זרים

1

 

אני אומר לכם, בלי אהבה אני מת. אני חייב להיות נאהב, ואני צועק את זה. כן, תאמינו לי, אני זקוק לאהבה, אחרת אני אבוד. חשוב לי שאהובתי תגיד לי כמה פעמים ביום ״אני אוהבת אותך,״ שתצעק את זה בקול. בלי שהיא תגיד לי לא בא לי לחיות, אהבה זה סוס המלחמה שלי, תנו לי אהבה ואכבוש את העולם. יממא מרים היתה אומרת: ״אלהווא מאילו דווא״ - ״לאהבה אין מרפא״. אבל היא גם היתה רגילה לומר ״אססתר! אססתר!״ - ״להסתיר! להסתיר!״ לא לגלות רגשות, כדי שאנשים לא ינצלו את זה נגדנו, ״אססקאת כאיזיד לעקל וכאיטוול לעמר״ - ״השתיקה מוסיפה חוכמה ומאריכה חיים״, אבל לי לא אכפת לעלות לגגות ולצעוק בקולי קולות: אני רוצה להיות נאהב. ולעזאזל יממא מרים. גם לא אכפת לי שאלה שיקראו את היומן הזה, יצחקו עלי ויגידו: איך הוא לא מתבייש לגלות ככה לכל העולם. אז כן! אני לא צריך כסף, לא כבוד, לא ספרים, לא זיונים. אהבה זה כל מה שאני צריך. לחיות כדי לאהוב, לאהוב כדי לחיות. איך אני יכול בלי ויויאן? אחרי האהבה איתה אני תמיד קם ומכה באגרוף על החזה שלי. ובמקום ״אשמנו, בגדנו, גזלנו...״ אני מודה לאלוהים במילים שיש רק בעברית: ״אהבתי, נאהבתי, אוהבתי, איהבתי, האהבתי, הואהבתי, התאהבתי...״ כן, ויויאן אוהבת אותי. והייתי רוצה לקעקע לה את שיר השירים על העור, כך שלא יהיה אפשר להוריד אותו כמו שאי־אפשר להוריד אותו מהתנ״ך. ״שני שדייך כשני עופרים, תאומי צבייה הרועים בשושנים״ - זאת האהבה הנפלאה שלי לוויויאן, שנפלה עלי ככה משמים בהפתעה. פתאום אהבה. מכת ברק, כמו שאומרים. איך נוצר קשר כזה בין אנשים שלא הכירו? מקרה? גורל?

המוזר הוא שהגעתי לפריז כדי ללמוד קולנוע ולעשות סרט על אהובה אחרת, נורית סתיו שנהרגה במלחמה, היא היתה אהבתי הגדולה. לא אשכח איך היא השתעשעה בהינומה של ז'אק, שמה על ראשה וצחקה וירמי שאל אותה מה החגיגה והיא ענתה: - אני מתחתנת. - עם מי את מתחתנת? היא התחילה לבטא את שמי כשרעם מיראז'ים פתאומי הפריע. כיוונתי את מצלמת ה־8 מ״מ לעבר המטוסים עם סמל המגן דוד שהלכו וגדלו, הם נתנו למצלמה הופעה יפהפייה, כשהם מתקרבים, נוצצים על רקע השמש הזורחת, עד שקול פיצוץ עז נשמע, כדור של אש כיסה את העדשה והכול השתתק. אני אחרי טיפולים ארוכים יצאתי איכשהו חי. כנראה גם ירמי. כי נדמה לי שראיתי אותו בחיפה עם מישהי צולע, אבל אולי זה היה רק מישהו שדמה לו. על ז'אק ברטמן אני יודע שהוא נהרג בדרך לחתונה שלו. בוזגלו וארפי ואברמוביץ נהרגו עוד קודם בהיתקלויות, מה שקרה עם נורית אני לא יודע. הצבא קבע שהיא נעדרת, אבל בשבילי היא לא. כשאני כותב עכשיו עליה אני מנסה לגרום לה שתצעק ותגיד לי איפה היא ומה קרה לה. כל יום אני מוסיף צבע וקו לגבה ולעפעף, רוצה לקרב אותה כמה שאפשר לעצמה - היופי הטהור והשקט בשיאו, הנשיות הזכה והרגועה ללא איפור ואביזרי מין - אני מביט בעיניה, נוגע במצחה, מעביר את האצבע על האף והשפתיים. נושם את הריחות שלה, עובד כמו איזה צייר או פסל על צבע העיניים, אחת כחולה ואחת ירוקה, על צבע החולצה הכחולה ועל צורת הקישור של השרוך הלבן בלולאות צולבות, על הצמות הקטנות היורדות על החזה שרק התחיל ללבלב, מפסל את האף הקטן ואת הפה המיוחד ששפתו העליונה מתקפלת מעט כלפי מעלה, ולצדו נקודת חן קטנה כמו הכוכב שליד הירח, ובעיקר על כל אותם קווי יופי בלתי־נראים שגורמים לפנים שלה לבשר שהשחר בוקע. ויויאן רואה כמה אני שקוע בכתיבה וחוששת שעוד אלך לאיבוד ולא אמצא את הדרך החוצה. אז אני קרוע בין שתיהן, בין ויויאן לנורית, ולא יודע איך יוצאים מזה. חברים רומזים לי שאני בהלם קרב. - ״אחרי מה שעבר עליך במלחמה, הכול אפשרי, אתה אפילו לא חייב לדעת שאתה בהלם קרב, אתה לא אשם, זה המלחמה.״ מה? מי שאוהב הוא בהלם קרב? מה יש? אתה לא יכול לאהוב וגם להיות שפוי? אנשים בריאים לא אוהבים? רק חולים אוהבים? אבל למה אני מתחיל מהסוף? אספר הכול לפי הסדר. בגילוי לב, לא אסתיר שום דבר.