הזכות על ארצנו

אשויות ומנהיגים ערבים רבים, בכללם עזמי באשרה ופיליפ חיטי, מצוטטים רבות על אמירותיהם כי "פלסטין" היא רק המצאה. עם זאת, בחינה מדוקדקת ומעמיקה מגלה כי לטענתם השם המקובל על הערבים היה "סוריה הדרומית". מכאן, שהמונח "פלסטין" אינו בעל סממן ערבי. לפי אישיויות אלה, הערבים בארץ ישראל ראו עצמם דרום סורים וכך הגדירו את ארץ ישראל. רק לאחר שהמעצמות הפרידו רשמית את פלשתינה מסוריה הגדולה וארץ ישראל נקראה רשמית פלשתינה, נאלצו בני המקום הערבים להשלים עם המציאות החדשה. קביעה היסטורית זו ראויה להדגשה משום שנובע ממנה שהקמת מדינה יהודית באזור, נעשתה לכאורה תוך פגיעה בזכויות הלאומיות של הערבים בארץ.
בקרב אנשי ימין חושבים בטעות כי כתב המנדט הוא סוג של חוק ברזל שלא ניתן לשנותו. שכן, עלינו להבחין בין חוקים בסיסיים שמהם נוצרים חוקים חדשים לבין חוקים נגזרים. כלומר חוקים שנובעים מהחוקים הבסיסיים.
"עקרון ההגדרה העצמית" הוא העיקרון הבסיסי שהוביל להצהרת קמבון ולהצהרת בלפור שמהן נגזר כתב המנדט. גורמים אנטי ציוניים רבים ניסו לפגוע בקבילות כתב המנדט באומרם שבעצם הזכות להגדרה עצמית הייתה צריכה להינתן לערבים ולא ליהודים. כיום, סוריה נאבקת על זכותה על איסכנדרון (אלכסנדרטה) שבטורקיה, כי לטענתה על פי המנדט על סוריה, נכלל מחוז זה בסוריה. עיקר האוכלוסייה הייתה טורקית, כך שבמשאל העם שנערך ב-2 בספטמבר 1938, תמך רוב מוחץ בסיפוח איסכנדרון לטורקיה. טענה זו ועוד רבות אחרות מהוות דוגמה לכך שכתב המנדט רעוע וניתן לשינויים. לפי עקרון ההגדרה העצמית, לעם יש זכות להגדיר מדינת לאום אך ורק אם אותו עם מהווה רוב מוחלט. ב-1915 נמנו בארץ 590,000 ערבים לעומת 85,000 יהודים בלבד.³ עקרון ההגדרה העצמית הוא שהנחה את המעצמות בעת מלחמת העולם הראשונה. לפי עיקרון זה יש לסייע לעמים השונים תחת האימפריה העות'מנית להקים את מולדתם.⁴ פרופ' ברנרד לואיס מסביר:
בשלבים מוקדמים לא הייתה התנגדותם [של הערבים] להגירה הציונית בעלת אופי לאומי, ורק במובן המצומצם דתית... הערבים בארץ ישראל העות'מנית גילו התנגדות רק כלפי מה שראו בהסגת גבול מצדם של מהגרים ומתיישבים ציוניים, אולם בהחלט לא כאומה פלשתינאית, מאחר שעצם המושג של אומה כזאת עדיין לא היה ידוע באותו זמן, אלא הרבה יותר מאוחר. אפילו המושג של לאומיות ערבית, במובן המודרני של מונח זה, היה עדיין חדש... [המונח] לא הגיע לכלל ממדים משמעותיים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה.⁵
 
לדברי פרופ' יהושפט הרכבי:
‘פלשתינה' מעולם לא הייתה יחידה פוליטית שממנה יכלה לצוץ לאומיות ייחודית... ערבי שחי בפלשתינה הגאוגרפית נהג להגדיר עצמו... כיליד עיירת הולדתו או כפרו.⁶
 
לגישתם של החוקרים לואיס והרכבי, הערבים ראו בשטח מצומצם מאוד את הארץ הלאומית שלהם. טריטוריות, כגון ארץ ישראל או אזורים נרחבים באימפריה מעולם לא נתפסו בעיניהם כשטח הלאומי שלהם. מכאן שהתיישבותם של יהודים על אדמות ארץ ישראל לא הפרה כלל וכלל זכויות לאומיות מקומיות.
בראשית שנות ה-20 כתב החוקר פיליפ גרייבס שהערבים מתעניינים באסלאם יותר מאשר בלאומיות, והלאומיות שלהם מושתתת, בעיקרה, על החשש מפני הציונות ולא על שאיפה טהורה להקים מדינה פלסטינית.⁷ אורמסבי גור וויליאם ייל הבהירו כי בארץ ישראל יש "קליידסקופ של גזעים ואמונות" ואין בנמצא היסטוריה לאומית או מסורת של לאומיות או רגש לאומי.⁸ כך, למשל, באנציקלופדיה בריטניקה (1911) מצוין כי תושבי ארץ ישראל מורכבים ממספר רב של אלמנטים השונים בזיקות האתנולוגיות, בשפה ואף בדת. לדוגמה, בירושלים היו מדוברות 51 שפות שונות לפחות.⁹ לפי עדותו של חבר בקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל, פיליפ באלדנשפרגר, משנת 1917, באוכלוסייה של יפו מיוצגים למעלה מ-25 עמים, רובם ערבים ארץ ישראליים ומצרים.¹⁰
ואכן התוקפנות הערבית נבעה מקנאות אנטי-יהודית (לאו דווקא אנטי-ציונית), אנטי נוצרית ואנטי אירופאית.¹¹ גם התנועה הלאומית הפלסטינית שקמה ב-1920 העלתה חרס בידיה. לקראת חג נבי מוסא תכנן מקים התנועה, חאג' אמין אל חוסייני, שרשרת של פיגועים נגד האוכלוסייה היהודית על מנת להראות, כי לעולם לא ישלימו ערביי ארץ ישראל עם שלטון יהודי בארץ ישראל. ביום המאורעות האלימות שפרצו, הפיצו מנהיגי התנועה הלאומית הפלסטינית את הדברים הבאים: "הממשלה אתנו, אלנבי אתנו, הרגו ביהודים; לא יהיה עונש על הריגת יהודים". בעקבות המהומות פנו השייח'ים של 82 כפרים בסביבות ירושלים ויפו לשלטונות הבריטים ומחו בפני רב אלוף בולס על ההפגנות שאורגנו כנגד היהודים בידי ערבים בודדים. מכתב מטעמם נשלח למנהלן הראשי של הממשל הצבאי בדרום, ובו רשימת 82 הכפרים וחתימות השייח'ים. החותמים טענו כי הם מייצגים את רוב האוכלוסייה בארץ ודרשו שהארץ תימסר לשלטונה של בריטניה. הם הצהירו כי אינם רואים שום סכנה בהתיישבות הציונית, והם סמוכים ובטוחים כי יחסיהם עם הציונים יתנהלו "על דרך הצדק". ואכן, קביעת השייח'ים, שהם מייצגים את רוב האוכלוסייה הערבית בארץ, נכונה. הלאומנים הקיצוניים לא הבינו מה זעום מספר נאמניהם. הנוצרים חששו להיות נתיני מדינה פאן אסלאמית, בדרום הארץ, הפלחים והבדווים נותרו אדישים ואף התנגדו לרעיון של המלכת פייסל עליהם. מחקרו המעמיק של פרופ' ישעיהו פרידמן מגלה שכ-70% מערביי ארץ ישראל התנגדו לפעילות התנועה הלאומית הפלסטינית.¹² אין להסיק מכך ש-30% תמכו בלאומנים. ייתכן שביניהם היו שהתנגדו אך העדיפו לשמור על פרופיל נמוך.

הערות

3  אבנרי, ההתישבות הציונית וטענת הנישול (1948-1878), עמ' 22.
4  פרידמן, מדיניותה הפן ערבית של בריטניה 1922-1915, עמ' 190, 193.
5  לואיס, שמיים ואנטישמיים, עמ' 175-174.
6  Grief, The Legal Foundation and Borders of Israel under International Law, p. 483
7  Graves, Palestine, the Land of Three Faiths, pp 92-93.
8  פרידמן, מדיניותה הפן ערבית של בריטניה 1922-1915, עמ' 208.
9  Macalister, Robert A. S. (1911). Palestine.
10  אבנרי, ההתיישבות הציונית וטענת הנישול (1948-1878), עמ' 15.
11  פרידמן, מיתוס של כפל ההבטחות, עמ' 345.
12  פרידמן, מדיניותה הפן ערבית של בריטניה 1922-1915, עמ' 281.