יום ראשון, 22 באוקטובר
בית החולים האוניברסיטאי קָרוֹלינסְקה, סוֹלנָה
הוא ריחף באפלה, תלוי חסר משקל במשהו שהיה מעֵבר ללילה. העולם היה ללא התחלה, ללא סוף. אולי החשכה הסמיכה הזאת היתה בעצם לא כלום. ובכל זאת הוא נמצא שם, מודע להיותו בתנועה, מתנודד במרחב. או בלא כלום.
האם זאת חוויית סף המוות? האם כך מרגישים על גבול החיים והמוות, ארץ ישימון שבה אינך לא זה וגם לא זה? ואולי הוא בעצם מת? זה לא היה בלתי נעים, זה לא כאב, הוא לא הרגיש דבר מלבד תחושת הנענוע העדין בתוך אַין גדול, שחור. אם הנענוע יחדל, האם יפסיק להתקיים? האם תנועת הנענוע הזאת היא החיים עצמם? סוף החיים? אבל הוא חושב. אם הוא חושב, הרי שבהכרח הוא חי. האין זה כך? כשניסה להתמקד במה שהוא חושב, נוכח עד מהרה לדעת שאינו חושב על שום דבר מלבד הנענוע. וכי אפשר כלל לראות בזה מחשבה? האין שום דבר נוסף, שום מחשבות אחרות המגדירות אותו? הוא התאמץ, התאמץ... אבל איך בכלל מתאמצים? בלתי אפשרי. לא היה כלום מלבד לילה ותנועה.
אַנטוֹניָה קָפּוּצ'י וחברתה האחות המתינו בכניסת האלונקות. הן הציצו החוצה אל תוך החשכה אבל ראו רק מעט, מסוּנוורות מן הזרקורים החזקים שהאירו את מנחת המסוקים על הגג.
הן שמעו אותו הרבה לפני שיכלו לראות אותו. את הטרטור הנרגז של המנועים ואת הסיבובים המהירים של להבי הרוטור, אשר חתכו את האוויר אי-שם למעלה בלילה השחור כזפת.
״אני אתקשר לחדר הניתוח,״ אמרה חברתה וניגשה אל טלפון הקיר.
אַנטוֹניָה עברה פעם נוספת על ההערות בלוח שלה: גבר, בן ארבעים וארבע, פגיעת ראש, חסר הכרה. גם המילים ״קצין משטרה״ הופיעו בהערות המקוצרות. הרופא המלווה את כוח החילוץ הרפואי יתַדרך אותן במעלית, בדרך למטה.
ואז הוא היה שם פתאום, לכוד בבוהק הזרקורים, מסוק האמבולנס האדום ״פאלק״, מרעים וטורף את האוויר מתחתיו. פיסה של שרוך כחול דק התנופפה מעל הגג במשב האוויר העז. המסוק ירד במקטע הסופי עד שהתייצב על משטח הנחיתה. הטייס כיבה את המנועים, והמדחפים התחילו להאט.
חברתה של אַנטוֹניָה פתחה את הדלתות המובילות החוצה אל הגג, וצוות המסוק מיהר אל ירכתי כלי הטיס כדי לפרוק את החולה. איש משטרה שנפגע במהלך שירותו תמיד גרם מהומה רבה יותר. כמעט מיד התחילו עיתונאים להתקשר, אף על פי שידעו כי בית החולים אינו רשאי להגיב.
הפצוע הוטס לכאן מגוֹטלֶנד, אבל שום פרט כזה לא צוין על הלוח שהחזיקה בידה. היא בדקה כדי לוודא שמספר הזהות על צמיד הפלסטיק שעמדה לחבר אל מפרק כף ידו של החולה תואם את המספר על הטופס. ואחר כך השם. פרדריק בְּרוֹמַן. היא השתדלה לאחסן אותו בזיכרון.
