ואדי סאליב שלי

ואדי סאליב והשואה

"בין השעות 17:00 ל-20:00 שתיים-שלוש קבוצות, בנות 30-20 צעירים כל אחת, עלו מוואדי סאליב להדר הכרמל וערכו פרעות, 'פוגרום' בנוסח ידוע, בחלק מהרחובות סירקין, החלוץ, שפירא והרצל. (...) אכן, השעות חמש עד שמונה בערב היו השעות הגרועות, המסוכנות והמכוערות ביותר בכל הפרשה הזאת!"
אבא חושי, ראש עיריית חיפה, לפני ועדת החקירה [1]
"בסוף שנות השמונים, בעת שניסינו להיפגש עם המנהיגים שהובילו את המחאה, הם סירבו בטענות של תבוסתנות וחוסר אמון נוסח 'מה זה יעזור עכשיו' ו'הכול פוליטיקה'."
הנרייט דהאן-כלב, בעבודת הדוקטורט שלה [2]
בעשור הראשון למדינה ידעה החברה הישראלית סערות ציבוריות והפגנות אלימות למכביר. ועל כן אף אחד לא התרגש יתר על המידה מהעימותים הקשים בין תושבי השכונה למשטרה. אפילו ההפגנה שבה נישא דגל ישראל מוכתם בדמו של עקיבא אלקריף — השיכור שנורה ונפצע בידי השוטרים ערב קודם לכן — לא חוללה מהומה בעת שהתקיימה.
את הסערות הציבוריות הגדולות עורר נושא רגיש יותר — השואה, ובעקבותיו שאלת היחסים עם גרמניה. החתימה על הסכם השילומים עם גרמניה (1952) ומשפט קסטנר (1955) עוררו הדים בכנסת ובעיתונות, ובמחצית השנייה של שנות החמישים גרמה ההתקרבות בין ישראל לגרמניה להתפרקותן של שתי ממשלות (השביעית והשמינית). התפטרותו של ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון והתפרקותה של הממשלה השמינית עקב כך אירעו ממש באותו השבוע שבו פרץ המרד של המרוקאים נגד הרדיפה המתמשכת מצד הממסד של מפא"י בחיפה.
על הרקע הזה ברור מדוע האירוע שריתק את תשומת הלב והעניק לאירועים משמעות מזעזעת ("מכוערת ומסוכנת" על פי חושי), היה ניפוץ חלונות הראווה של בתי עסק בבעלות אשכנזים ברחוב הרצל בהדר הכרמל. המעשה הזה שביצעו צעירים מרוקאים הקים עליהם את כל הציבור האשכנזי, על גווניו השונים, וחרץ למעשה את גורלה של המחאה. לאחר ההוקעה החריפה ולאחר שהמחאה העדתית נספגה אל תוך העיקרון המקודש של כור ההיתוך (באמצעות ועדת חקירה שהוקמה מיד ופעלה במהירות) — כל מה שנותר מוואדי סאליב הוא מטבע לשון הבא לציין מעשה ונדליזם, על רקע עדתי, שכרוך בניתוץ זגוגיות. עקב המאורעות בחיפה, הכפילו חברות הביטוח בארץ את התעריף שגבו בעבור ביטוח לחלונות ראווה של בתי עסק.
אקט הניפוץ, שנתפס כשעתוק של ליל הבדולח, חשף בחדות נוקבת ביותר את התהום ההיסטורית העמוקה שהפרידה בין הישראלים שמוצאם מאירופה לבין העולים מארצות המזרח. בעיני הוותיקים ממוצא אירופי נחשב המעשה האנטישמי הזה לחילול כבודה של התנועה הציונית, ובעיני פליטי השואה ושאר העולים מאירופה הוא היה בבחינת זלזול בשואה. אין לשכוח כי לרבים מוותיקי היישוב היו קרובי משפחה שנרצחו בידי הנאצים במהלך מלחמת העולם השנייה.
המרד של המרוקאים בחיפה (שהתפשט גם ליישובים נוספים) חשף אפוא את היסוד החברתי האשכנזי שהתגבש במהלך שנות החמישים. מובן שהיסוד העדתי הזה לא קיבל ביטוי רשמי משום שסתר את חזון מיזוג הגלויות, אולם נוכחותו הורגשה היטב בקרב העולים המזרחים, שכן קשה היה להסתיר הן את העדיפות הראשונה שקיבלו העולים מאירופה בתור לעלייה, לשיכון ולעבודה והן את העובדה שקדימות זו נבעה מהחרדה ומהחמלה שחשו כלפיהם האירופים הוותיקים.
אף שהמרד יצא נגד אפליה עדתית מוצקה, המחאה נתפסה כמעשה קיצוני של כפיות טובה. את הפרדוקס הזה אפשר להסביר באמצעות האתנוצנטריות החזקה (נקודת מבט עדתית אשכנזית), שלפיה חייהם של המזרחים שביצעו את המחאה ניצלו בזכות המפעל הציוני שחילץ אותם ממדינות ערב, והבאתם לישראל באה על חשבון שיקומם של פליטי השואה שהובאו לישראל מאירופה. המרד של המרוקאים עורר מטען עצום של רגשות, זאת נוסף על המשמעות החומרית האדירה שלו בכל הנוגע לחלוקת משאבי הקליטה. זה הוא ההסבר לעוצמה המיוחדת שבה התבצע אקט ההוקעה של המעשים ושל המבַצעים. נראה כי דרגה כזו של חרם ונידוי חווה לימים רק יגאל עמיר, רוצחו של ראש הממשלה רבין.
היום, בשעה שמסיירים במתחם הנטוש של השכונה, אפשר לראות עד כמה חמורה היתה ההוקעה. דממת המוות שהשליטו בה עיריית חיפה ומשרדי הממשלה, כמו אומרת בלחש: "ואדי סאליב, יימח שמו וזכרו." מכאן גם השתיקה של מי שהיו מעורבים בפרשה. ההוקעה גרמה להם, ולחברה הישראלית כולה, לרצות להעמיד פנים ש"ואדי סאליב" מעולם לא קרה, ובקיצור — פוליטיקה. במוקד הספר מוצגים הדמויות והמצבים בעיקר מן הזווית האנושית. נעשה כאן מאמץ מודע לדחוק מעט את הפן הפוליטי, המעכיר את החברה הישראלית כבר יובלות.
בטרם ניגש אל סיפור העלילה ברצוני להפנות את תשומת הלב לנקודה אחת נוספת שיש בה כדי להשפיע על חוויית הקריאה: יהודי המזרח והשואה. היום כבר ברור כי לעליית הנאצים לשלטון בגרמניה ולמלחמת העולם השנייה היתה השפעה גדולה על הקהילות היהודיות המזרחיות בגולה. במרוקו, למשל, השתנה מעמדם של היהודים מן הקצה אל הקצה עקב התעמולה הנאצית וכינון משטר וישי במהלך המלחמה, ולא מעט יהודים התגייסו והשתתפו בשחרור צפון אפריקה ואירופה. ואולם, את השותפות הקטנה והחשובה הזו שנוצרה בין שני העמים היהודיים — אשכנזים ומזרחים — הסתירו דעות קדומות ואינטרסים פוליטיים (לאומיים ומפלגתיים). בדרך כלל, הבדלים כלכליים לבדם אינם מספיקים ליצירת איבה והתקוממות. היחסים העדתיים בישראל, ובייחוד ההתקוממות של המרוקאים בחיפה, היו יכולים להיות שונים אלמלא ההתעלמות שבהתנשאות.

שער ראשון:
השורשים
שורשי האפליה וזרעי המחאה, ראשיתם בחופי צפון אפריקה ובאי קפריסין, עוד לפני הקמת המדינה. ההחלטה של המוסדות הציוניים, בעקבות השואה, לשלב את יהודי צפון אפריקה במפעל ההעפלה הותירה את יהודי אירופה והחלוצים הארצישראלים המומים לנוכח הופעתם של "יהודים שחורים". אלפיים שנות היסטוריה נפרדת מנעו כל סיכוי לחיבור קל והדוק בין יהודי אירופה ליהודים המזרחים מצפון אפריקה, שנתפסו כ"עם אחר". כעבור תריסר שנים, ממש רגע לפני שתם לו העשור הנורא של שנות החמישים, נסגרו המעגלים.
חטאם הגדול של המעפילים ממרוקו היה בקשר הרוחני שזיהו אנשי השמאל, בעיקר מפא"י, בינם לבין בית"ר והרוויזיוניסטים. רבים הזדעזעו מהמרד בוואדי סאליב משום שראו בו מלחמת אחים. ואכן, מערכת היחסים העכורה בין הממסד של מפא"י לבין המרוקאים היתה המשך ישיר של היחסים העכורים וקרבות הדמים שנערכו, מאז שנות השלושים בין הסוציאליסטים של ההסתדרות, ששלטו במוסדות הלאומיים, לבין "הפורשים". הגיוני אפוא שהמשכו של הקרב על מעמדו של הדגל האדום התרחש בחיפה האדומה, בין מנהיגי מפא"י המקומיים לבין תושבים מרוקאים כואבים.