מבוא
ספר זה נועד לסכם מעגל חיים מקצועי של עשייה ויצירה רב-תחומית בשדה התיאטרון החינוכי הדתי והיהודי.
לא בכדי קראתי לספר "הבמה המשכרת". (גם בק' וגם בכ') התיאטרון הוא סוג של שיכרון, אבל יש בו גם יסוד של אשליה, ואין זה סותר את דברי אריסטו בדבר האמת שבאמנות, שהיא האמת הפנימית יותר של המציאות.
מה טיבו של שיכרון זה?
התבוננות במשחקי הילדות שלנו, כך נדמה לי, היא חוויה מאלפת (וכך חשב גם הויזינגה).
את האימרה: "ההצגה חייבת להימשך!" הכרתי רק בבגרותי, אבל באותו לילה בילדותי, כשביימתי את חמש בובותיי המרופטות, וסירבתי בתוקף להפסיק את המשחק, הייתה זו תמצית האמת הבימתית. כי כשעניתי בכעס לאמי המותשת שניסתה שוב ושוב להשכיב אותי לישון: "את לא רואה שאני באמצע המשחק?!" למעשה ביטאתי את המהות של השיכרון הזה: את המשחק — אי אפשר להפסיק! רק לפנות בוקר, כשסבלנותה של אמי פקעה סופית והיא הכניסה אותי למיטה בכוח — רק אז נגמרה ההצגה.
מאז ועד היום ההצגה נמשכת והולכת.
התת-כותרת: "ממושב לצים לבית המדרש", מתקשרת לכך, אף היא. חז"ל ראו בתיאטרון מקום של התמכרות, של מושב לצים ושל עבודה זרה, אבל השאירו מקום לשינוי. "עתידין בתי תיאטראות ובתי קרקסאות [...] שיהפכו לבתי מדרשות", אמרו. ייתכן שאת תחילת התהליך הזה אנו רואים היום, ואותו אני מתארת בספר שבידיכם.
בתחילת דרכי הייתי מורה רגילה בבית הספר. את השיעורים שלי, מן הסתם, זוכרים מעטים. לא כן את ההצגות שביימתי עם תלמידיי.
לבסוף, בהסכמת הממונים עליי, עברתי לעסוק בבימוי הצגות ובכתיבה בלבד. בשלב מסוים, כשזכיתי להכרת הממסד החינוכי, הקמתי את "היחידה הארצית לפיתוח התיאטרון והדרמה" במערכת החינוך הממלכתי-דתי (הממ"ד), ועמדתי בראשה כעשר שנים. כשנוכחתי שאין כוח אדם מקצועי בתחום, הקמתי את בית הספר הגבוה הראשון בהיסטוריה היהודית ללימודי תיאטרון גבוהים עבור הציבור הדתי (בית הספר הוקם במכללת "אמונה", ואחר כך הקמנו ביחד עם אודי ליאון את הסטודיו לתיאטרון עבור בחורים בוגרי ישיבות הסדר בבית הספר לקולנוע "מעלה").
לשם כך יצרתי תוכנית אקדמית ייחודית, בת ארבע שנות לימוד, שנועדה להכשיר מורות, בימאיות ושחקניות וכך גם לגבי שחקנים.
התוצאה הייתה מהפכה ביחסו של הממסד הדתי כלפי הפעילות התיאטרונית בבתי הספר, שינוי מצבת כוח האדם וההוראה במערכת החינוך, פריחה של קבוצות תיאטרון עצמאיות מבין בוגרות ובוגרי התוכנית ויצירת קהל חדש של צרכני תיאטרון. כיום התיאטרון כבר מקובל בכל מערכות החינוך של הציבור הדתי בארץ.
את התובנות שהגעתי אליהן ואת ההתמודדויות שהתנסיתי בהן תמצאו בספר זה.
לאורך כל הדרך, לצד מאבקים עם ספקנים למיניהם, זכיתי גם להכיר אנשים רבים וטובים שתמכו בי. היו אלה מנהלים מפקחים, בני משפחה ואנשים בעלי "ראש פתוח", שעודדו אותי ושאפשרו את הפעילות שלי. אזכיר חלק מהם:
בראש כולם: בני משפחתי, אישי — צבי, וילדיי — דוב יואל וציפי, הם ובני זוגם, הינם מיטב יצירתי. לאורך השנים היו איתי בעצה, בחוכמה ובהמון אורך רוח, גם בימים לחוצים שבהם לא יכולתי להקשיב להם.
גם את אבי, הרב דוב מעייני, שנפטר בעודי ילדה אזכיר. ממנו ירשתי את הנפש האמנותית-אמונית שלי. וגם אמי, שהייתה הבימאית הראשונה שלי בעודי ילדה, היא חלק מזה.
מתוך אנשי החינוך שתמכו בי ואפשרו לי מרחב פעולה אזכיר את הרב יצחק הדס, את מר שלמה צחי ואת מר מוטי סמט. מראשי החינוך הדתי אציין את ד"ר מתי דגן ז"ל, ויבד"ל ד"ר יעקב הדני, ד"ר ניסים אלייקים ומר יעקב כהן. מאנשי מכללת "אמונה": מר דב סילבצקי ז"ל, ויבד"ל מר עמוס ספראי, ראש מכללת אמונה, וכן פרופ' כרמי הורוביץ מחותני, שלמדתי ממנו רבות ושלא פסק לדרבן אותי להמשיך ללמוד. אזכיר את פרופ' בן עמי פיינגולד, שתמכני בעצתו, את פרופ' אלכסנדר שהפנה את תשומת ליבי לכרזה שפירסם הרב קוק בנושא התיאטרון, את פרופ' דן אלמגור שהעמיד לרשותי את החומר הקשור ליהודה סומו, את פרופ' יהודה מוראלי ואת אשתו שרה, אנשי תיאטרון מובהקים שהינם גם אנשי תורה ואמונה. כמו כן, הרב זאב סולטנוביץ, שאת רוחב דעתו וים הידע שלו העמיד לרשותי בשעות רבות של דיונים מחכימים.
תודה לעורך הראשון של ספרי, מר שמואל לרמן, ששיקול דעתו כעורך תמיד היה נכון. ולבסוף: חבריי וחברותיי בצוות מורי "אמונה", ותלמידיי ותלמידותיי שהלכו אחריי בנאמנות ויצרו יחד איתי את היצירה התיאטרונית החדשה שזכינו להיות חלק ממנה.
יבואו כולם על הברכה.
רבקה מנוביץ-מעייני
