הרגעים האלה שלנו, של הסיפור שלנו, לפני שהוא ממש ממש מתחיל.
לפני שהוא נוגע בי. מכניס את היד שלו אל תוך הלב שלי- מועך אותו כמו... כמו... שום דבר שמילה, שמילים, בעברית, באנגלית, יוכלו אי פעם לתאר.
הרגעים האלה שלפני שהסוד שלנו מתגלה.
אני רועדת. כל כולי. רועדת.
כמו עלים מתים על מדרכות שכוחות בפתח תקווה, בניו יורק... אני לא מוכנה לפתוח את הפה. לא מוכנה לדבר. לצעוק. אפילו לא ללחוש.
כל מה שאני יכולה לעשות זה לתת עט בין האצבעות של האיש הזה, המסכן הזה, דורון בראונשטיין. להגיד לו תודה. וסליחה. לקלל אותו בכל הקללות הקיימות (והלא קיימות), בכל השפות הקיימות (והלא קיימות), ואז... אז לחבק אותו כמו היה... כמו היה ההשתקפות שלי עצמי במראה. כמו היה היום הולדת שלי. השם שלי. המקום שבו אני הכי איננה והכי ישנה. בו-זמנית. ואז... אז לתת לו לספר את הסיפור שלי: מההתחלה, עד הסוף. כולל האמצע. הרבה, המון, בשר ועוד בשר של אמצע.
הוא הנאשם, השופט והתליין של הסיפור שלי. הוא היחיד שנוגע בי, כמעט בדיוק כמו שאבא היה נוגע.
הוא המחלה שלי והתרופה למחלה שלי. הנימוס שלי ומה שמסתתר מאחוריו. הוא ההתנצלות שלי, הוא הקללה שלי, הוא הייחום שלי ואז... אז המצאת המילים ׳קללה׳, ׳ייחום׳, ׳מחלה׳, ׳חיים׳, ׳תקווה׳ ו׳פתח׳.
דורון, דורון, דורון, הגיע הזמן לפתוח את כ ל המילים כולן.
קשר אחר קשר אחר קשר אחר קשר.
אחד אחרי השני. יאללה כבר, תשיר אותי...
