעות. קהל גדול למדי של צופים נאסף שם אף הוא. במרכז הכיכר ערמו הנאצים תשמישי קדושה יהודיים מבתי הכנסת ובצדם חפצים מבית הקהילה היהודית, שהחריבו קודם לכן. ספרי התורה של בתי הכנסת נתלו על תורן גבוה במרכז הכיכר כך שיֵיראו למרחקים: אחרי שהנאצים גוללו את ספרי התורה בכיכר ואילצו את הרבנים לצעוד עליהם, הם תלו אותם. ואז, לנגד עיני הקהל שהתקבץ שם, הם הבעירו את המדורה (בעת ובעונה אחת, כמדומה, עם אחד מבתי הכנסת): וכך התנ"ך העברי, מהסמלים המקודשים ביותר בציוויליזציה האירופית־נוצרית, הועלה באש בפומבי.
מדוע שרפו הנאצים את התנ"ך?
 
שאלה טובה; בציוויליזציה האירופית־נוצרית, לשריפת התנ"ך חייבת להיות משמעות. נבחר ככל שנרצה לנסות להבין אותה, המעשה דורש הסבר. עם זאת, במחקר על ליל הבדולח — ליל הזגוגיות המנופצות ב־9 בנובמבר 1938, שבו שרפו הנאצים מאות בתי כנסת — במחקר על השואה ובתיאורי הרייך השלישי נוטים להתעלם מן השריפה. היא מוזכרת באקראי בלבד כצעד שמדגים את הברוטליות הנאצית, אך אינה מוצגת כחלק מן הסיפור. שתיקה זו אף היא דורשת הסבר.
תיאורים מן העת האחרונה של הרייך שלישי, מתוחכמים ככל שיהיו, אינם מציגים את השאלה הזאת מאחר שהם רואים באידיאולוגיית הגזע הנאצית את המקור הראשי לכל המניעים, האמונות והערכים שהוליכו אל השואה. לפי השקפה זו, המניעים הנאציים נבעו ממטרתם להקים חברה גזעית מבחינה ביולוגית. אין חולק על חשיבות האידיאולוגיה הגזענית להבנת הנאציזם, אבל הזהות האנטי־יהודית שיצרו הנאצים היתה מורכבת יותר. בשריפת התנ"ך הפנו הנאצים את זעמם נגד סמל דתי, לא גזעי. מגמות אחרות בחקר השואה אינן מועילות אף הן, שכן הן מסבירות את מניעי הגרמנים בתהליך מנהלי ממלכתי של השמדה, שהגיע לשיאו באושוויץ. היסטוריונים חקרו לפרטי פרטיו את המנגנון הבירוקרטי של המדינה הגרמנית שאִפשר את השואה, למן הרכבות שהובילו את היהודים ועד להתנהלותם של מחנות העבודה והמוות. גישה חשובה נוספת מדגישה את הסלמתה ההדרגתית של הברוטליות במלחמת העולם השנייה, הסלמה שהביאה את החיילים הגרמנים לבצע רציחות המוניות. המחקר על נושאים אלה עוזר לנו ללא ספק לתפוש ולהבין יסודות מסויימים של השואה, אך אין בו כדי לסייע לנו לפענח את שריפת התנ"ך.
כשבוחנים את השואה כאירוע שנבע מאידיאולוגיה גזענית ומתהליך מנהלי ממלכתי בעיצומה של מלחמה אכזרית, קשה להסביר את ליל הבדולח ואת שריפת התנ"ך. היסטוריונים רואים ב־9 בנובמבר 1938 שבר דרמטי במדיניות הנאצית, פֶּרץ של אלימות מטורפת שלא בדיוק משתלב באידיאולוגיה הגזענית ובאפליה החוקית של השנים שקדמו למלחמה, או בהשמדה שהתבצעה באמצעות המנגנון הבירוקרטי בניהול המדינה בשנות המלחמה. הוא אינו משתלב מאחר שגזע ודת, שלעתים קרובות נתפשים כקטגוריות נפרדות, התמזגו זה בזה בליל הבדולח; מאחר שבשריפת התנ"ך הסגירו הגרמנים את עניינם האובססיבי בשורשים עתיקים ובסמכות מוסרית, שתפיסת הגזע בלבד אינה יכולה לפרשו; ומאחר ששריפתו הדרמטית של ספר הקדוש גם לנצרות אינה אומרת כמעט דבר על השמדת היהודים במחנות המוות. הנקודה אינה טמונה בכך שהסברים המתמקדים במוטיב הגזע והסברים אחרים על הרייך השלישי אינם מספקים, אלא בכך שההיסטוריה שהם פורשים על רדיפת היהודים והשמדתם נעשית לכידה יותר כשמסלקים ממנה את ליל הבדולח. שריפת התנ"ך אינה משתלבת בהסברים הללו.4
עולם שלם של משמעויות אובד כאשר השקפות אלה על אידיאולוגיה גזענית, על הברוטליזציה של המלחמה ועל תהליך של השמדה בניהול המדינה שולטות בדרך ההבנה שלנו את השואה, שכן התשובה לשאלה "מדוע הנאצים וגרמנים אחרים שרפו את התנ"ך?" מצריכה דמיון היסטורי המכיל בחובו את התרבות, הרגישויות והזיכרונות ההיסטוריים של הגרמנים. כשאנו משנים את נקודת מבטנו ורואים בשריפת התנ"ך חלק מיצירתה של זהות גרמנית חדשה בידי הנאצים וגרמנים אחרים, כשאנו מכירים בכך שבמעשה זה נכרכה מערכת של רגשות שאין להתעלם ממנה או להפרידה מן השואה, אזי עולות אפשרויות חדשות המסייעות לנו להבין את השואה. שריפת התנ"ך נעשתה בכוונת מכוון: היא התרחשה בכל רחבי גרמניה, בפומבי ולעיני כול, והן אלה שהשתתפו בה והן אלה שצפו בה ראו בה חציית קו, בין שהסכימו ובין שהתנגדו לה. המעשה הזה היה חלק מסיפור גדול יותר שגרמנים סיפרו לעצמם בתקופת הרייך השלישי על מי הם, מאין הגיעו, איך הגיעו ולאן פניהם מועדות. הסיפור הזה מיקם את הרייך השלישי בתוך היסטוריה גרמנית, אירופית ונוצרית בכך שהמציא לו הצדקה מוסרית ומשמעות היסטורית, והתווה את בריאתה של ציוויליזציה בעלת תחושת מוסר ואנושיות חדשות. דווקא מאחר שהנאצים בתפישתם העצמית ראו בנאציזם התחלה רדיקלית חדשה, הם הקדישו תשומת לב מיוחדת לעבר, לאותו יסוד חיים חמקמק וחיוני בחייהן של חברות. ככל שהנתק מן ההתנהגות והמוסר הקודמים היה קיצוני יותר — שעה שהנאצים פנו להקים אימפריה המבוססת על רדיפתן והשמדתן השיטתיות של קבוצות אנשים — התעצם הצורך בסיפור לאומי חדש שיספק הסבר מתקבל על הדעת למה שאירע. לפי סיפור זה, היהודים שיקפו עבר היסטורי — ליתר דיוק, מקורות היסטוריים — שאותו צריך היה להשמיד כדי שגרמניה החדשה תוכל לקום. על מנת לכונן ציוויליזציה נאצית, סדר אירופי חדש וצורה חדשה של נצרות, צריך היה לסלק את הציוויליזציה היהודית. מקורותיה ההיסטוריים של גרמניה תבעו טיהור שיגיע עד לַעֲבָר היהודי־נוצרי המשותף, עבוֹר דרך הטקסט הקנוני.
עלינו לעצור לרגע ולשקול את האפשרות שבאמצעות סיפור תולדותיהם שלהם, הנאצים וגרמנים אחרים נהגו בדומה למדי לנו. כולנו, יחידים וקיבוצים לאומיים, מספרים סיפורים על עצמנו כדי להעניק לחיינו מטרה ומשמעות. הסיפורים הללו הם סלע זהותנו, אף שלעתים קרובות אנחנו מגוללים את סיפורינו הלאומיים שלא על מנת להציג את העובדות כפי שהן, אלא את אלה הלא נכונות, בניסיון להסביר את ההיסטוריה שלנו ולהצדיק את הכוחות המניעים אותנו לעשות את המעשים הטובים, ובעיקר הרעים, שאנו עושים (הוא הדין בסיפורים אישיים, כמובן). למשל הסיפור האמריקני על עיר זוהרת על גבעה, שהיא לפיד החירות וארץ האפשרויות, נרטיב שלעתים קרובות מתעלם מכיבוש ורצח הילידים, מן העבדות, מחוקי ג׳ים קרואו נגד השחורים לאחר מלחמת האזרחים ומן האימפריאליזם, ואפילו משקר לגביהם. משום כך סיפורינו הלאומיים בוררים את העובדות, מדלגים מן העבר להווה, נוקטים אנכרוניזמים ואינם דבקים בסדר הזמנים. לספר סיפורים הופך אותנו לאנושיים, אבל לא כל הסיפורים שלנו אנושיים. הסיפור הנאצי שאנו מתחקים אחריו הוא סיפור מן הסוג הזה.
שריפת התנ"ך עוררה רגשות והציתה דמיונות. היסטוריית השואה חייבת לכלול את היסטוריית הרגשות והדמיון של הגרמנים בתקופת הרייך השלישי מן הטעם היסודי שהרדיפה וההשמדה הושתתו על פנטזיה, שכן האמונות האנטי־יהודיות היו חסרות בסיס במציאות. ברדיפת היהודים ובהשמדתם ניהלו הגרמנים מלחמה נגד אויב דמיוני נטול צבא, מדינה או ממשלה, שלא טיפח רגשות תוקפניים כלפי גרמניה. המניעים הגלויים למלחמה הזאת לא היו מעשיים, שכן בין הגרמנים ליהודים לא היה סכסוך על טריטוריה, ארץ, משאבים, גבולות או שלטון פוליטי, כזה המאפיין על פי רוב טיהור אתני ורצח עם בעולם המודרני. במחשבתם של הנאצים זו היתה מלחמה על זהות. האנטישמיות הנאצית קורצה כל־כולה מפנטזיה: לא הניעה אותה כל שאיפה שהיא לספק תיאור אמיתי של המציאות. עם זאת, גרמנים רבים האמינו בה, ולפיכך היא היתה עבורם ממשית ואמיתית.
המפתח להבנת העולם הזה של פנטזיות אנטישמיות אינו טמון עוד בתיאור של מה שקרה — התהליך המנהלי של ההשמדה, האינדוקטרינציה הגזענית האידיאולוגית של המשטר והברוטליזציה של המלחמה — היות שכבר יש לנו תיאורים טובים דיים של המציאויות ההיסטוריות הללו. תחת זאת המפתח טמון בהסבר לְמה הנאצים חשבו שקורה, כיצד הם דמיינו את עולמם. איזו פנטזיה שהנאצים וגרמנים אחרים טיפחו בתקופת הרייך השלישי ואיזה סיפור שנלווה לה אִפשרו להצדיק, להעלות על הדעת ולדמיין את רדיפת היהודים ואת השמדתם?
 
השואה היתה אירוע רב־פנים ורב־סיבתי, שאי־אפשר לצמצמו לכלל הסבר אחד ויחיד. הפרשנות המוצגת בספר זה ניתנת בצד הסברים אחרים, השמים את הדגש בהיסטוריה מדינית, צבאית או אידיאולוגית. חקר השואה התרחב כל כך, עד כי עתה הוא בגדר מטרייה גדולה דיה שמתחתיה מצטופפות פרשנויות שונות הזורות אור על השואה מזוויות מגוונות. אולם הסיפור המגוֹלָל בדפים אלה שונה בכמה נקודות מפתח מן הפרשנויות העכשוויות של השואה, וברצוני להרחיב מעט את הדיבור על כך.
אחד החידושים בחקר השואה בדור האחרון הוא החשיבות שמיוחסת לאידיאולוגיה הגזענית של המשטר ולהשקפת העולם המדעית־ביולוגית שלו, שסיווגה בני אדם בהתאם לגֶנים תלויי־גזע לכאורה, שעל פיה האָרים בפסגה והיהודים — בתחתית. אין חולק על חשיבות האידיאולוגיה הגזענית ברייך השלישי, אבל השקפה זו נעשתה כה שכיחה היום עד שהיא מטשטשת שורה של זהויות, אמונות וזיכרונות שבנו את גרמניה הנאצית. אין זה סביר שהגרמנים קיבלו והפנימו במהירות כזאת גוף של רעיונות גזעניים, שנכח אך לא משל בכיפה לפני 1933, על חשבון זהויות חשובות אחרות שנדחקו בהצלחה לשוליים. לא כך פועלות זהויות. בעניינים אנושיים, גם התמורות הקיצוניות ביותר מתוחזקות על־ידי זיכרונות, אמונות והרגלי חשיבה קודמים. הגרמנים לא סתם השליכו הצדה את האמונות הדתיות, הלאומיות והמקומיות שבהן החזיקו עד אז.
ההשקפה שלפיה מדע גזע מודרני הִנחה את אמונות הנאצים שיוותה לאנטישמיות הנאצית היבט רציונלי, אף כי היא היתה כל־כולה פנטזיה. למעשה, למדע הגזע הנאצי, כמו לכל מדע שהוא, היה יסוד מסתורי, צד פיוטי, שהנאצים עצמם היו מודעים לו. במבט מדוקדק אפשר לראות כי במושג הגזע שלהם היו שלל גוונים ותתי גוונים, והוא חרג אל מעבר למדע ולביולוגיה. י׳ קלר והנס אנדרסן, שני אקדמאים גרמנים מומחים לשאלה היהודית, כתבו ב־1937 בספרם היהודי כפושע (Der Jude als Verbrecher): "ממש כמו חיידק הספירוכטה נָשָׂא העגבת, היהודים הם נשאי הפשיעה בצורותיה הפוליטית והאפוליטית [...]. היהודי הוא היפוכו האמיתי של בן אנוש, איבר מושחת של ערבוב תת־גזעי [...]. הוא התגלמות הרע המתריסה כנגד האל והטבע. בכל מקום שזיהום מתפשט בו, הוא גורם למוות. מי שנאבק ביהודי, נאבק בשטן".5 הטקסט ההזוי פרי התעתועים הזה גולש ללא קושי ממדע מודרני למושג הגזע, לאלוהים ולשטן ומשלב מטפורות מדעיות, מוסריות ודתיות בפנטזיה על העבר, ההווה והעתיד.
כאשר מפַנים מקום לרעיונות אחרים אשר כוננו בצד מושג הגזע את הזהות הנאצית, מתגלים לכל עין רגשות דתיים, נוצריים. היחסים בין הנאציזם והנצרות כבר נידונו בהרחבה. הדגש על אידיאולוגיה גזענית מציב לא אחת את הגזע והדת כישויות מנוגדות מאחר שהאנטישמיות הגזענית עמדה, עקרונית, בסתירה לדוקטרינה הדתית — הנצרות דגלה בהמרת דתם של היהודים, ואילו הנאציזם, שהתבסס על הרעיון בדבר אי־השתנותן של תכונות ביולוגיות, דחה את האפשרות הזאת. הניגוד הזה נכון ברמת הדוקטרינה הפורמלית של הדוֹגמה הכנסייתית ושל דוֹגמת המשטר, אבל החיים האמיתיים מורכבים יותר (ולכן גם מעניינים יותר). גרמנים רבים מצאו דרכים למזג בהצלחה רגשות גזעניים ודתיים. אני סבור שיש קשר הדוק בין הנאציזם לנצרות, החורג מעבר למה שהמחקר העכשווי מציע: ברייך השלישי האפשרות להיות נאצי טוב (מסוג מסוים) הלכה יד ביד עם האפשרות להיות נוצרי טוב (מסוג מסוים), שכן רעיונות אנטישמיים גזעניים ונוצריים השלימו זה את זה במובנים רבים. הגרמנים לא היו מקבלים את רעיון הגזע, והוא לא יכול היה להניע אותם לבצע פשעים כאלה בזמן כה קצר בלא הלגיטימיות שהעניקו לו רגשות דתיים, נוצריים. אם גרמנים תמכו בנאציזם, הרי זה משום שהוא אִפשר להם להישאר נוצרים מסוג מסוים בעודם הופכים לגרמנים מסוג חדש, לנאצים.
"רגשות" ו"רגישויות" הן מילות מפתח בַּספר המסייעות לנו לעמוד על הדמיון הנאצי, מאחר שהן מספיק מעודנות כדי ללכוד ניואנסים. בדיון על היחסים בין גזע לדת, לדוגמה, הן מבטאות הרגלי מחשבה על הנצרות החורגים מעבר לשאלות אם מישהו מבקר בכנסייה מדי יום ראשון או מה היתה עמדתן הרשמית של הכנסיות בתקופת הרייך השלישי (אם כי גם זה חלק מסיפורנו). המילים האלו מתארות תרבות נוצרית בחברה הגרמנית, תרבות שזיהתה את הלאומיות הגרמנית עם הנצרות והעניקה לגיטימציה, שנבעה ממסורת אנטישמית, לדעות הקדומות של הנאצים על היהודים.
קושי יסודי בפירוש השואה היה ועודו כיצד להסביר את הפער המרתיע בין רדיפת היהודים בתקופה שקדמה למלחמה לבין השמדתם הבלתי־נתפסת כמעט בזמן המלחמה. אם אנחנו מחפשים את אושוויץ בתרבות הנאצית שקדמה למלחמה, אנחנו מניחים שכבר אפשר היה לדמיין את אושוויץ בבירור, ולא זה המקרה. אם אנחנו מדגישים את האידיאולוגיה הגזענית, אנחנו מניחים קשר סיבתי שמסביר מעט מאוד, מאחר שעדיין לא ברור כיצד התבצעה הקפיצה משנאה להשמדה. גישות מסוימות לנאציזם מתחמקות מן הבעיה הזאת באמצעות התמקדות בתהליך המנהלי הממלכתי של רדיפה והשמדה כאילו יש בכך להסביר את משמעות האירוע, כאילו התהליך הוא שעלול להרוג, ולא בני האדם שאוהבים, שונאים ורוצחים.
ויכוחים בדבר מניעי המרצחים נוטים אף הם להתחמק מהקושי להסביר כיצד הפכה הרדיפה של שנות ה־30 לרצח עם בימי המלחמה. יש חוקרים הרואים בשואה תולדה של אובססיה אנטי־יהודית גרמנית בת מאות שנים, שהיתה מושרשת וייחודית מבחינה היסטורית; לפיכך הם מניחים כי רצח העם היה חקוק בהיסטוריה הגרמנית מאות שנים לפני אושוויץ.6 באותה מידה, מן הנמנע להבהיר את הבעיה באמצעות התמקדות בתהליכים חברתיים־פסיכולוגיים ובדינמיקה הקבוצתית של החיילים במלחמת העולם השנייה. לפי השקפה זו, נסיבות המלחמה הן שהפכו את הגרמנים לרוצחים, לאין ערוך יותר מאשר חוויית חייהם בשנות השלטון הנאצי בשנים 1939-1933 או האנטישמיות האטוויסטית לכאורה שלהם שבאה לעולם מאות שנים קודם לכן. בגורמי המפתח, לפי גישה זו, נכללים הברוטליזציה של תקופת המלחמה, לחץ חברתי, רוּטינת ההרג, קרייריזם, ציות לפקודות וכבוד לסמכות. אבל התמקדות רק בתנאים הקיצוניים של מלחמה אכזרית מנתקת את מְבצעי הפשע מן התרבות הגרמנית שחוללה את התנאים הללו. אם מבצעי הפשע הם תוצר של תנאי לוחמה קיצוניים, אזי מעט מאוד מחבר אותם לתרבות הנאצית של השנים שקדמו למלחמה.7
הגישה שלי שונה. בספר זה אני מתחקה אחר האופן שבו דמיינו הגרמנים עולם ללא יהודים. זוהי המטפורה המובילה המניעה את סיפורנו. נקודת המוצא שלנו היא כוונות הנאצים ומדיניות המדינה הגרמנית החל מ־30 בינואר 1933: בניית גרמניה — ובהמשך בניית עולם — ללא יהודים. נקודת מבט זו מאפשרת להציג את החתירה לגרמניה ללא יהודים ברייך השלישי מתוך הכרה בקווי מדיניות שונים (כגון הגירה או הפרדה), במגוון הדעות והרגשות שנכרכו בפרויקט, במורכבותו, בהסתברותו ובאי־ודאותו. היו שתמכו ברעיון והיו שהתנגדו לו, אחרים היו אדישים לו, אבל זו היתה ונותרה מטרתו של הרייך השלישי מלכתחילה, שלם הגדול מסכום דעותיהם של הגרמנים על היהודים. במעקב שלנו אחר סיפורה של גרמניה ללא יהודים בשנות ה־30 איננו נדרשים לדעת את סופו של הסיפור (ההשמדה החלה ב־1941); למעשה, עלינו לעקוב אחר הסיפור כמו הגרמנים מ־1933 ואילך, אשר לא ידעו לאן עתיד להוליך אותם דמיונם. הנקודה המוצקה היחידה שלנו היא 30 בינואר 1933: השבר המוסרי, ההיסטורי, של תקופת הבתר־נאורות לא היה תוצאה של תכנון השמדה עתידית, אלא פרי החשיבה שעולם גרמני ללא יהודים עשוי להתממש באורח כלשהו.
העמדת גרמניה ללא יהודים, כפי שזו הצטיירה בדמיון במרכז הבנת השואה, משמעה התקת המוקד מהסיפור המסתיים באושוויץ ליצירתה ההדרגתית של תרבות, שבה גרמניה ללא יהודים — ובהמשך עולם ללא יהודים — התקבלו על הדעת בעיני הגרמנים. אף שצורם לדבר על השואה כ"מתקבלת על הדעת", זהו הביטוי הנכון וזו דרך החקירה הנכונה אם ברצוננו לגלות כיצד הבינו גרמנים את עולמם ברייך השלישי, דוחה מבחינה מוסרית ככל שהיה. הביטוי "מתקבל על הדעת" גם אין משמעו שהכול הסכימו לכך. משמעו שהגרמנים היו מסוגלים לדמיין גרמניה ללא יהודים, להפנים ולהפוך אותה לחלק מחזונם על ההווה והעתיד, בין שהסכימו, התנגדו או היו אדישים לכך. זאת משום שלאמיתו של דבר לא אושוויץ עומד במרכז המחקר ההיסטורי על האנטישמיות הנאצית, אלא יצירת עולם גרמני ללא יהודים. הצטיירותו של עולם כזה בדמיון לא היתה פועל יוצא של המלחמה; אושוויץ היה. תהליך מימוש הרעיון של גרמניה ללא יהודים החל עוד לפני המלחמה, ב־1933: עולם זה היה נוצר עם או בלי אושוויץ. איך הוא התנחל בדמיונם של הגרמנים?
הצטיירותה בדמיון של גרמניה ללא יהודים מחברת פעולות ורעיונות אנטישמיים מן התקופות שקדמו למלחמה ואחרי פריצתה, שכן היא מתארת את האנטישמיות הנאצית כתופעה בהתהוות, שהתעצבה בהדרגה בשנים 1945-1933. אני קורא תיגר אפוא על ההשקפה השלטת בתפישה העממית והמלומדת של השואה, הגורסת שהרצח ההמוני של יהודים בזמן המלחמה היה בלתי צפוי, שהקורבנות והמרצחים כאחד התקשו להאמין למתרחש, ושאי־אפשר היה להעלותו בדמיון ולייצגו. פרימו לוי ביטא את הרעיון הזה באחת האמירות העמוקות ביותר של המאה העשרים: "היום [...], כשאני יושב ליד השולחן וכותב את השורות הללו, אינני בטוח עוד שהדברים המסופרים כאן אמנם התרחשו באמת".8 אי־אפשר להתכחש לרגש הזה. יחד עם זאת, היסטוריונים יודעים כי כל מה שקרה היה באורח כלשהו, איכשהו, מדומיין, לא פשוטו כמשמעו, לא בדיוק, אבל הוא עוּגן בדימויים ובמילים שהפכו אותו לאפשרי. אף אירוע היסטורי אינו מופיע יש מאין, אף אירוע היסטורי אינו יחיד במינו, מאחר שזה מצביע על היעדר זיקות להקשר, לעבר ולהווה. ב־9 בנובמבר 1938 איש לא יכול היה כמובן לדמיין את תא הגזים באושוויץ, אפילו לא היטלר עצמו. אבל באותו יום אפשר היה לדמיין עולם גרמני שבו היהודים והיהדות כָּלים באש ובאלימות. מטרתנו היא למצוא דפוסי משמעות וכוונה בעולם של פנטזיות שהפך את ההשמדה לאפשרית, דווקא משום שהיה אפשר באורח כלשהו לדמיינו ולייצגו.
הנאצים דמיינו את היהודים בעזרת רעיונות אנטישמיים ששאלו מהחֶברה הגרמנית של זמנם. קביעה זו עשויה להישמע מובנת מאליה, אבל נודעות לה השלכות על הבנתנו את השואה. גישת מפתח לשואה מתמקדת באנטישמיות כמניע הראשון של הנאצים ורואה באידיאולוגיית הגזע הנאצית גלגול מודרני של השנאה הישנה. במישור אחד טיעון זה אינו ניתן להכחשה, שכן סופו של כל תיאור של השואה המתכחש לאנטישמיות או המפחית מערכה שיהיה בלתי מספק. אבל מעבר להסכמה העקרונית הזאת, הטיעון שלי כאן שונה מיסודו מכמה מגמות בגישה לשואה המתמקדת באנטישמיות. עיקרון מרכזי של מחקרים רבים בגישה הזאת, במפורש או במובלע, הוא כי הצטברות השנאה העתיקה לאורך המאות סללה את הדרך לשואה ובסופו של דבר הולידה אותה. לטענתי, ההפך הוא הנכון: לא העבר (של האנטישמיות) הוליד את ההווה (של ההשמדה), לא השנאה הנושנה הובילה לשואה, אלא הנאצים פירשו מחדש את העבר של היחסים בין היהודים ובין הגרמנים והנוצרים כך שיתאים לחזונם על בריאת עולם חדש. הנאצים, כפי שנראה, סיפרו סיפור של מקורות לאומיים שבמרכזו עמדו היהודים הרשעים, ובתוך כך בררו ובחרו יסודות מתולדות יחסיהם של היהודים, הגרמנים והנוצרים, יסודות שהתאימו לנרטיב שלהם בעודם בוראים מחדש את ההווה שלהם. הנאצים הם שפירשו את אנטישמיות העבר והקנו לה משמעות חדשה, ולא להפך. אנשים בהווה הם אלה שתמיד מעניקים משמעות לעבר; העבר לעולם אינו יכול להעניק משמעות לעתיד שעדיין לא נולד.
בו בזמן אי־אפשר להבין את השואה בלי להביא בחשבון את היסטוריית הקולוניאליזם האירופי. מעשי רצח עם קולוניאליים במאות התשע־עשרה והעשרים היו חלק מתהליך של אלימות מסלימה שנקשרה לבניין האומה מבית ולהתפשטות האימפריאלית מחוץ. המושגים הנאציים על גזע ועל קבוצות נחותות שאינן זכאיות לחיות השתייכו למסורת הקולוניאליזם האירופי, שהרבה לפני 1933 העניקה לגיטימציה עממית, "מדעית" ופוליטית לבריטים, לצרפתים, להולנדים, לבלגים ולאחרים לשלוט במיליוני בני אדם ברחבי העולם ולרצוח אותם. מה שהכשיר את הקרקע למעשי רצח העם בידי הנאצים היה שבירת הטבואים בעשורים הקודמים: השואה התקבלה על הדעת — אם להסתפק בדוגמה אחת — בגלל השמדת בני ההֶרֶרוֹ והנאמה בידי הגרמנים ב־1907-1904 בדרום־מערב אפריקה (נמיביה של ימינו) וההבנה שחיסול עמים אפשרי.
בדומה, הטינה כלפי היהודים, ולימים השמדתם, היו חלק מיְקוּם נאצי של אויבי גזע והשמדות גזע. רצח העם היהודי נכרך בשורה של רעיונות גזעניים שהולידו רציחות המוניות ומעשי רצח עם, בין היתר של חולי נפש, של אוקראינים ושל רוסים. הנאצים היו נחושים לבנות אימפריה שנועדה להיפרס מן האוקיינוס האטלנטי במערב ועד לחופי האוקיינוס השקט במזרח, שתקדיש את עצמה להתפשטות ולהשמדה של אוכלוסיות שלמות. השואה היתה רק אחד מסדרה של מעשי רצח עם שהם ביצעו, ואפשר להבינה רק משהיא מוצבת במסגרת של היסטוריה השוואתית של מעשי רצח עם מודרניים.9 היא השתייכה במישרין לסוּגה של מעשי רצח עם, ולא היתה בגדר אירוע היסטורי יוצא דופן, יחיד במינו. (אף על פי כן היו לה מאפיינים מייחדים משלה, שהרי לא כל מעשי רצח עם זהים, הגם שיש להם כמה מכנים משותפים המאחדים אותם והופכים אותם לכאלה).
אולם לכשעצמם, המסורות האירופיות של הקולוניאליזם המודרני ורעיונות גזעניים אינם מסבירים את השואה, ובשלב כלשהו אפרד מן המחקר ההשוואתי של מעשי רצח העם והאימפריה הנאצית. חוקרים שונים תוהים בדרכים שונות על מידת מרכזיותה של השואה להבנת הנאציונל סוציאליזם. ביצירת האימפריה הנאצית, טוענים אחדים, השואה היתה תוצאה ולאו דווקא מטרה של הנאציזם, והיא צמחה מתוך נסיבות המלחמה המיוחדות.10 אחרים משלבים את השואה בהיסטוריה של מעשי רצח העם שביצעו השליטים הטוטליטריים היטלר וסטלין במזרח אירופה ורומזים לכך שהשואה היתה פועל יוצא של הזיקה בין המדיניות של שני הרודנים, שדחפו זה את זה לבצע פשעים שהלכו ונעשו נוראים יותר ויותר.11
מן הראוי גם להבהיר את המגבלות של הטיעונים הללו. אם השואה היתה פועל יוצא של הרציחות ההמוניות במזרח אירופה שנגזרו מן המאבק בין היטלר לסטלין, מדוע בחרו הנאצים להשמיד את יהודי קורפו או את יהודי מערב אירופה, שלא היה להם קשר ישיר לעימות הזה? אם השואה היתה במהותה רק חלק ממעשי רצח עם דוגמת הרעבתם המתוכננת מראש של איכרים אוקראינים בידי סטלין בתחילת שנות ה־30, מדוע לא חתר הנקוו"ד — המשטרה החשאית של סטלין — להרוג את כל האוקראינים בברית המועצות ואולי בעולם כולו, שעה שהגסטפו תר אחרי כל יהודי ויהודי באירופה הכבושה במטרה לרוצחו, ומעבר לכך — תבע ממלך בולגריה ומסולטן מרוקו להסגיר לידי הנאצים את היהודים "שלהם" כדי לשלוח אותם לאושוויץ (שני השליטים לא נענו לתביעה)? מעשי רצח העם שסטלין והיטלר חוללו במזרח אירופה היו תחומים במרחב ובזמן, ומניעיהם היו פוליטיים וחברתיים, במחשבתם של מבצעיהם. מדוע היו היהודים הקבוצה היחידה שהנאצים שמו להם למטרה לצוד אותה בכל רחבי היבשת, בבחינת אויב שקיים מעל לזמן ולמרחב ספציפיים, בזמן שקורבנות אחרים של רצח עם בתקופה הזאת, כמו חולי הנפש או קבוצות חברתיות מסוימות, לא נחשבו לסיכון קיומי שתבע את גירושם מאתונה ומרומא לאושוויץ? בטיעונים שהשואה לא היתה מרכזית להבנת הנאציונל סוציאליזם טמון קושי, שכן הם רואים בתיאור מדוקדק של נסיבות מלחמת העולם השנייה — כלומר של מה שהתרחש — הסבר למה שאנשים האמינו בו ודמיינו אותו, כלומר מענה לשאלה מדוע הדברים קרו. לפי השקפות אלה, במובלע ולעתים במפורש, לא נודעה לרגישויות אנטי־יהודיות חשיבות מכרעת בהתחוללותה של השואה. אני מטיל ספק בכך. בניית אימפריות, מעשים מרובים של רצח עם ונסיבות מלחמתיות אחרות אינם יכולים להסביר את תרבותם של הגרמנים ואת מניעיהם בה במידה שמדיניות ההגירה הנאצית לפני נובמבר 1938, שנועדה לגרום ליהודים לעזוב את גרמניה, אינה יכולה להסביר את שריפת ספרי התורה.
אני סבור אחרת — שיש למקם את השואה במסגרת של מלחמה וכיבוש נאציים, בניית אימפריה והיסטוריה השוואתית של מעשי רצח עם. השואה לא היתה אירוע יחיד במינו. אבל היא נראתה יחידה במינה לגרמנים, ליהודים ולאירופאים אחרים בזמן המלחמה, ואם נרצה להבין מדוע היא התרחשה, עלינו להסביר זאת. הגישה ההשוואתית למעשי רצח עם מחדדת את נקודות הדמיון, אך גם את ההבדלים בין השואה לבין מעשי רצח עם אחרים. מנגד, רעיון הכחדתן של קבוצות גזע הלך ונבנה בתרבות ובפוליטיקה האירופיות במשך מאה שנים לפני עליית הרייך השלישי. עם זאת, ברור כי בעיני הנאצים השמדת היהודים היתה דוחקת ומשמעותית יותר מבחינה היסטורית מאשר מעשי רצח עם אחרים שביצעו. הגם שהגיעו לכלל החלטה לרצוח את כל היהודים לאלתר בזמן המלחמה, לא היתה להם מדיניות דומה כלפי קורבנות אחרים. וכאן עולה השאלה מדוע תפסו הנאצים את השמדתם של היהודים כדוחקת וגורלית כל כך להישרדותם? מדוע השמדתם של היהודים נראתה לגרמנים, ליהודים ולאירופאים שונה מכל רצח עם אחר שביצעו הנאצים?
 
תשובתי היא, בקיצור ומבלי להקדים את המאוחר, כי בעיני הנאצים וגרמנים אחרים היהודים ייצגו זמן, סימלו מקורות היסטוריים מושחתים שיש לעקור מן השורש כדי שציוויליזציה נאצית תוכל לקום. הנאצים בחרו את היהודים להיות אויביהם בהא הידיעה, אותו עם קדום בעל היסטוריה ארוכה שמילא תפקיד בסיסי בחברות הנוצרית, האירופית והגרמנית והיה מקור למסורת ארוכה של סמלים מוסריים, דתיים והיסטוריים, חיוביים ושליליים. היהודים ניצבו במקורות התורה והנצרות, ועבור רבים בגרמניה ובאירופה — במקורות הליברליזם, הקומוניזם והקפיטליזם המודרניים. מקורות הם מטפורה של היות בזמן, המצביעה על לגיטימיות, שורשים ואותנטיות. באמצעות רדיפת היהודים והשמדתם התנערו הנאצים מכבליהם של מסורת העבר ומצוויה המוסריים, ובתוך כך קראו דרור לדמיונם ופתחו אופקים רגשיים, היסטוריים ומוסריים חדשים, שהניחו להם לדמיין ולכונן את אימפריית המוות שלהם.
באירופה, ההשקפה הנאצית על היהודים כמייצגים קדמוניות ומקורות היסטוריים לא היתה ייחודית. ראשיתו של הרעיון הזה כבר אצל אוגוסטינוס מהיפּוֹ בן המאה הרביעית לספירה; אבל הנאצים יצאו להשמיד את היהודים כמייצגי מקורות משני טעמים מיוחדים: ראשית, הם האמינו כי המקורות הללו מושחתים ומאיימים במישרין על גרמניה הנאצית — לדבריהם, כוחות יהודיים התפשטו במשך מאות שנים ברחבי העולם, ורק עקירתם מן השורש תביא מזור לעולם; ושנית, הם תכננו לבנות ציוויליזציה חפה מכל חוב היסטורי ומוסרי ליהודים. מטעמים אלה הנאצים רדפו את היהודים והשמידו אותם תוך שימוש לא רק בשפת הנחיתות הגזעית, אלא גם בשפה שייחסה ליהודים כוחות כבירים. חזקה על אויב הראוי להשמדה מוחלטת שיהיה בעל כוח אדיר, אמיתי או מדומה. חלק מן הכוח הזה יוחס להשפעה הפוליטית והכלכלית של היהודים על הקפיטליזם והבולשביזם בוושינגטון, בלונדון ובמוסקבה. אולם אם השפעת היהודים באה לידי ביטוי בספֵרות הפוליטית והכלכלית, מדוע צריך היה לשרוף את התנ"ך? מה בכוחו של התנ"ך כה הטריד את הנאצים? ברדיפה ובהשמדה של הנאצים את היהודים היה יסוד של פחד, כמעט של אימה מפניהם. הרעיון של ניקוי המקורות ההיסטוריים, והתחלה חדשה לגמרי, כבש את המנטליות הנאצית: הם ייחסו ליהודים כוח כביר, והרגישו שהיהודים מחזיקים במפתח לזהות ולאימפריה הגרמניות.
בספרם סיפור על מקורות לאומיים, הנאצים משתבצים במסגרת דפוסים רחבים של ההיסטוריה המודרנית. כל האומות בעולם המודרני בונות נרטיבים היסטוריים המשלבים עובדות והמצאות, וכולן כמהות ללגיטימיות הנגזרת מאילן יוחסין היסטורי. הנאצים תרו גם אחר לגיטימיות שורשית. הם הרכיבו את סיפורם בשלבים, תוך כדי התקדמות מ־1933 ואילך, וקישרו את מדיניותם ההולכת ומקצינה נגד היהודים לשאיפותיהם המתרחבות והולכות לכונן מחדש את גרמניה ואת אירופה. תמונת היהודים בדמיונם לא היתה לכידה או מהודקת אלא, כדרכן של פנטזיות, ערבוב של יסודות שונים ולעתים מנוגדים: היו בה יסודות גזעניים, דתיים והיסטוריים שנכחו בתרבות הגרמנית, כמו גם רעיון ההיימאט או המולדת, שהיה המושג הראשון במעלה של השורשים הגרמניים (נדון בכך בהמשך). מן המרכיבים התרבותיים הללו בררו הנאצים את מה שהתאים למטרותיהם. מטרות אלה השתנו עם התקדמותו של הרייך השלישי, שהרי מה שחשבו הנאצים על היהודים ב־1933 שונה ממה שחשבו עליהם ב־1938, ולימים ב־1942. סיפורם נבנה אפוא בחלקים, ומאחר שימיו של הרייך היו כה קצרים וסוערים, לא הספיקו להציג את סיפורם בדרך שיטתית כוללת. הם תכננו לעשות זאת אחרי הניצחון.
אבל הנאצים אכן דמיינו קשת נרטיבית ברורה של היחסים בין גרמנים ליהודים משחר ההיסטוריה ועד ימיהם. מלכתחילה הם היו בטוחים בדבר אחד, שלא השתנה עד יומו האחרון של הרייך: את היהודים ואת שורשיהם ההיסטוריים — האמיתיים או המומצאים — למן תקופת המקרא ועד העת החדשה חייבים להשמיד בכל מחיר, ויהיו ההשלכות אשר יהיו. הנאצים לא הותירו על כנו אף לא מבנה תרבותי אחד שהצביע על חוב ליהודים: הדבר הסתכם ביצירת ציוויליזציה חדשה באמצעות עקירתו של יסוד מפתח של שורשיהם שלהם.
בכך טמונה משמעותו העמוקה של הנאציזם. חלומם של הנאצים לפתוח דף היסטורי חדש היה אחת הסיבות לחותמה הכה מטריד של השואה בתרבותנו מאז 1945: באמצעות דחייה אלימה של שורשיהם שלהם, הובילו הנאצים את השאלה 'מה משמע להיות אנושי' לרמה חדשה של משמעות קיומית. חשיבותה ההיסטורית של השואה מגולמת באחד מתווי ההיכר שאפיינו אותה: היא היתה הניסוי הראשון ביצירתה המוחלטת של אנושות חדשה באמצעות השמדה, אנושות משוחררת מכבלי עברהּ. במישור מסוים החלום להשתחרר מן העבר תמיד אורב לדמיון האנושי, וכל המשטרים המהפכניים המודרניים ניסו להשתחרר מעבר כלשהו: המהפכנים הצרפתים הבדילו את עצמם מן המשטר הישן, הבולשביזם — מרוסיה הצארית הסמכותנית והנצלנית. הרייך השלישי השתלב להפליא בטווח זה של מהפכות שהמציאו לעצמן עברים חדשים. מה שהבדיל אותו היה בחירת האויב. היהודים סימלו עבר שנמדד לא על פי מעשים פוליטיים, כלכליים וחברתיים, אלא בעיקר על פי מאפיינים היסטוריים מוסריים. היהודים היו חלק מן ההיסטוריה הגרמנית, ומעבר לכך — גם חלק מן ההיסטוריה הנוצרית והאירופית, וגילמו רעיון מסוים של מקורות ושל העבר. חיסולם לא נועד להמציא יסוד חדש בעבר הלאומי דוגמת תיאורם באור שלילי של המשטר הישן ושל רוסיה הצארית, אלא לשקול מחדש את עצם רעיון המקורות האנושיים.
עניינה של השואה היה אפוא החלום הנאצי לכבוש זמן, עבר, הווה ועתיד היסטוריים. האימפריה הנאצית באירופה התאפשרה קודם כל באמצעות העלאה בדמיון של אימפריית זמן. לנאצים היתה מדיניות מרחבית מהפכנית שיעדה כיבוש היבשת כולה ושעבודם והשמדתם של מיליונים. מה היה אפוא מושג הזמן המהפכני שהתלווה למדיניות המרחבית המהפכנית הזאת? מהי תמונת הזמן וההיסטוריה שהצטיירה בדמיונם והעניקה משמעות ולגיטימיות למדיניות ההשמדה הקיצונית שלהם?
 
אי־אפשר להשיב על שאלה זו רק דרך בחינתן של מדיניות ההנהגה הנאצית והרטוריקה של תעמולתה; התשובה מחייבת בחינה של האופן שבו הדמיון האנטי־יהודי נוצר, נחווה ומומש בקרב גרמנים ברחוב. כדי לעמוד על כך אתמקד בפעולות פומביות בעלות משקל רגשי ומוסרי, שבוצעו לעיני רבים והותירו תיעוד עשיר ביומנים, במכתבים, בעדויות ראייה, בנאומים, בכרזות, בדימויים, בספרים, בסיפורי מסעות, בדיווחים עיתונאיים ובתעודות של הממשלה, הצבא, המפלגה הנאצית ומוסדות דת. אנתח מעשי אלימות ספציפיים נגד יהודים, תהלוכות מקומיות שכללו ייצוגים של יהודים (כגון תהלוכות קרנבליות), מצעדי השפלה, תהלוכות היסטוריות, שריפת ספרים — כולל התנ"ך — ושריפת בתי כנסת, חקיקה מפלה, תהליך סימון היהודים ופעולות של גטואיזציה, רצח המוני והשמדה. כמו כן אשתמש בתצלומים מן התקופה. הם מלמדים על העבר משהו שאמצעים ספרותיים אינם מנגישים, ואציג אותם כעדשה שמבעד לה מתגלה העולם כפי שראוהו בני הזמן דאז שעה שהלכו ברחוב, נהגו בכבישים או עשו את דרכם לעבודה בבוקר 10 בנובמבר 1938.
חשובה מכך היא הגישה להבנת התעודות והמקורות ההיסטוריים הללו. תולדות השואה נכתבות לעתים קרובות בצמידות מוגזמת לתעודות. לדבקוּת כמעט פוזיטיביסטית זו בעובדות יש הסבר הולם: היא עונה על הקושי לגולל את סיפור השואה, שכן אחת המשימות ההיסטוריות החשובות מאז 1945 היא פשוט לתאר היבטים של המציאות ההיסטורית של רדיפת היהודים והשמדתם בשנים 1945-1933. משימתה הבסיסית של כל כתיבת היסטוריה — לספר את הסיפור שהיה — קשה ביותר במקרה זה. אחרי 1945, ככלל, השואה לא נחשבה בציבור ובחוגי החוקרים כעבר מכונן בתולדות אירופה; רק סביב שנת 1960 נעשה המונח עצמו שם נרדף להשמדת היהודים. אֵינַאוּדי ועוד חמישה מו"לים איטלקים אחרים דחו בחוסר עניין את Se questo è un uomo (הזהו אדם?) של פרימו לוי בשנים 1947-1946 לפני שהוא התקבל בהוצאה לאור קטנה בטורינו.12 יצירות היסטוריות חשובות מעטות יוחדו לשואה לפני שנות ה־70. ואז, לאחר שהיסטוריונים החלו סוף־סוף לספר את סיפור השואה בשנות ה־70, וביתר שׂאת ודיוק משנות ה־80 ואילך, נשמעו ספקות בשיח האקדמי והציבורי באשר לאפשרות ליצור בכלל ייצוג היסטורי של השואה. בסוגיה זו ההיסטוריונים שיקפו, ולא דווקא עיצבו, את התפישות העממיות אשר לאופיו המיוחד של העבר הנאצי ושל ייחודיות השואה.
אולם הערכה זו פעלה כסוללת מגן רגשית, מוסרית ומקצועית כנגד סיפור סיפורהּ של השואה. צבירת עובדות (מסיבית לעתים) אינה מסוגלת לייצר נרטיבים של השואה המחוננים בְּאמת משלהם. חוקרים פנו לליקוט עובדות בניסיון להתגבר על הקושי הכרוך בכתיבה על השואה; עובדות מתעודות מסייעות לביית את העבר הזה ולבטל את זרותו של עולם גזעני רצחני. הם סילקו אפוא את זרותה של התקופה מסיפור השואה. במילים "זרותו של העבר" כוונתי לאותם יסודות שאפשר ללכדם באמצעות ניתוח של תרבות, מנטליוּת ורגישויות. הנקודה אינה שהשואה זרה באורח היסטורי מסוים; עבור ההיסטוריון, כל העברים הם זרים. הנקודה היא, תחת זאת, שמשימת ההיסטוריון היא להסביר את זרותו זו של העבר, ולא לנסות להתגבר עליה.
זה מה שאני מבקש לעשות בחקר הדמיון הנאצי. לשם כך אני מנסה ללכוד רגשות ורגישויות שבאו לידי ביטוי בפעולות פומביות. אני בוחן את מעשי הנאצים מאחר שלא תמיד אפשר לנסח אמונות, אפילו במכתבים וביומנים פרטיים, ואני בודק אילו מניעים הם סמויים, תת־קרקעיים ולא פעם סותרים. הסיפורים שאנו מספרים לעצמנו על עצמנו לעתים קרובות ומאמינים בהם למעשה מטשטשים יותר משהם חושפים. עלינו להתבונן בתעודות ובמעשים הפומביים ומעבר להם כדי לבסס יחסי משמעות ולחשוף מה חשבו והאמינו האנשים, אך הסתירו לעתים מחמת אשמה, בושה, הדחקה או תחושה של פריצת גבולות. התנהגות הגרמנים היתה מפורשת ומודעת — כלומר, הם הסבירו את מעשיהם, והראיות לכך זמינות להיסטוריונים — אך לעתים גם לא מפורשת או לא מודעת, אם כי אולי מהותית יותר. במחשבה על השואה במונחים אלה, אנחנו משחררים את עצמנו מעריצות התעודות וקוראים דרור לדמיוננו הפרשני, כשם שהיינו מצפים מעצמנו לנהוג בכל חקירה היסטורית אחרת.
תולדות הרגשות משמעותיות כאן. מה ששודר רגשית במעשים הפומביים הללו היה חשוב לא פחות ממה שבוטא במילים, ולעתים חשוב יותר. לפי דעה רווחת אחת, רדיפת היהודים והשמדתם היו תהליך מנהלי תעשייתי קר שבא למיצויו באושוויץ. זה נכון כמובן, אבל רק בחלקו. אחת המסורות ההיסטוריוגרפיות של חקר השואה נוטה להותיר את הגורם האנושי מחוץ לתמונה. הגישה הפונקציונליסטית מפרשת את השואה כתולדה של תהליכים ממלכתיים, מבניים ומנהליים לא אישיים, כאילו מבנים ולא בני אדם הם שמחוללים את ההיסטוריה. אדולף אייכמן, בתיאורה של חנה ארנדט כהתגלמות הבנאליות של הרוע, תורם להשקפה זו על השואה כאירוע שחוללו אנשים חסרי תכונות ורגשות. הדימוי הזה מוטעה. רדיפת היהודים בשנים שקדמו למלחמה התאפיינה באלימות רחבה, אישית וגסה, ובתקופת ההשמדה כשני מיליון וחצי קורבנות נורו למוות פנים אל פנים. רדיפת היהודים והשמדתם ניזונו מרגשות, וכל הפרשנויות המתחמקות ומתעלמות מכך או מכחישות זאת נקלעות בהכרח למבוי סתום באשר ליסוד האנושי הבסיסי המגולם באירוע.
הרי מהות רצח העם לא היתה טמונה באנטישמיות נטולת רגשות, אף שכמה מן המרצחים בחרו להציג את מעשיהם באורח זה. ההתכחשות לרגש היתה מנגנון שאִפשר להם להתמודד עם תחושות של אי־נוחות מוסרית, של מעשה חריג, אשמה או בושה. רצח אנשים אינו יכול להיות פעילות חסרת רגש, שכן מרבית בני האדם הם יצורים מוסריים שאוהבים לראות בעצמם כאלה. רגשות עשויים להיות סמויים, מוכחשים או תת־קרקעיים, אבל הם אורבים היכנשהו; הם היו מהותיים לאנטישמיות הנאצית בכל התקופות, המישורים ושינויי המדיניות. השאלה העומדת בפני ההיסטוריון היא כיצד מחלצים אותם.
בספרי את סיפור הדמיון הנאצי וכיצד הוא הטרים בשנות ה־30 את ההשמדה של שנות ה־40, היה עלי להחליט איזה נרטיב ואיזה טיעון לבחור. נכון לעכשיו, הרייך השלישי הוא הנושא שנכתב עליו הכי הרבה בהיסטוריה: ביבליוגרפיה סטנדרטית אחת של הנאציונל סוציאליזם מנתה 25,000 כותרים ב־1995, ולא פחות מ־35,000 חמש שנים לאחר מכן.13 הדבר מלמד על מורכבות השואה. היא לא היתה אירוע גרמני בלבד, אלא גם אירוע אירופי וצפון־אפריקני (יהודי לוב וטוניס נשלחו אף הם למחנות). לא רק היטלר ומרעיו היו מעורבים בה, אלא החברה הגרמנית, כלכלתה ותרבותה בכללן. ולא רק היהודים היו מעורבים בה, אלא גם תוכניות ליישוב מחדש, ומדיניות רצחנית שביקשה לשרטט מחדש את מפת אירופה ונגעה לפולנים, לרוסים ולבני הרומה והסינטי (הצוענים) ולאחרים. נושאים מסוימים, כגון תִארוך ההחלטה על הפתרון הסופי בין סתיו 1941 לחורף 1942, תפחו עד כדי כך שהיו לגוף עבודה מקיף בפני עצמו. תרומה מתמשכת לחקר השואה היתה ועודה התיאור המפורט של היבטי ההיסטוריה הצבאית, המוסדית, האידיאולוגית והמדינית של השואה. אחת הבעיות שההיסטוריוגרפיה הכבירה והמפורטת הזאת, הנחלקת לתחומי התמחות שונים, מציבה להיסטוריון המבקש לספר את סיפור השואה, ולאנשים מן השורה המבקשים להבין את אשר קרה, היא שלעתים מרוב עצים קשה לראות את היער.
מטרתי היא לפלס דרך בהיסטוריוגרפיה המורכבת והעצומה הזאת בחיפוש אחר הדמיון הנאצי. גישה זו כרוכה בתן וקח: לעתים אנו תועים בדרכים המפותלות, ביחסים הסבוכים ובשינויי הדעה והמדיניות של הנאצים, אך זוכים בתובנה על המודע והלא־מודע שפעלו ביצירת הפנטזיות הנאציות. על כן, לדוגמה, בעודי מדגים כיצד השתקף הדמיון הנאצי באשר ליהודים ביחסים בין הנאציזם לנצרות, במדיניות הגטואיזציה בזמן המלחמה ובהשתתפות העממית בפשעי המשטר, אינני דן לפרטי פרטים בכל ההיבטים. כך איני מתעכב, בין היתר, על הבדלים בין אזורים קתוליים לפרוטסטנטיים, על השינויים המרובים שעברה מדיניות הגטואיזציה ועל מניעיהן של קבוצות חברתיות מגוונות רבות להתנגד למשטר או לתמוך בו בתקופות שונות.
תיאור מפורט של הנושאים האלה היה מסיט אותי מהסיפור שאני מבקש לבנות ומהתובנה ההיסטורית שאני שואף להגיע אליה. כמובן, הפרטים הללו חשובים להבהרת היבטים היסטוריים מסוימים של הרייך השלישי. היסטוריות שונות מציגות מציאויות היסטוריות מגוונות של הרייך השלישי, וכל אחת מהן תורמת משהו להבנתנו הכללית. בספרי את סיפור הדמיון הנאצי אני חותר לתאר את העבר על מרקמו העשיר, אך איני שוכח כי אחת המשימות המרכזיות של ההיסטוריון היא לא רק לספר סיפור מורכב ועשיר על העבר, אלא גם להנהיר אותו, לזהות בו דפוסים באמצעות תמצות הסיפור, ולמצוא משמעות נרטיבית בתוך עולם של אירועים בלתי קשורים לכאורה.
בגישתי הכללית שאבתי השראה מכמה חוקרים המשלבים בקיאות אינטלקטואלית וכישרון כתיבה. שאול פרידלנדר כותב על השואה מתוך מחשבה עמוקה. הוא מדגיש את מקומה הראשון במעלה של האנטישמיות הגואלת בדחף הנאצי להשמיד את היהודים. "האנטישמיות הגואלת נולדה מן הפחד מפני ניוון גזעי והאמונה הדתית בגאולה. [...] היטלר חזר ללא לאות על סיפור הכליה בידי היהודי ועל סיפור הגאולה על־ידי ניצחון מוחלט במאבק נגד היהודי".14 עבודתי חבה רבות לתובנה הזאת בדבר רעיונות הגאולה הנאציים, אם כי אני מציג פרשנות שונה לשאלה מדוע סברו הנאצים כי השמדת היהודים תמציא להם שחרור אפוקליפטי. עבור פרידלנדר, רעיון הגזע קושר יחדיו את האמונות הנאציות השונות בתחייה פוליטית, חברתית ותרבותית, שתבוא בעקבות קִצם של היהודים. אני מדגיש את יסוד הזמן ההיסטורי. התחייה נועדה להיות תוצאת המחיקה של כל חוב היסטורי ליהודים, אמיתי או מומצא. רעיון זה של התחלה חדשה באמצעות פתיחתו של דף היסטורי חלק מתיישב במדויק יותר מאשר רעיון הגזע עם השחרור האפוקליפטי הנאצי שתביא השמדת היהודים. לדעתי, השקפותינו אינן סותרות בהכרח, אלא מדגישות היבטים שונים של הרגישויות הנאציות. הבדל נוסף טמון בכך שאף כי פרידלנדר תופש את הגאולה כדתית מטבעה, הוא אינו קושר את חוויית הנאציזם לנצרות באופן משמעותי כלשהו, ואילו אני מזהה יסודות מסוימים של השניים כמאוששים זה את זה.
בעבודתו ההיסטורית המגוונת של קרלו גינצבורג, המתמקדת באירופה בתקופת הרנסנס ובעת החדשה המוקדמת אך אינה מוגבלת להן, הוא תר אחר גבולות הדיסציפלינה ההיסטורית ואחר אפשרויותיה. כתיבתו על מה מכונן ראָיה היסטורית, על היחסים בין ספרות לנרטיב היסטורי ועל ההיסטוריון כסוג של בלש התר אחר רמזים ועקבות שהותירו השחקנים ההיסטוריים עוררה בי שפע של תובנות. אני משתמש בתעודות ובמקורות היסטוריים (לדוגמה, בתעמולה נגד היהודים), אבל מתעניין גם בראיות שלכאורה אינן מתאימות לדפוסים חובקי כול, והן מאלפות דווקא בשל ייחודיותן (שריפת ספרי התורה). חיפשתי תעודות ומקורות שמקשרים את הפעולות הנאציות לרגשותיהם ולדמיונם של הנאצים. המקורות האלה מצביעים על יחסים שלא תמיד באו לידי ביטוי ישיר ובכל זאת התקיימו.
ספר אחד צף ועלה מפעם לפעם במחשבתי שעה שעסקתי בפרויקט זה, ספרו של זיגמונד פרויד משה האיש והדת המונותיאיסטית (תל אביב, 2009). אינני מציע שנבין את השואה באמצעות המתודה הפסיכואנליטית הפרוידיאנית, כלל וכלל לא; ענייני היה — ועודנו — אחר. לפי התזה של פרויד בספר זה, משה — אציל מצרי — יוצר את האומה העברית באמצעות שחרורה משעבוד והכפפתה לדת מונותיאיסטית. אבל תביעותיה של הדת החדשה רבות מדי. משה נרצח, והעברים מאמצים אלוהות וולקנית חזקה בשם יהוה. זכר רציחתו של משה מודחק, אם כי מסורת חבויה של אמונתו נשארת, צוברת עוצמה ולבסוף צפה ועולה אל פני השטח מאות שנים לאחר מכן. הזיכרונות שניעורו של אמונת משה מתערבבים בדמותו של יהוה ויוצרים את המונותיאיזם היהודי, אף שזכר רציחתו של משה נותר מודחק בקרב היהודים. כמה אקסטרווגנטי ופנטסטי! הספר הוא מעשייה שנלושה לכלל רצף של טיעונים היסטוריים. הוא מועבר (במאמץ רב) בלשון הראיות, אבל שפת הפנטזיה שולטת בו. זוהי יצירה שתובעת מאתנו להשעות שוב ושוב את חוסר האמון ההיסטורי שלנו ופשוט לקבל את הסיפור. יותר משזה מחקר, זוהי יצירה ספרותית.15
מדוע, שאלתי את עצמי, אני חוזר לספר זה? פרויד כתב את משה באמצע שנות ה־30, והספר ראה אור בשלמותו ב־1939, אחרי שפרויד נמלט מווינה ללונדון וזמן קצר לפני מותו. הדחף המיידי לכתוב את הספר נבע מעליית הנאצים ומן ההלם שפקד את פרויד לנוכח האלימות האנטי־יהודית הקשה, שהפכה לדוחקות את השאלות מה משמע להיות יהודי ומה מקורותיהן של שנאת היהודים והאנטישמיות הנוצרית. לדעת פרויד, את ארסיותה ועמידותה יוצאות הדופן של האנטישמיות אפשר היה להסביר רק באמצעות האמת הפסיכולוגית הלא־מודעת המושרשת בה. אמת זו, לשיטתו, נעוצה ביחסים שבין הנצרות כדת הבן ליהדות כדת האב, שעליהן הוא מחיל את תסביך אדיפוס. הברית החדשה והנצרות עושקות את התנ"ך ואת היהדות כשם שהבן עושק את אביו. כמו כן, משמעות הדבר היא כי למרות יומרת העתיקוּת שלה, הנצרות נותרת צאצאיתה של היהדות מבחינה היסטורית ותיאולוגית. בסיכומו של דבר, האנטישמיות קיימת בשל קנאה, והיהודים שנואים מאחר שהם מסרבים להיגאל בידי הבן ומעדיפים להישאר עַמו הנבחר של האב. פרויד הרגיש שחשף אמת עמוקה על האנטישמיות, ומאחר שאמת זו מבוססת על הלא־מודע הפסיכולוגי, משתמע מכך שהאנטישמיות ממלאת תפקיד מהותי בנצרות, ולא משני.
הוכחת הטענה הזאת בלתי אפשרית, וכל ניסיון לכך יהיה עקר. כוחה טמון ברעיונות שהיא מעלה ובקישורים שהיא יוצרת. בבסיס טענתו של פרויד מצוי הרעיון, שאין זה מספיק לראות את הקונטקסטואליזציה הקיצונית של האנטישמיות הנאצית (ונוכל להוסיף בחוכמה שלאחר מעשה "של השואה", אם כי הידע הזה נחסך מפרויד) כנובעת אך ורק מהנסיבות המיוחדות של התקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, שנות ה־30 ומלחמת העולם השנייה. קונטקסטואליזציה מעין זו מניחה במפורש או במובלע כי לאנטישמיות הנאצית קשר קלוש בלבד לֶעָבר העשיר של האנטישמיות וליחסי הנוצרים־יהודים. גישתו של פרויד — לבחון זיכרונות מודחקים בשחר הזמן — אין בה תועלת להיסטוריון, כמו הניסיון לקשור במישרין את הנאצים לאירוע שהתרחש לפני אלפי שנים. אבל תובנתו של פרויד מהותית — דהיינו חשיבותם התרבותית של נוכחות העבר, של רעיון המקורות ההיסטוריים ושל הסיפורים הבדויים שאומות מספרות לעצמן כדי לשוות משמעות להיסטוריה שלהן.
תובנה זו צפה במחשבתי כשנתקלתי לראשונה בתעודות על שריפת התנ"ך. קראתי אותן בזעזוע על שאירוע כזה התרחש, בהפתעה על כך שהוא לא נכלל בהיסטוריה של השואה, ובאי־ודאות באשר לאופן שיש לשלבו בהיסטוריה הזאת. אבל אז הדברים החלו להסתדר. עניינו של החזון האפוקליפטי של הנאצים, חשבתי, היה המצאתו של סיפור בריאה חדש שתבע בתורו שורשים היסטוריים חדשים. עבור הגרמנים בשנות ה־30 התנ"ך ייצג, בין היתר, מסורת ועבר יהודיים ונוצריים; בשריפת התנ"ך הם ביטאו דימויים של זמן היסטורי ושורשים. גישתי היתה להתחיל מן הנאצים ברייך השלישי ולבחון כמה מתפישותיהם לגבי העבר והשורשים היהודיים, ואז לחזור לאחור ולהתחקות אחר הסיפור שהנאצים סיפרו על עצמם ועל היהודים עד למקום בעבר שאליו הם לקחו את הסיפור הזה. כך חמקתי מן המלכודות של זיכרונות מודחקים א־היסטוריים ומ"גילוי" הנאציזם מאות שנים לפני 1933. חקרתי כיצד הנאצים התבוננו בֶּעָבר, לא כיצד העבר הוליד את הנאצים.
הרשו לי לנסח רעיון מהותי זה במילים אחרות. כאמור, אינני מאמין כי מאות שנים של אנטישמיות הניבו את השואה. אבל אני מאמין בהחלט כי אי־אפשר להסביר את השואה במנותק מן המסורת העמוקה של אנטי־יהדות ומן האופן שבו הנאצים הבינו אותה, עיצבו אותה מחדש והשתמשו בה. הגרמנים היו מסוגלים לתפוש, להצדיק ולדמיין את רדיפת היהודים ואת השמדתם מאחר שדעותיהם על היהודים ועל היהדות ברייך השלישי היו חלק מן העולם הסימבולי המוּכּר והעשיר של האנטישמיות ושל יחסי הנוצרים־יהודים הקודמים.16
אבל זה לא מסתכם בכך. עד מהרה התברר כי פרויד והנאצים חלקו אמונה חשובה אחת — שהעבר הוא המפתח לאופיין של קבוצות לאומיות. רעיון זה מניח קִרבה בין ההווה לעבר ורצף היסטורי של אופי ומסורת לאומיים על פני מאות שנים. למעשה, דרך זו לתאר את הוויית הלאומיות משתלבת היטב במסגרת רעיונות הזמן האירופיים על האומה. ב־1882, לפני שפרויד המציא את הפסיכואנליזה ולפני שהיטלר נולד, ארנסט רֶנָן הצרפתי, חוקר השפות והציוויליזציות העתיקות, נשא הרצאה מכוננת בסורבון שכותרתה "מהי אומה?" תשובתו היתה שאומה "היא נשמה, עיקרון רוחני [...] [המתבסס על] מורשת משותפת ועשירה של זיכרונות. [...] האומה, כמו היחיד, היא שיאו של עבר ארוך של מאמצים, קורבנות ומסירוּת. מכל הפולחנים, פולחן האבות הקדומים הוא הלגיטימי ביותר, שכן אבותינו הקדומים הפכו אותנו למי שהננו".17 אלה הם היסודות הבסיסיים של השקפת הזמן של האירופאים על זהות לאומית, השקפה שניכרת גם בתיאור האומה היהודית של פרויד בספרו משה האיש והדת המונותיאיסטית וגם בהשקפת הנאצים על האומה הגרמנית: החיפוש אחר שורשים; האומה כישות אורגנית מחוננת בנשמה או בנפש או במאפיינים גזעיים; ההקבלה בין חיי הפרט וחיי הקולקטיב; וחשיבות הזיכרון והנחלת המורשת על פני מאות שנים.
ציוּן הדמיון בין פרויד לנאצים מבליט את העובדה שבתקופתם רווחה באירופה דרך חשיבה מסוימת על זהות ועל מקורות בקרב אומות ועמים שונים עד מאוד. הסיפור הנאצי על מקורות היסטוריים לא היה ייחודי, אלא הוא טבוע באופן שבו תפסו האירופאים את הזהות הלאומית. ייחודם של הנאצים היה טמון באופן שבו הם ראו ביהודים את הציר המרכזי של סיפורם. וגם כאן יש דמיון בין פרויד לנאצים. כאשר פרויד תר אחר הסיבות לאנטישמיות הנאצית, הוא לא חיפש את התשובה במעשי הנאצים ובמחשבותיהם, אלא בעבר היהודי. וכאשר הנאצים תרו אחר מהות זהותם, הם מצאו בסופו של דבר את היהודים, שההיסטוריה שלהם ומקורותיהם הגדירו עבורם כמדומה מי הם ולְמה הם חותרים.
 
 
 
 
 
1 מצוטט בתוך מרטין גילברט, ליל הבדולח: כרוניקה של חורבן (תל אביב, 2007), 68.
2 שם.
3 Haiti Holocaust Survivors: Kristallnacht Memories of Edgar Rosenberg, http://haitiholocaustsurvivors.wordpress.com/anti-semitism/kristallnacht/kristallnacht-memories-of-edgar-rosenberg/
4 עלי לסייג את דברי אלה ולומר שליל הבדולח מוצג לא אחת כ"תחילת הסוף", כלומר פרץ האלימות הזה מוטמע בנרטיב ההקצנה ההדרגתית של המדיניות הנאצית שהסתיימה באושוויץ. אבל נרטיב ההקצנה פועל ככלי רטורי שמטרתו להניע קדימה את הסיפור יותר מאשר ככלי הסברי, ולפיכך מסתכן בראיית ליל הבדולח כשלב בהתקדמות בלתי נמנעת לעבר הפתרון הסופי.
5 J. Keller and Hanns Andersen, Der Jude als Verbrecher (Berlin, 1937), 11–12
6 דניאל יונה גולדהגן, תליינים מרצון בשירות היטלר: גרמנים רגילים והשואה (תל אביב, 1996).
7 כריסטופר ר׳ בראונינג, אנשים רגילים: גדוד מילואים 101 של משטרת הסדר ו"הפתרון הסופי" בפולין (תל אביב, 2004).
8 פרימו לוי, הזהו אדם? (תל אביב, 1988), 111.
9 Donald Bloxham, "The Holocaust and European History," and A. Dirk Moses, "The Holocaust and World History: Raphael Lemkin and Comparative Methodology," in The Holocaust and Historical Methodology, ed. Dan Stone (New York, 2012), 233-254, 272-289
10 Mark Mazower, Hitler's Empire: Nazi Rule in Occupied Europe (New York, 2008)
11 Timothy Snyder, Bloodlands: Europe Between Hitler and Stalin (New York, 2010)
12 Ian Thomson, Primo Levi: A Life (New York, 2002), 227-235
13 Michael Ruck, Bibliographie zum Nationalsozialismus (Darmstadt, 2000). The first edition was published in 1995
14 שאול פרידלנדר, גרמניה הנאצית והיהודים: שנות הרדיפה, 1939-1933 (תל אביב, 1997), 108, 123.
15 זיגמונד פרויד, משה האיש והדת המונותיאיסטית: מבחר כתבים ז׳ (תל אביב, 2009). ראו דיוניו של יוסף חיים ירושלמי בתוך משה של פרויד: יהדות סופית ואינסופית (ירושלים, 2006) ומאמרי "Freud, Moses, and National Memory," in Germany as a Culture of Remembrance: Promises and Limits of Writing History (Chapel Hill, NC, 2006), 159-169.
16 ראו ספרו עתיר התובנות של דייוויד נירנברג: David Nirenberg, Anti-Judaism: The Western Tradition (New York, 2013).
17 Ernest Renan, "What Is a Nation?" in Nation and Narration, ed. Homi Bhabha (London, 1