לבד בקובה

 

 

 

עמדתי ליד הבר ב"תוכי הירוק" וחיכיתי לבחור ממיאמי בשם קרלוס, שהתקשר לטלפון הסלולרי שלי כמה ימים קודם ואמר שאולי יש לו ג'וב בשבילי.

קרלוס לא אמר לי את שם המשפחה שלו, אבל הוא הזדהה כקובני-אמריקאי. אין לי מושג למה הייתי צריך לדעת את זה, אבל אמרתי לו שאני סקוטי-אירי-אנגלי-אמריקאי, למקרה שזה מעניין אותו.

שמי דניאל גרהאם מֶקורמיק – בקיצור, מק – בן שלושים וחמש, ומתארים אותי כגבוה, שזוף ודי נאה. אמנם זה בא מהקליינטורה הלהט"בית של התוכי, אבל אני מאמץ את זה. אני גר כאן באי קי וֶוסט, ואני הבעלים והקפטן של סירת דיג למים עמוקים באורך 14 מטר ושמה מֵיין, על שם המדינה שבה נולדתי – לא על שם ספינת הקרב האמריקאית שהתפוצצה בנמל הוואנה, אם כי יש אנשים שחושבים כך.

בדרך כלל אני קובע עם הלקוחות שלי בטלפון. רובם לקוחות חוזרים או ששמעו עלי מחברים, או שעיינו באתר האינטרנט שלי. הלקוחות מתייצבים רבע שעה לפני ההפלגה, ואנחנו יוצאים בעקבות דגי חרב, מפרשׂנים, דגי טונה, כרישים או מה שיבוא. יש לקוחות שרוצים להפליג רק כדי להתפעל מהנוף. מדי פעם אני מצטרף לתחרויות דיג או שזוג שוכר את הסירה להפלגה רומנטית אל השקיעה. כל מה שהלקוח רוצה. וכל עוד זה חוקי.

אבל הטיפוס הזה, קרלוס, רצה לפגוש אותי קודם, ולשם כך הוא בא ממיאמי, והוא נשמע קצת מסתורי, אז חשבתי שאולי לא מדובר בדיג.

הברמנית, אמבר, שאלה, "מוכן לעוד אחד?"

"בלי ליים."

אמבר פתחה עוד בקבוק של בירה קורונה והצמידה פלח פרי לצוואר הבקבוק. "הליים עלי," היא אמרה.

אמבר יפה, אבל מעבר לדלפק היא נעשית קצת קשוחה. כמעט כמו כל אחד כאן, במה שאנחנו מכנים "רפובליקת קוֹנק", היא ממקום אחר, ויש לה סיפור.

גם אני ממקום אחר – ממדינת מיין, כפי שאמרתי, וליתר דיוק, פורטלנד, המתחברת לקי ווסט בכביש המהיר מספר 1, או בהפלגה לאורך החוף, אלא שפורטלנד רחוקה ממני עכשיו כמו שפלוטו רחוק מהשמש. אבל אם כבר מדברים על זה, שירתתי חמש שנים בצבא ארצות הברית כקצין חי"ר ונפצעתי ממוקש באפגניסטן. זה הסיפור הקצר על איך שהתגלגלתי הנה. הסיפור הארוך הוא סיפור ארוך, ואף אחד בקי ווסט לא רוצה לשמוע סיפורים ארוכים.

השעה הייתה פחות או יותר חמש אחר הצהריים. אזרחי רפובליקת קונק לא מסתדרים כל כך עם שעונים, וזו הסיבה שהם כאן. אנחנו חיים לפי זמן השמש. כמו כן, כולנו ויתרנו על האזרחות האמריקאית, אז אנחנו גולים. יש לי דרכון צבעוני של רפובליקת קונק שהונפק על ידי מי שהכריז על עצמו המזכיר הכללי של הרפובליקה, בחור בשם לארי שיושב במשרד קטן ברחוב אנג'לה. הדרכון היה מתנה הומוריסטית מהקצין הראשון שלי, ג'ק קולבי, שכמוני גם הוא יוצא צבא. לג'ק נדפק הראש בוייטנאם, והוא עדיין דפוק בראש אבל דפוק בסגנון של זקנים, אז הלקוחות שלי חושבים שהוא סתם עצבני, לא משוגע. על הטישרט האהובה עליו כתוב: "רובים לא הורגים אנשים. אני הורג אנשים." אולי הוא באמת משוגע.

לא הייתי סגור על השעה, אבל הייתי בטוח בקשר לחודש – אוקטובר. סוף עונת ההוריקנים, כך שהעסקים מתעוררים לחיים.

אמבר, שלבשה גופייה, לגמה מספל קפה ובחנה את היושבים. הקבועים של התוכי הירוק הם אוסף לא אחיד של תמהונים, ורובם יחפים. בעל המקום, פאט, קצת משוגע בעצמו, והוא מספר לתיירים שהמצנח המשתלשל מהתקרה דבוק בהפרשות של טרמיטים.

אמבר שאלה, "איך העסקים?"

"הקיץ היה בסדר. ספטמבר היה זוועה. מתחיל להשתפר."

"אמרת שבספטמבר תיקח אותי להפלגה."

"היו לי הרבה עבודות תחזוקה על הסירה."

"חשבתי שאתה רוצה להפליג למיין."

"גם אני חשבתי."

"אם תצא פעם לשם, תגיד לי."

"תצטרכי סוודר."

לקוח ביקש עוד כוסית, ואמבר התרחקה.

לא ממש שכבתי עם אמבר, אבל שחינו עירומים ליד פורט זאכרי טיילור. יש לה קעקוע של פרפר על הישבן. 

המקום התחיל להתמלא אז אמרתי שלום לכמה אנשים. פריקים, גיקים, מוזרים, הזויים חביבים וכמה חקייני-המינגוויי. הוא גר כאן פעם, ואפשר לבקר בביתו תמורת עשרה דולר. את הבית שלי אתם יכולים לראות בחינם. תביאו שישיית בירות. בכלל, המוטו הרשמי של קי ווסט הוא "כולנו משפחה אנושית אחת". טוב, הם לא מכירים את המשפחה שלי. והם לא היו באפגניסטן כדי לראות את שאר המשפחה האנושית. או, בדומה לג'ק, בווייטנאם. ואם היו, הם עכשיו כאן, כמוני וכמו ג'ק, מנסים לצוף על השכחה בים של אלכוהול. אני כאן ארבע שנים. חמש שנים מספיקות כדי לשכוח למה באת הנה. אחר כך, אתה כבר לא חוזר הביתה.

אבל היה יכול להיות הרבה יותר גרוע. כאן זה גן עדן. טוב יותר משני סבבים באפגניסטן הדפוקה. טוב יותר מהכפור של מיין. ואין ספק שטוב יותר מאשר וול סטריט 23, שם עבדתי במשך שנה לאחר שסיימתי את הלימודים בבוֹודן קולג'. אם הייתי נשאר ב"המלין השקעות", כבר הייתי מת משעמום.

במקום זאת, אני הקפטן של המֵיין וקפטן לשעבר בחיל רגלים, עם חמישים אחוזי נכות ורבע מיליון דולר הלוואה שלקחתי מהבנק כדי לרכוש את הסירה שלי. אחוזי הנכות הם לצורך חישובי מס, ואין לי שום מגבלה פיזית מלבד ניקיון בתים. ההלוואה היא מאה אחוז קוץ בתחת.

אבל כאשר אני שם, בים, ובמיוחד בלילה, אני חופשי. אני בעמדת הפיקוד של חיי.

וזאת הסיבה לכך שהסכמתי להיפגש עם קרלוס הקובני שאין לו שום עניין בדיג. את זה הבנתי כבר בשיחת הטלפון הקצרה שלנו. ואני לא אהיה הקפטן הראשון שמתעסק עם האנשים האלה.

החלטתי להקשיב לו ולראות אם אוכל להגיע להחלטה אינטליגנטית – כמו שעשיתי כשעזבתי את וול סטריט והתגייסתי לצבא בחיפוש אחר הרפתקאות. איך זה באמת הצליח לך, מק?

גם אם אתה בעמדת הפיקוד על החיים שלך, זה לא אומר שאתה תמיד יודע לקבל החלטות טובות.