בום. ממ. ממ. הַבּיט הוא עמוק. איטי. בום. ממ. ממ. ממ. האוויר בא ונחנק בגלים רוטטים. אין רוח. שום דבר לא זז. בום. הכול בתנועה. הלב שלי מלא בדם ולמרות זאת שואב עוד ועוד. הוא כבד. דוחס אותי למטה. מעניין אם אני יותר נמוכה עכשיו מאשר בדרך כלל. הַבּיט נורא. הביט נפלא. הדם שלי סמיך, העורקים מכווצים. אני חיה. בום. ממ. ממ. ממ. לא הייתי צריכה לעשות אסיד לבד. לבד יכול להיות ממש רע. אולי הייתי צריכה להגיד לניל שיבוא איתי. מאוחר מדי. אין קליטה.
בום. ממ. ממ. ממ. ממ. ממ. ממ. ממ.
בום. ממ. ממ. ממ. ממ. ממ. ממ. ממ.
אוי אלוהים, הנה זה בא, למה כל כך מהר, למה לא לתת לי להתחמם קצת על הרחבה, אני פה רק כמה דקות... כל כך קשה לפקוח את העיניים. הן נדבקות. האור חם, אבל האוויר כבר לא כל כך. השמש שוקעת. אני פה ים זמן. ורק עכשיו זה עולה. ועוד איך עולה. אההה. ההה. ההה. הלב שלי קל. מאבד משקל. צף בחזה שלי. גם הצלעות צפות. יש לי מלא מלא צלעות צפות וגמישות ואף לא עצם קשיחה אחת בכל הגוף, כי איך אני אהיה קשיחה כשאני... הציפורניים שלי מתחילות לנזול אל האדמה. האצבעות נמתחות אחריהן, אבל יותר לאט. הציפורן של האצבע המורה כבר נוזלית לגמרי, זוהרת בטורקיז, פוגעת באדמה, וספלאש! נשברת לאלפי רסיסים נוזליים שמתפזרים. כל רסיס שפוגע באדמה הופך מייד לפרח לבן ארוך שנראה שהוא צומח ישר מהפודרה אבל לא, הנה הגבעול, הגבעול גדל וגדל וכל הגבעולים גדלים וגדלים... אני צמאה. אני יורדת אל הפודרה לשתות מעסיס הפרח הלבן עם החדק שלי. זה הדבר הכי טעים ששתיתי בחיים. כמו דבש אבל בלי הדבק, אמברוזיה בצבע זהוב חיוור, קריר ומושלם. האדמה חמה. בום. ממ. ממ. ממ. ממ. ממ. ממ. אני זוכרת לנשום ונושמת. עידו אומר שהתודעה שלנו היא נוזלית, מרקית במצב הצבירה שלה. החלקיקים נמצאים במרחק סביר אחד מהשני, לא אבודים אבל מכבדים את המרחב האישי. הפוטנציאל להפוך למוצק הוא יותר גדול מהפוטנציאל להמריא, אז אנחנו צריכים עזרה בשביל להעז. הרי לא מאבדים שום דבר באמת. אני לא נוטה להמריא. בדרך כלל אני מתמצקת ומסתכלת על עידו החוֹוה את היקום כמו שרק הוא יודע כל פעם מחדש. אבל היום לא. היום אני ממריאה. לבד.
בום ואני בפנים, בתוך האוהל הצבעוני שצמח מסביבי מתוך הסככה הלבנה שמעליי. סביבי כל האלים - גַנֶש הרציני, פַּרוואטי השובבה, דאקְשָה בגפיים מתנועעות, וישְנוּ האופטימי, הַנוּמַן החמוד, שיש לו אף אפילו יותר גדול משלי, שאקְטי המהממת ושיוָוה הרוצח, שקורץ לי לבוא איתו להרוס דברים יפים. שם הם רוקדים ואני רוקדת איתם. ידיים עדינות מלטפות את הגב שלי, מיישרות אותו. יותר קל לרקוד ככה. בום.
זה צ'יקו? זה צ'יקו. היי, צ'יקו! צ'יקו הוא כמעט הדבר הכי טוב שהיה יכול לקרות לי עכשיו. אחרי עידו. אבל עידו לא יכול לבוא לרקוד איתי כי עידו מת, שוכב קר במגירה במרתף קפוא בתל השומר. אז טוב שצ'יקו בא. אלא אם כן הוא בא לקחת אותי למרתף הקפוא עם המגירות. הוא מחייך אליי את החיוך העצוב שלו ואומר דברים חמימים בקושי, כאלה של אנשים שלא יודעים להתחבק אז הם אומרים דברים. אני מתה על צ'יקו. איזה יופי שהוא פה. אנחנו רוקדים. עוברות שנים. אנחנו מזדקנים ושוב חוזרים להיות אנחנו. לַניש עולה לתת סט קסום של ביטים ומלודיות. זה אומר שהזריחה בדרך ועולם כמנהגו נוהג. הילה זהובה מתממשת מסביב לראש המרקד של צ'יקו. אני מסתכלת לה בעיניים, לשמש הראשונה שעולה למלוך על עולם בלי עידו, ומקללת אותה. עווית חזקה מקפלת אותי לשניים ואז לארבעה. צ'יקו כבר פרשׂ מחצלת ומרתיח מים לתה. אני יושבת מתחת לשמש המרושעת, מוצצת פלח תפוז שצ'יקו דחף לי ומסתכלת על האנשים היפים שרוקדים ברחבה. רוזי לא פה. היא בבית החולים. עם תום, החבר שלה. החבר של עידו. תום הוא זה שהטיס את האף־16 שהמנוע שלו דמם פתאום. תום הוא זה שהחליט לנטוש ועידו, שהיה הנווט שלו, נטש איתו. הם נחתו בשקט מופתי איפשהו, לא בדיוק בארץ, קיפלו את המצנחים והזעיקו חילוץ. הם חיפשו את המקום הנכון לחכות בו למסוק, כמו באותו תסריט שעליו התאמנו במשך שנים. אבל לפני שהם הספיקו להגיד ״ז'אן־לוק פיקארד״ הופיעה משום מקום חבורה של גברים וחוררה את עידו כמו מסננת. תום חטף כדור אחד בכתף, איבד את ההכרה ונפל. זה מה שהציל אותו.
צ'יקו מוזג נוזל ריחני אל תוך ספל פח.
״מרווה ומליסה,״ הוא מצהיר. התפוז מפיץ ניחוחות משלו. אני רואה הכול. הריח של התפוז ורוד, המרווה סגולה וההבזק הזהוב ההוא זה בטח המליסה.
״זה רותח, לולי. חכי דקה. יואו, איזה קור...״ היד של צ'יקו קרה כשהוא מרים את הקפוצ'ון שלי ככה שיכסה לי את הראש ומבריש את הלחי שלי בדרך. אני רגועה כמו פרה קדושה. עלי המרווה בכוס נפתחים לקראתי, כל עורק ירוק קטן פועם בהתרגשות מחוספסת. רק כשאנחנו כבר באוטו בדרך צפונה, עוברים את שלט הפנייה לחצרים, אני מתחילה לצרוח.
