החוק
הגורל, אומרים רבים, אינו בידינו. יש המרחיקים לכת ומאמינים שהגורל נקבע מראש ואי־אפשר לשנותו, אבל אותי חינכו לא לערער על הגורל שלי. כל בני הכפר צ'יואן, שבמחוז גְ'יָאנְגְשִׁי בדרום סין, נולדים לאותו גורל ומסיימים את חייהם במוקדם או במאוחר באותו מקום. שנים רבות עברו עד שהבנתי שהחיים בכפר התנהלו בשילוב כמעט בלתי־אפשרי בין המסורת שלנו לבין החוק שקבע כי לכל אישה מותר להרות וללדת פעם אחת בלבד.
הילדים המעטים נולדו בבית החולים היחיד באזור. נשים רבות מהכפר נהגו ללדת בבית, והמשך חייהם של הילדים האלה היה תלוי במפקד המשטרה המקומי.
המפקד המקומי היה אדם שאפתן שנהג לבקר בכפרים מדי כמה ימים ולחפש את הילדים הנוספים שנולדו בניגוד לחוק. החוק היה ברור מאוד: ילד אחד לכל זוג. לא היו חריגות ולא היו הנחות. המפקד וחייליו נהגו להגיע לכפר ולחפש בביתה של כל אחת מהמשפחות. אם מצאו ילד נוסף, לקחו את ההורים או את הילד. לא היה לי מושג מה עשו בהם, אבל מעולם לא ראיתי שוב את הילדים שנלקחו.
אנשי הכפר לא קיבלו את רוע הגזירה, ולכל זוג בכפר שלי היה יותר מילד אחד. לילדים האלה קראו "ילדי הלילה".
•••
נולדתי כילדה בכורה ונחשבתי למקרה מיוחד בכפר. חוץ מזה שהייתי בת, ולא היו הרבה בנות בכפר, אמא סיפרה לי שנולדתי במשקל כל כך נמוך, עד שהמיילדת רמזה לה שסיכויי לשרוד קלושים והציעה שאולי מוטב לה לא להיקשר אלי. אבל מהרגע שאמא ראתה את הפנים שלי היא החליטה לא לוותר עלי, ככה היא סיפרה לי. היא עטפה אותי בגופה ולא העזה לשחרר אותי מאחיזתה, אפילו בשביל ללכת להתרחץ. הורי, לוֹנג וגוּאָן־יִין לִיָאוֹ, נתנו לי את השם מִינְג, שפירושו גורל. אולי התכוונו לגורלם שלהם כשלא ויתרו עלי, ואולי בשם שנתנו לי הם חשבו להעניק לי את התקווה לגורל אחר משלהם.
במשך חודשיים שכבה אמא בבית, ואני הייתי חלק בלתי־נפרד ממנה. גם כאשר קמה כדי לאכול או לשתות, ויש לציין שהקפידה על תזונה נאותה כדי להמשיך להזין אותי בחלבהּ, לא ניתקה את גופי הקטן מגופה החם. בכל יום הוספתי למשקל גופי, ובכל יום שעבר עטף גופי חלק נוסף בגופה הצנום.
בכל ערב חזר אבא מהעבודה בשדה וביקש להחזיק בידיו את בתו כדי לנתק את החיבור הגופני שנוצר ביני לבין אמא ולאפשר לה לנוח קצת, ובכל ערב אמא חייכה ואמרה, "מחר היא אולי תהיה מספיק גדולה."
אני זוכרת את חום הגוף שלה, את הריח שדבק בה, ריח הכביסה וריח הזיעה שלה. חשתי איך התאמצה לעתים לעסוק במלאכת הבית בזמן שהייתי צמודה לגופה החמים וינקתי. המגע של אמא היה עבורי קבלת הפנים היפה ביותר לעולם שלנו.
הימים חלפו. כשאבא ראה שתנועותיה של אמא הפכו לאטיות יותר, הבין שכבר גדלתי. ערב אחד הוא חזר הביתה ומצא את אמא עומדת מול סיר האורז ושרה שיר ילדים. עיניו חיפשו את התינוקת הקטנה שזה עתה התנתקה מגופה של אמהּ, ומצאו אותי שוכבת ערנית במיטתם. לראשונה בחייו הרים אותי בזרועותיו ועיניו מלאו דמעות. "היא דומה לָך כל כך," אמר לאמי.
שש שנותי הראשונות עברו עלי עם אמא בבית. בכפר שלנו לא היו מעמדות, כולם היו במעמד נמוך וכולם עבדו בשדות - נשים וגברים כאחד. מעטים זכו לעבוד כמו אמא בבתי האריזה, אם כי עם לידתי היא הפסיקה לעבוד.
אבא נהג לצאת השכם בבוקר לעבודתו בשדה האורז של הכפר ולהותיר את אמא כולה שלי. בבית היא נהגה לשיר לי, ובשעות הבוקר טיילה איתי בחוץ בשבילי הכפר הלא־סלולים והניחה לי לספוג את חומן של קרני השמש שבזכותן היו לחיי סמוקות לאורך כל שנות ילדותי. אמא נהגה להזמין לביתנו חברות אחרות שגם להן היו תינוקות שנולדו לא מזמן, וגם הן נשארו בבית. אני זוכרת את החברים הראשונים שלי. אהבתי את הביקורים שלהם. הניחו אותנו על הרצפה לשחק יחד. אני זוכרת איך היינו בוחנים זה את זה בזמן שהאמהות שלנו לגמו תה ודיברו. אמא נהגה להניח לפנינו אוסף חפצים שאספה ולבקש שניצור משהו יחד. המגדלים תמיד נפלו לנו, אך לא התייאשנו. בנינו שוב ושוב, הפלנו בכל פעם מחדש, צחקנו חזק - מרעש הנפילה של הדברים, מהדברים הקטנים שהיו לנו. היינו מאושרים.
היינו אוכלים יחד את מה שהכינו האמהות ונרדמים צמודים זה לזה במיטה של הורי. כשחזרו לבתיהם שמחתי להישאר שוב רק עם אמא. אהבתי להישען על כתפה הצנומה, להריח את שערה הספוג בריחות הבית ובניחוחות בישוליו ולשמוע אותה שרה לי ישר לאוזן, לוחשת מילים שלא את כולן הכרתי, בזמן שגופה נע בריקוד אטי.
הכפר שלנו, בדומה לכפרים רבים באזור, היה ציורי מאוד. הרים חדים עטופים בצמחייה נראו סביב באופק, וקצותיהם היו חשופים ותמיד נראו חלקים וגבוהים. בכל יום הקדשתי זמן כדי להביט בהרים. היה בהם משהו מהפנט. הצמחייה שינתה את צבעה בכל עונה: בקיץ הפכו שיפולי ההרים לצהובים והאבנים שהזדקרו מהם בלטו בכהותן; בסתיו כבר הפכו הצבעים לאדומים וההרים כמו כוסו בדם. בחורף היו הפסגות לבנות, מההרים זרמו מים אל היובלים וריח השלג הנקי התפשט לכל עבר.
הקיץ היה ארוך; כל הקיץ החם והדביק חיכיתי לחורף, ובמשך כל החורף הקפוא, שאילץ אותנו להישאר בבית, ייחלתי שיגיע הקיץ כדי שאוכל לצאת לשחק. ושוב החורף הגיע ורוח קרה נשבה דרך הפסגות והביאה מטה את ריח השלג אל הכפר.
הכפר נבנה על יד נחל שקיבל את מימיו מהשלג הנמס ושסיפק את מרבית המים הזורמים לכפר. היו בכפר יותר מחמישים בתים. מתחת לחלק מהבתים נחפרו מחילות שקירותיהן נאטמו בטיט. המחילות האלה היו מקום המחבוא של ילדי הלילה.
•••
כשזרחה השמש בחוץ העבירו ילדי הלילה את ימיהם בחשיכה שבפנים. לעתים ביקשו האמהות שילדיהן ייחשפו לאור השמש, ולכן הן נהגו לקחת אותם לעבודתן בשדות ולהחביא אותם בין ערימות התבואה שנאספה. הילדים היו נרדמים כשצד אחד של פניהם חשוף לשמש, ועל פי הלחי האחת, הכהה יותר, היה אפשר לזהות את רובם.
אמא שמחה על הבת היחידה שנולדה לה ומעולם לא ביקשה לעצמה ילד או ילדה נוספים. אבל היו לילות שבהם העמדתי פני ישנה ושמעתי את אבא מנסה לשכנעה להביא ילד נוסף. בכל פעם אמא היתה אומרת "לא," והשיחה היתה מסתיימת.
אני, בניגוד לאבא, לא רציתי אח, כיוון שגדלתי עם בנים נוספים שהיו לי כאחים. אבל בבקרים שהגיעו לאחר ניסיונות השכנוע הליליים, הייתי שואלת את אמא אם תוכל להביא לי אחות, כי עדיין לא הכרתי בנות, והיא בתגובה היתה מחייכת אלי וממשיכה בעבודותיה.
אמא, שלא חזרה לעבודה ונשארה בבית יחד איתי, הציעה לשכנותיה לשמור על הילדים בביתנו תמורת חלק משכרן היומי. כך גדלתי בביתנו הקטן עם עוד שלושה תינוקות בני גילי. לשלושת הבנים קראו צ'אנג, השם שהיה הנפוץ ביותר בכפר שלנו בפרט ובסין בכלל. צ'אנג הראשון היה הצנום ביותר וצבע עורו היה כהה מאוד. הוא היה השובב של החבורה וגם הבכיין שבינינו. צ'אנג השני היה השקט והחולמני, תמיד נאלצנו לחכות עד שיקום משנתו בצהריים. תנועותיו היו אטיות, ואף על פי שלא הרבינו לשחק איתו, תמיד חייך ומעולם לא בכה. צ'אנג השלישי היה השמנמן, על אף שאכל הכי פחות. לא פעם שמעתי את אמא כועסת עליו כשניסה למשוך דברים ולהפילם בבית. תמיד סִקרן אותו מה מסתתר מהצד השני של הדברים; אהבתי להציץ שם.
•••
ביתנו בכפר לא היה שונה מהבתים האחרים. דלת הכניסה היתה עשויה קורות עץ מחוברות יחד ודמתה לכל כניסות הבתים בכפר; רק פנים הבית ייחד כל משפחה. מאחר שרוב המשפחות נותרו קטנות ללא הרבה ילדים, יכלו האנשים להתגורר בבתים הקטנים במשך כל חייהם.
החלל בביתנו היה צבעוני במיוחד כיוון שאמא אהבה צבעים. היא הניחה בדים בצבעים שונים על הרהיטים או שתלתה אותם על החלונות, כך שיצרו מרקם מגוון ובלתי־אחיד. אמא חשבה תמיד שכל אלה מוסיפים שמחה לחיים, וכי הצבעים משפיעים על מצב הרוח שלנו. אני, שנולדתי לתוך הצבעוניות הזאת, לא הכרתי את השלווה שיש בצבע אחיד. כשבגרתי ונאלצתי לסדר חדרים לבנים, חד גוניים, נזכרתי בצבעוניות של בית הורי, ובד בבד עם הדמעות ששכנו תמידית בעיני עלה חיוך על שפתי.
דלת הכניסה של ביתנו היתה בדיוק במרכז הבית. מימין לדלת וצמוד לקיר ניצב שולחן ששימש את אמא בהכנת האוכל. בקיר הסמוך ניצבה אח שלצדיה היו ערימות של בולי עץ מוכנים לבעירה. האח שימשה לחימום הבית בימי החורף, אך עיקר תפקידה היה לבישול. אמא נהגה להכין לנו אורז מדי יום והוסיפה למנה ירקות שונים. אחת לכמה ימים חזר אבא עם נתחי עוף, וביום המחרת היתה אמא מכינה תבשיל.
בצדה השני של הדלת היה תלוי וילון ורוד שמאחוריו היתה מיטתם של אמא ואבא. לרגלי המיטה ניצבה עריסה שעברה בין דורות רבים בכפר, וכשגדלתי הניחו שם מיטה נוספת עבורי.
בחלל שמול דלת הכניסה פרשה אמא מחצלת שהופיעו עליה בערבוביה כל צבעי הקשת ואף גוונים נוספים, וזו היתה מרכז חיי. על המחצלת הזאת זחלתי, שיחקתי, גדלתי ולמדתי לאהוב את החיים בכפר שלי. המחצלת הזאת שימשה גם את צ'אנג הראשון, צ'אנג השני וצ'אנג השלישי ויחד נהגנו לאכול, לשחק, להקשיב לשירים שאמא שרה לנו ולישון עליה בצהריים, בחלל שבין המטבח הקטן למיטות.
כשהשמש שקעה הגיעו הוריהם של הצ'אנגים לאסוף אותם. אני ידעתי שכאשר הם הולכים, אבא שלי מגיע. אחרי שאמא עזרה לו להוריד את הבגדים ורחצה אותו בגיגית שבחצר, אבא היה נשכב לצדי על המחצלת, מניף אותי באוויר, מקפיץ ותופס. אמא ברקע היתה קוראת לו לארוחה, אבל הוא תמיד ערך קודם כול את טקס ההנפות שלי, ורק לאחר מכן התיישב לאכול. הייתי מאושרת. לעומת שלושת הבנים, ההתפתחות שלי היתה מהירה יותר. בגיל שמונה חודשים כבר זחלתי בכל הבית, בזמן שהם בכו מתסכול כשצפו בי מגיעה לכל פינה. בגיל עשרה חודשים כבר הלכתי מקיר אל קיר וביטאתי את המילים הראשונות שלי: "חם" ו"בוא". "חם", כי אמא הזהירה אותי שלא אתקרב לאח הבוערת, ואת המילה "בוא" למדתי מקריאותיה שנועדו לעודד את הבנים להתקדם.
•••
ערב אחד חזר אבא מהעבודה ומצא אותי משחקת עם צ'אנג השני לרגליה של אמא, שעמדה לשטוף את כלי האוכל שלנו. אבא הניף אותי באוויר וחיוך הפציע על פניו מתוך הלכלוך והזיעה. פניו של אבא היו חדות, אבל חיוכו מתח את הפנים בצורה מצחיקה. עיניו כאילו נעצמו כל פעם שחייך. כשאמי ביקשה ממנו לרחוץ קודם כול את ידיו ופניו, הוריד אותי על הארץ, אך מיד הרים את צ'אנג השני ועל פניו חיוך של אדם שחיכה כל היום לחלוק אותו עם תינוק. רק כשהוריד את צ'אנג שאל אבא את אמא, "לא באו לקחת אותו?" אמא ניגבה את ידיה בסינר הצהוב הקשור למותניה ועזרה לאבא לפשוט את חולצתו. "כנראה הם עדיין בעבודה," אמרה. "הוא יאכל איתנו ונחכה להם יחד."
הוריו של צ'אנג לא הגיעו גם לאחר שחלף זמן רב, ואבא יצא לחפש אותם. אמא כבר רחצה אותנו והלבישה אותנו בבגדי לילה לבנים, ובקולה הנעים זמזמה שיר שלצליליו כבר ידע גופי להרפות מהכול ולשקוע בשינה המבורכת. אבל נוכחותו של צ'אנג היתה זרה לי ולא הצלחתי להירדם. שמעתי את אבא חוזר, ולמרות ניסיונותיו לדבר בשקט, הבנתי שקרה משהו לאביו של צ'אנג.
למחרת התקיימה לוויה בכפר. אנחנו נשארנו עם אמא בבית והמשכנו בשגרת יומנו: שיחקנו, זחלנו, צחקנו ובכינו. והבכי הזה לא היה דווקא על אובדן הורים, אלא רק בכי של תינוק שזקוק לדבר־מה.
לאחר שאיבדה את מקור הפרנסה העיקרי שלה, הבינה אמו של צ'אנג שלא תוכל להשאירו עוד אצלנו. אבל אמא, שכבר התרגלה לארבעת הילדים בביתה, ביקשה ממנה לשלם רק על המזון שהיא מכינה לו, ולשמחת כולם נשאר צ'אנג השני בביתנו.
ארבעתנו כבר ידענו ללכת, ולאמא היה קשה להשגיח עלינו כשיצאנו לטייל בחוץ בימים היפים. כשראה זאת אבא, החליט לבנות לנו עגלה קטנה שאמא תוכל לדחוף ברחבי הכפר. לאחר שחזר מהעבודה, אסף עצים וביקש את עזרתו של אחד השכנים בבניית עגלה שנראתה קצת כמו מרכבה. דֶוִוי־הוּ, שהתגורר בבית הסמוך, הסכים מיד לעזור לאבא. לדֶוִוי־הוּ עוד לא היו ילדים, ולכן שמח להקדיש את שעותיו הפנויות למשימה. לצורך בניית העגלה נדרשה כמות קטנה של עצים כדי שאמא תוכל לדחוף אותה בקלות. היה צורך לייצב את העגלה ולדאוג שיהיה מספיק מקום לארבעה ילדים קטנים שיֵשבו בתוכה. בבסיס העגלה היו שני מוטות עץ, ועם הזמן למדנו לא לדרוך ביניהם. ארבעה מוטות יצרו את המסגרת העליונה, ובצדדים, ברווחים לא שווים, הונחו מוטות עץ נוספים. דֶוִוי־הוּ השכן השיג זוג גלגלי עץ ממחרשה שנשברה והרכיב אותם במרכז העגלה. אמא ריפדה ארבעה ריבועי עץ ששימשו ככיסאות ותפרה לכל כיסא כיס בד עם פתחים לרגליים, שאבא הידק לעץ במסמרים קטנים. כל כיס היה בצבע שונה - אני תמיד ישבתי בכיסא העטוף בכיס האדום, צ'אנג הראשון בצהוב, צ'אנג השני בירוק ואילו צ'אנג השלישי בכיסא עם הכיס הכתום. בזכות כיסי הבד, שאליהם תחבנו את רגלינו, ישבנו יציבים בכיסאות, והעגלה נשארה מאוזנת.
כך טיילנו ברחבי הכפר, מנופפים לשלום לכל מי שעבר בדרכנו. ילדי הכפר הביטו בנו בקנאה רבה - גם הם רצו עגלה, גם הם השתוקקו לחברים. רחובות הכפר נתחמו בחלוקי נחל; הכביש נועד לכלי רכב שלעתים נדירות הגיעו לכפר, ואנחנו נהגנו ללכת משני צדי הכביש. העגלה שלנו היתה כה גדולה, עד שאמא הסיעה אותנו בכביש המסומן. אף על פי שהדרך היתה קופצנית מאוד, כל נסיעה היתה בעינינו חוויה שלא הסכמנו לוותר עליה. כשהסתובבנו יחד הרגשנו שאנחנו נוסעים הרחק, גם אם הנסיעה היתה קצרצרה. העגלה הגביהה אותנו, והתחושה שאנחנו נוסעים ברחבי הכפר כמו שליטים קטנים הסבה לנו אושר רב. רוב הטיול צחקנו, בעיקר בגלל תחושת הדגדוג שנגרמה מהדרך הקופצנית, אבל אולי גם ממבוכה. היינו בני המלוכה של הכפר במשך שעה אחת לפחות בכל יום.
כך החל דֶוִוי־הוּ לעבוד בלילות ולבנות עגלות לתושבי הכפר. עגלות ילדים קטנות בעלות מושב בודד או זוג מושבים החלו למלא את הכפר שלנו, ואמא תפרה את המושבים עם כיסי הבטיחות שהחזיקו את הילדים כך שלא יזוזו או ייפלו ממקומם. השמועה על עגלות הילדים היעילות נפוצה גם בכפרים השכנים, וכעבור זמן קצר עזב דֶוִוי־הוּ את עבודת השדה והתמסר כל־כולו לבניית העגלות. בדרך זו הגיעו לאוזנינו הסיפורים על החיים שמאחורי ההרים המושלגים.
•••
כשמלאו לי שש שנים, יכולתי לצאת לבד לשחק בחוץ, ואמא כבר חזרה לעבודתה בבית האריזה, במחסן למיון ירקות. במשך שעות רבות הסתובבתי עם חברי בשדות ושיחקתי איתם. מגרש המשחקים שלנו היה בצד הצפוני של הכפר. למעשה היו בו שני מתקנים שהיו מקולקלים כבר שנים רבות, אך בכל זאת שיחקנו בהם ואלתרנו משחקים שונים. מתקן מתכת אחד, שהיה בעברו קרוסלה, נפל מהציר והיה מונח על הקרקע. הוא לא היה יציב והתנדנד מצד לצד. נהגנו לשבת בתוכו ולנדנד אותו בחוזקה. בכל פעם שמישהו הרגיש שאינו יכול עוד לשאת את הטלטולים הוא יצא, וכך שיחקנו עד שהאחרון שנשאר היה המנצח. אני תמיד ירדתי מהמתקן בין הראשונים בגלל הבחילה שתקפה אותי.
המתקן השני היה עשוי קורות מתכת שהחזיקו בעבר שתי נדנדות שנעלמו עוד לפני שנולדתי. הנחנו אבנים מתחת לקורות, עמדנו עליהן כדי להגיע עם הידיים למוט העליון ונתלינו עליו. מי שנפל אחרון היה המנצח. אהבתי את המתקן הזה, ופעמים רבות הצלחתי להישאר עליו עד הסוף. הבנים תמיד אמרו שהודות לגופי הקטן ולמשקלי הנמוך הצלחתי להיתלות לאורך זמן, ואני עניתי להם שאני פשוט חזקה יותר. בימים גשומים הזמנתי את חברי לביתי, ושם היינו משחקים באבנים קטנות שנהגנו לאסוף או במשחקי דמיון שהמצאנו. הייתי מאושרת.
ערב אחד, לאחר שההורים שלי חזרו מהעבודה והתיישבנו לאכול ארוחת ערב, שאלתי אותם, "למה אין בכפר עוד בנות? למה יש רק בנים בגילי?" לראשונה שמעתי מפי אמא את ההסבר שהממשלה, שנציגיה הם אותם שוטרים שלפעמים מגיעים אלינו, אוסרת על אזרחיה להביא לעולם יותר מילד אחד. אמא ניסתה להסביר מדוע זה כך, אבל אני לא הבנתי, ואולי לא רציתי להבין; רציתי לשחק עם בנות. הכרתי בכפר רק בת אחת שהיה לה אח תאום, אבל היא שיחקה רק איתו.
לילה אחד, שהייתי כבר בת שבע, איחרתי לחזור הביתה. באותו לילה נתקלתי לראשונה בילדי הלילה. באותו לילה נחרץ גורלי.
•••
באותו יום אחר הצהריים נראה שהרחקתי מאוד מביתי. יצאתי מאזור הבתים וצעדתי לעבר השדות הפתוחים. הפועלים שעלו וירדו מהשדות צצו בנוף הצבעוני שנפרש עד להרים, ומרחוק נראו כאילו פרטו על פסנתר הפרוש באופק. יכולתי לראות שרבים עדיין היו בעבודה, ודעתי הוסחה מהרצון לספור כמה עובדים יש בכל שורה. השמש כבר שקעה, ולא חישבתי את זמן החזרה לכפר כמו שהבטחתי להורי. הגברתי את קצב צעדי, לא רציתי להכעיס או להדאיג את אמא. הלילה כבר ירד כשחזרתי לשבילי הכפר, אבל לא חששתי לצעוד בדרכים שהיו כה מוכרות לי.
לפתע, באחד העיקולים בדרך, הבחנתי בחבורה גדולה של ילדים. הם היו בגילים שונים, בנים ובנות, גדולים ממני וקטנים ממני. הם לא נראו שונים, להפך, הם נראו בדיוק כמו הבנים שכבר הכרתי והתרוצצו נלהבים ברחוב. משהו במראה המאוחד שלהם סקרן אותי. בבת אחת השתוקקתי להצטרף אליהם. אולי להם יש משחקים אחרים? תהיתי. אולי הם עושים דברים שאשמח גם אני לעשות? ראשי היה מלא בשאלות, והבטתי בהם מרותקת. לראשונה ראיתי בנות רבות בגילי ורציתי לבקש שיעצרו לרגע וידברו איתי.
נעמדתי בצד הדרך, קפואה במקומי. הילדים לא הפסיקו לשחק גם כשראו אותי. הם רצו סביבי, בנים ובנות יחד, צחקו והשתוללו, ורק אחרי זמן רב יכולתי להמשיך בדרך הביתה.
ילדי הלילה נראו לי חופשיים. רציתי להיות חופשייה כמותם.
•••
מהיום שבו נתקלתי בילדי הלילה, כל שהשתוקקתי אליו היה לחבור למשחקיהם. אמא התנגדה בתוקף שאצטרף אליהם. גם ניסיונותי לשכנע את אבא שייתן לי לצאת בלילה לא צלחו - עד היום שבו הגיעה אל אמא הבשורה על קרובת משפחתה שחלתה, והיא נאלצה לנסוע לכמה ימים לכפר אחר. אבא סידר שאחד מרכבי חלוקת היבול ייקח את אמא, וכך נשארתי לבד עם אבא.
לילה אחד חיכיתי בעיניים עצומות שאבא יירדם. לבי הלם בחוזקה, אבל סקרנותי היתה חזקה יותר. יצאתי בשקט מהבית וצעדתי לכיוון השביל שבו ראיתי את ילדי הלילה לראשונה. עמדתי במקום שבו הם התרוצצו סביבי ודימיתי לשמוע את קריאותיהם העליזות. הרוח שרקה, העלים נעו, אבל ילדי הלילה לא נראו בשום מקום. לפתע ראיתי אותם. הם זרחו בחשיכה. שתי ילדות בנות גילי בערך, שפניהן זרחו בחיוך עגול, קראו לי לשחק איתן בחבל. התקדמתי אליהן וקפצתי גבוה, גבוה מההרים. הרגשתי מאושרת. חזרתי על כך מדי לילה, ומדי לילה הייתי חופשייה. חופשייה ומאושרת.
כשאמא חזרה סיפרתי לה מיד על מעשַי. היא התעצבה, אך לראשונה אולי הבינה שלא תוכל למנוע ממני לאורך זמן לצאת בלילות. וכך, כמו ילדי הלילה, הפכתי גם אני את הלילה ליום. ילדי הלילה ישנו במהלך היום במרתפי הבתים, וגם אני ישנתי בביתי. עם רדת החשיכה, כשהיה ברור שמפקד המשטרה כבר לא יגיע, יצאתי לשחק כמוהם בחוץ. ילדי הלילה הורגלו לא לדבר בשעות היום, ואני הזדרזתי לחקות אותם. במשך היום דיברתי רק עם הורי, לפני שהלכתי לישון, ובלילות דיברתי ושיחקתי עם חברותי החדשות, והרגשתי חופשייה וקלילה.
סֶיוּנְג היתה חברתי הטובה. היא היתה הילדה המצחיקה של הכפר ועגלגלה כמו אמה. תמיד סיפרה סיפורים מצחיקים ותמיד נפלה או מעדה, ולבסוף צחקה על חוסר היציבות שלה. בכל ערב כשיצאתי מביתי, צעדתי לכיוון ביתה ומצאתי אותה מחכה לי, כדי שנלך יחד למרכז הכפר.
מהר מאוד הצטרפו גם שלושת הצ'אנגים לילדי הלילה, ואף על פי שהם היו לי כמו אחים הפסקתי אט־אט לשחק איתם ומצאתי את עצמי בחברת הבנות שהפכו לחברותי הטובות. עם הזמן גם הצ'אנגים מצאו לעצמם חברים חדשים - תחילה כעסתי כשראיתי אותם משחקים ולא מזמינים אותי להצטרף, אחר כך הייתי עוברת לידם בהפגנתיות, קוראת בשמם ומנופפת להם, כדי שכולם יראו וידעו שאנחנו חברים. לבסוף התעסקתי עם חברותי החדשות ורק פזלתי לעברם, כדי לראות מה הם עושים.
הזמן עבר וסדר יומי היה קבוע. קמתי תמיד אחרי הצהריים והתחלתי בהכנות לארוחת הערב עם הורי. חיכיתי שישובו מהעבודה ויוסיפו את הירקות או את הבשר למים שכבר הרתחתי למרק. בלילה הייתי משוטטת למקום הקבוע ומשחקת עם ילדי הלילה והרגשתי חופשייה ומאושרת.