רציתי לנשק לך בשדה החרציות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
רציתי לנשק לך בשדה החרציות
מכר
מאות
עותקים
רציתי לנשק לך בשדה החרציות
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

רציתי לנשק לך בשדה החרציות

4.5 כוכבים (8 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

אביבה אברון

אביבה אברון היא אדריכלית וצלמת, חיה עם בת-זוג ואם לילדה. במשך שנים כתבה סיפורים וכתבות קצרות, שהתפרסמו בעיתונים שונים וכן בעיתון של הקהילה הלסבית-קלף חזק.

תקציר

רציתי לנשק לך בשדה החרציות הוא סיפור סוחף ומרגש על אילה ודניאלה, שהידידות ביניהן הופכת במהלך סופשבוע גורלי לרומן סוער. מאותו רגע חייהן אינם יכולים לחזור ולהיות כפי שהיו. בתיאור אמיץ ומעורר הזדהות, משולב בקטעי יומן רבי-עוצמה, מתעדת דניאלה את סיפור אהבתן ואת המשבר אליו היא נקלעת בעקבות הקשר עם אילה. בתהליך איטי וכואב היא מתחילה לשאול שאלות על מהות הזהות המינית ועל המשמעות של להיות שונה. לראשונה בחייה היא עושה מאמצים להכיר נשים, לבקר במקומות שבהם לא היתה מעולם, אך תמיד נמשכה אליהם. הסיפור עוקב אחר הקשיים האמיתיים והדמיוניים הכרוכים באהבה שונה בתוך החברה בה אנו חיים; אחר הצורך האישי החזק יותר מאהבה-הצורך להמשיך להיות כמו כולם; אחר התהליך המטריד והמסעיר של גילוי נטייה מינית שונה. אביבה אברון היא אדריכלית וצלמת, חיה עם בת-זוג ואם לילדה. במשך שנים כתבה סיפורים וכתבות קצרות, שהתפרסמו בעיתונים שונים וכן בעיתון של הקהילה הלסבית-קלף חזק. זהו ספרה הראשון

פרק ראשון

פרק ראשון

״את יודעת, למעשה ידעתי שבאילת יקרה בינינו משהו.״
״מה? את סתם אומרת, אני לא מאמינה.״
״אני מקניטה אותך קצת, כן, אבל גם ידעתי. היו סימנים, הרבה סימנים.״
״איזה סימנים? אי־אפשר היה לדעת. זה היה מפתיע מה שקרה. גם את הופתעת. ככה חשבתי...״
הרהורים שקטים נפרשו בינינו.
״איך יכול להיות שאת ידעת ואני לא?״
״את לא העזת לדעת. לא העזת לראות את הרגשות שלך, ובטח לא את שלי. אני לא הופתעתי ממש ממה שקרה, הופתעתי ממה שהרגשתי.״
שכבנו על עשב רך וגבוה שהשתטח לכל אורכו תחת משא גופנו, זרועותי משולבות תחת עורפי, ראשך נשען על כף ידך. השמים היו תכולים, צחים, וסביבנו הרוח עירסלה בעדינות שיבולים צפופות המגיעות עד גובה המותניים. דממה עטפה אותנו, מנוקדת מדי פעם בציוצים רמים של ציפורים חולפות. דברייך הידהדו במוחי, לא נתנו לי מנוח. הטרידה אותי המודעות שלך לעומת העיוורון שלי, הטריד אותי שידעת הכול ולא דיברת עד כה.

נסענו דרומה, לאילת.
חיכית לי ליד הכניסה לביתך, בתוך עיגול האור החיוור שפנס הרחוב סימן על המדרכה, למרגלותייך תיק צד ענק, לגופך טי־שירט ומכנסיים לבנים, ארוכים.
״בואי, שימי את הדברים שלך על הספסל האחורי, יש המון מקום,״ אמרתי ופתחתי למענך את הדלת האחורית. ״זהו?״ שאלתי, ״נזוז?״
הינהנת. התנעתי. רעש המנוע הפר בגסות את דממת הלילה.
״שעה מוזרה,״ אמרת. ״מזמן לא יצאתי לדרך באמצע הלילה.״ ״גם אני לא,׳׳ חייכתי בחשכה.
כעבור דקות ספורות, הצטרפו אלינו השאר בצומת מסובים, וללא השתהות נוספת הפלגנו לדרכנו - שישה אנשים, חמישה כלבים, שלוש מכוניות - כשפנינו לאילת.
היינו די רעננות למרות שיצאנו מתל־אביב בשלוש לפנות בוקר, כמעט ללא שינה. שעה ארוכה שתקנו, החשכה לא מעודדת שיחה, העיניים התאמצו לראות את הדרך, לעקוב מסונוורות אחר פס הצבע הצהוב המתפתל כיצור חי בשולי הכביש. מדי שעה התחלפנו בנהיגה כדי לשמור על עירנות. שתי המכוניות האחרות נסעו לפנינו או אחרינו, בלתי מורגשות לחלוטין, מדי פעם חלפה אחת מהן על פנינו, מישהו ניפנף לנו בידו ואנחנו החזרנו נפנוף. לכל אלה היה צורך במילים מועטות בלבד, כאילו שמרנו על המילים לדברים החשובים יותר.
רק במבואות באר־שבע הישנה שברת את השתיקה עם סיפור קטן שקרה לך בדרום־אמריקה. לי היה קשה להיפרד מהשקט ומחשבותי תעו, אבל לך היה עוד סיפור מהטיול, ועוד אחד, ועוד אחד. התקשיתי להתמקד בך אבל חוויותייך הטריות לא הרפו, התדפקו ללא הרף על קירות תשומת־ליבי, והתחלתי להקשיב לך, בסקרנות התחברתי אלייך ואל הסיפורים ואל מה שהחסרנו בתקופה הארוכה שלא התראינו בה.
לאט לאט נעלמו הכוכבים, השמים החלו להתבהר, התחיל יום חדש. הזמן חלף במהירות, וכך גם מיליוני גרגרי האספלט השחורים, שחלפו במהירות של מאה קמ״ש מתחת לצמיגי הגומי של המכונית ובעצם לא זזו כלל ממקומם.
״הבאתי הרבה קלטות. נשמע משהו?״ נזכרתי ובחרתי מהתיק הגדוש דברים שאני אוהבת. שמתי מוזיקה יוונית סוערת שמתחברת היטב לנסיעות ולטיולים, ואחר־כך את מריה פַארַנְדוּרִי שרה תיאודורקיס. צלילי מאטהאוזן השתלטו על חלל המכונית הקטנה - המוזיקה היתה חדשה בשבילך, ואילו אני מתרגשת ממנה בכל פעם מחדש. מריה פארנדורי נפלאה. עוצמתה נדירה. קולה עמוק וצלול. היצירה סוחפת, מקפיצה את הרגליים בתיפוף קצוב. הצלילים טיפסו על קירות הבראשית של המכתש, התנגשו בראשי הגבעות הלבנות, וכשהצלילים האחרונים נמוגו שתינו התנשפנו כלאחר מאמץ אדיר. דקות ארוכות לאחר מכן לא השמענו הגה.
חיטטתי בתיק והוצאתי קלטת של מרסדס סוֹסָה. היא שרה עם חוה אלברשטיין בהופעה משותפת. בית בספרדית ובית בעברית, קולותיהן העשירים התמזגו זה בזה עד כי לא ניתן להבחין מי היא מי, והייתי גאה על כך שקולה של חוה אלברשטיין שלי דומה כל־כך לזה של מרסדס סוסה. וכשהן שרו בסוף יחד, הדמיון המפתיע בקולותיהן צימרר את עורי. הקהל יצא מגדרו במחיאות כפיים קצובות במשך שניות ארוכות, ואני הצטרפתי בטפיחה קצבית על ההגה באצבעותי. לרגע הסרתי את המבט מהכביש, הבטתי בך בעיניים לחות ומחיאות הכפיים עוד סערו סביבנו. הבחנת במבטי, חייכת, עינייך הכחולות הביטו בי בחום.
״זה פשוט נפלא,״ אמרת, ופתאום הרגשתי קרובה אלייך ואל עינייך המחייכות. החזרתי חצי חיוך והרגשתי באי־נוחות את הלחלוחית בעיני ואת עורי המצטמרר, והשבתי במהירות את מבטי אל הדרך. ״המוזיקה הזאת מרגשת,״ אמרתי לעצמי ושבתי להתרכז בנהיגה.
הבוקר רק התחיל להתעורר סביבנו, השמש ליטפה את ההרים בגווני שחר אדמדמים. המכונית חתכה במהירות את הדממה המדברית, הפרידה לשניות ספורות בין שמיכת האוויר הוורדרדה לבין חיוורון המדבר, המתאחדים שוב מאחריה.
בחושים מחודדים, בקצות עצבים חשופים, דהרנו בפיאט הלבנה שלי דרומה־דרומה, ולא רציתי שהדרך תיגמר, ולא רציתי שהמוזיקה תיגמר, ולא הבאתי את המחשבות האלה אל סף ההכרה, והמילים שוטטו סביב עניינים שבשגרה ובמה שנעשה באילת ואיך נשתלב בתוכניות של חבורת האנשים והכלבים.
בעשר בבוקר כבר באילת, נפרדנו מכולם, פנינו למלון הקטן, קיבלנו מפתח ועלינו לחדר שהוזמן מראש.

לא האמנתי שתבואי איתי לנסיעה הזאת. מה לך ולתערוכת כלבים באילת. נכון, גם לי לא היה כלב. אבל אני רציתי לנסוע עם תמר, החברה הכי טובה שלי וגם השותפה שלי במשרד לתכנון אדריכלי.

באחד הבקרים, כשכבר התיישבתי לעבוד על יד שולחן השירטוט שלי שמעתי את תמר נכנסת עם הכלבים שלה.
״אנחנו עושים תערוכת כלבים באילת,׳׳ קראה אלי בהתלהבות כבר ממפתן הבית. הכלבים הקדימו אותה, שעטו אלי לחדר העבודה לברך אותי בברכת בוקר טוב. מקס ליקק את כף ידי בהתלהבות ובוני קישקש במרץ בזנבו ומייד פרש לשכב על המרצפות הקרירות בכניסה לבית, מתנשף בכבדות. תמר הופיעה בפתח החדר, מחייכת, שערה השחור פזור על כתפיה, משקפי השמש קבועים עדיין על עיניה, שפתיה נוצצות בגוון אדום בהיר. לבשה מכנסיים שחורים רחבים וטי־שירט שחור ארוך. חייכתי אליה.
״בוקר טוב,״ אמרה.
״בוקר טוב. את נראית נחמד עם השחור הזה,״ אמרתי, והבחנתי שמכנסיה השחורים כבר מכוסים פרווה בהירה של כלבים.
״מה לעשות,״ הפטירה והראתה בידיה כלפי מטה. ״ככה זה כשחיים עם כלבים. מייד אנקה את זה.״ זרקה את התיק על שולחן העבודה שלה וצנחה על הכיסא מולי.
״מה החדשות?״ התעניינתי.
״אנחנו עושים תערוכת כלבים באילת. אתמול בערב באסיפה החלטנו על זה. תגידי, השארתי פה אתמול סיגריות?״
זרקתי מבט מסביב. ״לא ראיתי. מי זה החלטנו?״
התכופפה לשלוף מהתיק קופסת טיים מקומטת ובדקה את תוכנה. ״יש לי רק עוד שתיים, מעצבן. התאחדות הכלבנים והחוג לרועים גרמניים.״
״אמרת אילת? מי יטרח לנסוע חמש שעות עם כלבים בשביל תערוכה?״
״יהיו לא מעט כאלה, את תראי,״ אמרה בביטחון תמוה. ״זה גם מין מחווה לדרומיים, שבדרך־כלל אין להם אפשרות להשתתף בתערוכות האלה במרכז. פעם אחת שיהיה אצלם.״
״את נוסעת?״ שאלתי.
״בטח. זו הזדמנות טובה שמקס שלי יקבל אליפות ישראל. חסר לו רק ניצחון אחד על הזכרים והוא יהיה אלוף.״
״מי עוד נוסע?״ כבר התחלתי להרגיש נטושה.
״כולנו, כל החבורה שאת מכירה, וגם כל הכלבים. חמישה. הם ינצחו שם בקלות. תבואי איתנו?״ היא לא שכחה אותי. ״נארגן לינה באחד מבתי־המלון שמוכנים לקבל גם כלבים,״ אמרה. ״עוד לא ממש קיץ אז אין בעיה להשיג מקומות במחיר סביר. חשבנו שאני אסע עם גדי במכונית שלו ואנחנו לוקחים גם שני כלבים. כבר שאלתי אותו אם יש מקום גם בשבילך. הוא אמר שכן, שהמכונית גדולה. תבואי?״
״לא יודעת,״ היססתי. ״אני צריכה לחשוב על זה קצת. תני לי יום.״
רציתי מאוד לנסוע איתם. אהבתי את תמר. הווי הכלבים שהיא התעסקה בהם היה קרוב לליבי, והכרתי היטב את כל החבורה ואת הכלבים הגזעיים והמטופחים שלהם. מצד שני, רעיון הישיבה הממושכת על יד שני כלבים גדולים, מלקקים ומתרפקים, בספסל האחורי של מכונית משפחתית הרתיע אותי מאוד. גם לא היה לי עם מי לחלוק חדר באילת. תמר תיכננה להיות עם גדי ולא איתי, אפילו שאין ביניהם כלום, לדבריה.
לאחר מחשבה הצעתי לך להצטרף. עדיין היססתי. לא חשבתי שתסכימי לנסוע איתי לאילת לטיול של יומיים בהתראה כזו קצרה. למרות שהיינו חברות טובות היו לך הרבה סיבות מוצדקות לא לבוא; רק חזרת מטיול ארוך בדרום־אמריקה לפני כמה ימים וגם לא טיילנו מעולם ביחד. המחשבה להזמין אותך היתה כה יוצאת דופן שלא העזתי לקוות שתסכימי, והסכמת.

בנסיעה השיחה זרמה בקלילות, דיברנו על מוזיקה ועל מדבר ועל טיולים ועל בחורים ובכל זאת היית קצת משונה בעיני; כל הזמן התמרחת במיני קרמים: לפנים, לידיים, לרגליים, נגד שיזוף, נגד ייבוש. וכשלא התמרחת הלכת לשירותים שוב ושוב בגלל דיאטת ירקות קפדנית ומטורפת שעשית מזה מספר ימים.
״את כל הזמן עסוקה בגוף שלך,״ צחקתי משועשעת, ומייד היה לך הסבר מדעי מפורט על העור הבהיר שלך וחיוך מתנצל בקצות שפתייך והתופעה התחברה לי איתך לאט לאט וכל זה כבר לא נראה לי זר ומשונה וכשיצאת מהמקלחת במלון, שוב התמרחת בקרם גוף בריח נרקיסים, לבשת חולצת טריקו כחולה ותחתונים לבנים, והשתרעת לידי במיטה.
המזגן כירסם בחריצות את הדממה ואנחנו שכבנו לנוח במיטה הזוגית בתנוחה מכונסת, מביטות בדממה האחת בעיני רעותה.
כעבור כמה שניות וחיוך נבוך, לקחתי את ידך בידי ואחזתי בה, אחזתי בה חזק וכל העולם סביבי נמוג, נעלם, יחד עם החדר במלון ויחד עם מנגנוני ההישרדות הקשוחים שלי. כל כולי, כל האנרגיה, הכוח והעוצמה הרגשית שלי, הכול התרכז בידך השבויה בין אצבעותי, חזק. ידך בידי, לא להרפות, לא לחשוב, לא לתת לשום הגיג או ספק לגרום לי להרפות מהקשר הפיזי הקטן הזה שיצרתי עם ידך. היד כבר כאבה לי מהאחיזה המאומצת, רעדה, וידעתי שאיני יכולה לנוע כלל, הייתי מאובנת, משותקת לחלוטין. לא היה לי מושג למה ידך בידי ואיך אני יוצאת מזה ומה יקרה הלאה.
הסתכלת עלי, מנסה לקרוא אותי, מרגישה את הרעד הגובר בידי ואת חוסר־האונים המוחלט שלי.
עבר נצח עד שדיברת.
״דניאלה,״ אמרת בלחש, ״דניאלה, אנחנו חברות טובות, קרובות. אני יודעת שאני יכולה לסמוך עלייך יותר מאשר על כל אדם אחר.״ שמעתי בקולך רכות ואהדה, והסתכלתי בחיבה בראשך העטור שיער שחור המונח בשלווה על הכרית שלצידי, סקרתי את פנייך, ששלווה מיסתורית אפפה אותם והרגשתי שאני מתחילה להשתחרר, להפשיר.
״דניאלה,״ הוספת בקול שקט, ״לא ניתן לזה לקרות. חבל. זה לא שווה את זה.״
האזנתי לך בתשומת־לב ולא הבנתי לגמרי על מה את מדברת. מה זה, זה? אולי חשבת שניסיתי להתחיל איתך. אבל רק אחזתי בידך, לא התכוונתי לכלום. לא אומרת מלה מכל המחשבות שבראשי, אך עצב של השלמה יורד עלי ודמותך מתרחקת וקטנה נגד רצוני לתוך ערפל סמיך.
אני שומעת אותך אומרת, ״דניאלה, אנחנו לא ניגע, כי נצטער על זה כל החיים.״
כף ידך עוד אחוזה באצבעותי, דברייך מתדפקים על חומות מוחי ואני מסרבת להבין, לא רוצה לתת לך לחמוק ממני, ואצבעותי המפשירות לאיטן עוד אוחזות בידך כבקרש הצלה אחרון. לפתע, אני קולטת על מה את מדברת ומבוכה מציפה אותי. אני נזכרת שעל הקשרים שלי עם נשים את יודעת הרבה יותר ממה שהייתי רוצה שתדעי ברגע זה. אני קולטת פתאום בבהלה שאולי עשיתי משהו שגרם לך לחשוב שלא רק בידך אני רוצה לגעת.
מבוכה איומה.
כאבני ברד קשות ומכאיבות ניתכות עכשיו בתוכי כל המילים שהצלחתי להכניע עד כה ומצמררות את עורי. מה עשיתי. למה הסתכנתי ככה, הרי לא הייתי מעלה על דעתי להתחיל איתך, אני חושבת, ואני שומעת את עצמי שואלת פתאום בקול צרוד וזר, ״היה לך ניסיון כזה בעבר, עם אשה?״ ואת מספרת לי על ניסיון טיפשי שהיה לך לפני שנים עם חברה של חבר, והמילים נשמעות לי רחוקות, אבל עינייך הכחולות רכות, והבל נשימתך על פני, וגופך נצמד לגופי בעדינות אך בהחלטיות, וידי מהססות, נחלצות להקיף אותך ואני אוחזת בך כמו בכלי עדין ושברירי, ללא ניע, נרגשת עד דמעות מגופך הצמוד אלי, נושמת אותך, לומדת אותך, מקרבת אותך אל גופי. אני לא מבינה, לא מאמינה, וידי עצמאיות, מתחילות לנוע על גבך וללטף אותך לאט, ברכות, בחושניות, וגופך נענה לי, נצמד אלי. אני מחליקה בהיסוס את ידי מתחת לחולצתך, מתחת לטריקו הכחולה שלך, והעור שלך חלק ונעים ואני נושמת לראשונה את ניחוח שערך וחשה את מגעו המשיי על פני. את מתחילה לגשש, בתנועות איטיות מתחילה לגעת ולגלות את גופי, ליבי הולם בחוזקה, אני לא זזה עכשיו, אפילו לא תנועה קטנה, עוקבת בנשימה עצורה אחר ידייך החוקרות את גופי, אחר נתיב אצבעותייך על גבי, על כתפי, על צווארי, אחר המבט הרך והמרוכז שבעינייך ואחר שפתייך הלחות, הפשוקות. זרועותי עוטפות אותך שנית, אצבעותי נעות על גבך הקטיפתי, נעות ומגששות לאט ובזהירות כמו סייר בארץ לא נודעת, אורגות מארג מופלא.
את אומרת לי פתאום: ״רשת.״
״מה?״ התרחקתי קמעה והסתכלתי בך בתמיהה.
״את עושה לי נעים על הגב,״ הסברת לי, ״כמו רשת, תמשיכי.״
אני ממשיכה ללטף אותך ואת מנסה לתאר באוזני את תנועת האצבעות, לבדוק מה יוצר את התחושה המטריפה, למה זה כל־כך נפלא, ואת מתמכרת לרשת הנבנית על גבך, על עורך. אחר־כך שאלת אותי שוב ושוב איך עשיתי את זה ואף פעם לא ידעתי את התשובה, ותמיד לחשתי מלמול מתוק וטיפשי על חיבה וביטחון. הרי אין לי מילים לכל אותן תחושות שעברו לקצות האצבעות ועטפו אותך בתשומת־לב, בסובלנות וברכות.
מגע גופך עוטף אותי בשיכרון נעים ואז מפתיעה אותי שאלתך, ״את רוצה אותי?״ ואני, עוד עיוורת למשיכה אלייך, אומרת ״לא, אני לא חושקת בך, רק נעים לי איתך.״ ודמותה של תמר מבזיקה לרגע מול עיני, זכרון המשיכה אליה מקבל ממשות כואבת שאותה אני מגרשת. ידי יוצאות לגעת בשדייך, בעיניים עצומות חופנת שד בכף ידי, לשה בעדינות את הגבעה הגמישה, מקיפה אותה שוב ושוב באצבעות רגישות, נעה כלפי מעלה לכיוון הפטמה. הפטמה הכהה מתקשחת במהירות במגע אצבעותי, ראשך נזרק לאחור, ידייך חובקות אותי, וזרמים חמים, מהירים, כבר מאיימים לקחת ממני את השליטה בגופי. את דרוכה לצידי בציפייה, פטמתך המגורה בפי, ממלאה אותי עונג מתוק, גופך מתקשת לקראת גופי, מחפש את קירבתי. ידך זוחלת בשיפולי בטני, מהססת בין רגלי, רוטטת אל התחושה החדשה ועם זאת כל־כך מוכרת של התרגשות נשית. ואני מתמכרת לסחרור שידייך ושפתייך גורמות לי, ליופיו של גופך על עורי, על גופי.

* * *

לארוחת־צהריים יצאנו עם תמר, גדי והחברים שנוכחותם נשכחה ממני לחלוטין לשעות מספר, וכבר היינו עטופות יחד בסוד גדול שעוד לא הספקנו לעבד.
״איך המלון שלכם? החדר?״ שאלתי את תמר כשישבנו לאכול במסעדה.
״בסדר. רק קצת מיושן וקצת מרופט,״ אמרה תמר.
״בסדר,״ הצטרף גדי לשיחה. ״מקס חושב שהכורסה טעימה במיוחד ובאסלה יש מים מצוינים - הכלבה שלי מאוד אוהבת לשתות משם. בסדר. בסדר גמור המלון.״ הוא עשה תנועות כרסום ולעיסה בצד אחד של הפה כדי להדגים את מעשי הכלבים.
צחקתי.
״כן, המלון טוב, גם קיבלנו מחיר מצוין,״ סיכמה תמר, וגדי התווכח בקולניות עם המלצרית על הטמפרטורה של המים הלא קרים שהביאה בקנקן.
״והכלבים, תמר?״ התעניינתי ודמיוני קפץ אל זכרון גופך ואל זרועותייך.
״הכלבים בסדר, גדי כבר סיפר לכם, הם מרגישים ממש טוב.״ תמר נגסה ברעבתנות בלחמניה הטרייה והריחנית המרוחה בחמאת שום.
״החלטנו לא להוציא אותם לחום הזה,״ הוסיפה, ״שיהיו בכושר מחר בבוקר, בתערוכה.״
שמעתי את תמר מדברת אלי אבל מחשבות אחרות כבר התרוצצו במוחי כאחוזות תזזית; חשבתי על כמה שהיה לי נפלא איתך, ועל כך שזה אסור, ושמעולם לא הרגשתי ככה, ושלעולם לא נעשה את זה יותר. כל מחשבותי זרמו אלייך והמזלג שלי ניקר בהיסח הדעת בין עגבניות השרי החצויות לבין עלי החסה הפריכים המונחים בצלחת שלפני.
זכרון השעות האחרונות במחיצתך העלה סומק על פני והרגשתי שהאוזניים שלי חמות, בוערות. לעזאזל, חשבתי. שום דבר אני לא יכולה להסתיר. הגוף שלי מלשין מייד. תמר תראה את הסומק, תראה את הניצוץ הזה שזורח בעיניים שלי. תמר בוודאי תשים לב שקרה לי משהו. אני לא יכולה להסתיר ממנה הרבה.
״דניאלה,״ פנתה אלי תמר.
״מה?״ קפצתי.
״חשבנו ללכת לים אחר הצהריים. תבואו גם?״ חייכה אלי בידידות.
הרמתי אלייך עיניים ומצאתי אותך בוהה בצלחת שלפנייך.
״כן,״ עניתי, ״נבוא.״
תהיתי איך את מרגישה עכשיו ולא העזתי לחפש את התשובה בעינייך, פחדתי יותר מדי מהכחשה ומדחייה, ולא העזתי לחייך אלייך, גם לא בסתר.
ותמר לא שאלה כלום.
כאשר נמלטנו חזרה לחדר הממוזג שהיה רק שלנו, נעלמו כל החששות והפחדים ושוב התמזגנו באהבה ונרדמנו בחיבוק מפותל כשאנחנו מגוננות על אהבתנו הטרייה והמטורפת. מגוננות עליה, עדיין בלי להכיר את כלי הנשק הנבזיים של האויב, אלה היודעים לתקוף בנקודות תורפה אותן לא הכרנו, בכלים הרסניים, שמפניהם לא ידענו להתגונן.

בנסיעה לתל־אביב דיברנו מעט, כל אחת התכנסה ברגשותיה ובמחשבותיה. הרגשתי קרובה אלייך אבל עדיין לא ידעתי איך נמשיך הלאה בחיינו אחרי מה שקרה. בחוץ כבר החל להחשיך וכביש הערבה היה שומם, ואני שמחתי להפנות את מחשבותי לנהיגה וליופיים של הרי אדום המתלהטים בכתום, בוורוד ובסגול של שעת בין הערביים.
לפתע, הנחת את ידך ברכות על ירכי, לצרוב דרכה בעד למכנס, אל עורי. נשימתי קצרה מתדהמה. ושוב הצטמצם העולם ליד, ירך והולם הלב. ואני לא רציתי לדעת יותר.
אבל אז דיברת. במילים קמצניות סיכמת שמה שהיה היה, ומה שקרה באילת שייך לאילת, ואת הטירוף הזה של אהבת נשים נזכור כחוויה מסעירה אך מקומית. אמרת לי שהרפתקה כזו לא מתאימה לחיים שלך - שלא תוכלי להרים עיניים לעולם החיצון ולומר, זאת אני - ולא ניקח אותה איתנו לעיר הגדולה ולחיים שלנו. ההחלטה שלך נשמעה באוזני אחראית, שקולה וכואבת, החלטה שתחזיר אותנו לשגרת היומיום - משימה קשה אך אפשרית.
כשנפרדנו לדרכינו, בתל־אביב, קולך היה חנוק מדמעות. הר של עצב עמד בינינו והידיים נמשכו לאמץ אותך אלי בפעם האחרונה.

בלילה לא נרדמתי. בלילה רציתי רק להיות איתך.
למחרת הייתי במשרד האדריכלות שבביתי, תמר רכנה על שירטוט כלשהו ליד השולחן שמולי. שוחחתי איתה שיחות מנומסות. עניתי לה תשובות שטחיות. העיפרון שבידי לא הצליח להתוות אפילו קו ישר אחד. גם לא הצלחתי להקשיב לתיאורים המתלהבים של תמר מההצלחות בתערוכה באילת. בעצם רק בכיתי כל היום בסתר, בלב. בכיתי על אהבה שמתה עוד לפני שנולדה, על כך שלא אהיה איתך יותר לעולם. בכיתי על זה שאין לי אומץ להציע לך את אהבתי, שאין לי מילים שאוכל לפתות אותך בהן וכל כוחי בידיים שמבכות את מה שאסור לגעת בו.
באותו ערב נפגשנו. ״אני חייבת,״ אמרתי לך בטלפון וטסתי לביתך במהירות מופרזת.
״זה היה אחד הימים הקשים בחיים שלי,״ סיפרת לי. ״לא יכולתי להתרכז בעבודה, לא יכולתי לעשות כלום. רק מצאתי את עצמי מביטה בטלפון אינספור פעמים. לא יכולתי לשאת את הגעגועים ואת התסכול. קרה לנו באילת דבר נפלא. אני לא יכולה להפסיק לחשוב על זה שמעולם לא הרגשתי כל־כך טוב.״
התחבקנו ארוכות.
״זו סטייה,״ הוספת בלחישה כעבור זמן מה, בעוד אצבעות ידייך מסרקות את שערי הקצר בעדינות, ״חשבתי על זה כל היום כשהתגעגעתי אלייך. אני לא אוכל לחיות עם אשה. יש לחיים האלה שם רע, יש עליהם סטיגמה איומה. בשום פנים ואופן לא אוכל לחיות עם הבושה.״ קולך היה עצוב כשדיברת ופני קדרו.
״זה לא צודק,״ התקוממתי והתחמקתי מידך שנשלחה ללטף את לחיי.
״אל תכעסי עלי. זה באמת לא צודק, אבל אין לקשר כזה שום סיכוי. אנחנו צריכות למצוא בני זוג, להתחתן, לעשות ילדים.״
שתקתי והנדתי בראשי לא לא לא כל זמן שדיברת.
״אני חייבת,״ המשכת. ״אני חייבת להתחתן וללדת. אל תסתכלי עלי ככה בעיניים החמות האלה שלך. אני לא עומדת בזה. את הרי יודעת שאין לנו עתיד ביחד.״
״אני לא יודעת, ואני מוכנה לנסות,״ העזתי לומר משהו.
מהורהרת קמת ממקומך והלכת לעמוד על יד החלון הגדול הפונה לגינה הציבורית החשוכה. המשכתי לשבת ולהביט בך. לבשת חצאית מיני בצבע חציל וחולצה לבנה עם פרחים קטנטנים. רק כשקמת הבחנתי שאת נועלת נעלי עקב. איזה רגליים יפות וארוכות יש לך, חשבתי. קמתי ועמדתי לידך, פנינו לחשכה.
״את יודעת,״ אמרת כעבור רגע ארוך, ׳׳גם אם נחליט להיות יחד עד שנכיר בני זוג, אסור לנו לספר לאף אחד על הקשר הזה, אסור שהקשר הזה ייוודע, בסדר? לא אוכל לסבול את זה שמישהו יידע.״
כך, בקצרה סימנת את מסגרת הקשר שלנו ואני לא העזתי לדרוש יותר. בלי לקוות לעתיד משותף חגגתי ביני לבין עצמי את התפנית המפתיעה, את המתנה הבלתי צפויה שקיבלתי.
הנחתי ידי על כף ידך וכך עמדנו והקשבנו לרוח השורקת בין עלי העץ. ואז, פנית אלי, לקחת את כפות ידי בידייך והבטת בהן ארוכות, מסובבת אותן להביט בהן מכל כיוון.
״איזה ידיים יש לך!״ התפעלת, ״אני לא יכולה להפסיק לחשוב עליהן. האצבעות שלך ארוכות מאוד, חזקות ועדינות, אף־פעם לא ראיתי אצבעות כאלה.״ ליטפת את כף ידי באצבעך כאילו הנושא עליו דיברנו לפני רגע לא היה קיים כלל. חייכתי ואספתי אותך אלי.
באותו לילה נרדמנו קרובות, צמודות, במארג איברים הדוק ובפחד פן נצטרך להיפרד שוב. נרדמתי לידך בקלות כאילו זה היה מקומי מאז ומתמיד, כאילו תמיד רק איתך הייתי.
לא הפסקנו להתפעל מההבדלים בצורות הביטוי שלנו. ״את מדברת כל־כך יפה, רהוט. את אשה של מילים, מספרת מלידה.״ לא הפסקתי לומר לך, ״את מתבטאת באופן מופלא. אני, תמיד אין לי את המילים הנכונות כשאני צריכה אותן.״
״ואילו את,״ אמרת לי שוב ושוב, ״את האדם הכי פיזי שהכרתי עד היום. כל צורת הביטוי שלך פיזית,״ אמרת. ״הידיים שלך מדהימות, משתנות לפי מה שאת רוצה להביע. את רגישה לביטוי פיזי של אחרים. אפילו בארכיטקטורה שלך את מעצבת סביבה פיזית.״
האמת היא שלא יכולתי להסיר את ידי ממך. חיי החלו להתנהל סביב הידיעה שאחרי העבודה ארוץ לביתך, את המדרגות אדלג שתיים שתיים והדלת לביתך תיפתח לפני כאילו מעצמה. תוך כמה שניות את כבר מחייכת בזרועותי, ואנחנו מתלטפות, מתעלסות, אוהבות. את מקבלת אותי באהבה ובציפייה דרוכה כאילו רק עלי חשבת כל היום. רק עלי חשבת כל היום? איני יכולה לשאת בתוכי את האושר, אני רוצה לצעוק, לספר לכולם שאני אוהבת, אוהבת, אוהבת אותך יקירתי.
מאז היינו יחד, לא יכולנו להיפרד. התקדמנו בזהירות, בסבלנות ובסובלנות האחת אל השנייה, האחת לצד השנייה, בוחנות ומהססות, ולאט לאט נסגרנו בתוך עצמנו, ופחדנו.
בבת אחת השתנו חיינו. הטלנו על עצמנו ניתוק מהחברה ומיסדנו אהבה חצופה. והיה פחד. ושוב פחד.
אסור היה לספר. לאף אחד. אפילו לא לתמר. אפילו לא לתמר, חברתי הטובה ביותר. נשמה קרובה, אהבתי אותה כל־כך הרבה שנים, נהגתי לחלוק איתה הכול, היה בינינו קשר מהנה ומתסכל. קשר של חמש־עשרה שנים. קשר אהוב ודפוק. אפילו איתה אסור היה לי לדבר על אהבתי החדשה. שוחחתי עם תמר בדמיוני בלי סוף ולא יכולתי לספר לה באמת. התחמקתי ממנה, הכאבתי לה, אבל לא יכולתי להימנע.
״אני רוצה לספר לתמר. אני חייבת,׳׳ הפצרתי בך בוקר וערב.
״בשום פנים ואופן לא. אסור לספר.״ קולך היה נחרץ ומבוהל. ״אני באמת חושבת שזאת סטייה,״ אמרת. ״מה יחשבו עלי! זו סטייה מינית, סטייה נפשית, זה לא טבעי, זאת מחלה. אשה צריכה לחיות עם גבר, לעשות ילדים. כל אופציה אחרת לא נורמלית, ולא תשכנעי אותי במשהו אחר. ככה אני מרגישה, זה מה שלמדתי בלימודים האקדמיים שלי. אני לא מוכנה לחיות בצל של הסטיגמה. אני אמות מבושה.״
הרגשתי שאני מתכווצת למשמע דברייך, הייתי אבודה. לא היו לי כלים לשכנע פסיכולוגית שהומוסקסואליות היא תופעה לגיטימית בחברה.
״אילה, איך את מסבירה לעצמך את הקשר שלנו? זה הרי לא הגיוני לאהוב אותי וגם לחשוב ככה בו־זמנית. את לא יכולה לומר גם שזה הקשר הטוב ביותר שהיה לך אי פעם וגם להתכחש אליו.״ ניסיתי להציג לפניך את האבסורד.
״זו מעידה והיא חד פעמית. רק איתך. אני לא אוהבת נשים - רק אותך. תמיד הייתי עם גברים ואני יודעת בביטחון שאחזור לגברים.״
״אז למה את פוחדת מזה כל־כך, אם זה משהו חולף? אז נספר לכמה אנשים. החברים שלנו יבינו, יקבלו אותנו.״
״אני לא מאמינה לך, אף אחד לא יבין.״
״בעצם רק לאדם אחד אני חייבת לספר, לתמר. לא מאוד איכפת לי מאחרים.״ הצעתי פשרה מסוימת בתקווה שתתרככי.
״גם היא לא תבין,״ התעקשת. ״חוץ מזה, ברגע שמספרים למישהו, באותו רגע ממש, מאבדים את השליטה על הרכילות. אני פוחדת להיות מנודה. אני לא אעמוד בזה.״
״כולם יקבלו שוק, יחרימו אותי, יתרחקו ממני,״ היית אומרת, פסיכולוגית מושלמת שלי. ״התסריט צפוי, ברור. אמא שלי תמות אם ייוודע לה עלי. הלב שלה לא יעמוד בזה. אבא שלי יפסיק לדבר איתי ויטבע בשתיקה רועמת. אחותי תנדה אותי, היא תרחיק את ילדיה ממני כדי למנוע את השפעתי החולנית. החברים שלי יתרחקו כי אין מקום לאחת כזאת ביניהם. השכנים יראו עלי באצבע, יסובבו אחרי את הראש ברחוב כשחיוך מלגלג על שפתיהם, או שאראה אותם אפופים ענני חרדה מפני ירידת ערך דירותיהם, מתנהלים בכבדות במעלה חדר המדרגות העגמומי, רוטנים על יד הדלת של ׳זאתי׳.״
״והעבודה...״ כמעט שלא דיברת איתי על זה. ״אני בטוחה שיפטרו אותי,״ אמרת, וחשש אמיתי בקולך. ״הבוס שלי לא ייקח על עצמו את הסיכון להעסיק אותי, ובצדק. הרי הורים לא יסכימו להביא ילד לטיפול אצל פסיכולוגית כזאת. כולם יברחו. אני בטוחה שזה יהרוס את הקריירה שלי. אני משוכנעת.״
אז את לא סיפרת לאף אחד וגם אני שתקתי.
״האם זה שאני עם דניאלה...״ העזת לפעמים לשאול, ״האם זה אומר שאני..." ולא יכולת להגות את המלה. לא יכולת להביא אותה אל סף ההכרה. המלה פירפרה לה כמבקשת להשתחרר, אבל כבלים חזקים של חינוך והיסטוריה סירבו לשחרר אותה לאוויר. ניסיתי להסות אותך, ״לאף אחת מאיתנו לא היה אף־פעם כזה אושר, כזה קשר נהדר. נחיה יחד בסתר אם זה מה שאת רוצה. אפשר לחיות כך שנים. אף אחד לא חייב לדעת, אף אחד.״
אבל את רצית לעזוב, לברוח. היינו יחד כל לילה ואת לא יכולת לשאת את המתח. ליבך החמיץ פעימה רק למחשבה שאחד השכנים חושד, לאפשרות שמישהו יודע. רק היית מדמיינת מלה או הבעה חשודה והיית מזמינה אותי לפגישת גירוש, זורקת אותי.
לצערי הפחד שלך היה מידבק. הייתי מגיעה לביתך בלילה, בסתר, חולצת את סנדלי בחדר המדרגות ועולה יחפה על קצות אצבעות, כדי שחריקת הסנדלים החדשים לא תסגיר את בואי. אפילו בבוקר מוקדם יצאתי בשקט, כגנבת. כן, גנבתי אושר, חה חה.
ואת? את היית מסובבת את מפתח הדירה לאט ובשקט כדי שהקליק הידוע שלו לא יהדהד בחלל חדר המדרגות. לדעתך, היו יודעים מייד.
אני זוכרת היטב את הפחד. אני זוכרת את העיניים הפעורות בבהלה, את הנשימה העצורה, את המחנק בגרון, את ידך המתהדקת על ידי. קפצנו מכל רחש בחדר המדרגות, נבהלנו מצלצולים באינטרקום או מרעש עצירת המעלית בקומה שלי.
פחדנו מהכול ובעיקר פחדנו מתמר. לא רק שעבדתי עם תמר - המשרד שלנו היה בדירה שלי. יותר מזה, ביתי היה פתוח לפניה, גדוש בחיבה ואהבה לאורך שנים רבות.
כמובן שהיה לה מפתח. היא נהגה להגיע לביתי בסביבות שמונה וחצי בבוקר עם שני הכלבים שלה ולעזוב אחר הצהריים, לטיול עם הכלבים בפארק. לעיתים היתה חוזרת אלי אחרי הטיול כדי לאכול יחד ארוחת־ערב ולבלות מול הטלוויזיה או עם חברים. כך עברו עלינו בדרך־כלל הימים. כמעט שלא נפרדנו. אני הסכמתי להשתלטות על ביתי, בדרך־כלל אפילו שמחתי בה. כך לא היתה לי פרטיות בביתי שלי ודמותה של תמר בפתח חדר השינה שלנו לא היתה אפשרות דמיונית כלל.
חיינו יחד בשתי דירות, בנוהל מסובך. הייתי חוזרת רק בערב מהעבודה השנייה שלי, בחנות הצילום המשפחתית, רצה לביתך, לזרועותייך, אחר־כך לביתי, להאכיל את שתי החתולות שלי. לפעמים היית מצטרפת אלי, ותמיד ויתרנו כשידעתי שתמר עוד מחכה בביתי לשובי. היא היתה מושכת עיבוד של תוכנית כלשהי במחשב, או סתם צופה בטלוויזיה כשכלביה שרועים על ידה. כך ביתי הופקע מרשותי באשמתי והייתי מגייסת תירוצים שונים כדי לשלוח את תמר לביתה, כדי להתחמק מלבלות איתה את הערב מול הטלוויזיה, כדי לצאת שוב לדרכי, אלייך, מצוידת בבגדים ליום המחר. בלילה הייתי תמיד איתך, חובקת אותך בשנתי.
בבוקר חזרתי לעבוד בבית שלי. לא הייתי מספיקה להיכנס והיו מתחילים הטלפונים.
״איפה את שלא מוצאים אותך?״ שאלה תמר בטלפון.
״פה, בבית.״ ניסיתי לשמור על קול שקול. ״קרה משהו?״
״צילצלתי קודם, חיפשתי אותך.״
״הייתי במקלחת.״ רק סיימתי לשקר לתמר והטלפון צילצל שוב.
״דניאלה, איפה היית קודם? את אף־פעם לא יוצאת כל־כך מוקדם.״
הפעם אמא שלי.
״היתה לי פגישה חשובה עם לקוח, ניתקתי את הטלפון כי לא רציתי שיפריעו לי,״ מצאתי הסבר מהיר.
״בשבע וחצי בבוקר?״
התהלכתי בין השקרים כלוליינית סהרורית. עם כל המתח והשקרים, כשעברנו את סף הבית היינו מוגנות - אני בתוך עינייך הכחולות, את בזרועותי, והעולם נשאר בחוץ, נשכח.
כעבור חודש עברתי דירה ובמקביל תמר ואני הפסקנו לעבוד בדירתי והעברנו את המשרד לתכנון אדריכלי לדירה קטנה ששכרנו בגבעתיים, מרחק שתי דקות הליכה מביתך ושתי דקות הליכה מחנות הצילום של המשפחה שעבדתי בה בין ארבע לשבע. לתמר לא נתתי מפתח לדירתי החדשה - ״אני צריכה לשכפל,״ או ״שכחתי,״ אמרתי והרגשתי רע אך לא חזרתי בי. למרות שלתמר כבר לא היה מפתח הוספנו לפחד מטלפונים, מאינטרקומים וממבטים קצת יותר ארוכים. הסתובבנו עם רצון לשאוג ״אני אוהבת״ ועם אימה משתקת.
היינו לבד בעולם. לקרובים לנו לא סיפרנו דבר ומישהו אחר לא היה קיים בחיינו. ידענו בביטחון שאין עוד נשים כמונו, אין עוד נשים שמאוהבות אחת בשנייה וחיות יחד. אם הביטחון בידיעה הזו נסדק לרגע, היה ביטחון אחר משתלט - הביטחון שגם נשים אחרות מסתתרות ופוחדות כמונו ולכן לא נוכל לאתר אותן. על לסביות רק שמענו, לא הכרנו אף אחת, אבל ידענו שהנשים הללו משונות, גבריות, שלא הצליחו למצוא גברים, לכן הן חיות עם נשים. לנו לא היה דבר משותף איתן. ידענו שאנחנו לבד בעולם.

* * *

עברו ימים ספורים ונשקת לי בפעם הראשונה על שפתי. עד אז נגענו, התפשטנו, שכבנו, אבל לא התנשקנו. ופתאום שפתייך על שפתי במגע מרפרף, מגשש. נשימתך החמה על פני, עינייך עצומות בריכוז, ידייך מצמידות אותי אלייך ולשונך בלי היסוס מפשקת את שפתי, תרה אחר לשוני. מופתעת, אני מתמסרת לך. חמים וחושני המגע הזה, איפה למדת להתנשק ככה אני שואלת בלי לרצות לקבל תשובה. אנחנו מתנשקות שוב כאילו רק המצאנו את הנשיקה. ידי מקרבות אותך אלי, חודרות אל מתחת חולצתך, שותות את עורך החלק, שיכורות.
״אני אוהבת אותך,״ אמרתי לך. ולא היה לי שום קושי לומר את שלוש המילים המפורסמות האלה בניגון כל־כך מוזר. זה היה ביטוי למשהו שחייתי איתו כבר מהרגע הראשון שנגעתי בך, ואולי אף קודם לכן.
עברו עוד יומיים, פיטפטנו במיטה, קרבת אלי ואחזת בפני בשתי ידייך ברכות רבה ואז אמרת לי כמעט בלחישה: ״דניאלה, דני, אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך מאוד.״ נשימתי נעצרה והרגשתי ריקנות בבטן (מה שאת קוראת תחושת מעלית). עצמתי עיניים ונתתי למילים הלוהטות לחלחל ולזרום ולמלא את גופי ואת עצמותי, ואת כל יישותי. הוצפתי באהבה כלפייך, חיבקתי אותך, והתנשקנו ארוכות, התחברנו בנשיקה, בליטופים, בהתעלסות עדינה. היה נפלא לרחף בזרועותייך, להתמכר לאצבעות שלך על גופי, ולהרגיש את אהבתך מקיפה אותי, סוחפת אותי, שומרת עלי.
חגגנו קירבה שלא חווינו כמוה מעולם, שלמות נדירה. ניצלנו כל שבריר שנייה של מתנת היותנו יחד.
״אני רוצה להתחייב לחיים רק איתך,״ אמרתי ללא שום הכנות כעבור ימים מספר.
במשך שניות ארוכות לא הגבת. נראית מאוד מרוכזת במריחת הקרם על כפות ידייך, שתיקתך התארכה וגרמה לי חוסר־מנוחה. ואז, פתאום חייכת אלי, חיבה ומבוכה בעינייך.
״אני מבינה למה את מתכוונת. אני מבינה מצוין. את מדברת איתי על נישואים.״ נשקת לי ארוכות על שפתי. ״דניאלה, אני אוהבת אותך מאוד, יותר מאשר הייתי רוצה, אבל לא אוכל לעשות את זה. אני מצטערת, אבל אני לא כמוך. אני לא מוכנה נפשית לחיות עם אשה. אני לא מסתגלת לרעיון הזה. לא היתה לי שום הכנה לזה, זה נפל עלי בהפתעה גמורה. אני עוד מקווה להקים משפחה, ללדת ילדים ואת זה, לצערי, אי־אפשר לעשות איתך.״
״לא ציפיתי לתשובה אחרת,״ אמרתי בלב כבד. ״לא. אבל אני לא יכולה להכחיש שאי שם בתחתית הבטן בכל זאת קיוויתי.״
״דניאלה, עוד משהו,״ אמרת בקול נמוך,״ אני חייבת לספר לך משהו.״
הרמתי מבט שואל.
״קבעתי לצאת עם מישהו מחר.״
בלעתי רוק בחוזקה.
״בליינד־דייט?״
״כן,״ הינהנת. ״חברה מהעבודה יצרה את הקשר - היא יודעת שאני מחפשת והיא כמובן גם לא יודעת עלייך - לא יכולתי לסרב.״
״אני עוד יכולה לחשוב שלא היתה לך ברירה,״ חייכתי במרירות.
״אני לא אשקר לך. בעצם אני גם קצת שמחה שזה קרה, כי לבד אין לי כוח ליזום ולחפש. טוב לי מדי איתך.״
לא יכולתי לעשות שום דבר: לא יכולתי ללכת או לעזוב, הרי אהבתי אותך. אהבתי אותך יותר מאשר אהבתי מישהו אי פעם. אפילו לכעוס לא יכולתי כי הבנתי אותך יותר ממה שרציתי - הייתי חסרת־אונים לחלוטין.
יותר מכול רציתי שתרגישי כמוני. לי היה קל לקבל אותך. אני תמיד העדפתי את המין הלא נכון.

 

דניאלה
 
ילדה ג׳ינג׳ית מציירת במקל עץ את המגרשים למשחק המחניים. הבנים משחקים בכדורגל בחלק המרוחק של חצר בית־הספר. אנחנו, הבנות, נחלקות לשתי קבוצות. כמובן שאני ראש קבוצה. אף אחת אחרת לא תופסת כדורים כמוני. יש לי יתרון גובה בולט.
״תבחרי אותי, תבחרי אותי!״ אני שומעת קריאות סביבי כשאני בוחרת את הקבוצה שלי.
ורד, הילדה החדשה, עומדת בצד, שותקת. היא לא נראית חזקה במיוחד אבל יש לה עיניים שחורות יוקדות ותלתלים שחורים, מבריקים. יש לה גם חיוך מקסים.
״ורד, בואי.״ קראתי לה להתקרב. ״בואי לקבוצה שלי אם את רוצה להיות עם החזקים.״ הזמנתי אותה בין הראשונות, מתעלמת מהקולות הרוטנים שסביבי. ורד חייכה ובאה. כבר במשחק הראשון היא התגלתה כשחקנית מחניים טובה - ידעה לזרוק את הכדור באופן מדויק וחזק מאוד. במשחק הבא כבר הזמנתי אותה ראשונה.
הייתי בכיתה ו'. הפכנו להיות חברות בלתי־נפרדות. הכנו יחד שיעורי־בית, טיילנו יחד ולפעמים ישנו יחד בביתה.
בימים שלא ראיתי אותה מחוגי השעון התנהלו לאט מהרגיל והתקשיתי לבצע משימות פשוטות. חשבתי עליה כל הזמן. כשהייתי איתה היינו סתם חברות. לא יכולתי לומר לה שאני רוצה להחזיק בידה, לגעת בתלתליה. ידעתי שלא עושים את זה. ידעתי שאסור לי לגעת בחברות שלי.
אהבתי את ורד - אני וכל הבנים. כתבתי לה שירי אהבה תמימים. בכיתה ז׳ היה לה חבר - שנאתי אותו. בכלל, הבנים היו יריבים שלי, הם תמיד לקחו לי את החברות.
״חצאית הקפלים הכחולה שלה ארוכה מדי,״ חשבתי, ״והחולצה התכולה מגוחכת כשהיא משוכה ככה בפנים. היא גם מרכיבה משקפיים משונים, שהמסגרת שלהם חומה ועבה, וגם עומדת מצחיק, עם הרגליים מצולבות.״
״זאת ליליאן, עולה חדשה,״ אמר המנהל. ״היא מדברת רק פורטוגזית. היא תשב לידך.״ הוא הצביע עלי.
״אפשר לחשוב שאני עוד זוכרת פורטוגזית,״ צחקתי וכל הכיתה צחקה בעליזות יחד איתי. רק ליליאן לא צחקה. ״מה לי ולה?״ חשבתי. ״היא נורא מוזרה! ואני באמת אצטרך לדבר פורטוגזית עכשיו?״
תוך זמן קצר עברנו לדבר עברית. רק עם אמא שלה עוד פיטפטתי בפורטוגזית בזמן שהיתה מבשלת מאכלים טעימים במיוחד עבורי. אצלה אכלתי את הקציצות הכי טעימות, קטנטנות, מתובלות ומושחמות היטב, אותן אני מנסה לחקות עד היום הזה.
כדי להגיע מהבית שלי לבית של ליליאן יורדים שתי קומות במדרגות והולכים עד סוף הבניין שלנו - שמונה כניסות שאחריהן עוברים עוד בית אחד ואז חוצים כביש רחב בן שני מסלולים ויורדים ברחוב שבפינתו עץ תות ענק שממנו אפשר לרוץ במורד כמאה מטר, ואז חולפים באכסדרת העמודים של שני בניינים ארוכים ונשאר רק לעלות לקומה רביעית ברגל. קרה שהייתי עושה את כל הדרך בדקה ושלושים שניות, כדי להיות עם ליליאן עכשיו, עכשיו, מייד.
 
הכנו שיעורים בגיאומטריה בחדר של ליליאן. נעשה מאוחר מאוד והחלטתי להישאר ללון אצלה. אהבנו לדבר אל תוך הלילה, על המורים, על הלימודים ועל הבנים והבנות מהכיתה.
בזמן שהתארגנו לשינה יצאתי לרגע לחדר האמבטיה. כששבתי מצאתי את ליליאן עומדת על יד החלון בגבה אלי, כבר בפיג׳מה. חייכתי למראה הפיג׳מה השקופה למחצה, אבל אהבתי את גזרתה החטובה שהצטיירה בבירור מבעד לבד העדין. היא הרגישה שנכנסתי והסתובבה אלי. בעודי עוקבת אחר תנועותיה, נלכדו עיני מהופנטות בפתח חולצתה. ״הנה חולצה ללילה,״ אמרה והושיטה לי טי־שירט אותו אספתי בתנועה מכנית, עיני עודן לכודות במחשוף הנדיב. לא יכולתי בשום אופן להסיר את עיני מהשדיים הצחורים שהציצו מהחולצה ומהשקע המסתורי ביניהם. ליליאן התקרבה אלי, התיישבה על המיטה בדממה. כמו מתוך חלום ירדתי לידה על ברכי והושטתי יד אל שדיה.
״אני רוצה לגעת בשדיים שלך,״ לחשתי ונגעתי בעור הלבן, המחשמל.
״אני לא חושבת שכדאי,״ עצרה את ידי בתנועה מהירה והביטה ארוכות בעיני.
קיבלתי את הדין והצטנפתי במיטה שהוצעה עבורי כשהמחשבות לא מפסיקות לרדוף ולייסר אותי כל הלילה: למה אני לא יכולה לשלוט בעצמי? עשיתי מעשה שלא ייעשה, איבדתי את ליליאן. למה הדחף המתמיד הזה לגעת בחברות שלי? למה אני שונה, למה רק אני מרגישה ככה?
ותמונת שדיה בפיג׳מה הדקיקה לא משה מנגד עיני.

אביבה אברון

אביבה אברון היא אדריכלית וצלמת, חיה עם בת-זוג ואם לילדה. במשך שנים כתבה סיפורים וכתבות קצרות, שהתפרסמו בעיתונים שונים וכן בעיתון של הקהילה הלסבית-קלף חזק.

עוד על הספר

רציתי לנשק לך בשדה החרציות אביבה אברון

פרק ראשון

״את יודעת, למעשה ידעתי שבאילת יקרה בינינו משהו.״
״מה? את סתם אומרת, אני לא מאמינה.״
״אני מקניטה אותך קצת, כן, אבל גם ידעתי. היו סימנים, הרבה סימנים.״
״איזה סימנים? אי־אפשר היה לדעת. זה היה מפתיע מה שקרה. גם את הופתעת. ככה חשבתי...״
הרהורים שקטים נפרשו בינינו.
״איך יכול להיות שאת ידעת ואני לא?״
״את לא העזת לדעת. לא העזת לראות את הרגשות שלך, ובטח לא את שלי. אני לא הופתעתי ממש ממה שקרה, הופתעתי ממה שהרגשתי.״
שכבנו על עשב רך וגבוה שהשתטח לכל אורכו תחת משא גופנו, זרועותי משולבות תחת עורפי, ראשך נשען על כף ידך. השמים היו תכולים, צחים, וסביבנו הרוח עירסלה בעדינות שיבולים צפופות המגיעות עד גובה המותניים. דממה עטפה אותנו, מנוקדת מדי פעם בציוצים רמים של ציפורים חולפות. דברייך הידהדו במוחי, לא נתנו לי מנוח. הטרידה אותי המודעות שלך לעומת העיוורון שלי, הטריד אותי שידעת הכול ולא דיברת עד כה.

נסענו דרומה, לאילת.
חיכית לי ליד הכניסה לביתך, בתוך עיגול האור החיוור שפנס הרחוב סימן על המדרכה, למרגלותייך תיק צד ענק, לגופך טי־שירט ומכנסיים לבנים, ארוכים.
״בואי, שימי את הדברים שלך על הספסל האחורי, יש המון מקום,״ אמרתי ופתחתי למענך את הדלת האחורית. ״זהו?״ שאלתי, ״נזוז?״
הינהנת. התנעתי. רעש המנוע הפר בגסות את דממת הלילה.
״שעה מוזרה,״ אמרת. ״מזמן לא יצאתי לדרך באמצע הלילה.״ ״גם אני לא,׳׳ חייכתי בחשכה.
כעבור דקות ספורות, הצטרפו אלינו השאר בצומת מסובים, וללא השתהות נוספת הפלגנו לדרכנו - שישה אנשים, חמישה כלבים, שלוש מכוניות - כשפנינו לאילת.
היינו די רעננות למרות שיצאנו מתל־אביב בשלוש לפנות בוקר, כמעט ללא שינה. שעה ארוכה שתקנו, החשכה לא מעודדת שיחה, העיניים התאמצו לראות את הדרך, לעקוב מסונוורות אחר פס הצבע הצהוב המתפתל כיצור חי בשולי הכביש. מדי שעה התחלפנו בנהיגה כדי לשמור על עירנות. שתי המכוניות האחרות נסעו לפנינו או אחרינו, בלתי מורגשות לחלוטין, מדי פעם חלפה אחת מהן על פנינו, מישהו ניפנף לנו בידו ואנחנו החזרנו נפנוף. לכל אלה היה צורך במילים מועטות בלבד, כאילו שמרנו על המילים לדברים החשובים יותר.
רק במבואות באר־שבע הישנה שברת את השתיקה עם סיפור קטן שקרה לך בדרום־אמריקה. לי היה קשה להיפרד מהשקט ומחשבותי תעו, אבל לך היה עוד סיפור מהטיול, ועוד אחד, ועוד אחד. התקשיתי להתמקד בך אבל חוויותייך הטריות לא הרפו, התדפקו ללא הרף על קירות תשומת־ליבי, והתחלתי להקשיב לך, בסקרנות התחברתי אלייך ואל הסיפורים ואל מה שהחסרנו בתקופה הארוכה שלא התראינו בה.
לאט לאט נעלמו הכוכבים, השמים החלו להתבהר, התחיל יום חדש. הזמן חלף במהירות, וכך גם מיליוני גרגרי האספלט השחורים, שחלפו במהירות של מאה קמ״ש מתחת לצמיגי הגומי של המכונית ובעצם לא זזו כלל ממקומם.
״הבאתי הרבה קלטות. נשמע משהו?״ נזכרתי ובחרתי מהתיק הגדוש דברים שאני אוהבת. שמתי מוזיקה יוונית סוערת שמתחברת היטב לנסיעות ולטיולים, ואחר־כך את מריה פַארַנְדוּרִי שרה תיאודורקיס. צלילי מאטהאוזן השתלטו על חלל המכונית הקטנה - המוזיקה היתה חדשה בשבילך, ואילו אני מתרגשת ממנה בכל פעם מחדש. מריה פארנדורי נפלאה. עוצמתה נדירה. קולה עמוק וצלול. היצירה סוחפת, מקפיצה את הרגליים בתיפוף קצוב. הצלילים טיפסו על קירות הבראשית של המכתש, התנגשו בראשי הגבעות הלבנות, וכשהצלילים האחרונים נמוגו שתינו התנשפנו כלאחר מאמץ אדיר. דקות ארוכות לאחר מכן לא השמענו הגה.
חיטטתי בתיק והוצאתי קלטת של מרסדס סוֹסָה. היא שרה עם חוה אלברשטיין בהופעה משותפת. בית בספרדית ובית בעברית, קולותיהן העשירים התמזגו זה בזה עד כי לא ניתן להבחין מי היא מי, והייתי גאה על כך שקולה של חוה אלברשטיין שלי דומה כל־כך לזה של מרסדס סוסה. וכשהן שרו בסוף יחד, הדמיון המפתיע בקולותיהן צימרר את עורי. הקהל יצא מגדרו במחיאות כפיים קצובות במשך שניות ארוכות, ואני הצטרפתי בטפיחה קצבית על ההגה באצבעותי. לרגע הסרתי את המבט מהכביש, הבטתי בך בעיניים לחות ומחיאות הכפיים עוד סערו סביבנו. הבחנת במבטי, חייכת, עינייך הכחולות הביטו בי בחום.
״זה פשוט נפלא,״ אמרת, ופתאום הרגשתי קרובה אלייך ואל עינייך המחייכות. החזרתי חצי חיוך והרגשתי באי־נוחות את הלחלוחית בעיני ואת עורי המצטמרר, והשבתי במהירות את מבטי אל הדרך. ״המוזיקה הזאת מרגשת,״ אמרתי לעצמי ושבתי להתרכז בנהיגה.
הבוקר רק התחיל להתעורר סביבנו, השמש ליטפה את ההרים בגווני שחר אדמדמים. המכונית חתכה במהירות את הדממה המדברית, הפרידה לשניות ספורות בין שמיכת האוויר הוורדרדה לבין חיוורון המדבר, המתאחדים שוב מאחריה.
בחושים מחודדים, בקצות עצבים חשופים, דהרנו בפיאט הלבנה שלי דרומה־דרומה, ולא רציתי שהדרך תיגמר, ולא רציתי שהמוזיקה תיגמר, ולא הבאתי את המחשבות האלה אל סף ההכרה, והמילים שוטטו סביב עניינים שבשגרה ובמה שנעשה באילת ואיך נשתלב בתוכניות של חבורת האנשים והכלבים.
בעשר בבוקר כבר באילת, נפרדנו מכולם, פנינו למלון הקטן, קיבלנו מפתח ועלינו לחדר שהוזמן מראש.

לא האמנתי שתבואי איתי לנסיעה הזאת. מה לך ולתערוכת כלבים באילת. נכון, גם לי לא היה כלב. אבל אני רציתי לנסוע עם תמר, החברה הכי טובה שלי וגם השותפה שלי במשרד לתכנון אדריכלי.

באחד הבקרים, כשכבר התיישבתי לעבוד על יד שולחן השירטוט שלי שמעתי את תמר נכנסת עם הכלבים שלה.
״אנחנו עושים תערוכת כלבים באילת,׳׳ קראה אלי בהתלהבות כבר ממפתן הבית. הכלבים הקדימו אותה, שעטו אלי לחדר העבודה לברך אותי בברכת בוקר טוב. מקס ליקק את כף ידי בהתלהבות ובוני קישקש במרץ בזנבו ומייד פרש לשכב על המרצפות הקרירות בכניסה לבית, מתנשף בכבדות. תמר הופיעה בפתח החדר, מחייכת, שערה השחור פזור על כתפיה, משקפי השמש קבועים עדיין על עיניה, שפתיה נוצצות בגוון אדום בהיר. לבשה מכנסיים שחורים רחבים וטי־שירט שחור ארוך. חייכתי אליה.
״בוקר טוב,״ אמרה.
״בוקר טוב. את נראית נחמד עם השחור הזה,״ אמרתי, והבחנתי שמכנסיה השחורים כבר מכוסים פרווה בהירה של כלבים.
״מה לעשות,״ הפטירה והראתה בידיה כלפי מטה. ״ככה זה כשחיים עם כלבים. מייד אנקה את זה.״ זרקה את התיק על שולחן העבודה שלה וצנחה על הכיסא מולי.
״מה החדשות?״ התעניינתי.
״אנחנו עושים תערוכת כלבים באילת. אתמול בערב באסיפה החלטנו על זה. תגידי, השארתי פה אתמול סיגריות?״
זרקתי מבט מסביב. ״לא ראיתי. מי זה החלטנו?״
התכופפה לשלוף מהתיק קופסת טיים מקומטת ובדקה את תוכנה. ״יש לי רק עוד שתיים, מעצבן. התאחדות הכלבנים והחוג לרועים גרמניים.״
״אמרת אילת? מי יטרח לנסוע חמש שעות עם כלבים בשביל תערוכה?״
״יהיו לא מעט כאלה, את תראי,״ אמרה בביטחון תמוה. ״זה גם מין מחווה לדרומיים, שבדרך־כלל אין להם אפשרות להשתתף בתערוכות האלה במרכז. פעם אחת שיהיה אצלם.״
״את נוסעת?״ שאלתי.
״בטח. זו הזדמנות טובה שמקס שלי יקבל אליפות ישראל. חסר לו רק ניצחון אחד על הזכרים והוא יהיה אלוף.״
״מי עוד נוסע?״ כבר התחלתי להרגיש נטושה.
״כולנו, כל החבורה שאת מכירה, וגם כל הכלבים. חמישה. הם ינצחו שם בקלות. תבואי איתנו?״ היא לא שכחה אותי. ״נארגן לינה באחד מבתי־המלון שמוכנים לקבל גם כלבים,״ אמרה. ״עוד לא ממש קיץ אז אין בעיה להשיג מקומות במחיר סביר. חשבנו שאני אסע עם גדי במכונית שלו ואנחנו לוקחים גם שני כלבים. כבר שאלתי אותו אם יש מקום גם בשבילך. הוא אמר שכן, שהמכונית גדולה. תבואי?״
״לא יודעת,״ היססתי. ״אני צריכה לחשוב על זה קצת. תני לי יום.״
רציתי מאוד לנסוע איתם. אהבתי את תמר. הווי הכלבים שהיא התעסקה בהם היה קרוב לליבי, והכרתי היטב את כל החבורה ואת הכלבים הגזעיים והמטופחים שלהם. מצד שני, רעיון הישיבה הממושכת על יד שני כלבים גדולים, מלקקים ומתרפקים, בספסל האחורי של מכונית משפחתית הרתיע אותי מאוד. גם לא היה לי עם מי לחלוק חדר באילת. תמר תיכננה להיות עם גדי ולא איתי, אפילו שאין ביניהם כלום, לדבריה.
לאחר מחשבה הצעתי לך להצטרף. עדיין היססתי. לא חשבתי שתסכימי לנסוע איתי לאילת לטיול של יומיים בהתראה כזו קצרה. למרות שהיינו חברות טובות היו לך הרבה סיבות מוצדקות לא לבוא; רק חזרת מטיול ארוך בדרום־אמריקה לפני כמה ימים וגם לא טיילנו מעולם ביחד. המחשבה להזמין אותך היתה כה יוצאת דופן שלא העזתי לקוות שתסכימי, והסכמת.

בנסיעה השיחה זרמה בקלילות, דיברנו על מוזיקה ועל מדבר ועל טיולים ועל בחורים ובכל זאת היית קצת משונה בעיני; כל הזמן התמרחת במיני קרמים: לפנים, לידיים, לרגליים, נגד שיזוף, נגד ייבוש. וכשלא התמרחת הלכת לשירותים שוב ושוב בגלל דיאטת ירקות קפדנית ומטורפת שעשית מזה מספר ימים.
״את כל הזמן עסוקה בגוף שלך,״ צחקתי משועשעת, ומייד היה לך הסבר מדעי מפורט על העור הבהיר שלך וחיוך מתנצל בקצות שפתייך והתופעה התחברה לי איתך לאט לאט וכל זה כבר לא נראה לי זר ומשונה וכשיצאת מהמקלחת במלון, שוב התמרחת בקרם גוף בריח נרקיסים, לבשת חולצת טריקו כחולה ותחתונים לבנים, והשתרעת לידי במיטה.
המזגן כירסם בחריצות את הדממה ואנחנו שכבנו לנוח במיטה הזוגית בתנוחה מכונסת, מביטות בדממה האחת בעיני רעותה.
כעבור כמה שניות וחיוך נבוך, לקחתי את ידך בידי ואחזתי בה, אחזתי בה חזק וכל העולם סביבי נמוג, נעלם, יחד עם החדר במלון ויחד עם מנגנוני ההישרדות הקשוחים שלי. כל כולי, כל האנרגיה, הכוח והעוצמה הרגשית שלי, הכול התרכז בידך השבויה בין אצבעותי, חזק. ידך בידי, לא להרפות, לא לחשוב, לא לתת לשום הגיג או ספק לגרום לי להרפות מהקשר הפיזי הקטן הזה שיצרתי עם ידך. היד כבר כאבה לי מהאחיזה המאומצת, רעדה, וידעתי שאיני יכולה לנוע כלל, הייתי מאובנת, משותקת לחלוטין. לא היה לי מושג למה ידך בידי ואיך אני יוצאת מזה ומה יקרה הלאה.
הסתכלת עלי, מנסה לקרוא אותי, מרגישה את הרעד הגובר בידי ואת חוסר־האונים המוחלט שלי.
עבר נצח עד שדיברת.
״דניאלה,״ אמרת בלחש, ״דניאלה, אנחנו חברות טובות, קרובות. אני יודעת שאני יכולה לסמוך עלייך יותר מאשר על כל אדם אחר.״ שמעתי בקולך רכות ואהדה, והסתכלתי בחיבה בראשך העטור שיער שחור המונח בשלווה על הכרית שלצידי, סקרתי את פנייך, ששלווה מיסתורית אפפה אותם והרגשתי שאני מתחילה להשתחרר, להפשיר.
״דניאלה,״ הוספת בקול שקט, ״לא ניתן לזה לקרות. חבל. זה לא שווה את זה.״
האזנתי לך בתשומת־לב ולא הבנתי לגמרי על מה את מדברת. מה זה, זה? אולי חשבת שניסיתי להתחיל איתך. אבל רק אחזתי בידך, לא התכוונתי לכלום. לא אומרת מלה מכל המחשבות שבראשי, אך עצב של השלמה יורד עלי ודמותך מתרחקת וקטנה נגד רצוני לתוך ערפל סמיך.
אני שומעת אותך אומרת, ״דניאלה, אנחנו לא ניגע, כי נצטער על זה כל החיים.״
כף ידך עוד אחוזה באצבעותי, דברייך מתדפקים על חומות מוחי ואני מסרבת להבין, לא רוצה לתת לך לחמוק ממני, ואצבעותי המפשירות לאיטן עוד אוחזות בידך כבקרש הצלה אחרון. לפתע, אני קולטת על מה את מדברת ומבוכה מציפה אותי. אני נזכרת שעל הקשרים שלי עם נשים את יודעת הרבה יותר ממה שהייתי רוצה שתדעי ברגע זה. אני קולטת פתאום בבהלה שאולי עשיתי משהו שגרם לך לחשוב שלא רק בידך אני רוצה לגעת.
מבוכה איומה.
כאבני ברד קשות ומכאיבות ניתכות עכשיו בתוכי כל המילים שהצלחתי להכניע עד כה ומצמררות את עורי. מה עשיתי. למה הסתכנתי ככה, הרי לא הייתי מעלה על דעתי להתחיל איתך, אני חושבת, ואני שומעת את עצמי שואלת פתאום בקול צרוד וזר, ״היה לך ניסיון כזה בעבר, עם אשה?״ ואת מספרת לי על ניסיון טיפשי שהיה לך לפני שנים עם חברה של חבר, והמילים נשמעות לי רחוקות, אבל עינייך הכחולות רכות, והבל נשימתך על פני, וגופך נצמד לגופי בעדינות אך בהחלטיות, וידי מהססות, נחלצות להקיף אותך ואני אוחזת בך כמו בכלי עדין ושברירי, ללא ניע, נרגשת עד דמעות מגופך הצמוד אלי, נושמת אותך, לומדת אותך, מקרבת אותך אל גופי. אני לא מבינה, לא מאמינה, וידי עצמאיות, מתחילות לנוע על גבך וללטף אותך לאט, ברכות, בחושניות, וגופך נענה לי, נצמד אלי. אני מחליקה בהיסוס את ידי מתחת לחולצתך, מתחת לטריקו הכחולה שלך, והעור שלך חלק ונעים ואני נושמת לראשונה את ניחוח שערך וחשה את מגעו המשיי על פני. את מתחילה לגשש, בתנועות איטיות מתחילה לגעת ולגלות את גופי, ליבי הולם בחוזקה, אני לא זזה עכשיו, אפילו לא תנועה קטנה, עוקבת בנשימה עצורה אחר ידייך החוקרות את גופי, אחר נתיב אצבעותייך על גבי, על כתפי, על צווארי, אחר המבט הרך והמרוכז שבעינייך ואחר שפתייך הלחות, הפשוקות. זרועותי עוטפות אותך שנית, אצבעותי נעות על גבך הקטיפתי, נעות ומגששות לאט ובזהירות כמו סייר בארץ לא נודעת, אורגות מארג מופלא.
את אומרת לי פתאום: ״רשת.״
״מה?״ התרחקתי קמעה והסתכלתי בך בתמיהה.
״את עושה לי נעים על הגב,״ הסברת לי, ״כמו רשת, תמשיכי.״
אני ממשיכה ללטף אותך ואת מנסה לתאר באוזני את תנועת האצבעות, לבדוק מה יוצר את התחושה המטריפה, למה זה כל־כך נפלא, ואת מתמכרת לרשת הנבנית על גבך, על עורך. אחר־כך שאלת אותי שוב ושוב איך עשיתי את זה ואף פעם לא ידעתי את התשובה, ותמיד לחשתי מלמול מתוק וטיפשי על חיבה וביטחון. הרי אין לי מילים לכל אותן תחושות שעברו לקצות האצבעות ועטפו אותך בתשומת־לב, בסובלנות וברכות.
מגע גופך עוטף אותי בשיכרון נעים ואז מפתיעה אותי שאלתך, ״את רוצה אותי?״ ואני, עוד עיוורת למשיכה אלייך, אומרת ״לא, אני לא חושקת בך, רק נעים לי איתך.״ ודמותה של תמר מבזיקה לרגע מול עיני, זכרון המשיכה אליה מקבל ממשות כואבת שאותה אני מגרשת. ידי יוצאות לגעת בשדייך, בעיניים עצומות חופנת שד בכף ידי, לשה בעדינות את הגבעה הגמישה, מקיפה אותה שוב ושוב באצבעות רגישות, נעה כלפי מעלה לכיוון הפטמה. הפטמה הכהה מתקשחת במהירות במגע אצבעותי, ראשך נזרק לאחור, ידייך חובקות אותי, וזרמים חמים, מהירים, כבר מאיימים לקחת ממני את השליטה בגופי. את דרוכה לצידי בציפייה, פטמתך המגורה בפי, ממלאה אותי עונג מתוק, גופך מתקשת לקראת גופי, מחפש את קירבתי. ידך זוחלת בשיפולי בטני, מהססת בין רגלי, רוטטת אל התחושה החדשה ועם זאת כל־כך מוכרת של התרגשות נשית. ואני מתמכרת לסחרור שידייך ושפתייך גורמות לי, ליופיו של גופך על עורי, על גופי.

* * *

לארוחת־צהריים יצאנו עם תמר, גדי והחברים שנוכחותם נשכחה ממני לחלוטין לשעות מספר, וכבר היינו עטופות יחד בסוד גדול שעוד לא הספקנו לעבד.
״איך המלון שלכם? החדר?״ שאלתי את תמר כשישבנו לאכול במסעדה.
״בסדר. רק קצת מיושן וקצת מרופט,״ אמרה תמר.
״בסדר,״ הצטרף גדי לשיחה. ״מקס חושב שהכורסה טעימה במיוחד ובאסלה יש מים מצוינים - הכלבה שלי מאוד אוהבת לשתות משם. בסדר. בסדר גמור המלון.״ הוא עשה תנועות כרסום ולעיסה בצד אחד של הפה כדי להדגים את מעשי הכלבים.
צחקתי.
״כן, המלון טוב, גם קיבלנו מחיר מצוין,״ סיכמה תמר, וגדי התווכח בקולניות עם המלצרית על הטמפרטורה של המים הלא קרים שהביאה בקנקן.
״והכלבים, תמר?״ התעניינתי ודמיוני קפץ אל זכרון גופך ואל זרועותייך.
״הכלבים בסדר, גדי כבר סיפר לכם, הם מרגישים ממש טוב.״ תמר נגסה ברעבתנות בלחמניה הטרייה והריחנית המרוחה בחמאת שום.
״החלטנו לא להוציא אותם לחום הזה,״ הוסיפה, ״שיהיו בכושר מחר בבוקר, בתערוכה.״
שמעתי את תמר מדברת אלי אבל מחשבות אחרות כבר התרוצצו במוחי כאחוזות תזזית; חשבתי על כמה שהיה לי נפלא איתך, ועל כך שזה אסור, ושמעולם לא הרגשתי ככה, ושלעולם לא נעשה את זה יותר. כל מחשבותי זרמו אלייך והמזלג שלי ניקר בהיסח הדעת בין עגבניות השרי החצויות לבין עלי החסה הפריכים המונחים בצלחת שלפני.
זכרון השעות האחרונות במחיצתך העלה סומק על פני והרגשתי שהאוזניים שלי חמות, בוערות. לעזאזל, חשבתי. שום דבר אני לא יכולה להסתיר. הגוף שלי מלשין מייד. תמר תראה את הסומק, תראה את הניצוץ הזה שזורח בעיניים שלי. תמר בוודאי תשים לב שקרה לי משהו. אני לא יכולה להסתיר ממנה הרבה.
״דניאלה,״ פנתה אלי תמר.
״מה?״ קפצתי.
״חשבנו ללכת לים אחר הצהריים. תבואו גם?״ חייכה אלי בידידות.
הרמתי אלייך עיניים ומצאתי אותך בוהה בצלחת שלפנייך.
״כן,״ עניתי, ״נבוא.״
תהיתי איך את מרגישה עכשיו ולא העזתי לחפש את התשובה בעינייך, פחדתי יותר מדי מהכחשה ומדחייה, ולא העזתי לחייך אלייך, גם לא בסתר.
ותמר לא שאלה כלום.
כאשר נמלטנו חזרה לחדר הממוזג שהיה רק שלנו, נעלמו כל החששות והפחדים ושוב התמזגנו באהבה ונרדמנו בחיבוק מפותל כשאנחנו מגוננות על אהבתנו הטרייה והמטורפת. מגוננות עליה, עדיין בלי להכיר את כלי הנשק הנבזיים של האויב, אלה היודעים לתקוף בנקודות תורפה אותן לא הכרנו, בכלים הרסניים, שמפניהם לא ידענו להתגונן.

בנסיעה לתל־אביב דיברנו מעט, כל אחת התכנסה ברגשותיה ובמחשבותיה. הרגשתי קרובה אלייך אבל עדיין לא ידעתי איך נמשיך הלאה בחיינו אחרי מה שקרה. בחוץ כבר החל להחשיך וכביש הערבה היה שומם, ואני שמחתי להפנות את מחשבותי לנהיגה וליופיים של הרי אדום המתלהטים בכתום, בוורוד ובסגול של שעת בין הערביים.
לפתע, הנחת את ידך ברכות על ירכי, לצרוב דרכה בעד למכנס, אל עורי. נשימתי קצרה מתדהמה. ושוב הצטמצם העולם ליד, ירך והולם הלב. ואני לא רציתי לדעת יותר.
אבל אז דיברת. במילים קמצניות סיכמת שמה שהיה היה, ומה שקרה באילת שייך לאילת, ואת הטירוף הזה של אהבת נשים נזכור כחוויה מסעירה אך מקומית. אמרת לי שהרפתקה כזו לא מתאימה לחיים שלך - שלא תוכלי להרים עיניים לעולם החיצון ולומר, זאת אני - ולא ניקח אותה איתנו לעיר הגדולה ולחיים שלנו. ההחלטה שלך נשמעה באוזני אחראית, שקולה וכואבת, החלטה שתחזיר אותנו לשגרת היומיום - משימה קשה אך אפשרית.
כשנפרדנו לדרכינו, בתל־אביב, קולך היה חנוק מדמעות. הר של עצב עמד בינינו והידיים נמשכו לאמץ אותך אלי בפעם האחרונה.

בלילה לא נרדמתי. בלילה רציתי רק להיות איתך.
למחרת הייתי במשרד האדריכלות שבביתי, תמר רכנה על שירטוט כלשהו ליד השולחן שמולי. שוחחתי איתה שיחות מנומסות. עניתי לה תשובות שטחיות. העיפרון שבידי לא הצליח להתוות אפילו קו ישר אחד. גם לא הצלחתי להקשיב לתיאורים המתלהבים של תמר מההצלחות בתערוכה באילת. בעצם רק בכיתי כל היום בסתר, בלב. בכיתי על אהבה שמתה עוד לפני שנולדה, על כך שלא אהיה איתך יותר לעולם. בכיתי על זה שאין לי אומץ להציע לך את אהבתי, שאין לי מילים שאוכל לפתות אותך בהן וכל כוחי בידיים שמבכות את מה שאסור לגעת בו.
באותו ערב נפגשנו. ״אני חייבת,״ אמרתי לך בטלפון וטסתי לביתך במהירות מופרזת.
״זה היה אחד הימים הקשים בחיים שלי,״ סיפרת לי. ״לא יכולתי להתרכז בעבודה, לא יכולתי לעשות כלום. רק מצאתי את עצמי מביטה בטלפון אינספור פעמים. לא יכולתי לשאת את הגעגועים ואת התסכול. קרה לנו באילת דבר נפלא. אני לא יכולה להפסיק לחשוב על זה שמעולם לא הרגשתי כל־כך טוב.״
התחבקנו ארוכות.
״זו סטייה,״ הוספת בלחישה כעבור זמן מה, בעוד אצבעות ידייך מסרקות את שערי הקצר בעדינות, ״חשבתי על זה כל היום כשהתגעגעתי אלייך. אני לא אוכל לחיות עם אשה. יש לחיים האלה שם רע, יש עליהם סטיגמה איומה. בשום פנים ואופן לא אוכל לחיות עם הבושה.״ קולך היה עצוב כשדיברת ופני קדרו.
״זה לא צודק,״ התקוממתי והתחמקתי מידך שנשלחה ללטף את לחיי.
״אל תכעסי עלי. זה באמת לא צודק, אבל אין לקשר כזה שום סיכוי. אנחנו צריכות למצוא בני זוג, להתחתן, לעשות ילדים.״
שתקתי והנדתי בראשי לא לא לא כל זמן שדיברת.
״אני חייבת,״ המשכת. ״אני חייבת להתחתן וללדת. אל תסתכלי עלי ככה בעיניים החמות האלה שלך. אני לא עומדת בזה. את הרי יודעת שאין לנו עתיד ביחד.״
״אני לא יודעת, ואני מוכנה לנסות,״ העזתי לומר משהו.
מהורהרת קמת ממקומך והלכת לעמוד על יד החלון הגדול הפונה לגינה הציבורית החשוכה. המשכתי לשבת ולהביט בך. לבשת חצאית מיני בצבע חציל וחולצה לבנה עם פרחים קטנטנים. רק כשקמת הבחנתי שאת נועלת נעלי עקב. איזה רגליים יפות וארוכות יש לך, חשבתי. קמתי ועמדתי לידך, פנינו לחשכה.
״את יודעת,״ אמרת כעבור רגע ארוך, ׳׳גם אם נחליט להיות יחד עד שנכיר בני זוג, אסור לנו לספר לאף אחד על הקשר הזה, אסור שהקשר הזה ייוודע, בסדר? לא אוכל לסבול את זה שמישהו יידע.״
כך, בקצרה סימנת את מסגרת הקשר שלנו ואני לא העזתי לדרוש יותר. בלי לקוות לעתיד משותף חגגתי ביני לבין עצמי את התפנית המפתיעה, את המתנה הבלתי צפויה שקיבלתי.
הנחתי ידי על כף ידך וכך עמדנו והקשבנו לרוח השורקת בין עלי העץ. ואז, פנית אלי, לקחת את כפות ידי בידייך והבטת בהן ארוכות, מסובבת אותן להביט בהן מכל כיוון.
״איזה ידיים יש לך!״ התפעלת, ״אני לא יכולה להפסיק לחשוב עליהן. האצבעות שלך ארוכות מאוד, חזקות ועדינות, אף־פעם לא ראיתי אצבעות כאלה.״ ליטפת את כף ידי באצבעך כאילו הנושא עליו דיברנו לפני רגע לא היה קיים כלל. חייכתי ואספתי אותך אלי.
באותו לילה נרדמנו קרובות, צמודות, במארג איברים הדוק ובפחד פן נצטרך להיפרד שוב. נרדמתי לידך בקלות כאילו זה היה מקומי מאז ומתמיד, כאילו תמיד רק איתך הייתי.
לא הפסקנו להתפעל מההבדלים בצורות הביטוי שלנו. ״את מדברת כל־כך יפה, רהוט. את אשה של מילים, מספרת מלידה.״ לא הפסקתי לומר לך, ״את מתבטאת באופן מופלא. אני, תמיד אין לי את המילים הנכונות כשאני צריכה אותן.״
״ואילו את,״ אמרת לי שוב ושוב, ״את האדם הכי פיזי שהכרתי עד היום. כל צורת הביטוי שלך פיזית,״ אמרת. ״הידיים שלך מדהימות, משתנות לפי מה שאת רוצה להביע. את רגישה לביטוי פיזי של אחרים. אפילו בארכיטקטורה שלך את מעצבת סביבה פיזית.״
האמת היא שלא יכולתי להסיר את ידי ממך. חיי החלו להתנהל סביב הידיעה שאחרי העבודה ארוץ לביתך, את המדרגות אדלג שתיים שתיים והדלת לביתך תיפתח לפני כאילו מעצמה. תוך כמה שניות את כבר מחייכת בזרועותי, ואנחנו מתלטפות, מתעלסות, אוהבות. את מקבלת אותי באהבה ובציפייה דרוכה כאילו רק עלי חשבת כל היום. רק עלי חשבת כל היום? איני יכולה לשאת בתוכי את האושר, אני רוצה לצעוק, לספר לכולם שאני אוהבת, אוהבת, אוהבת אותך יקירתי.
מאז היינו יחד, לא יכולנו להיפרד. התקדמנו בזהירות, בסבלנות ובסובלנות האחת אל השנייה, האחת לצד השנייה, בוחנות ומהססות, ולאט לאט נסגרנו בתוך עצמנו, ופחדנו.
בבת אחת השתנו חיינו. הטלנו על עצמנו ניתוק מהחברה ומיסדנו אהבה חצופה. והיה פחד. ושוב פחד.
אסור היה לספר. לאף אחד. אפילו לא לתמר. אפילו לא לתמר, חברתי הטובה ביותר. נשמה קרובה, אהבתי אותה כל־כך הרבה שנים, נהגתי לחלוק איתה הכול, היה בינינו קשר מהנה ומתסכל. קשר של חמש־עשרה שנים. קשר אהוב ודפוק. אפילו איתה אסור היה לי לדבר על אהבתי החדשה. שוחחתי עם תמר בדמיוני בלי סוף ולא יכולתי לספר לה באמת. התחמקתי ממנה, הכאבתי לה, אבל לא יכולתי להימנע.
״אני רוצה לספר לתמר. אני חייבת,׳׳ הפצרתי בך בוקר וערב.
״בשום פנים ואופן לא. אסור לספר.״ קולך היה נחרץ ומבוהל. ״אני באמת חושבת שזאת סטייה,״ אמרת. ״מה יחשבו עלי! זו סטייה מינית, סטייה נפשית, זה לא טבעי, זאת מחלה. אשה צריכה לחיות עם גבר, לעשות ילדים. כל אופציה אחרת לא נורמלית, ולא תשכנעי אותי במשהו אחר. ככה אני מרגישה, זה מה שלמדתי בלימודים האקדמיים שלי. אני לא מוכנה לחיות בצל של הסטיגמה. אני אמות מבושה.״
הרגשתי שאני מתכווצת למשמע דברייך, הייתי אבודה. לא היו לי כלים לשכנע פסיכולוגית שהומוסקסואליות היא תופעה לגיטימית בחברה.
״אילה, איך את מסבירה לעצמך את הקשר שלנו? זה הרי לא הגיוני לאהוב אותי וגם לחשוב ככה בו־זמנית. את לא יכולה לומר גם שזה הקשר הטוב ביותר שהיה לך אי פעם וגם להתכחש אליו.״ ניסיתי להציג לפניך את האבסורד.
״זו מעידה והיא חד פעמית. רק איתך. אני לא אוהבת נשים - רק אותך. תמיד הייתי עם גברים ואני יודעת בביטחון שאחזור לגברים.״
״אז למה את פוחדת מזה כל־כך, אם זה משהו חולף? אז נספר לכמה אנשים. החברים שלנו יבינו, יקבלו אותנו.״
״אני לא מאמינה לך, אף אחד לא יבין.״
״בעצם רק לאדם אחד אני חייבת לספר, לתמר. לא מאוד איכפת לי מאחרים.״ הצעתי פשרה מסוימת בתקווה שתתרככי.
״גם היא לא תבין,״ התעקשת. ״חוץ מזה, ברגע שמספרים למישהו, באותו רגע ממש, מאבדים את השליטה על הרכילות. אני פוחדת להיות מנודה. אני לא אעמוד בזה.״
״כולם יקבלו שוק, יחרימו אותי, יתרחקו ממני,״ היית אומרת, פסיכולוגית מושלמת שלי. ״התסריט צפוי, ברור. אמא שלי תמות אם ייוודע לה עלי. הלב שלה לא יעמוד בזה. אבא שלי יפסיק לדבר איתי ויטבע בשתיקה רועמת. אחותי תנדה אותי, היא תרחיק את ילדיה ממני כדי למנוע את השפעתי החולנית. החברים שלי יתרחקו כי אין מקום לאחת כזאת ביניהם. השכנים יראו עלי באצבע, יסובבו אחרי את הראש ברחוב כשחיוך מלגלג על שפתיהם, או שאראה אותם אפופים ענני חרדה מפני ירידת ערך דירותיהם, מתנהלים בכבדות במעלה חדר המדרגות העגמומי, רוטנים על יד הדלת של ׳זאתי׳.״
״והעבודה...״ כמעט שלא דיברת איתי על זה. ״אני בטוחה שיפטרו אותי,״ אמרת, וחשש אמיתי בקולך. ״הבוס שלי לא ייקח על עצמו את הסיכון להעסיק אותי, ובצדק. הרי הורים לא יסכימו להביא ילד לטיפול אצל פסיכולוגית כזאת. כולם יברחו. אני בטוחה שזה יהרוס את הקריירה שלי. אני משוכנעת.״
אז את לא סיפרת לאף אחד וגם אני שתקתי.
״האם זה שאני עם דניאלה...״ העזת לפעמים לשאול, ״האם זה אומר שאני..." ולא יכולת להגות את המלה. לא יכולת להביא אותה אל סף ההכרה. המלה פירפרה לה כמבקשת להשתחרר, אבל כבלים חזקים של חינוך והיסטוריה סירבו לשחרר אותה לאוויר. ניסיתי להסות אותך, ״לאף אחת מאיתנו לא היה אף־פעם כזה אושר, כזה קשר נהדר. נחיה יחד בסתר אם זה מה שאת רוצה. אפשר לחיות כך שנים. אף אחד לא חייב לדעת, אף אחד.״
אבל את רצית לעזוב, לברוח. היינו יחד כל לילה ואת לא יכולת לשאת את המתח. ליבך החמיץ פעימה רק למחשבה שאחד השכנים חושד, לאפשרות שמישהו יודע. רק היית מדמיינת מלה או הבעה חשודה והיית מזמינה אותי לפגישת גירוש, זורקת אותי.
לצערי הפחד שלך היה מידבק. הייתי מגיעה לביתך בלילה, בסתר, חולצת את סנדלי בחדר המדרגות ועולה יחפה על קצות אצבעות, כדי שחריקת הסנדלים החדשים לא תסגיר את בואי. אפילו בבוקר מוקדם יצאתי בשקט, כגנבת. כן, גנבתי אושר, חה חה.
ואת? את היית מסובבת את מפתח הדירה לאט ובשקט כדי שהקליק הידוע שלו לא יהדהד בחלל חדר המדרגות. לדעתך, היו יודעים מייד.
אני זוכרת היטב את הפחד. אני זוכרת את העיניים הפעורות בבהלה, את הנשימה העצורה, את המחנק בגרון, את ידך המתהדקת על ידי. קפצנו מכל רחש בחדר המדרגות, נבהלנו מצלצולים באינטרקום או מרעש עצירת המעלית בקומה שלי.
פחדנו מהכול ובעיקר פחדנו מתמר. לא רק שעבדתי עם תמר - המשרד שלנו היה בדירה שלי. יותר מזה, ביתי היה פתוח לפניה, גדוש בחיבה ואהבה לאורך שנים רבות.
כמובן שהיה לה מפתח. היא נהגה להגיע לביתי בסביבות שמונה וחצי בבוקר עם שני הכלבים שלה ולעזוב אחר הצהריים, לטיול עם הכלבים בפארק. לעיתים היתה חוזרת אלי אחרי הטיול כדי לאכול יחד ארוחת־ערב ולבלות מול הטלוויזיה או עם חברים. כך עברו עלינו בדרך־כלל הימים. כמעט שלא נפרדנו. אני הסכמתי להשתלטות על ביתי, בדרך־כלל אפילו שמחתי בה. כך לא היתה לי פרטיות בביתי שלי ודמותה של תמר בפתח חדר השינה שלנו לא היתה אפשרות דמיונית כלל.
חיינו יחד בשתי דירות, בנוהל מסובך. הייתי חוזרת רק בערב מהעבודה השנייה שלי, בחנות הצילום המשפחתית, רצה לביתך, לזרועותייך, אחר־כך לביתי, להאכיל את שתי החתולות שלי. לפעמים היית מצטרפת אלי, ותמיד ויתרנו כשידעתי שתמר עוד מחכה בביתי לשובי. היא היתה מושכת עיבוד של תוכנית כלשהי במחשב, או סתם צופה בטלוויזיה כשכלביה שרועים על ידה. כך ביתי הופקע מרשותי באשמתי והייתי מגייסת תירוצים שונים כדי לשלוח את תמר לביתה, כדי להתחמק מלבלות איתה את הערב מול הטלוויזיה, כדי לצאת שוב לדרכי, אלייך, מצוידת בבגדים ליום המחר. בלילה הייתי תמיד איתך, חובקת אותך בשנתי.
בבוקר חזרתי לעבוד בבית שלי. לא הייתי מספיקה להיכנס והיו מתחילים הטלפונים.
״איפה את שלא מוצאים אותך?״ שאלה תמר בטלפון.
״פה, בבית.״ ניסיתי לשמור על קול שקול. ״קרה משהו?״
״צילצלתי קודם, חיפשתי אותך.״
״הייתי במקלחת.״ רק סיימתי לשקר לתמר והטלפון צילצל שוב.
״דניאלה, איפה היית קודם? את אף־פעם לא יוצאת כל־כך מוקדם.״
הפעם אמא שלי.
״היתה לי פגישה חשובה עם לקוח, ניתקתי את הטלפון כי לא רציתי שיפריעו לי,״ מצאתי הסבר מהיר.
״בשבע וחצי בבוקר?״
התהלכתי בין השקרים כלוליינית סהרורית. עם כל המתח והשקרים, כשעברנו את סף הבית היינו מוגנות - אני בתוך עינייך הכחולות, את בזרועותי, והעולם נשאר בחוץ, נשכח.
כעבור חודש עברתי דירה ובמקביל תמר ואני הפסקנו לעבוד בדירתי והעברנו את המשרד לתכנון אדריכלי לדירה קטנה ששכרנו בגבעתיים, מרחק שתי דקות הליכה מביתך ושתי דקות הליכה מחנות הצילום של המשפחה שעבדתי בה בין ארבע לשבע. לתמר לא נתתי מפתח לדירתי החדשה - ״אני צריכה לשכפל,״ או ״שכחתי,״ אמרתי והרגשתי רע אך לא חזרתי בי. למרות שלתמר כבר לא היה מפתח הוספנו לפחד מטלפונים, מאינטרקומים וממבטים קצת יותר ארוכים. הסתובבנו עם רצון לשאוג ״אני אוהבת״ ועם אימה משתקת.
היינו לבד בעולם. לקרובים לנו לא סיפרנו דבר ומישהו אחר לא היה קיים בחיינו. ידענו בביטחון שאין עוד נשים כמונו, אין עוד נשים שמאוהבות אחת בשנייה וחיות יחד. אם הביטחון בידיעה הזו נסדק לרגע, היה ביטחון אחר משתלט - הביטחון שגם נשים אחרות מסתתרות ופוחדות כמונו ולכן לא נוכל לאתר אותן. על לסביות רק שמענו, לא הכרנו אף אחת, אבל ידענו שהנשים הללו משונות, גבריות, שלא הצליחו למצוא גברים, לכן הן חיות עם נשים. לנו לא היה דבר משותף איתן. ידענו שאנחנו לבד בעולם.

* * *

עברו ימים ספורים ונשקת לי בפעם הראשונה על שפתי. עד אז נגענו, התפשטנו, שכבנו, אבל לא התנשקנו. ופתאום שפתייך על שפתי במגע מרפרף, מגשש. נשימתך החמה על פני, עינייך עצומות בריכוז, ידייך מצמידות אותי אלייך ולשונך בלי היסוס מפשקת את שפתי, תרה אחר לשוני. מופתעת, אני מתמסרת לך. חמים וחושני המגע הזה, איפה למדת להתנשק ככה אני שואלת בלי לרצות לקבל תשובה. אנחנו מתנשקות שוב כאילו רק המצאנו את הנשיקה. ידי מקרבות אותך אלי, חודרות אל מתחת חולצתך, שותות את עורך החלק, שיכורות.
״אני אוהבת אותך,״ אמרתי לך. ולא היה לי שום קושי לומר את שלוש המילים המפורסמות האלה בניגון כל־כך מוזר. זה היה ביטוי למשהו שחייתי איתו כבר מהרגע הראשון שנגעתי בך, ואולי אף קודם לכן.
עברו עוד יומיים, פיטפטנו במיטה, קרבת אלי ואחזת בפני בשתי ידייך ברכות רבה ואז אמרת לי כמעט בלחישה: ״דניאלה, דני, אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך מאוד.״ נשימתי נעצרה והרגשתי ריקנות בבטן (מה שאת קוראת תחושת מעלית). עצמתי עיניים ונתתי למילים הלוהטות לחלחל ולזרום ולמלא את גופי ואת עצמותי, ואת כל יישותי. הוצפתי באהבה כלפייך, חיבקתי אותך, והתנשקנו ארוכות, התחברנו בנשיקה, בליטופים, בהתעלסות עדינה. היה נפלא לרחף בזרועותייך, להתמכר לאצבעות שלך על גופי, ולהרגיש את אהבתך מקיפה אותי, סוחפת אותי, שומרת עלי.
חגגנו קירבה שלא חווינו כמוה מעולם, שלמות נדירה. ניצלנו כל שבריר שנייה של מתנת היותנו יחד.
״אני רוצה להתחייב לחיים רק איתך,״ אמרתי ללא שום הכנות כעבור ימים מספר.
במשך שניות ארוכות לא הגבת. נראית מאוד מרוכזת במריחת הקרם על כפות ידייך, שתיקתך התארכה וגרמה לי חוסר־מנוחה. ואז, פתאום חייכת אלי, חיבה ומבוכה בעינייך.
״אני מבינה למה את מתכוונת. אני מבינה מצוין. את מדברת איתי על נישואים.״ נשקת לי ארוכות על שפתי. ״דניאלה, אני אוהבת אותך מאוד, יותר מאשר הייתי רוצה, אבל לא אוכל לעשות את זה. אני מצטערת, אבל אני לא כמוך. אני לא מוכנה נפשית לחיות עם אשה. אני לא מסתגלת לרעיון הזה. לא היתה לי שום הכנה לזה, זה נפל עלי בהפתעה גמורה. אני עוד מקווה להקים משפחה, ללדת ילדים ואת זה, לצערי, אי־אפשר לעשות איתך.״
״לא ציפיתי לתשובה אחרת,״ אמרתי בלב כבד. ״לא. אבל אני לא יכולה להכחיש שאי שם בתחתית הבטן בכל זאת קיוויתי.״
״דניאלה, עוד משהו,״ אמרת בקול נמוך,״ אני חייבת לספר לך משהו.״
הרמתי מבט שואל.
״קבעתי לצאת עם מישהו מחר.״
בלעתי רוק בחוזקה.
״בליינד־דייט?״
״כן,״ הינהנת. ״חברה מהעבודה יצרה את הקשר - היא יודעת שאני מחפשת והיא כמובן גם לא יודעת עלייך - לא יכולתי לסרב.״
״אני עוד יכולה לחשוב שלא היתה לך ברירה,״ חייכתי במרירות.
״אני לא אשקר לך. בעצם אני גם קצת שמחה שזה קרה, כי לבד אין לי כוח ליזום ולחפש. טוב לי מדי איתך.״
לא יכולתי לעשות שום דבר: לא יכולתי ללכת או לעזוב, הרי אהבתי אותך. אהבתי אותך יותר מאשר אהבתי מישהו אי פעם. אפילו לכעוס לא יכולתי כי הבנתי אותך יותר ממה שרציתי - הייתי חסרת־אונים לחלוטין.
יותר מכול רציתי שתרגישי כמוני. לי היה קל לקבל אותך. אני תמיד העדפתי את המין הלא נכון.

 

דניאלה
 
ילדה ג׳ינג׳ית מציירת במקל עץ את המגרשים למשחק המחניים. הבנים משחקים בכדורגל בחלק המרוחק של חצר בית־הספר. אנחנו, הבנות, נחלקות לשתי קבוצות. כמובן שאני ראש קבוצה. אף אחת אחרת לא תופסת כדורים כמוני. יש לי יתרון גובה בולט.
״תבחרי אותי, תבחרי אותי!״ אני שומעת קריאות סביבי כשאני בוחרת את הקבוצה שלי.
ורד, הילדה החדשה, עומדת בצד, שותקת. היא לא נראית חזקה במיוחד אבל יש לה עיניים שחורות יוקדות ותלתלים שחורים, מבריקים. יש לה גם חיוך מקסים.
״ורד, בואי.״ קראתי לה להתקרב. ״בואי לקבוצה שלי אם את רוצה להיות עם החזקים.״ הזמנתי אותה בין הראשונות, מתעלמת מהקולות הרוטנים שסביבי. ורד חייכה ובאה. כבר במשחק הראשון היא התגלתה כשחקנית מחניים טובה - ידעה לזרוק את הכדור באופן מדויק וחזק מאוד. במשחק הבא כבר הזמנתי אותה ראשונה.
הייתי בכיתה ו'. הפכנו להיות חברות בלתי־נפרדות. הכנו יחד שיעורי־בית, טיילנו יחד ולפעמים ישנו יחד בביתה.
בימים שלא ראיתי אותה מחוגי השעון התנהלו לאט מהרגיל והתקשיתי לבצע משימות פשוטות. חשבתי עליה כל הזמן. כשהייתי איתה היינו סתם חברות. לא יכולתי לומר לה שאני רוצה להחזיק בידה, לגעת בתלתליה. ידעתי שלא עושים את זה. ידעתי שאסור לי לגעת בחברות שלי.
אהבתי את ורד - אני וכל הבנים. כתבתי לה שירי אהבה תמימים. בכיתה ז׳ היה לה חבר - שנאתי אותו. בכלל, הבנים היו יריבים שלי, הם תמיד לקחו לי את החברות.
״חצאית הקפלים הכחולה שלה ארוכה מדי,״ חשבתי, ״והחולצה התכולה מגוחכת כשהיא משוכה ככה בפנים. היא גם מרכיבה משקפיים משונים, שהמסגרת שלהם חומה ועבה, וגם עומדת מצחיק, עם הרגליים מצולבות.״
״זאת ליליאן, עולה חדשה,״ אמר המנהל. ״היא מדברת רק פורטוגזית. היא תשב לידך.״ הוא הצביע עלי.
״אפשר לחשוב שאני עוד זוכרת פורטוגזית,״ צחקתי וכל הכיתה צחקה בעליזות יחד איתי. רק ליליאן לא צחקה. ״מה לי ולה?״ חשבתי. ״היא נורא מוזרה! ואני באמת אצטרך לדבר פורטוגזית עכשיו?״
תוך זמן קצר עברנו לדבר עברית. רק עם אמא שלה עוד פיטפטתי בפורטוגזית בזמן שהיתה מבשלת מאכלים טעימים במיוחד עבורי. אצלה אכלתי את הקציצות הכי טעימות, קטנטנות, מתובלות ומושחמות היטב, אותן אני מנסה לחקות עד היום הזה.
כדי להגיע מהבית שלי לבית של ליליאן יורדים שתי קומות במדרגות והולכים עד סוף הבניין שלנו - שמונה כניסות שאחריהן עוברים עוד בית אחד ואז חוצים כביש רחב בן שני מסלולים ויורדים ברחוב שבפינתו עץ תות ענק שממנו אפשר לרוץ במורד כמאה מטר, ואז חולפים באכסדרת העמודים של שני בניינים ארוכים ונשאר רק לעלות לקומה רביעית ברגל. קרה שהייתי עושה את כל הדרך בדקה ושלושים שניות, כדי להיות עם ליליאן עכשיו, עכשיו, מייד.
 
הכנו שיעורים בגיאומטריה בחדר של ליליאן. נעשה מאוחר מאוד והחלטתי להישאר ללון אצלה. אהבנו לדבר אל תוך הלילה, על המורים, על הלימודים ועל הבנים והבנות מהכיתה.
בזמן שהתארגנו לשינה יצאתי לרגע לחדר האמבטיה. כששבתי מצאתי את ליליאן עומדת על יד החלון בגבה אלי, כבר בפיג׳מה. חייכתי למראה הפיג׳מה השקופה למחצה, אבל אהבתי את גזרתה החטובה שהצטיירה בבירור מבעד לבד העדין. היא הרגישה שנכנסתי והסתובבה אלי. בעודי עוקבת אחר תנועותיה, נלכדו עיני מהופנטות בפתח חולצתה. ״הנה חולצה ללילה,״ אמרה והושיטה לי טי־שירט אותו אספתי בתנועה מכנית, עיני עודן לכודות במחשוף הנדיב. לא יכולתי בשום אופן להסיר את עיני מהשדיים הצחורים שהציצו מהחולצה ומהשקע המסתורי ביניהם. ליליאן התקרבה אלי, התיישבה על המיטה בדממה. כמו מתוך חלום ירדתי לידה על ברכי והושטתי יד אל שדיה.
״אני רוצה לגעת בשדיים שלך,״ לחשתי ונגעתי בעור הלבן, המחשמל.
״אני לא חושבת שכדאי,״ עצרה את ידי בתנועה מהירה והביטה ארוכות בעיני.
קיבלתי את הדין והצטנפתי במיטה שהוצעה עבורי כשהמחשבות לא מפסיקות לרדוף ולייסר אותי כל הלילה: למה אני לא יכולה לשלוט בעצמי? עשיתי מעשה שלא ייעשה, איבדתי את ליליאן. למה הדחף המתמיד הזה לגעת בחברות שלי? למה אני שונה, למה רק אני מרגישה ככה?
ותמונת שדיה בפיג׳מה הדקיקה לא משה מנגד עיני.