פרולוג
קינג
משך הזמן הממוצע בין תקופות מאסר בקריירה של פושע מקצועי הוא שישה חודשים.
אני בחוץ כבר שלושה.
ציפיתי למצוא את מקס במכונית. אבל במקומה מצאו אותי אזיקים קרים שנסגרו על פרקי ידיי, והחזיר האידיוט שהייתה לו החוצפה לצחוק כשהידק אותם עד כאב.
אבל לא ראו עליי את הכאב. לא הייתי נותן לו את ההנאה הזאת. הוא הדף את הראש שלי חזק למטה ודחף אותי בכוח למושב האחורי של הניידת. נפלתי חזק על הצד והלחי שלי נחתה על המושב הדביק. היה לו ריח של קיא ושל החלטות גרועות. הרגשתי נמלול בכפות הידיים ממחסור באספקת דם.
לבן זונה היה מזל שהייתי כבול באזיקים.
שלוש שנים. הם כבר הכניסו אותי פעם אחת לשלוש שנים, ועכשיו הם יכניסו אותי להרבה יותר מזה.
העונש על חטיפה הוא לא בדיוק נזיפה קלה, במיוחד לא למישהו עם עבר פלילי מפואר כמו שלי. הבטחתי שאני לא חוזר לעולם, אבל קיום הבטחות הוא עוד משהו שאף פעם לא הייתי טוב בו.
אבל כבר נשבר לי הזין לגמרי. המערכת יכולה לקבל אותי. הייתי שלהם לעת עתה, אבל לא הייתה להם שום פאקינג בעלות עליי. ובחיים לא תהיה להם, לעזאזל.
רק לה.
היא הייתה הבעלים של הלב שלי ושל הפאקינג נשמה השחורה שלי.
אני אעמוד בתור לאוכל בכלא עם פאקינג חיוך ענקי על הפרצוף עם האוברול הכתום והמגרד פאקינג כל יום. אני אשחק קלפים עם הגרועים שבגרועים ואתנהג יפה לסוהרים שיסכימו לעזוב אותי בשקט. בלילה, כשאני אהיה לבד בתא בלי חלונות עם הזין ביד, אני אזכור אותה במיטה שלי. את עיניה התמימות והענקיות מסתכלות עליי כשאני זז בתוכה. את הקימור שהגב שלה עשה לקראתי כשהיא גמרה עליי פעם אחרי פעם.
אמרתי לעצמי שוב ושוב שאין לי מה להציע לה, אבל זה לא היה נכון.
הייתה לי אהבה.
גורה. פלו. ריי. פאק, איך שלא יקראו לה. אהבתי אותה הרבה יותר ממה שנורמלי, הגיוני או שפוי לאהוב, והייתי נרקב בכלא בשמחה ועם חיוך על הפרצוף אם הייתי יודע שהבחורה שלי תהיה בסדר.
אבל לא ידעתי את זה. לא יכולתי לדעת את זה.
הייתי צריך לדעת שהמזדיין הזה יבגוד בי.
"ברנטלי קינג הידוע לשמצה," אמר החזיר בלעג והתיישב מקדימה. העור דמוי הפלסטיק חרק כשנפגש עם החגורה שלו. הוא סגר את הדלת והתניע. "חשבתי שכבר תלמד לקח, ילד."
הוא צחק וטלטל את ראשו. היה ברור לי שהדפוק הזה נהנה מאוד להיות זה שהצליח לשים עליי אזיקים.
"קינג," תיקנתי אותו בהתרסה. אף אחד חוץ ממנה לא קרא לי ברנטלי.
"סליחה?" הוא הרים גבה במראה.
התיישבתי, הסתכלתי לו בעיניים כאילו אני חודר עם המבט שלי עמוק לתוך הנשמה הפאקינג פחדנית שלו. "קוראים לי קינג, חתיכת מזדיין."
הזעם בתוכי צמח לממדים אפיים. ופתאום שמתי לב שהבלש לא פנה בכביש הראשי אלא המשיך ישר אל השביל שעובר ביער.
פאק, הוא לא שוטר. ראיתי את האקדח שלו, על לוח המחוונים. האקדח היה מסוג ג'אג', לא אקדח תקני של המשטרה. הוא לא לקח אותי למעצר.
הוא עמד להרוג אותי.
לא היה לי זמן לבזבז.
ידעתי שהבנות שלי צריכות אותי.
ויותר מזה, אני הייתי צריך אותן.
האידיוט אזק את הידיים שלי מקדימה. זה היה אמור להיות הסימן הראשון שלי שמשהו לא בסדר. שוטר אמיתי בחיים לא היה עושה את זה, אלא אם כן הוא מוביל פושע לא אלים.
כלומר, לא אני.
לכדתי את ראשו של הבלש המתחזה בשרשרת שבין האזיקים והצמדתי אותו למשענת המושב שלו. משכתי בכל הכוח עד שהרגשתי ששרירי הזרוע שלי הולכים להתפוצץ.
ידיו עזבו את ההגה ונפנפו באוויר בניסיון למצוא את הראש שלי, אבל התכופפתי וחמקתי מהן.
המכונית סטתה מהשביל והתנדנדה קצת מצד לצד כשהיטלטלה בין שורשים בגובה הברך.
המשכתי להדק חזק יותר ויותר והרגשתי את הלחץ מאחורי העיניים עולה. לא שחררתי עד שהמכונית התנגשה במשהו ונעצרה וגופו היה חסר חיים.
השוטר המתחזה צדק. אני כל החיים אהיה רק ברנטלי קינג הידוע לשמצה.
לא הייתה לי שום בעיה עם זה כי הסנטור עמד ללמוד לקח. אתה לא לוקח משהו שלי בלי לשלם בדם, בזיעה או בכּוס.
הוא לקח את הבחורה שלי.
הוא רצה לקחת את החיים שלי.
הוא ישלם על זה בדם.
