הבמה המשקרת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הבמה המשקרת
הוספה למועדפים

הבמה המשקרת

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: ספרי צמרת
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2017
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 189 עמ' מודפסים

תקציר

התיאטרון והיהדות הם שני עולמות שההיסטוריה כולה שימשה זירת התגוששות ביניהם.
מהו מקור העימות ביניהם? מדוע התייחסה היהדות לתיאטרון באופן שלילי? האומנם מאבק זה נידון להימשך לעד, או שמא יש אופציה של שילוב?
הספר הבמה המשכרת מבוסס על עבודה בעלת ראייה פנורמית המבקשת לבחון את בעיית התיאטרון והיהדות מזווית ערכית, פילוסופית והיסטורית, אבל גם מאוד אישית, של הכותבת המעורבת בתהליך המתרחש בימינו באופן מעשי.
במרכז הספר מסעו המפותל של התיאטרון לצדה של היהדות - מתקופת חז”ל, שבה הונחו היסודות לתפיסת התיאטרון בקרב היהדות, דרך תקופת הרנסאנס, שבה פעלו יהודים רבים בתיאטרון, בעיקר באיטליה, ועד ימינו, שבהם דיאלוג חדש מתרקם בין היהדות והתיאטרון, דיאלוג שצופן בחובו הבטחות מפתיעות בעתיד.
 
ד”ר רבקה מנוביץ-מעייני היא חלוצת התיאטרון הדתי בארץ. במשך שנים פעלה למען יצירת תיאטרון לאומי ציוני. היא הקימה את המחלקה לפיתוח התיאטרון במערכת החינוך הממלכתי-דתי, כתבה וביימה מחזות מקוריים ברוח היהדות ולבסוף הקימה בית ספר גבוה ללימודי תיאטרון ברוח היהדות. תחילה יצרה את המסגרת לבנות במכללת אמונה בירושלים, ואחר כך את הסדנה לתיאטרון בבית הספר מעלה לבנים. תוכנית לימודים אקדמית שיצרה קיבלה את אישורה של המועצה להשכלה גבוהה, עד לאחרונה כיהנה ד”ר מנוביץ-מעייני בראש החוג האקדמי לתיאטרון במכללת אמונה.
במשך שנים חקרה מנוביץ-מעייני את עבודתה בתחום התיאטרון ואת בעיותיו לנוכח עיקרי היהדות. מסקנותיה הן פעילות חלוצית לוחמת, שיצרה מהפך בתרבות היהודית שחסמה במשך דורות את כניסת התיאטרון אל עולמו של היהודי המחויב להלכה. 
את מסעו ומאבקו המרתק של התיאטרון עם היהדות מימי קדם ועד למהפך של ימינו, היא מתארת מזווית אישית ומכלי ראשון בספר זה. 
 
"ד"ר רבקה מנוביץ, אשת חינוך, סופרת, ובימאית, היא בוגרת החינוך הדתי, בת למשפחת רבנים ובעלת תואר שלישי בהיסטוריה של התרבות היהודית.
היא פרצה דרך והתמודדה עם הנידוי המסורתי של היהדות על מוסד התיאטרון בכל גילוייו, וסללה נתיב לכניסתו אל עולם היהדות הדתית. 
יחד עם זה יצרה משנה רעיונית ייחודית שיכולה לשמש תשתית לחינוך וליצירה התיאטרונית היהודית החדשה.
ספרה החדש מגיש לציבור הקוראים מסע סוער בין צומתי המפגש של התיאטרון והיהדות ומביט בעין אופטימית על עתידו של התיאטרון היהודי"
פרופ' יהודה מורלי
 
"הספר שלפנינו מרתק לא רק בשל תכניו הייחודיים, אלא גם הודות לתיאורי היווצרותו של התיאטרון היהודי המתחדש, תיאורים שנכתבו בגוף  ראשון בידי המחברת, שהיתה לא רק שותפה אלא סוללת ומעצבת דרך, כך שכל העוסקים בתחום במערכת החינוך הדתי כיום הינם - גם בלא יודעין - תלמידיה ותלמידותיה"
הרב יהושע וידר
 
ד"ר מנוביץ היא מחברת הספר “אֶעְבְּרָה נא” העוסק במכתביו ובתעלומת חייו של הרב דוב מעייני - איש תנועת המוסר.
 
תפילה לפני העליה לבמה
 
יהי רצון מלפניך ה' אלוקי 
ואלוקי אבותי
שכל מה שאעשה על הבמה
היום ובימים אחרים
וכל ההופעות שלי בכלל
יהיו לא לכבוד עצמי 
ולא לכבוד שמי
אלא לכבוד שמך הגדול
ואעשה הכל באופן הטוב ביותר, באופן שאומנותי ואמונתי 
יהיו כלי נאמן בשליחותך
כדי להגדיל 
תורתך ואמונתך בעולם
ויהיו לרצון
אמרי פי והגיון ליבי לפניך
ברוך אתה ה' שומע תפילה
אמן
חוברה ע"י רבקה מנוביץ 
עבור שחקניות "אמונה"

פרק ראשון

מבוא
 
ספר זה נועד לסכם מעגל חיים מקצועי של עשייה ויצירה רב-תחומית בשדה התיאטרון החינוכי הדתי והיהודי.
לא בכדי קראתי לספר "הבמה המשכרת". (גם בק' וגם בכ') התיאטרון הוא סוג של שיכרון, אבל יש בו גם יסוד של אשליה, ואין זה סותר את דברי אריסטו בדבר האמת שבאמנות, שהיא האמת הפנימית יותר של המציאות.
מה טיבו של שיכרון זה?
התבוננות במשחקי הילדות שלנו, כך נדמה לי, היא חוויה מאלפת (וכך חשב גם הויזינגה).
את האימרה: "ההצגה חייבת להימשך!" הכרתי רק בבגרותי, אבל באותו לילה בילדותי, כשביימתי את חמש בובותיי המרופטות, וסירבתי בתוקף להפסיק את המשחק, הייתה זו תמצית האמת הבימתית. כי כשעניתי בכעס לאמי המותשת שניסתה שוב ושוב להשכיב אותי לישון: "את לא רואה שאני באמצע המשחק?!" למעשה ביטאתי את המהות של השיכרון הזה: את המשחק — אי אפשר להפסיק! רק לפנות בוקר, כשסבלנותה של אמי פקעה סופית והיא הכניסה אותי למיטה בכוח — רק אז נגמרה ההצגה.
מאז ועד היום ההצגה נמשכת והולכת.
התת-כותרת: "ממושב לצים לבית המדרש", מתקשרת לכך, אף היא. חז"ל ראו בתיאטרון מקום של התמכרות, של מושב לצים ושל עבודה זרה, אבל השאירו מקום לשינוי. "עתידין בתי תיאטראות ובתי קרקסאות [...] שיהפכו לבתי מדרשות", אמרו. ייתכן שאת תחילת התהליך הזה אנו רואים היום, ואותו אני מתארת בספר שבידיכם.
בתחילת דרכי הייתי מורה רגילה בבית הספר. את השיעורים שלי, מן הסתם, זוכרים מעטים. לא כן את ההצגות שביימתי עם תלמידיי.
לבסוף, בהסכמת הממונים עליי, עברתי לעסוק בבימוי הצגות ובכתיבה בלבד. בשלב מסוים, כשזכיתי להכרת הממסד החינוכי, הקמתי את "היחידה הארצית לפיתוח התיאטרון והדרמה" במערכת החינוך הממלכתי-דתי (הממ"ד), ועמדתי בראשה כעשר שנים. כשנוכחתי שאין כוח אדם מקצועי בתחום, הקמתי את בית הספר הגבוה הראשון בהיסטוריה היהודית ללימודי תיאטרון גבוהים עבור הציבור הדתי (בית הספר הוקם במכללת "אמונה", ואחר כך הקמנו ביחד עם אודי ליאון את הסטודיו לתיאטרון עבור בחורים בוגרי ישיבות הסדר בבית הספר לקולנוע "מעלה").
לשם כך יצרתי תוכנית אקדמית ייחודית, בת ארבע שנות לימוד, שנועדה להכשיר מורות, בימאיות ושחקניות וכך גם לגבי שחקנים.
התוצאה הייתה מהפכה ביחסו של הממסד הדתי כלפי הפעילות התיאטרונית בבתי הספר, שינוי מצבת כוח האדם וההוראה במערכת החינוך, פריחה של קבוצות תיאטרון עצמאיות מבין בוגרות ובוגרי התוכנית ויצירת קהל חדש של צרכני תיאטרון. כיום התיאטרון כבר מקובל בכל מערכות החינוך של הציבור הדתי בארץ.
את התובנות שהגעתי אליהן ואת ההתמודדויות שהתנסיתי בהן תמצאו בספר זה.
לאורך כל הדרך, לצד מאבקים עם ספקנים למיניהם, זכיתי גם להכיר אנשים רבים וטובים שתמכו בי. היו אלה מנהלים מפקחים, בני משפחה ואנשים בעלי "ראש פתוח", שעודדו אותי ושאפשרו את הפעילות שלי. אזכיר חלק מהם:
בראש כולם: בני משפחתי, אישי — צבי, וילדיי — דוב יואל וציפי, הם ובני זוגם, הינם מיטב יצירתי. לאורך השנים היו איתי בעצה, בחוכמה ובהמון אורך רוח, גם בימים לחוצים שבהם לא יכולתי להקשיב להם.
גם את אבי, הרב דוב מעייני, שנפטר בעודי ילדה אזכיר. ממנו ירשתי את הנפש האמנותית-אמונית שלי. וגם אמי, שהייתה הבימאית הראשונה שלי בעודי ילדה, היא חלק מזה.
מתוך אנשי החינוך שתמכו בי ואפשרו לי מרחב פעולה אזכיר את הרב יצחק הדס, את מר שלמה צחי ואת מר מוטי סמט. מראשי החינוך הדתי אציין את ד"ר מתי דגן ז"ל, ויבד"ל ד"ר יעקב הדני, ד"ר ניסים אלייקים ומר יעקב כהן. מאנשי מכללת "אמונה": מר דב סילבצקי ז"ל, ויבד"ל מר עמוס ספראי, ראש מכללת אמונה, וכן פרופ' כרמי הורוביץ מחותני, שלמדתי ממנו רבות ושלא פסק לדרבן אותי להמשיך ללמוד. אזכיר את פרופ' בן עמי פיינגולד, שתמכני בעצתו, את פרופ' אלכסנדר שהפנה את תשומת ליבי לכרזה שפירסם הרב קוק בנושא התיאטרון, את פרופ' דן אלמגור שהעמיד לרשותי את החומר הקשור ליהודה סומו, את פרופ' יהודה מוראלי ואת אשתו שרה, אנשי תיאטרון מובהקים שהינם גם אנשי תורה ואמונה. כמו כן, הרב זאב סולטנוביץ, שאת רוחב דעתו וים הידע שלו העמיד לרשותי בשעות רבות של דיונים מחכימים.
תודה לעורך הראשון של ספרי, מר שמואל לרמן, ששיקול דעתו כעורך תמיד היה נכון. ולבסוף: חבריי וחברותיי בצוות מורי "אמונה", ותלמידיי ותלמידותיי שהלכו אחריי בנאמנות ויצרו יחד איתי את היצירה התיאטרונית החדשה שזכינו להיות חלק ממנה.
יבואו כולם על הברכה.
 
רבקה מנוביץ-מעייני

עוד על הספר

  • הוצאה: ספרי צמרת
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2017
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 189 עמ' מודפסים
הבמה המשקרת רבקה מנוביץ-מעייני
מבוא
 
ספר זה נועד לסכם מעגל חיים מקצועי של עשייה ויצירה רב-תחומית בשדה התיאטרון החינוכי הדתי והיהודי.
לא בכדי קראתי לספר "הבמה המשכרת". (גם בק' וגם בכ') התיאטרון הוא סוג של שיכרון, אבל יש בו גם יסוד של אשליה, ואין זה סותר את דברי אריסטו בדבר האמת שבאמנות, שהיא האמת הפנימית יותר של המציאות.
מה טיבו של שיכרון זה?
התבוננות במשחקי הילדות שלנו, כך נדמה לי, היא חוויה מאלפת (וכך חשב גם הויזינגה).
את האימרה: "ההצגה חייבת להימשך!" הכרתי רק בבגרותי, אבל באותו לילה בילדותי, כשביימתי את חמש בובותיי המרופטות, וסירבתי בתוקף להפסיק את המשחק, הייתה זו תמצית האמת הבימתית. כי כשעניתי בכעס לאמי המותשת שניסתה שוב ושוב להשכיב אותי לישון: "את לא רואה שאני באמצע המשחק?!" למעשה ביטאתי את המהות של השיכרון הזה: את המשחק — אי אפשר להפסיק! רק לפנות בוקר, כשסבלנותה של אמי פקעה סופית והיא הכניסה אותי למיטה בכוח — רק אז נגמרה ההצגה.
מאז ועד היום ההצגה נמשכת והולכת.
התת-כותרת: "ממושב לצים לבית המדרש", מתקשרת לכך, אף היא. חז"ל ראו בתיאטרון מקום של התמכרות, של מושב לצים ושל עבודה זרה, אבל השאירו מקום לשינוי. "עתידין בתי תיאטראות ובתי קרקסאות [...] שיהפכו לבתי מדרשות", אמרו. ייתכן שאת תחילת התהליך הזה אנו רואים היום, ואותו אני מתארת בספר שבידיכם.
בתחילת דרכי הייתי מורה רגילה בבית הספר. את השיעורים שלי, מן הסתם, זוכרים מעטים. לא כן את ההצגות שביימתי עם תלמידיי.
לבסוף, בהסכמת הממונים עליי, עברתי לעסוק בבימוי הצגות ובכתיבה בלבד. בשלב מסוים, כשזכיתי להכרת הממסד החינוכי, הקמתי את "היחידה הארצית לפיתוח התיאטרון והדרמה" במערכת החינוך הממלכתי-דתי (הממ"ד), ועמדתי בראשה כעשר שנים. כשנוכחתי שאין כוח אדם מקצועי בתחום, הקמתי את בית הספר הגבוה הראשון בהיסטוריה היהודית ללימודי תיאטרון גבוהים עבור הציבור הדתי (בית הספר הוקם במכללת "אמונה", ואחר כך הקמנו ביחד עם אודי ליאון את הסטודיו לתיאטרון עבור בחורים בוגרי ישיבות הסדר בבית הספר לקולנוע "מעלה").
לשם כך יצרתי תוכנית אקדמית ייחודית, בת ארבע שנות לימוד, שנועדה להכשיר מורות, בימאיות ושחקניות וכך גם לגבי שחקנים.
התוצאה הייתה מהפכה ביחסו של הממסד הדתי כלפי הפעילות התיאטרונית בבתי הספר, שינוי מצבת כוח האדם וההוראה במערכת החינוך, פריחה של קבוצות תיאטרון עצמאיות מבין בוגרות ובוגרי התוכנית ויצירת קהל חדש של צרכני תיאטרון. כיום התיאטרון כבר מקובל בכל מערכות החינוך של הציבור הדתי בארץ.
את התובנות שהגעתי אליהן ואת ההתמודדויות שהתנסיתי בהן תמצאו בספר זה.
לאורך כל הדרך, לצד מאבקים עם ספקנים למיניהם, זכיתי גם להכיר אנשים רבים וטובים שתמכו בי. היו אלה מנהלים מפקחים, בני משפחה ואנשים בעלי "ראש פתוח", שעודדו אותי ושאפשרו את הפעילות שלי. אזכיר חלק מהם:
בראש כולם: בני משפחתי, אישי — צבי, וילדיי — דוב יואל וציפי, הם ובני זוגם, הינם מיטב יצירתי. לאורך השנים היו איתי בעצה, בחוכמה ובהמון אורך רוח, גם בימים לחוצים שבהם לא יכולתי להקשיב להם.
גם את אבי, הרב דוב מעייני, שנפטר בעודי ילדה אזכיר. ממנו ירשתי את הנפש האמנותית-אמונית שלי. וגם אמי, שהייתה הבימאית הראשונה שלי בעודי ילדה, היא חלק מזה.
מתוך אנשי החינוך שתמכו בי ואפשרו לי מרחב פעולה אזכיר את הרב יצחק הדס, את מר שלמה צחי ואת מר מוטי סמט. מראשי החינוך הדתי אציין את ד"ר מתי דגן ז"ל, ויבד"ל ד"ר יעקב הדני, ד"ר ניסים אלייקים ומר יעקב כהן. מאנשי מכללת "אמונה": מר דב סילבצקי ז"ל, ויבד"ל מר עמוס ספראי, ראש מכללת אמונה, וכן פרופ' כרמי הורוביץ מחותני, שלמדתי ממנו רבות ושלא פסק לדרבן אותי להמשיך ללמוד. אזכיר את פרופ' בן עמי פיינגולד, שתמכני בעצתו, את פרופ' אלכסנדר שהפנה את תשומת ליבי לכרזה שפירסם הרב קוק בנושא התיאטרון, את פרופ' דן אלמגור שהעמיד לרשותי את החומר הקשור ליהודה סומו, את פרופ' יהודה מוראלי ואת אשתו שרה, אנשי תיאטרון מובהקים שהינם גם אנשי תורה ואמונה. כמו כן, הרב זאב סולטנוביץ, שאת רוחב דעתו וים הידע שלו העמיד לרשותי בשעות רבות של דיונים מחכימים.
תודה לעורך הראשון של ספרי, מר שמואל לרמן, ששיקול דעתו כעורך תמיד היה נכון. ולבסוף: חבריי וחברותיי בצוות מורי "אמונה", ותלמידיי ותלמידותיי שהלכו אחריי בנאמנות ויצרו יחד איתי את היצירה התיאטרונית החדשה שזכינו להיות חלק ממנה.
יבואו כולם על הברכה.
 
רבקה מנוביץ-מעייני