שרשראות ימים ומיתות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שרשראות ימים ומיתות
הוספה למועדפים

שרשראות ימים ומיתות

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תומר וינר כותב פרוזה וביקורת, חוקר ומאסטרנט בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב. מסיים לכתוב תיזה בנושא תופעות קאונטר-אינטואטיביות במבע היצירתי. מורה לספרות ומחנך בבי"ס תיכון. בין השאר, כותב בכתב העת האינטרנטי 'אלכסון' על פסיכולוגיה קוגניטיבית, מדעי המוח ופילוסופיה.

תקציר

קובץ סיפורים קצרים מיוחד ומעורר מחשבה. שמו מתאר את שלושת חלקיו: זרים הנקשרים בגורל משותף; קורותיהן של דמויות שונות ביום אחד, שלאחריו החיים לא ישארו עוד כפי שהיו; וסיפורים שבמרכזם הקץ, לעתים כטרגדיה ולעתים כהמשכם הטבעי של החיים.
 
הסיפור המרכזי באסופה מספר על המתרחש בארץ ימים לפני משאל עולמי ראשון אי-פעם של ארגון האו"ם. החוט המקשר הוא שטר של עשרים ש"ח, המחליף ידיים בין זרים-מכרים, שונאים-אוהבים, כולם יחד מהווים תמונת פנורמה של החברה בישראל. כמו בסיפורים אחרים בקובץ, השטר משמש את וינר לצאת בביקורת נגד הסדר הכלכלי-חברתי שבו אנו חיים, לפיו העשירים תמיד יהפכו לעשירים יותר, ולאחרים נותר רק להילחם על הפירורים.

פרק ראשון

עשרים
 
פרק 1
 
שמונה שתים שש אפס שתים תשע שש תשע שמונה חמש. קשיח, חלק, חד ובוהק, הוא נפלט מבעד לשיני המתכת החובקות, בעד הצוהר שנפתח בקול נקישה, מלווה בצלילי התרעה הבוקעים מן המכונה האוטומטית. שלומי דקל הושיט ידו בחשש ומשך את השטר החוצה, בדק ומצא כי אכן רק שטר אחד של עשרים שקלים חדשים יצא מהכספומט, וקילל את ריבונו של עולם. הוא חבט במסך המכונה באגרוף קמוץ, והתרחק ממנה בסלידה. הוא התקרב אל דלת הכניסה של הבנק ונעצר במרחק כמה מטרים ממנה. השומר המנומנם הביט בו לרגע וחזר לבהות בכביש. אין סיבה אפילו לטרוח, הם לא יתנו לו עוד כסף. עם השטר בידו הלך לקפה של ציון ליד כיכר רמב"ם.
"שילכו קיבינמאט הבנקים האלה והמדינה המסריחה הזאת!" שלומי הכריז עם כניסתו.
"הו הו, עוד אחד עם מצב רוח הגיע," העובד של ציון אמר ממקומו מאחורי הדלפק, תוך שהוא מקציף חלב.
שקט. רעש המכונה פסק. שלומי נותר עומד מול הבחור ורק הפנה ראשו הצידה אל ציון, שישב בשולחן הכי קרוב לטלוויזיה, נותן לו הזדמנות לעצור אותו או להעיר לעובד במקומו.
"בוא הנה, בחורצ'יק, איך קוראים לך? יא אללה שלך, בוא רגע לפה," אמר ציון, אבל המשיך להסתכל בטלוויזיה.
"יניב, קוראים לי יניב. נו, מה קרה עכשיו?" העובד שמט את הסמרטוט על הדלפק וניגש לשבת ליד ציון. "נו, מה?" הוא נראה כאילו הוא מתאמץ לשלוט בעצמו.
"מה קורה לך? איפה אתה חושב שאתה נמצא? עם החברים שלך בסנוקר?" ציון הפנה את מבטו אל יניב רק במילה האחרונה במשפט.
"לא, לא — מה פתאום, נו, מה? סתם, אומר." יניב חייך והסתכל בפניו של שלומי. "סליחה, לא התכוונתי..."
"ציון, הוא ממשיך להרגיז אותי, באמא שלי, זה לא ייגמר טוב." שלומי התקרב אל יניב וציון קם על רגליו ונעמד לפני העובד שלו.
"יאללה, לך!" ציון אמר לעובד שלו, תוך שהסתכל על שלומי ולכד את מבטו כדי להרגיע אותו. "נגמרה לך המשמרת של הבוקר. תחזור מחר, עם מחסום לפה שלך." ציון וידא ששלומי נרגע ונפנה אל יניב ושלח אותו הביתה.
"בוא הנה אחי, תירגע שלומי נשמה, לא קרה כלום. בוא תשב." שניהם התיישבו ותלו עיניהם במסך. תוכנית אקטואליה שעסקה במשאל האו"ם.
"מה זה?" ציון הצביע על השטר בידו של שלומי.
"זה מה שיש לי, אתה מבין את הבני זונות האלה?! עשרים שקל!"
"אל תדאג, נשמה, הכל יסתדר בעזרת השם. קצת סבלנות, משהו ייכנס, יהיה בסדר אחי." ציון טפח לשלומי על השכם.
"אפילו לא נכנסתי לדבר איתם, עם הבנק, ידעתי אין לי אפילו למה."
"יהיה בסדר נשמה." ציון שתה מהקפה שלו. "בוא, רוצה אני אכין לך קפה? מה בא לך?"
"לא, בחיי, אני אומר לך, איך נתתי להם להרוס לי ככה את החיים, לסיגל, ליהודה הבן זונה הזה, איך הוא דפק אותי.." שלומי דיבר בשטנה.
"עזוב, מה יש לך? מה אתה מדבר?" ציון ניסה טון תקיף יותר כדי לנער את שלומי.
שלומי לא הגיב.
"תראה," ציון ניסה גישה אחרת, "לפחות קיבלת שטר חדש ישר מהבנק," ציון לקח את השטר מידו של שלומי ובחן אותו מול עיניו. "בחיי, תראה," הוא קירב את השטר לאפו ואחר לאפו של שלומי, "תריח — לא חדש דנדש?! זה סימן טוב יא חביבי! זה סימן למזל — אתה תראה!" ציון הניח את השטר על השולחן ודחק בשלומי להגיד לו איזה קפה הוא רוצה. שלומי ביקש הפוך והתיישב.
הוא הסתכל על השטר המונח כך שדמותו של משה שרת פונה לעברו. הוא הבחין בכך שהציור עשוי מהאותיות מם ושין, ושאל את ציון אם שם לב לכך פעם. ציון ידע. שלומי התחיל לקרוא את הכתוב משמאל לדמותו של שרת. ציון הגיש לו את הקפה והתיישב, ושלומי אמר לו תודה. ציון הנמיך את העוצמה של הטלוויזיה בגלל הפרסומות.
"נכון שזה שטר חדש?" ציון שאל, נראה כמנסה להפיח מעט חיים בחברו.
"וואלה נראה ככה, כן. אתה אומר זה סימן טוב?" שלומי הרים את מבטו אל ציון.
"סימן מצוין אחי! אתה תראה.." ציון חייך והגביר את הטלוויזיה, ונפנה להקשיב לפרשן המדיני. הפרשן הציג את המתווה של התוכנית, כיצד יעבור המשאל באותו היום בכל העולם, מהם לוחות הזמנים המשוערים לביצוע, ואת התחזית הכלכלית למדינות המערב, במידה והחוק יעבור. הפגיעה בכוח הקנייה של הצרכנים היא בלתי נמנעת.
"עזוב אותך, אתה רואה? עוד מעט גם ככה הכסף הזה כבר לא יהיה שווה כלום, יהיה לך מטבע עולמי חביבי! איך הם אומרים קוראים לזה? מונדי?" ציון פנה לשלומי בחיוך.
"מוּנדוֹ, נראה לי." שלומי לגם מהקפה.
"נו, אתה רואה, עזוב אותך שקלים, דבר איתי במוּנדוֹ.." ציון צחק.
"ממש, אני כלב אם יש בארץ מאה אנשים שיסכימו לחוק הזה.. אפילו השמאלנים יפי־הנפש יודעים מה טוב בשבילם, ולא יסכימו לכזה דבר," שלומי אמר בביטחון.
"כן, הא.. בני זונות, יודעים להתבכיין על כל האפריקאים האלה והערבים וכל השטויות שלהם, אבל עכשיו מה? מה הם יגידו?" ציון הרים את קולו והנמיך את הטלוויזיה. "עזוב, זה חרטא, בטח האמריקאים האלה מפחדים מסין ורוסיה, שלא יעשו עליהם איזה מהלך, ובגלל זה הם דוחפים עכשיו את השטות הזאת… יודעים מראש שזה לא ילך, שזה סתם.."
"לך תדע, הכל יכול להיות," שלומי אמר ושתה מהקפה.
"איך ממשלה עולמית? אתה רוצה להגיד לי שהאמריקאים יתחלקו בדולרים שלהם עם הרוסים?! בחיים לא! אתה יודע מה, אולי הם מנסים לעשות קופה עם הקטע הזה של הכסף — אותו כסף בכל העולם.." ציון השתתק והדליק סיגריה, הוא הציע גם לשלומי שלקח אחת והודה לו.
"עזוב, בקיצור, אני צריך להשיג כאלה — מונדו, דולרים, יורו, שקלים — לא איכפת לי, אבל אני חייב להביא מכה." שלומי הזדקף בכיסאו, והחזיק את השטר מול עיניו, הוא קירבו עד שהצליח לקרוא את האותיות הקטנות. הוא הביט בציור של משה שרת וקרא בקול את סוף הקטע המודפס לצד הציור. "דגל זה, אליו נזעקו כל כוחות העם היהודי שנאבקו על גאולתם בארץ אבות, מבטא היום הזה את קוממיותנו השלמה, בהיותו מתנופף בגאון כדגל החמישים ותשעה במעגל הגדול הזה, המסמל את אחדותה ואת מיטב שאיפותיה של האנושות כולה."
"נו וואלה תראה, גם אז דיברו על האנושות כולה," ציון אמר בטון פסקני.
"כן, הא.. ממש," שלומי גיחך. הטלפון שלו צלצל והוא ענה לשיחה. בקשר לאיזו עבודה. שלומי הרחיק את הטלפון מראשו ונפנה אל ציון. "תביא לי רגע איזה נייר ועט אחי. איפה יש?"
"שמה, תחפש." ציון הצביע אל עבר עמדת הטלפון.
שלומי ניגש לעמדת הטלפון בקצה הדלפק, וחזר לשולחן. השטר עדיין היה מונח לפניו. שלומי רשם כמה פרטים על הנייר ומדי פעם הניח את העט ושיחק עם השטר בהיסח הדעת. לאחר שניתק את השיחה, שלומי נותר מהורהר, וקשקש על הנייר, מעביר קו מתחת לכמה מילים, מקיף את המחירים שהציע במסגרת, ומעבה אותה עוד ועוד.
"שלום אנשים, מה שלומכם?" לקוח קבוע של ציון נכנס לקפה הריק, מחייך אל בעל הבית חיוך רחב. הוא הביט בטלוויזיה המושתקת ואחר בשלומי המשרבט על השולחן וראשו מורכן. ציון בירך את הלקוח הוותיק שלו ודרש בשלומו.
"נו, הם כבר אמרו כמה זה שקל במונדו?" הלקוח התעניין בנעשה בתוכנית הטלוויזיה.
"וואלה, תאמין לי, אני כבר לא יודע מה הם אומרים, אם זה רק פרשנויות ותחזיות או שזה באמת.." ציון אמר והגביר את הטלוויזיה.
"נו, כמה זה במונדו?" הלקוח כאילו שאל את מסך הטלוויזיה, וביחד עם ציון הקשיב לתוכנית.
שלומי נדד בדעתו. הוא חשב על הגירושים מסיגל, ועל העסק שהיה לו עם יהודה ובתוך כך כתב על גבי השטר המונח מול עיניו, באותיות קטנות, "כמה זה במונדו?" בפינה השמאלית העליונה, בצד של שרת. לא היה לו מזל, אבל אולי עוד יהיה לו? הטלפון של הלקוח צלצל והחזירו למציאות, והוא קם ממקומו.
"תודה ציון, אתה נשמה טהורה." שלומי לחץ את ידו של ציון בחוזקה.
"אני תמיד פה בשבילך מותק שלי." ציון קרא אחרי שלומי המתרחק.
שלומי יצא מהקפה. בדרך עבר ליד דוכן פיס, וקנה חיש גד 'קזינו' בעשרים שקלים. המוכרת, המאופרת בהגזמה, הסתכלה על השטר שנתן לה.
"מה זה? קשקשו על זה." היא הראתה לשלומי את הכיתוב על השטר. הוא נזכר שכתב עליו בהיסח הדעת קודם.
"עזבי שטויות, קשקוש קטן, מה אני אעשה? אין לי שטר אחר." שלומי הביט בחבילת כרטיסי הגירוד, ואחר בעיניה של המוכרת.
היא נתנה לו כרטיס.
הוא הפסיד.

תומר וינר כותב פרוזה וביקורת, חוקר ומאסטרנט בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב. מסיים לכתוב תיזה בנושא תופעות קאונטר-אינטואטיביות במבע היצירתי. מורה לספרות ומחנך בבי"ס תיכון. בין השאר, כותב בכתב העת האינטרנטי 'אלכסון' על פסיכולוגיה קוגניטיבית, מדעי המוח ופילוסופיה.

עוד על הספר

שרשראות ימים ומיתות תומר וינר
עשרים
 
פרק 1
 
שמונה שתים שש אפס שתים תשע שש תשע שמונה חמש. קשיח, חלק, חד ובוהק, הוא נפלט מבעד לשיני המתכת החובקות, בעד הצוהר שנפתח בקול נקישה, מלווה בצלילי התרעה הבוקעים מן המכונה האוטומטית. שלומי דקל הושיט ידו בחשש ומשך את השטר החוצה, בדק ומצא כי אכן רק שטר אחד של עשרים שקלים חדשים יצא מהכספומט, וקילל את ריבונו של עולם. הוא חבט במסך המכונה באגרוף קמוץ, והתרחק ממנה בסלידה. הוא התקרב אל דלת הכניסה של הבנק ונעצר במרחק כמה מטרים ממנה. השומר המנומנם הביט בו לרגע וחזר לבהות בכביש. אין סיבה אפילו לטרוח, הם לא יתנו לו עוד כסף. עם השטר בידו הלך לקפה של ציון ליד כיכר רמב"ם.
"שילכו קיבינמאט הבנקים האלה והמדינה המסריחה הזאת!" שלומי הכריז עם כניסתו.
"הו הו, עוד אחד עם מצב רוח הגיע," העובד של ציון אמר ממקומו מאחורי הדלפק, תוך שהוא מקציף חלב.
שקט. רעש המכונה פסק. שלומי נותר עומד מול הבחור ורק הפנה ראשו הצידה אל ציון, שישב בשולחן הכי קרוב לטלוויזיה, נותן לו הזדמנות לעצור אותו או להעיר לעובד במקומו.
"בוא הנה, בחורצ'יק, איך קוראים לך? יא אללה שלך, בוא רגע לפה," אמר ציון, אבל המשיך להסתכל בטלוויזיה.
"יניב, קוראים לי יניב. נו, מה קרה עכשיו?" העובד שמט את הסמרטוט על הדלפק וניגש לשבת ליד ציון. "נו, מה?" הוא נראה כאילו הוא מתאמץ לשלוט בעצמו.
"מה קורה לך? איפה אתה חושב שאתה נמצא? עם החברים שלך בסנוקר?" ציון הפנה את מבטו אל יניב רק במילה האחרונה במשפט.
"לא, לא — מה פתאום, נו, מה? סתם, אומר." יניב חייך והסתכל בפניו של שלומי. "סליחה, לא התכוונתי..."
"ציון, הוא ממשיך להרגיז אותי, באמא שלי, זה לא ייגמר טוב." שלומי התקרב אל יניב וציון קם על רגליו ונעמד לפני העובד שלו.
"יאללה, לך!" ציון אמר לעובד שלו, תוך שהסתכל על שלומי ולכד את מבטו כדי להרגיע אותו. "נגמרה לך המשמרת של הבוקר. תחזור מחר, עם מחסום לפה שלך." ציון וידא ששלומי נרגע ונפנה אל יניב ושלח אותו הביתה.
"בוא הנה אחי, תירגע שלומי נשמה, לא קרה כלום. בוא תשב." שניהם התיישבו ותלו עיניהם במסך. תוכנית אקטואליה שעסקה במשאל האו"ם.
"מה זה?" ציון הצביע על השטר בידו של שלומי.
"זה מה שיש לי, אתה מבין את הבני זונות האלה?! עשרים שקל!"
"אל תדאג, נשמה, הכל יסתדר בעזרת השם. קצת סבלנות, משהו ייכנס, יהיה בסדר אחי." ציון טפח לשלומי על השכם.
"אפילו לא נכנסתי לדבר איתם, עם הבנק, ידעתי אין לי אפילו למה."
"יהיה בסדר נשמה." ציון שתה מהקפה שלו. "בוא, רוצה אני אכין לך קפה? מה בא לך?"
"לא, בחיי, אני אומר לך, איך נתתי להם להרוס לי ככה את החיים, לסיגל, ליהודה הבן זונה הזה, איך הוא דפק אותי.." שלומי דיבר בשטנה.
"עזוב, מה יש לך? מה אתה מדבר?" ציון ניסה טון תקיף יותר כדי לנער את שלומי.
שלומי לא הגיב.
"תראה," ציון ניסה גישה אחרת, "לפחות קיבלת שטר חדש ישר מהבנק," ציון לקח את השטר מידו של שלומי ובחן אותו מול עיניו. "בחיי, תראה," הוא קירב את השטר לאפו ואחר לאפו של שלומי, "תריח — לא חדש דנדש?! זה סימן טוב יא חביבי! זה סימן למזל — אתה תראה!" ציון הניח את השטר על השולחן ודחק בשלומי להגיד לו איזה קפה הוא רוצה. שלומי ביקש הפוך והתיישב.
הוא הסתכל על השטר המונח כך שדמותו של משה שרת פונה לעברו. הוא הבחין בכך שהציור עשוי מהאותיות מם ושין, ושאל את ציון אם שם לב לכך פעם. ציון ידע. שלומי התחיל לקרוא את הכתוב משמאל לדמותו של שרת. ציון הגיש לו את הקפה והתיישב, ושלומי אמר לו תודה. ציון הנמיך את העוצמה של הטלוויזיה בגלל הפרסומות.
"נכון שזה שטר חדש?" ציון שאל, נראה כמנסה להפיח מעט חיים בחברו.
"וואלה נראה ככה, כן. אתה אומר זה סימן טוב?" שלומי הרים את מבטו אל ציון.
"סימן מצוין אחי! אתה תראה.." ציון חייך והגביר את הטלוויזיה, ונפנה להקשיב לפרשן המדיני. הפרשן הציג את המתווה של התוכנית, כיצד יעבור המשאל באותו היום בכל העולם, מהם לוחות הזמנים המשוערים לביצוע, ואת התחזית הכלכלית למדינות המערב, במידה והחוק יעבור. הפגיעה בכוח הקנייה של הצרכנים היא בלתי נמנעת.
"עזוב אותך, אתה רואה? עוד מעט גם ככה הכסף הזה כבר לא יהיה שווה כלום, יהיה לך מטבע עולמי חביבי! איך הם אומרים קוראים לזה? מונדי?" ציון פנה לשלומי בחיוך.
"מוּנדוֹ, נראה לי." שלומי לגם מהקפה.
"נו, אתה רואה, עזוב אותך שקלים, דבר איתי במוּנדוֹ.." ציון צחק.
"ממש, אני כלב אם יש בארץ מאה אנשים שיסכימו לחוק הזה.. אפילו השמאלנים יפי־הנפש יודעים מה טוב בשבילם, ולא יסכימו לכזה דבר," שלומי אמר בביטחון.
"כן, הא.. בני זונות, יודעים להתבכיין על כל האפריקאים האלה והערבים וכל השטויות שלהם, אבל עכשיו מה? מה הם יגידו?" ציון הרים את קולו והנמיך את הטלוויזיה. "עזוב, זה חרטא, בטח האמריקאים האלה מפחדים מסין ורוסיה, שלא יעשו עליהם איזה מהלך, ובגלל זה הם דוחפים עכשיו את השטות הזאת… יודעים מראש שזה לא ילך, שזה סתם.."
"לך תדע, הכל יכול להיות," שלומי אמר ושתה מהקפה.
"איך ממשלה עולמית? אתה רוצה להגיד לי שהאמריקאים יתחלקו בדולרים שלהם עם הרוסים?! בחיים לא! אתה יודע מה, אולי הם מנסים לעשות קופה עם הקטע הזה של הכסף — אותו כסף בכל העולם.." ציון השתתק והדליק סיגריה, הוא הציע גם לשלומי שלקח אחת והודה לו.
"עזוב, בקיצור, אני צריך להשיג כאלה — מונדו, דולרים, יורו, שקלים — לא איכפת לי, אבל אני חייב להביא מכה." שלומי הזדקף בכיסאו, והחזיק את השטר מול עיניו, הוא קירבו עד שהצליח לקרוא את האותיות הקטנות. הוא הביט בציור של משה שרת וקרא בקול את סוף הקטע המודפס לצד הציור. "דגל זה, אליו נזעקו כל כוחות העם היהודי שנאבקו על גאולתם בארץ אבות, מבטא היום הזה את קוממיותנו השלמה, בהיותו מתנופף בגאון כדגל החמישים ותשעה במעגל הגדול הזה, המסמל את אחדותה ואת מיטב שאיפותיה של האנושות כולה."
"נו וואלה תראה, גם אז דיברו על האנושות כולה," ציון אמר בטון פסקני.
"כן, הא.. ממש," שלומי גיחך. הטלפון שלו צלצל והוא ענה לשיחה. בקשר לאיזו עבודה. שלומי הרחיק את הטלפון מראשו ונפנה אל ציון. "תביא לי רגע איזה נייר ועט אחי. איפה יש?"
"שמה, תחפש." ציון הצביע אל עבר עמדת הטלפון.
שלומי ניגש לעמדת הטלפון בקצה הדלפק, וחזר לשולחן. השטר עדיין היה מונח לפניו. שלומי רשם כמה פרטים על הנייר ומדי פעם הניח את העט ושיחק עם השטר בהיסח הדעת. לאחר שניתק את השיחה, שלומי נותר מהורהר, וקשקש על הנייר, מעביר קו מתחת לכמה מילים, מקיף את המחירים שהציע במסגרת, ומעבה אותה עוד ועוד.
"שלום אנשים, מה שלומכם?" לקוח קבוע של ציון נכנס לקפה הריק, מחייך אל בעל הבית חיוך רחב. הוא הביט בטלוויזיה המושתקת ואחר בשלומי המשרבט על השולחן וראשו מורכן. ציון בירך את הלקוח הוותיק שלו ודרש בשלומו.
"נו, הם כבר אמרו כמה זה שקל במונדו?" הלקוח התעניין בנעשה בתוכנית הטלוויזיה.
"וואלה, תאמין לי, אני כבר לא יודע מה הם אומרים, אם זה רק פרשנויות ותחזיות או שזה באמת.." ציון אמר והגביר את הטלוויזיה.
"נו, כמה זה במונדו?" הלקוח כאילו שאל את מסך הטלוויזיה, וביחד עם ציון הקשיב לתוכנית.
שלומי נדד בדעתו. הוא חשב על הגירושים מסיגל, ועל העסק שהיה לו עם יהודה ובתוך כך כתב על גבי השטר המונח מול עיניו, באותיות קטנות, "כמה זה במונדו?" בפינה השמאלית העליונה, בצד של שרת. לא היה לו מזל, אבל אולי עוד יהיה לו? הטלפון של הלקוח צלצל והחזירו למציאות, והוא קם ממקומו.
"תודה ציון, אתה נשמה טהורה." שלומי לחץ את ידו של ציון בחוזקה.
"אני תמיד פה בשבילך מותק שלי." ציון קרא אחרי שלומי המתרחק.
שלומי יצא מהקפה. בדרך עבר ליד דוכן פיס, וקנה חיש גד 'קזינו' בעשרים שקלים. המוכרת, המאופרת בהגזמה, הסתכלה על השטר שנתן לה.
"מה זה? קשקשו על זה." היא הראתה לשלומי את הכיתוב על השטר. הוא נזכר שכתב עליו בהיסח הדעת קודם.
"עזבי שטויות, קשקוש קטן, מה אני אעשה? אין לי שטר אחר." שלומי הביט בחבילת כרטיסי הגירוד, ואחר בעיניה של המוכרת.
היא נתנה לו כרטיס.
הוא הפסיד.