פרולוג
חור דמיוני נפער בבטני והרעשים שהיא הפיקה יכלו להעיר את כל השכונה. ישבתי בפינת החדר הישן והתכרבלתי לכדור, נדמה כי גופי ניסה להגן על עצמו. מפני מה? תהיתי. הבטתי סביב על הריק. כבר מזמן לא נשארו רהיטים. פראי האדם האלה שקראו לעצמם נושים לקחו הכול. התחבאתי מספיק טוב כדי שלא ימצאו אותי, לא רציתי לעבור לידיים של אף אחד. בטח שלא לידי הרווחה או כל גוף ממשלתי אחר. לפחות לא לקחו לי את הבגדים, חשבתי לעצמי במרירות.
אהבתי את הימים שבהם הייתי הולכת לבית הספר. הייתי מתגנבת לכיתה ומקווה שלא יבחינו בי, לא יכולתי להיראות. רציתי ללמוד, רציתי שיצא ממני משהו למרות הסיכויים הקלושים. נטלי הייתה החברה הכי טובה שלי. היא הייתה כמו האור בקצה המנהרה, מלאך בגיהינום הפרטי שלי. היא הייתה מביאה לי אוכל, לעיתים גם אוכל חם, והכרתי לה תודה על כך. לא משנה כמה התעקשה שאצא, לא הייתי מסוגלת להראות את עצמי.
סופי השבוע היו הכי קשים, לא היה אף אחד שיהיה איתי. הייתי מורעבת, חשבתי ללכת לחטט בפחים. לא היו לי אפילו מים, לא כדי לשתות ובטח לא להתקלח. לפעמים בלילות, כשהשכנים היו יוצאים, הייתי הולכת לברז שמאחורי הבית שלהם ושוטפת את עצמי. עכשיו, לא ידעתי אם הם בבית ולא היה לי כוח לזוז. הראש שלי כאב כאילו מיליון פטישים דפקו בתוכו. פחדתי מהרגע שגם את הבית ייקחו, או שיהרסו או שמישהו יבוא לגור פה. כלום לא נשאר לי, כלום מלבד הזיכרונות.
לא הרשיתי לעצמי לבכות. בכי זה לחלשים ואותי חישלו להיות חזקה. הייתי איתנה בכל משבר שעברנו כמשפחה, ועכשיו כשאני לבד בעולם, בגיל ארבע־עשרה, אני חזקה אפילו יותר.
הדמעות איימו לפרוץ מתוכי וקיללתי את מצבי. מחיתי את הדמעה שברחה ומצמצתי בעיניי כמה פעמים. הבגדים שלי היו ארוזים בשני תיקים, כאילו חיכיתי לרגע שאצטרך גם אני ללכת מפה. התרוממתי לאט והבטתי בחלון, השכנים לא היו בבית והייתי חייבת לשתות למרות שהתעצלתי לזוז ממקומי. צעדתי בשקט ברחבי הבית שקירותיו היו צבועים בתכלת, זה היה השיגעון האחרון של אמא - תכלת. הבטתי על התמונות שעדיין עיטרו את הקירות ונזכרתי בימים שהיו בו חיים.
אמא הייתה מבשלת והצחוק שלה היה ממלא את החדר. אבא תמיד היה מגיע מהעבודה בזמן שאמא הייתה יושבת איתי ועוזרת לי להכין שיעורי בית. הוא היה מנשק אותי על הראש ואת אמא בשפתיים. הייתי מעוותת את פניי והם היו צוחקים, ואז היינו אוכלים כמשפחה שלמה ומאושרת.
איך הכול נלקח ברגע אחד?
איך אף פעם לא שמתי לב או שמעתי שהיו לנו כאלה חובות? חובות שבגללם נשארתי זרוקה?
שוטטתי ברחבי הבית הממושכן. "אפילו את הבית לא יכולתם להשאיר לי?" צעקתי לחלל, הרגשתי חור שנפער בתוכי ובכל יום הוא פשוט התרחב. בהיתי בחדר של ההורים, שהיה ריק לחלוטין. מלבד וילון ישן בצבע לבן שכבר מזמן הפך לצהוב לא נותר דבר. נזכרתי בלילות שבהם היו לי סיוטים ופחדתי ממפלצות, הייתי לוקחת את הדובי שלי ואז באה בריצה לישון בין אמא לאבא.
"למה עזבתם אותי? למה נלקחתם ממני?" צרחתי וקרסתי לרצפה על ברכיי. הרגשתי איך חלקים בי נשברים, איך כל החוזק שלי התחיל לברוח ולנטוש גם אותי.
"מה אני אמורה לעשות?" מלמלתי לעצמי בקול חנוק, כאילו מישהו יענה לי.
הייתי חייבת לקחת את עצמי בידיים, הייתי צריכה למצוא עבודה ולהניע את החיים שלי, לא יכולתי להמשיך עם המצב הזה. אבל מה כבר יכולתי לעשות?
התרוממתי לאט ויצאתי החוצה. השמש הכאיבה לעיניי והייתי צריכה לעצום אותן ולנסות להתרגל לאור החזק. הרחוב היה ריק בשבת חמימה כזאת, תיארתי לעצמי שכולם מטיילים. הלכתי במהירות לגינה האחורית של השכנים, טיפסתי על הגדר וקפצתי. עשיתי את זה כל כך הרבה פעמים כך שהייתי מיומנת. פתחתי את הברז וזרם חזק של מים קרים יצא בקול רועש. הבטתי לצדדים במהירות, הייתי חייבת לוודא פעם נוספת שלא הייתה נפש חיה ברחוב, שהייתי לגמרי לבד. שטפתי את פניי וקצת את גופי, כמה שיכולתי כדי לא להריח כמו גווייה. שתיתי כמה שבטני הצליחה להכיל וזה העניק לי מעט תחושת שובע. "לפחות לכמה דקות הבאות," מלמלתי לעצמי. הבטתי שוב לצדדים וחזרתי במהירות לבית. נכנסתי בשקט כאילו אפריע למישהו והתיישבתי על הרצפה הקרירה.
חייתי על זמן שאול, ככה באמת הרגשתי. לא ידעתי מה יזמנו לי החיים. כבר כמה חודשים שהפחד מבואם של נציגי הרווחה רודף אותי, חששתי מהיום שזה יקרה. לא ידעתי כמה עוד אוכל להתגנב לבית הספר וללמוד, גם ככה זה לא יעניק לי תעודת בגרות אבל לפחות זה יעניק למוחי את הידע שהוא זקוק לו. הייתי צמאה לנורמליות בחיי, ובית הספר היה המקום היחיד שהצליח להעניק לי את ההרגשה הזאת.
התרוממתי מהרצפה. הוצאתי מהמזוודה הארוזה את הבגד הכי קרוב לנקי שהיה לי ולבשתי אותו בסלידה, גם כביסה לא היה לי ממש איפה לעשות. צעדתי לחדר הרחצה והבטתי במראה השבורה, ניסיתי לסדר את שערי, סירקתי אותו באצבעותיי והתבוננתי בדמות שהביטה בי מהמראה. השמלה השחורה הגיעה עד לקרסוליי, כתמים קטנים הופיעו עליה לסירוגין אבל זה היה סביר. "אני צריכה להשיג מלא דברים," אמרתי לעצמי ונשפתי בתסכול.
אין סוף פעמים חשבתי כבר לסיים עם החיים האלה, לא הרגשתי שהם שווים משהו. ונראה שצדקתי.
הלילה ירד ויצאתי לכיוון אזור הבילוי. "את חייבת להשיג עבודה, את חייבת! תנשמי עמוק ותתנהגי כמו בוגרת," מלמלתי לעצמי שוב ושוב. הגעתי לבר אפלולי ששמעתי עליו מחברים - טוב, לא באמת חברים, לא היו לי כאלה. ידעתי שהוא מסוכן ויש גברים לא נחמדים אבל אולי אשיג עבודה בשחור? יכולתי להתמודד עם הרבה דברים, האמנתי שגם עכשיו אצליח להתמודד עם הכול.
הייתי גבוהה ולא נראיתי בת ארבע־עשרה. קיוויתי שלא יבקשו לראות תעודת זהות ויאמינו שאני בגיל המתאים, לא חסרים כאלה שיאמינו, נכון? נשמתי עמוק ונכנסתי, לא היה אף אחד בכניסה והחשש התגנב לליבי אבל הייתי חייבת להיות אמיצה. נדמה לי שזה היה סימן טוב שאף אחד לא עמד שם. נכנסתי פנימה בנשימה עצורה וידיי הזיעו לחלוטין. ניחוח חזק של גבריות ובשמים זולים הגיע לנחיריי, עיוותי את פניי בגועל וניסיתי לא לנשום מהאף או לא לנשום בכלל.
המקום היה מעוצב בסגנון המערב הפרוע, הזוי לחלוטין. הבר היה עגול ועמד בצד, שולחנות מעץ וכיסאות תואמים היו פזורים בחלל החשוך. גברים שתו וצעקו, חלקם שיחקו קלפים או קליעה למטרה. הרגשתי כאילו נכנסתי לעולם המטומטמים.
"אפשר לעזור לך?" גבר מבוגר גבוה עם זקן שאל אותי בנימה עצבנית. העיניים שלו היו אדומות והוא התנדנד על עקביו. נשמתי עמוק בפעם המאתיים לשעה הזאת והישרתי אליו מבט, ניסיתי להסוות את הפחד שבעבע בי.
"אני מחפשת את המנהל," אמרתי וזקפתי את גופי. הוא צחק צחוק מריר והעיף את ראשו אחורה.
"מה ילדה כמוך רוצה מהמנהל?" הוא שאל בזלזול.
"לא עניינך," עניתי בחוצפנות וגועל משלי.
הוא הושיט את ידו, תפס אותי והצמיד אותי לגופו הגדול. ניסיתי לא להקיא עליו ולא לרעוד תחת המתקפה שלו. את צריכה עבודה, את צריכה עבודה, שיננתי לעצמי כמנטרה בראש.
"תעזוב אותי," סיננתי.
"אולי אחרי שאסיים." הוא היה קרוב מדי, והבל פיו המסריח הגיע עד אליי. בחילה גאתה בגופי אבל אספתי את כל כוחותיי, עצמתי את עיניי והרמתי את הברך שלי בעוצמה שהייתי בטוחה ששברה לו את הביצים. הוא גנח מכאב והתקפל, אך העיקר ששוחררתי. רצתי לעבר הצד השני בחיוך של ניצחון ונתקלתי בגוף ענקי יותר מקודמו. החיוך שלי נמחק כשעיניים שחורות ועצבניות בהו בי, צלקות עיטרו את פניו ושיוו לו מראה מסוכן מאוד, כזה שלא הייתה דרך להתמודד איתו.
"מה את מחפשת פה?" הקול שלו היה מפחיד בטירוף. רעדתי. כל מה שניסיתי להשיג הלך ברגע אחד.
"עבודה," גמגמתי כמו ילדה בת שתים־עשרה מטומטמת וחסרת ביטחון.
הוא חייך. "עבודה? בת כמה את בכלל? מה תעשי?" הוא צמצם את עיניו עד שכמעט לא ראיתי את השחור שלהן, קיסם התגלגל בין שפתיו והוא ירק אותו הצידה. גופו רכן לכיווני וראשו נצמד לראשי. "ילדונת," הוא לחש. גם הוא זלזל בי בדיוק כמו כולם. לא יכולתי לשלוט בדמעות שזלגו ממני.
"אני מתחננת," לחשתי ושנאתי את עצמי. "אני אעשה הכול," המשכתי בקול רועד. הוא התרחק ממני ונעץ בי מבט בוחן מכף רגל ועד ראש.
"בואי ניכנס למשרד שלי," הוא פסק. כף ידו הענקית נסגרה על ידי והוא סחב אותי אחריו.
כאשר דלת משרדו נסגרה מאחורינו הבנתי שנכנסתי לכלוב, שרק אלוהים יודע אם אצא מפה אותה נערה.
