לאהוב עד מוות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לאהוב עד מוות
מכר
מאות
עותקים
לאהוב עד מוות
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

לאהוב עד מוות

5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

דבורה עומר

דבורה עומר (2013-1932), סופרת אהובה, שילדים ובני נוער רבים מספור גדלו על סיפוריה. עם השנים הפכו רבים מספריה לקלאסיקות, והם נמצאים על מדפיהם ובלבבותיהם של כולנו. דבורה עומר היא כלת פרס ישראל, פרס אקו"ם על מפעל חיים, פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים, פרס זאב לספרות ילדים, עיטור הכבוד ע"ש אנדרסן, מדליית קורצ'אק ופרסים רבים נוספים.

תקציר

"הנערה שישבה ליד הדלת והקשיבה יחד עם שאר הבחורים לא נראתה כלוחמת מנוסה וקשוחה במיוחד. היא הקשיבה כל כולה לדברי המפקד, ונדמה היה כאילו היא רוצה לחרות במוחה כל פרט ופרט לבל תשכח, לבל תטעה. הייתה זו הפעולה הממשית הראשונה שיצאה אליה..."
 
לאהוב עד מוות, ספרה הקלאסי של דבורה עומר, יצא במהדורה מחודשת, בהוצאת "שרברק" מבית "דני ספרים". העלילה מתרחשת בשנים  1948-1946, שהן שנים סוערות בארץ-ישראל. זוהי תקופת סיום מלחמת-העולם השנייה, ימי ההעפלה ומאבקו של היישוב היהודי בשלטון המנדט הבריטי. זוהי תקופת הפלמ"ח ופעולותיו, הכרזת המדינה ומלחמת העצמאות.
על רקע השנים הסוערות האלה נפגשים זהרה ושמוליק, ונרקם ביניהם סיפור אהבה מרגש ומטלטל, שתחילתו אושר גדול וסופו עצב, כאב ובדידות.
 
דבורה עומר מספרת: "לא אני ממציאה את סיפוריי, החיים עצמם עושים זאת במקומי. זוהי פרשה הלקוחה מהחיים. שמעתי את סיפור אהבתם של זהרה ושמוליק, קראתי אותו במכתביהם ודמעתי, חשתי אותם, כאבתי ואז כתבתי."
* כריכה רכה

פרק ראשון

פרק א
ליל הגשרים
 
 
"חבר'ה, הפעולה אושרה, היא תתבצע הלילה בשעה אחת־ עשרה," אמר המפקד שניצב לפני אנשיו.
 
אנחת רווחה נשמעה בצריף שבפאתי הקיבוץ שבגליל המערבי. הבחורים ישבו על ספסלי עץ, מולם עמד מפקדם, לוח שחור היה תלוי על הקיר מאחוריו ועליו נרשם התאריך: 17.6.1946. בגיר שבידו שרטט את האפיק ואת השביל המתפתל אליו בין שיחים ומטעים. גשר אחד שניצב מתוח מעל האפיק נושא את כביש חיפה־בירות, וגשר אחד נושא את מסילת הברזל בקו חיפה־בירות־טריפולי.
 
בקול שקט אך סמכותי נשמעו דברי המפקד:
 
"אנחנו נצא הערב לפעולה עם חשכה. נתקרב בהסתר ככל שנוכל אל גשרי אכזיב, הנמצאים ליד הכפר הערבי א־זיבּ, ארבעה וחצי קילומטרים דרומה מראש־הנקרה. הנה כאן," הורה על הלוח, "אני חוזר שוב על פרטי המשימה: במסגרת המאבק בשלטונות הבריטיים הוחלט על ידי מטה ה'הגנה' לחבל באחד־עשר גשרי כבישים ורכבות המחברים את ארץ־ישראל עם שכנותיה. יחידות הפלמ"ח הן שיבצעו פעולות אלו מן הצפון ועד הדרום באותה עת עצמה - בשעה עשרים ושלוש הלילה, ואני מקווה שלא תבוא דחייה של הרגע האחרון. משימתנו לפגוע בשני הגשרים האלה," הצביע שנית על הגשרים המסומנים על הלוח.
 
"על פי סיורים מוקדמים שערכנו בַּמקום, ידוע לנו שעל גשר הרכבת ניצב שומר אחד, לפעמים שניים. על גשר הכביש אין שמירה כלל. מימין לגשר הזה, הנה כאן, נמצא צריף הנוטרים. משמאל, פה, בית־קפה קטן בקצה הכפר הערבי א־זיבּ. עלינו לבצע את המשימה בלי שפיכות דם ככל האפשר, להשתדל לפגוע רק בגשרים ולא בנפש."
 
נחמיה, הוא המפקד, סקר את היושבים לפניו כשהוא מעביר עיניו ביניהם עד שמבטו נעצר בעיניה האפורות של זהרה אשר ישבה ליד הדלת. האם הייתה זו החלטה נבונה לצרף גם אותה, נערה יחידה בפעולה רבת אחריות שכזו? — כך חלפה בו לרגע המחשבה. אך הוא ידע כי זהרה זו, למרות שהינה נערה שעדיין לא מלאו לה תשע־עשרה והיא נמצאת בשורות הפלמ"ח רק מחצית השנה, הריהי לוחמת מאומנת ואמיצה. וכאשר זהרה תהיה בחוליית האבטחה, יוכל הוא להיות שקט ובטוח. היא עברה במשך חודשיה בפלמ"ח סדרה יסודית של אימונים שהכשירו אותה לפעול. ומלבד זאת הינה זריזה, בעלת כוח גופני, שקולה ואחראית.
 
אך הנערה שישבה ליד הדלת והקשיבה יחד עם הבחורים לא נראתה כלוחמת מנוסה וקשוחה במיוחד. נאה, בעלת שיער כהה, שופע ומתולתל, שירד וצנח עד כתפיה. עיניה, שמבע חולמני משהו בהן, עוטרו בריסים ארוכים. קשתות גבותיה עבותות ומרוחקות מעט זו מזו. אפה סולד ושפתיה דקות. לבושה הייתה חולצה גברית התחובה במכנסיה הקצרים, חגורה רחבה לפתה היטב את מותניה ושיוותה לדמותה מראה נשי ומעודן למרות תלבושת בגדי העבודה המסורבלים. רגליה הנעולות בנעליים גבוהות שמעליהן חותלות שנכרכו על הקרסול, היו נאות וחטובות.
 
היא ישבה והקשיבה כל כולה, כשאר חבריה מסביב, לדברי המפקד. נדמה היה כאילו רוצה היא לחרות במוחה כל פרט ופרט לבל תשכח, לבל תטעה. הייתה זו הפעולה הממשית הראשונה אליה יצאה. כה רבות התאמנה וציפתה ללילה שכזה, והנה נבחרה. והפעם זו היא, לא רבקה'לה, החברמנית של המחלקה, שהשתתפה כבר לפחות בשתיים או שלוש פעולות עם הבחורים. כה מרוכזת הייתה זהרה במה שנאמר, עד כי לא חשה במבטו של עמי שישב לידה.
 
הבחור בבגדי עבודה שמראהו כלוחם מנוסה, לא יכול שלא להביט בה לרגע. כה יפה הייתה, פורחת בנעוריה. אך זהרה לא הרגישה בעיניו של עמי הנעוצות בה. כמו לא מודעת הייתה כלל לעובדה שהיא נערה יחידה כאן, ונוסף לכך מרשימה ביותר. ארשת הריכוז שעל פניה, בלוויית תחושת הגאווה והשמחה על כך שהיא נבחרה להשתתף בפעולה, הוסיפו לפניה חוט של קסם ומשיכה בעיני הבחורים וקנאה בלב הנערות.
 
כשלושים בחורים היו סביבה. לוחמים שנבחרו ממחלקות הפלמ"ח בקיבוצים יגור ועין־חרוד וכן בחורים שסיימו כבר את שירותם והגיעו במיוחד לפעולה זו.
 
"בעוד שחוליות האבטחה יעסקו בשיתוק השומרים, דיירי צריף הנוטרים ואורחי בית־הקפה, תתקרב כיתת החבלנים מספר אחת אל מתחת לגשר הרכבות ותניח מתחתיו את חומר הנפץ. כיתת החבלנים מספר שתיים תניח את החומר מתחת לגשר הכביש. כשתתקבל הפקודה 'פעל!' — יש להצית את חומר הנפץ ולסגת מייד מן המקום. החומר עלול להתפוצץ תוך שלוש דקות. נסוגים לכאן," הורה המפקד בגיר שבידו. "פה תהיה גם נקודת חבישת הפצועים, אם יהיו.
 
"לאחר הפיצוץ, עם הישמע הסיסמה, יתרכזו כל החבלנים וכל החוליות החוסמות את הדרכים ושומרות על הזקיפים, ותתחיל הנסיגה. אני מעריך שכל זה ייגמר בשעה עשרים ושלוש ועשרה או עשרים ושלוש חמש־עשרה לכל המאוחר. הכול מובן? אם כן, נצא עכשיו החוצה ונבצע תרגול קצר ואחרון של הפעולה. אחר כך אתם חופשיים לסידורים, הכנות ומנוחה, עד שעה חמש אחרי הצהריים."
 
קורן שלווה וביטחון עמד לפניהם נחמיה מפקדם.
 
"נדמה לי שאין מה להוסיף עוד. המשימה נועזת, מורכבת ומחייבת דיוק, ויש בה כמובן גם סיכון. אך אין לנו דרך אחרת. עלינו לבצע בקפדנות את המשימה תוך שמירה מדוקדקת על לוח זמנים, אחרת אנו עלולים לחבל בפעולת יחידת פלמ"ח אחרת במקום נוסף בארץ. אין להתגלות מוקדם יותר. הפעולה חייבת להתבצע בכל רחבי הארץ באותו זמן בדיוק. זאת ועוד," הוסיף לאחר רגע של דממה, "אם מישהו מכם מרגיש לא טוב, חולה או חלש, קיבל לפתע כאב בטן, או מתחרט, תוך השעה הקרובה הוא יכול להודיע לי על כך, וישוחרר." והוא היישיר מבט לעבר אנשיו. הוא האמין כי אף אחד מהם לא ישתמט או יתחלה. הבחורים נבחרו אחד־אחד, וגם אם מישהו מהם יחשוש או יפחד, ימצא בעצמו את הכוחות להתגבר על כך ולצאת לפעולה.
 
תוך המולת דיבור והחלפת דעות קמו הבחורים מעל ספסלי העץ ועשו את דרכם אל פתח היציאה. איש מהם לא חשב כי ייתכן שצועד הוא לקראת מותו. צעירים היו, אוהבי חיים ומעש, והלילה ייצאו לפעולה. לא יהיה זה עוד אימון כאותם אימונים רבים שעשו בכל החודשים הארוכים הללו, במחנות הפלמ"ח שבקיבוצים ובמסעות הארוכים והמפרכים במדבריות. הפעם מצפה להם פעולה של ממש, והם רגשו לקראתה ושמחו למרות הידיעה כי ייתכן שעלולים להיות נפגעים וכי יכולים להיות מעצרים. אך זו הייתה אפשרות רחוקה, שבחרו לא לדבר בה יתר על המידה.
 
חבילות קש שהונחו ליד העץ סימנו את גשר א', ולא הרחק ממנו היה גשר ב'. השביל שחצה את המדשאה שימש כוואדי אכזיב, והצריף — כבית־הקפה. בזריזות וביעילות פעלו הכול כמו מכונה משומנת היטב. כל אחד ידע בדיוק את תפקידו. אנשי חוליות האבטחה, החבלנים, הרָץ המקשר והחובשים. המפקד ניצב בצד כשהוא מביט בשעונו. החזרה בוצעה במהירות, והכול הסתיים תוך עשר דקות כפי שתוכנן.
 
אם הכול יתנהל כך גם הלילה, בחצות תהיה ארץ־ישראל מנותקת מהארצות השכנות לה על ידי פיצוץ אחד־עשר הגשרים בידי יחידות הפלמ"ח. תהיה זו תגובה רבת ממדים, שתעורר בוודאי הדים ותגובות בארץ ומחוצה לה, תסב את תשומת לב העולם למאבק היישוב העברי בשלטון הבריטי שסגר את שערי ארץ־ישראל בפני פליטי השואה, ואסר על התיישבות יהודית וקניית קרקעות, תוך הפרת ההבטחה בדבר הקמת בית לאומי ליהודים בארץ־ישראל.
 
לאחר התרגול החלו הבחורים להתפזר. אף זהרה קמה ממקום רבצה שב"נקודת האבטחה" ושמה פעמיה אל האוהל.
 
"זהרה!" קרא אחריה עמי, והיא נעצרה.
 
"קראת לי, עמי?" קרבה אל הצעיר גבה הקומה, התמיר והשחרחר.
 
"כן. רציתי לדבר איתך קצת. מזמן לא התראינו," השיב כשהוא מביט בה במבט סוקר.
 
"כן, זה נכון," נבוכה זהרה לרגע ממבטו. "אבל עכשיו יש לי כמה עניינים לסדר, ורציתי גם לכתוב מכתב הביתה לפני הפעולה."
 
"אני לא מאמין שישלחו את המכתבים שלנו מכאן לפני הפעולה," אמר עמי. "מטעמי ביטחון וסודיות יעכבו אותם בין כה וכה לפחות שבוע."
 
"יש לי הזדמנות לשלוח פתק עם מישהו," לחשה זהרה וגילתה את סודה. לעמי יכלה לגלות את החריגה שלה מההוראות שקיבלו. המכתבים של חברי הפלמ"ח נשלחו פתוחים, ומפקד המחלקה היה עובר עליהם כדי לוודא שלא ייכתב בהם שום דבר שיש בו כדי גילוי סוד. זהרה התחמקה לעיתים מעיניו הבוחנות של מפקדה על ידי שליחת מכתביה בידי מישהו שיצא לחופשה. היא מעולם לא כתבה ולא סיפרה שום דבר אסור על הפלמ"ח או על האימונים, והייתה כותבת במכתביה רק עניינים פרטיים שלא רצתה לשתף בהם זרים.
 
"אתה הרי מכיר את אימי, היא דאגנית," מיהרה להסביר לנוכח מבט התוכחה שבעיניו של עמי. "מחר בוודאי תרעש כל הארץ מפעולת הגשרים. מוטב שיתקבל ממני מכתב מהר ככל האפשר. חיימקה נוסע עוד מעט לירושלים, והוא הבטיח להכניס את המכתב למשרד של אבי מחר בבוקר. ויש עוד מכתב שרציתי לכתוב..." היססה זהרה.
 
"למישהו שאני מכיר?" היישיר עמי את מבטו אל הנערה שלפניו.
 
"לא חשוב, להוריי אני חייבת לכתוב." ניסתה זהרה לטשטש את המשפט האחרון.
 
"ואת חושבת שהמכתב שלך ירגיע את אימך?" חייך עמי.
 
"במשהו, אולי. ואם תגיע לרחובות לפניי, אל תספר לה כמובן שראית אותי כאן. גם לא ביָגוּר, היא מייד תחשוד. ועוד, עמי, בבקשה ממך, כשאימי או אבי שואלים אותך מה איתי, אל תגיד, 'לא נורא, זהרה חיה' — כמו שעשית בפעם הקודמת כשהיית בבית, בחופשה. לאימא שלי צריך לספר שאני נראית מצוין, ממש הבראתי, שהאוהל בו אני גרה הוא ממש ארמון אמיתי, שלא קר לי ולא חם מדי, ויש מספיק אוכל, והכול טוב ויפה ומצוין. לספר לאימי שאין מים חמים בעין־חרוד באמצע החורף — זה לא בסדר. מצידי אתה יכול להצהיר שאני ממש עולה כפורחת."
 
"זאת אוכל לומר ללא היסוס," אמר עמי, וזהרה שוב חשה שלא בנוח תחת מבטו, שסיפר לה בלא מילים כיצד היא נראית בעיניו.
 
"אולי ניקח כיסא ונשב על הארץ?" הציעה זהרה בנוסח המקובל על החבר'ה בפלמ"ח.
 
השניים התיישבו מתחת לעץ מֵצֵל והמשיכו בשיחתם. ידידים היו זה שנים אחדות, מאז עברה משפחתה של זהרה, משפחת לביָטוב, לרחובות, והשתכנה בבית קטן על הגבעה שנקראה גבעת האהבה, בשכנות לביתו של עמי.
 
"למה בעצם את יוצאת הלילה לפעולה?" שאל עמי.
 
"ולמה לא?" ענתה זהרה בשאלה.
 
"זו תהיה פעולה קשה," קבע. "את יודעת זאת, זהרה?"
 
"יודעת," השיבה קצרות. "גם לך, לכולנו."
 
"כן, אבל אני בחור, וכבר עברתי כמה וכמה פעולות כאלה. סיפרתי לך שהשתתפתי בפיצוץ הראדאר? וגם בשחרור מעפילים מהמחנה בעתלית..."
 
"כן. שמעתי על כך." אמרה זהרה. עמי לא היה צריך לפרט. היא ידעה בדיוק למה התכוון. הוא היה בין מפוצצי מכשיר הראדאר ששימש את הבריטים לגילוי ולתפיסה של אוניות המעפילים שהגיעו בחשאי לארץ־ישראל. הבריטים עצרו את המעפילים שנתפסו במחנה מעצר גדול על חוף הים בעתלית.
 
"הרי לכל אחד מוכרחה להיות פעם ראשונה, פעולה ראשונה," התריסה כנגדו. "אני ושַׂרְקָה כבר כמעט השתתפנו באחת הפעולות. עמדה להגיע אוניית מעפילים לחוף עכו. ישבנו ביָגוּר במתח כל היום וחיכינו שיקראו לנו להשתתף בהורדת המעפילים, אך לבסוף, בשש בערב, הודיעו לנו כי מכיוון שבסביבה הזו יש שמירה אנגלית מוגברת, הפליגה האונייה צפונה ותוריד את המעפילים בחוף מרוחק יותר. זו הייתה אכזבה!"
 
"ולמה בעצם היית כל כך מעוניינת להשתתף בפעולה ההיא?" שאל עמי, "הלוא ברכה פוּלְד, נערה כמוך, בת גילך, נהרגה בפעולה ו..."
 
"אנחנו לא אוהבים את המוות!" הפסיקה אותו זהרה, "אף אחד לא הולך לקראתו בשמחה. ובעצם... אף אחד לא הולך לפעולה במחשבה שזו לו שעתו האחרונה. הרי אין אדם בעולם המאמין במותו. תגיד, ואיך אני יכולה בכלל למות? מה יהיה איתי? הרי העולם לא יוכל להמשיך את קיומו..." התבדחה זהרה לרגע ואחר שוב הרצינה.
 
"עלינו לעשות זאת! מי אם לא אנחנו יעזור לפליטים אלה שניצלו מן השריפה הגדולה של השואה, ואשר אין להם מקום אחר בעולם כולו, רק כאן? ואם האנגלים סוגרים בפניהם את שערי הארץ — עלינו לפותחם בפניהם, לעזור להם לבנות מחדש את ביתם ואת חייהם. ומי יעשה זאת אם כל אחד יטיל את המלאכה על האחרים?"
 
"כמובן זהרה, את צודקת, כרגיל." אמר עמי. להתווכח עימה לא היה קל, ולשכנעה קשה עוד יותר. היא הייתה בטוחה בצדקת המאבק נגד האנגלים, ובהשתתפות נערות לצד הבחורים בפעולות האלה, עמי ידע והכירהּ היטב. זהרה לא קיבלה לא כתשובה. הייתה מתווכחת ועומדת על שלה, כאשר הייתה משוכנעת שהצדק איתה. והנה היא כאן. כשנערה זו תהיה בחוליית האבטחה מאחור, יוכל לרדת בביטחון אל מתחת לגשר ולהניח שם את חומר הנפץ, ידע עמי, כמו שידעו אלה שהטילו עליה את תפקידה.
 
"עמי, עכשיו אני באמת מוכרחה ללכת," התרוממה זהרה ממקום שבתה. "אולי בכל זאת אספיק לכתוב כמה מילים הביתה. ויש לי עוד כמה סידורים לפני היציאה."
 
"רציתי לשוחח איתך," אמר עמי.
 
"האם לא זה מה שעשינו?" תמהה זהרה.
 
"כן. אבל משהו אחר... בעצם, לספר לך משהו..."
 
"נדחה זאת לאחר כך, כשנחזור. בסדר, עמי?"
 
"את מתחמקת ממני, זהרה?"
 
"מה פתאום?"
 
"יש לי הרגשה כזו," קבע.
 
"אני צריכה לספר לך מה זה פלמ"ח?" חייכה, "מעבידים אותנו בפרך בעין־חרוד, כמו שאתכם בוודאי ביָגוּר. עבודה במשק, אימונים, סיורים, מסעות. רק בחודש שעבר סיימתי קורס למדריכי ספורט, לגמרי לא קל."
 
"שמעתי שהיה נורא," אמר עמי. "סיפורי זוועות התהלכו על מה שהתרחש שם."
 
"היה לא קל." סיכמה זהרה בקיצור מבלי להיכנס לפרטים. ועמי ידע כי היא לא נשברה שם, כמו אחרים שעליהם שמע. לא התחלתה ולא השתמטה — כזו הייתה זהרה.
 
"פעם היינו מתכתבים, משוחחים שיחות ארוכות. זוכרת, זהרה?" אמר, עגמומי משהו.
 
"איך אפשר לשכוח?" ברקו עיניה. "עכשיו שלום, עמי, ולהתראות." והיא קמה ממקומה ונחפזה לעבר האוהל המרובע המלבין, כשעמי ניצב ומביט אחריה.
 
באוהל שזהרה נכנסה אליו שררו מהפכה ומהומה. מיטות אחדות ניצבו שם בצפיפות זו ליד זו ועליהן מזרני בד ממולאים בעלי תירס. תריסר בחורים היו ישובים על המיטות ועל רצפת האוהל, מדברים ומתווכחים בקולי קולות בענייני היום. עשן סיגריות מכביד ומחניק עמד בחלל.
 
"סליחה," פילסה זהרה מקום אל מיטתה וחפציה. היא גררה מתחת למיטה את התרמיל שלה, הוציאה מתוכו מחברת ותלשה ממנה דף משובץ. עתה שלפה מכיס חולצתה את העט שליווה אותה תמיד, דחקה מעל מיטתה את האורחים הבלתי קרואים ואחר כך, כשהיא חצי ישובה וחצי שרועה על המזרן שתלוליות וגיאיות היו בו, החלה כותבת.
 
בראש העמוד רשמה כרגיל את התאריך, 17.6.46, ואחר כך את כתובתה — עין־חרוד, אף ששהתה עתה במקום אחר. לאחרונה הייתה גם ביָגוּר, אך עין־חרוד, המקום שבו שכנה במחנה הפלמ"ח מאז הסתיו, היה לה כמעט בית שני. מאוד התקשרה למקום זה מאז התגייסה לשירות לאומי עם תום לימודיה התיכוניים. עין־חרוד... לשָם תשוב אם הכול יעבור בשלום, אם לא תיפגע או תיאסר בידי האנגלים. זהרה ידעה כי אפשרות כזו קיימת, אך משום מה קשה היה לה להאמין בה. היא ידעה כי האויב שלהם הלילה כפול הוא: החיילים הבריטים השולטים בארץ, ותושבי הכפר הערבי הסמוך שניצבו, ככל היישוב הערבי בארץ, כנגד היהודים.
 
זהרה לא חשה פחד. מתח, דריכות — כן, אך הרגש העז ביותר שחשה היה גאווה על כך שהיא מכל הבנות במחלקה נבחרה להשתתף בפעולה. והלילה יהיה ברשותה כלי נשק שאולי אף תשתמש בו!
 
הדַף שלפניה עדיין נשאר ריק. רצתה לכתוב, ידעה כי עליה לכתוב. מחר תרעש כל הארץ מהדי הפעולות. יודיעו על כך ברדיו, האירועים יפורסמו בעיתונות. אך אל להוריה לדעת כי היה לה חלק בפיצוץ גשר אכזיב בצפון. אסור לאיש לדעת זאת, זו ההוראה. חובת הסודיות מוחלטת. בהסוואה של היותן הַכְשָׁרוֹת המגויסות לעזרת הקיבוצים, התאמנו יחידות הפלמ"ח בקיבוצים שונים בכל רחבי הארץ, התאמנו בנשק, בחבלה, חיזקו את כושרם הגופני של המגויסים. מן הקיבוצים יצאו הפלמ"חניקים לפעולות חבלה במשטרת החופים הבריטית. הטבעת סירות של האנגלים, הורדת מעפילים וכל יתר המבצעים, ואל הקיבוצים היו חוזרים. בקיבוצים היו אף מחבואי הנשק, הסְליקים שהוטמנו מתחת לאדמה, בינות לקירות, בין שקי התבואה ושאר מקומות סתר מחוכמים ביותר.
 
לאימא ואבא שלום רב, החלה כותבת. ואחר הוסיפה את שמו של עמוס, אחיה בן השלוש־עשרה, ברווח שבין אימא ואבא.
 
"מה זה יעזור?" עלו קולות מתווכחים ומתלהטים סביבה והפריעו לה להתרכז.
 
"זה יעזור ועוד איך!" צעק מישהו לצידה, ובשאגתו כמעט קרע את עור התוף באוזנה.
 
"אני הייתי עושה הרבה יותר. מפוצץ לאנגלים את המפקדה שלהם. ממרר להם את החיים, כך שלא יהיה להם בארץ־ישראל אף רגע אחד של שקט."
 
"אז מה אתה עושה ב'הגנה'? עם דעות כמו שלך יקבלו אותך באצ"ל או יותר טוב בלח"י, לך תפוצץ! תהרוג!"
 
"כל שלושת הגופים היו צריכים לפעול כנגד האנגלים יחד, ולא לפצל את מעט הכוחות שיש לנו." קבע אחר.
 
"לחוד או ביחד, העיקר לעשות!" שאג שוב בעל הקול הרועם שלצידה. ואחר נרעד קולו כשהחל מספר, "סחבתי את הילד ההוא על הידיים שלי מספינת המעפילים לחוף. ילד בן חמש, אולי ארבע. קטן, רזה. חודשים על חודשים היטלטל בים בספינה קטנה ורעועה. אוכל דל ומים לחץ, כמו שאומרים. כחיה קטנה ונרדפת שכל הצבא הבריטי המהולל יצא למלחמה כנגדה. הציבו מכשירי ראדאר משוכללים לתפוס את הספינה, ואם היו לוכדים אותה, היו חיילים חמושים מאלצים אותה לשוב על עקבותיה. בקיצור, סיפור מוכר, הספינה הצליחה לפרוץ את המחסום הבריטי בלי שהתגלתה, ואנחנו הורדנו את נוסעיה לחוף. הים היה סוער! מפחיד! גלים גבוהים!
 
"נשאתי את הילד הזה במים השחורים והסוחפים, והוא לא הוציא הגה מפיו. חיבק אותי בשתי ידיו הדקות ושתק. והאמינו לי שזה כלל לא היה נעים! זה היה מפחיד... וכשהגענו סוף סוף לחוף, יודעים מה הדבר הראשון ששאל אותי? 'האם,' שאל ביידיש, "הגענו סוף סוף לארץ־ישראל — עכשיו כבר מותר לי לבכות?' — אני רציתי לבכות! שנים של רדיפות, של מסתור, של החנקת בכי ואנחה מחשש פן ישמע האויב הגרמני, ואחר כך הבריטי—" הוא דיבר בהתרגשות רבה בדממה שהשתררה לפתע מסביב.
 
"תראו תראו מה קרה לו, ליוסקה? נעשה לנו רגשני פתאום..." ניסה מישהו להתבדח. פלמ"חניקים אלה לא חיבבו רגשנות יתרה ובייחוד לא בקול רם ובציבור.
 
זהרה הרימה ראשה מעל הדף שלפניה. "עכשיו כבר מותר לי לבכות?" הלמו המילים באוזניה. ילד קטן שבוודאי הסתירו אותו במשך כל שנות המלחמה, מאז היה תינוק, בארון או בעליית גג או במרתף, ואסרו עליו באיסור חמור לבכות אם רוצה הוא לחיות.
 
לא, היא כבר לא תכתוב את המכתב היום, החליטה. מוטב אולי כך. מצד אחד היו הוריה שידאגו לה, ומצד שני הפקודה. אך האמת היא שלא הצליחה להתרכז בכתיבה. לא להוריה, ואף לא במכתב הנוסף לשמוליק, שתכננה לכתוב. ייתכן כי בעין־חרוד כבר מצפה לה מכתב ממנו, קיוותה מאוד. אז כבר תענה לו. כך יהיה יותר טוב. קשה היה לזהרה אפילו להרהר בו.
 
באוהל היה מחנק וחום. גם לנוח לא תוכל, גם לא לקרוא. בילקוטה היו כתמיד ספר אחד או שניים שבקריאתם עסקה. אך עתה נסחפה למתווכחים. חריפה הייתה בדיבורה, בעלת כושר שכנוע וניתוח. בלהט טענה שיש לפעול, לעשות! אך חייבים להישמע למוסדות היישוב, לא להיגרר לתגובות קיצוניות ולגורמים חמומי מוח, אלא לפעול ביישוב דעת.
 
חם היה באוהל ובחוץ, יום של צהרי קיץ באמצע חודש יוני. באוהל המַטֶה נקש מכשיר האלחוט. באוויר הייתה דריכות לקראת הפעולה.
 
לעת חשכה יצאה המחלקה לדרך. כלֵי הנשק ביד, חומר הנפץ על הגב. בצעדים מהירים עשו הלוחמים את דרכם. חצו את שדות התבואה שנקצרה זה עתה, והלאה, אל בוסתני הגליל המערבי המוריקים. חוצים אותם ומתקרבים אל אפיק ואדי אכזיב. בדרכם עברו ללא קול והגה על פני סוכות של שומרי שדות הטבק הערבים, והלאה. כלבים נבחו על השיירה במקהלה רעשנית, אך איש לא יצא לקראתה. כנראה אין שמים לב לנביחות הללו, סברו ההולכים. כלבים אלו נובחים ביום ובלילה על כל צל עובר, והלאה. קדימה!
 
הלוחמים קרבו עד סמוך לאפיק הוואדי, ואז ניתנה ההוראה: "כאן נחכה לשעת האפס," והלחישה עברה ביניהם ועד מהרה כרעו הכול בדממה תחתיהם. חשכה הייתה מסביב, ולמעלה שמיים מכוכבים וריח בשום של לילה קיצי.
 
 
 
זהרה התפרקדה על מקומה בלי להסיר את כתפיות תרמילה. נשענה כשגבה עליו, מתחה את רגליה הנעולות בנעליים גבוהות, נשמה מלוא ריאותיה אוויר צח ורענן והקשיבה לקולות הלילה. עמי ישב לא הרחק ממנה. היא לא יכלה לראות היטב את פניו, אך חשה כי הוא מביט לעברה. מעניין מה רצה לספר לי? הרהרה. אולי יש לו חברה חדשה? אולי הגיע למסקנה כי הידידות שלהם אינה אהבה וגם לא תוכל להיות כזו?
 
האם קיימת אהבה בעולם? חלפה בראשה של זהרה המחשבה, שהעסיקה אותה פעמים רבות לפני כן, אבל הייתה מוזרה ברגע שכזה. ההרהור הטורדני המשיך להעסיקה. לוּ ידעו הבחורים מסביב על מה היא חושבת עתה, סמוך כל כך לשעת האפס... זהרה הרהרה באהבה.
 
בעוד חודשים מספר תהיה בת תשע־עשרה. שוב אינה ילדה, ובכל זאת עדיין לא ידעה אהבה של ממש. מדוע אינה מסוגלת לתחושה גדולה ועצומה כזו שמסופר עליה בסיפורים? וכמו שהיא רואה סביבה, אהבתם של רמה ויחיעם, רבקה'לה ואורי, שרקה ויענקלה?
 
כן, סביבה חייתה האהבה! פרחה בין בני הקיבוץ, באוהלי הנעורים של הפלמ"ח, ואילו ליבה של זהרה היסס עדיין, כמו לב של ילדה שטרם בגרה. עמי, ברוך, אמנון... מי מהם היה יכול להיות לה מה שחיפשה... אבל היא המשיכה לבקש משהו אחר, נוסף. מדוע ולמה? האם עליה להסתפק רק בחלק? האם כל הזוגות שסביבה מצאו מה שחיפשו, או שהם מסתפקים במה שיש?
 
אם אין מה שאוהבים, אוהבים מה שיש, אמרה לה פעם ציפקה, אבל... היא לא יכלה להסכים עימה. האם תוכל לאהוב מישהו שלא ישיב לה אהבה כזו שלה? שלא יהיה שלה כפי שהיא שלו? זהרה חיפשה שלמות במי שתאהב. שיהיה גם בעל צורה, גם מעניין — הכול. אולי שמוליק הוא כזה... מעניין. בוודאי! שעות ארוכות אפשר לשבת ולשוחח איתו על ספר, על תיאטרון, על סרט, על החיים. נכון שהוא לא נראה כמר חברמן שמכנסיו מקופלים קצר קצר, אך השאלה היא האם הוא מסוגל לאהבה הגדולה והסוחפת שהיא מחפשת? כשהיה בעין־חרוד כתב פעמים אחדות מכתבים לנערה. זהרה ראתה את המעטפה הנושאת את כתב־ידו על שולחנו של מפקד המחלקה. אך רק המ"מ קרא את המכתבים, לא היא. האם זו אהובה? אולי סתם ידידה? במחלקה לא הייתה לו חברה, למרות שכל הבנות העריכו אותו מאוד. שמוליק הוא בעל שאר רוח. גאון, כך אומרים עליו החבר'ה, וכאילו מרחף בעולמות אחרים. וזהרה כל כך רצתה במישהו שיהיה איתה כל העת, ויהיה שלה כמו שהיא תהיה שלו.
 
כשהגיעה למחלקה בעין־חרוד לחשה לה ציפקה, זו הבוחשת בכול, שתשים לב לשני הירושלמים, שמוליק ואמנון. הם כל כך שונים זה מזה: אמנון החסון ושמוליק הרזה; אמנון אדיש לבנות ובזה אולי סוד קסמו, שמוליק אדיב ונעים לכולם, גם אליה. האם לא די בכך? אילו היה נשאר במחלקה, יכלה להכירו טוב יותר. אך הוא סיים את שתי שנות השירות שלו בפלמ"ח והשתחרר. אילו נשאר בעין־חרוד, יכול היה אולי להתפתח ביניהם משהו יותר מאשר שיחות על עניינים העומדים ברומו של עולם. אבל עכשיו הוא בירושלים, בבית אביו, מתכונן לבחינות כניסה לאוניברסיטה באנגליה, והוא בוודאי יעבור את הבחינה, זהרה כמעט הצטערה. הוא מוכשר כל כך, יסע בסתיו הקרוב אל מעבר לים לשנים ארוכות ושוב לא תראה אותו.
 
מה בדיוק הוא חש כלפיה? היו אי אילו רמזים במכתביו, אך... שמוליק... האם הוא ביישן? הוא בוודאי עצור ביחסיו עם בנות, אולי אפילו כמעט חסר ביטחון. בנות מצפות שהבחור ייזום, יעשה את הצעד הראשון. שמוליק לא עשה זאת אף פעם, לא כלפיה ולא כלפי מישהי אחרת. מדוע? תהתה. משום חוסר עניין או מפני סיבה אחרת? מוזר שהיא לפני פעולה וחושבת על אהבה... על שמוליק...
 
ירח מלא עלה במזרח והאיר את הכפר הערבי אפל החלונות. דממה שררה בכול. ופתאום קול צעדים עלה בשביל והֵפֵר את דממת הלילה. שני ערבים חלפו ועברו ממש ליד רגלי הרובצים בשורה, שהיו חבויים בצד השיחים, ליד הדרך. המסתתרים עצרו את נשימתם לבל יתגלו, אך החושים המפותחים היטב של הבדואי נדרכו.
 
"מי שם?" נשמעה השאלה בערבית.
 
"חיילים בריטים! הסתלקו מכאן!" ענה להם באנגלית יחיעם וייץ.
 
הערבים מיהרו וחפזו על פני השביל ועד מהרה נבלעו בחשכה. אך האם הם שוכנעו שחיילים בריטים הם אלה שנתקלו בהם? אם הם חושדים במשהו, הם עלולים להלשין, הלמו הלבבות בחשכה.
 
"היה צריך לחסל אותם," סינן מישהו.
 
"הם ילשינו, זה ברור," נשמע חברו המודאג.
 
"הפקודה היא ללא שפיכות דמים," באה ההוראה מתוך החשכה. ושוב השתררה דממה.
 
מכיוון הכפר הערבי עלה ריח עשן של הטָאבּוּן, הלוא הוא התנור הערבי. קול יבבת תן קרע את השקט והעביר לרגע צמרמורת בגוף. מַשַק כנפי ציפור לילה שהוחרדה ממנוחתה, ואחר כך שוב דממה, כבדה יותר ומעיקה. הירח טיפס ועלה בשמיים המכוכבים. מחוגי השעון הזוהרים של המפקד התקדמו לאיטם לקראת שעת האפס.
 
כאשר ניתנה הפקודה, קמו הכול ממקומותיהם ויצאו לדרך. פסעו אל קצה השביל, וממנו לעבר הפרדס שגדר צפופה של קני סוף סגרה עליו. והלאה, קדימה אל תוך החשכה, לכיוון שני הגשרים שעל אפיק נחל אכזיב.
 
חברי חוליית האבטחה, כולל זהרה, תפסו את מקומותיהם בעורף. חוליית אבטחה נוספת פנתה לשיתוק השומרים שבצריף ליד גשר הכביש. חוליה אחרת זחלה לכיוון בית־הקפה, ונוספת התגנבה בחשאי לעבר גשר מסילת הרכבת. לאור הירח נראתה צלליתו של הגשר — אימתני, גדול, מטיל צל.
 
לאחר שכל חוליות האבטחה תפסו את מקומותיהן, רצו הבחורים נושאי חומרי הנפץ אל מתחת לגשרים. עמי חלף ועבר ליד זהרה הרכונה עם נשקה והניף לה ידו לשלום.
 
"להתראות אחר כך," לחשו לה שפתיו.
 
"כן, להתראות..." ענתה בלחישה.
 
דרוכה הייתה כולה. לא היו בה עתה אף הרהור או מחשבה שאינם שייכים לפעולה, לציפייה הזו לפיצוץ שיתרחש בעוד זמן קצר. היא חיכתה לו בחושים מחודדים.
 
ואז, פתאום, נפתח מטח של יריות. מאחורי גדר האבן של בית ערבי שומם נורתה האש. רובים רבים ירו בבת אחת, ובזה אחר זה ירקו אש תופת אל הלוחמים הפוסעים באור הירח המלא.
 
מופתעים ונדהמים השתטחו הבחורים על הארץ, לבקש מחסה מן הכדורים השורקים מוות. רקטות האירו את הלילה.
 
"למקומות!" רעמה הפקודה, ויחיעם, הרָץ המקשר, התרומם בינות לכדורים השורקים כדי להעביר את הפקודה: יש להמשיך בפעולה למרות שגילו אותם, להניח את חומרי הנפץ מתחת לגשרים, להפעיל אותם, ורק אחר כך לסגת.
 
"אש!" מפלים סואנים ושוצפים ניתכו משני הצדדים.
 
קול גניחה נשמע. אחד הבחורים נפל לארץ כשהוא לופת את רגלו זבת הדם.
 
"נפצעתי ברגל..." נאנח, ואורי החובש זחל לעברו וחבש את רגלו.
 
"נפצעתי." נשמע קול נוסף. היה זה יחיעם, שחדל לרוץ ושכב על האדמה פצוע קשה. קילוח של דם פרץ מחזהו.
 
"אני גמרתי, כנראה..." לחש. "תדאגו לרמה..." ביקש, ואז דמם.
 
חלפו עברו עוד רגעים אחדים, שנראו בעיני זהרה כנצח, ואז, פתאום נשמע קול נפץ אדיר, מחריד. הֶדֶף האוויר החזק שנגרם מן ההתפוצצות היכה בזהרה וחבט אותה באדמה הקשה. תימרות אבק נישאו והסתירו הכול מעיניה, את הלוחמים שמתחת לגשר, את השמיים המכוכבים, את הירח. חשכה אפפה אותה, אבק ורסיסי אבנים חדרו לאפה, לאוזניה ולעיניה. רעם נורא המשיך להכות בחושיה בעוצמה מכאיבה והולמת.
 
מה קרה? היכן כולם? מה החשכה הנוראה הזו מסביב? ניסתה זהרה לפקוח את עיניה, להביט ולהבין, אך היא שקעה מטה מטה, בלתי מסוגלת לראות, להוציא הגה, להבין. מעולפת וחסרת הכרה רבצה על האדמה הטרשית.
 
ומסביב כמו זעק השקט שהשתרר פתאום, לאחר הפיצוץ הנורא. דומם מסתיר סוד, מפחיד ומאיים.

דבורה עומר

דבורה עומר (2013-1932), סופרת אהובה, שילדים ובני נוער רבים מספור גדלו על סיפוריה. עם השנים הפכו רבים מספריה לקלאסיקות, והם נמצאים על מדפיהם ובלבבותיהם של כולנו. דבורה עומר היא כלת פרס ישראל, פרס אקו"ם על מפעל חיים, פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים, פרס זאב לספרות ילדים, עיטור הכבוד ע"ש אנדרסן, מדליית קורצ'אק ופרסים רבים נוספים.

לאהוב עד מוות דבורה עומר
פרק א
ליל הגשרים
 
 
"חבר'ה, הפעולה אושרה, היא תתבצע הלילה בשעה אחת־ עשרה," אמר המפקד שניצב לפני אנשיו.
 
אנחת רווחה נשמעה בצריף שבפאתי הקיבוץ שבגליל המערבי. הבחורים ישבו על ספסלי עץ, מולם עמד מפקדם, לוח שחור היה תלוי על הקיר מאחוריו ועליו נרשם התאריך: 17.6.1946. בגיר שבידו שרטט את האפיק ואת השביל המתפתל אליו בין שיחים ומטעים. גשר אחד שניצב מתוח מעל האפיק נושא את כביש חיפה־בירות, וגשר אחד נושא את מסילת הברזל בקו חיפה־בירות־טריפולי.
 
בקול שקט אך סמכותי נשמעו דברי המפקד:
 
"אנחנו נצא הערב לפעולה עם חשכה. נתקרב בהסתר ככל שנוכל אל גשרי אכזיב, הנמצאים ליד הכפר הערבי א־זיבּ, ארבעה וחצי קילומטרים דרומה מראש־הנקרה. הנה כאן," הורה על הלוח, "אני חוזר שוב על פרטי המשימה: במסגרת המאבק בשלטונות הבריטיים הוחלט על ידי מטה ה'הגנה' לחבל באחד־עשר גשרי כבישים ורכבות המחברים את ארץ־ישראל עם שכנותיה. יחידות הפלמ"ח הן שיבצעו פעולות אלו מן הצפון ועד הדרום באותה עת עצמה - בשעה עשרים ושלוש הלילה, ואני מקווה שלא תבוא דחייה של הרגע האחרון. משימתנו לפגוע בשני הגשרים האלה," הצביע שנית על הגשרים המסומנים על הלוח.
 
"על פי סיורים מוקדמים שערכנו בַּמקום, ידוע לנו שעל גשר הרכבת ניצב שומר אחד, לפעמים שניים. על גשר הכביש אין שמירה כלל. מימין לגשר הזה, הנה כאן, נמצא צריף הנוטרים. משמאל, פה, בית־קפה קטן בקצה הכפר הערבי א־זיבּ. עלינו לבצע את המשימה בלי שפיכות דם ככל האפשר, להשתדל לפגוע רק בגשרים ולא בנפש."
 
נחמיה, הוא המפקד, סקר את היושבים לפניו כשהוא מעביר עיניו ביניהם עד שמבטו נעצר בעיניה האפורות של זהרה אשר ישבה ליד הדלת. האם הייתה זו החלטה נבונה לצרף גם אותה, נערה יחידה בפעולה רבת אחריות שכזו? — כך חלפה בו לרגע המחשבה. אך הוא ידע כי זהרה זו, למרות שהינה נערה שעדיין לא מלאו לה תשע־עשרה והיא נמצאת בשורות הפלמ"ח רק מחצית השנה, הריהי לוחמת מאומנת ואמיצה. וכאשר זהרה תהיה בחוליית האבטחה, יוכל הוא להיות שקט ובטוח. היא עברה במשך חודשיה בפלמ"ח סדרה יסודית של אימונים שהכשירו אותה לפעול. ומלבד זאת הינה זריזה, בעלת כוח גופני, שקולה ואחראית.
 
אך הנערה שישבה ליד הדלת והקשיבה יחד עם הבחורים לא נראתה כלוחמת מנוסה וקשוחה במיוחד. נאה, בעלת שיער כהה, שופע ומתולתל, שירד וצנח עד כתפיה. עיניה, שמבע חולמני משהו בהן, עוטרו בריסים ארוכים. קשתות גבותיה עבותות ומרוחקות מעט זו מזו. אפה סולד ושפתיה דקות. לבושה הייתה חולצה גברית התחובה במכנסיה הקצרים, חגורה רחבה לפתה היטב את מותניה ושיוותה לדמותה מראה נשי ומעודן למרות תלבושת בגדי העבודה המסורבלים. רגליה הנעולות בנעליים גבוהות שמעליהן חותלות שנכרכו על הקרסול, היו נאות וחטובות.
 
היא ישבה והקשיבה כל כולה, כשאר חבריה מסביב, לדברי המפקד. נדמה היה כאילו רוצה היא לחרות במוחה כל פרט ופרט לבל תשכח, לבל תטעה. הייתה זו הפעולה הממשית הראשונה אליה יצאה. כה רבות התאמנה וציפתה ללילה שכזה, והנה נבחרה. והפעם זו היא, לא רבקה'לה, החברמנית של המחלקה, שהשתתפה כבר לפחות בשתיים או שלוש פעולות עם הבחורים. כה מרוכזת הייתה זהרה במה שנאמר, עד כי לא חשה במבטו של עמי שישב לידה.
 
הבחור בבגדי עבודה שמראהו כלוחם מנוסה, לא יכול שלא להביט בה לרגע. כה יפה הייתה, פורחת בנעוריה. אך זהרה לא הרגישה בעיניו של עמי הנעוצות בה. כמו לא מודעת הייתה כלל לעובדה שהיא נערה יחידה כאן, ונוסף לכך מרשימה ביותר. ארשת הריכוז שעל פניה, בלוויית תחושת הגאווה והשמחה על כך שהיא נבחרה להשתתף בפעולה, הוסיפו לפניה חוט של קסם ומשיכה בעיני הבחורים וקנאה בלב הנערות.
 
כשלושים בחורים היו סביבה. לוחמים שנבחרו ממחלקות הפלמ"ח בקיבוצים יגור ועין־חרוד וכן בחורים שסיימו כבר את שירותם והגיעו במיוחד לפעולה זו.
 
"בעוד שחוליות האבטחה יעסקו בשיתוק השומרים, דיירי צריף הנוטרים ואורחי בית־הקפה, תתקרב כיתת החבלנים מספר אחת אל מתחת לגשר הרכבות ותניח מתחתיו את חומר הנפץ. כיתת החבלנים מספר שתיים תניח את החומר מתחת לגשר הכביש. כשתתקבל הפקודה 'פעל!' — יש להצית את חומר הנפץ ולסגת מייד מן המקום. החומר עלול להתפוצץ תוך שלוש דקות. נסוגים לכאן," הורה המפקד בגיר שבידו. "פה תהיה גם נקודת חבישת הפצועים, אם יהיו.
 
"לאחר הפיצוץ, עם הישמע הסיסמה, יתרכזו כל החבלנים וכל החוליות החוסמות את הדרכים ושומרות על הזקיפים, ותתחיל הנסיגה. אני מעריך שכל זה ייגמר בשעה עשרים ושלוש ועשרה או עשרים ושלוש חמש־עשרה לכל המאוחר. הכול מובן? אם כן, נצא עכשיו החוצה ונבצע תרגול קצר ואחרון של הפעולה. אחר כך אתם חופשיים לסידורים, הכנות ומנוחה, עד שעה חמש אחרי הצהריים."
 
קורן שלווה וביטחון עמד לפניהם נחמיה מפקדם.
 
"נדמה לי שאין מה להוסיף עוד. המשימה נועזת, מורכבת ומחייבת דיוק, ויש בה כמובן גם סיכון. אך אין לנו דרך אחרת. עלינו לבצע בקפדנות את המשימה תוך שמירה מדוקדקת על לוח זמנים, אחרת אנו עלולים לחבל בפעולת יחידת פלמ"ח אחרת במקום נוסף בארץ. אין להתגלות מוקדם יותר. הפעולה חייבת להתבצע בכל רחבי הארץ באותו זמן בדיוק. זאת ועוד," הוסיף לאחר רגע של דממה, "אם מישהו מכם מרגיש לא טוב, חולה או חלש, קיבל לפתע כאב בטן, או מתחרט, תוך השעה הקרובה הוא יכול להודיע לי על כך, וישוחרר." והוא היישיר מבט לעבר אנשיו. הוא האמין כי אף אחד מהם לא ישתמט או יתחלה. הבחורים נבחרו אחד־אחד, וגם אם מישהו מהם יחשוש או יפחד, ימצא בעצמו את הכוחות להתגבר על כך ולצאת לפעולה.
 
תוך המולת דיבור והחלפת דעות קמו הבחורים מעל ספסלי העץ ועשו את דרכם אל פתח היציאה. איש מהם לא חשב כי ייתכן שצועד הוא לקראת מותו. צעירים היו, אוהבי חיים ומעש, והלילה ייצאו לפעולה. לא יהיה זה עוד אימון כאותם אימונים רבים שעשו בכל החודשים הארוכים הללו, במחנות הפלמ"ח שבקיבוצים ובמסעות הארוכים והמפרכים במדבריות. הפעם מצפה להם פעולה של ממש, והם רגשו לקראתה ושמחו למרות הידיעה כי ייתכן שעלולים להיות נפגעים וכי יכולים להיות מעצרים. אך זו הייתה אפשרות רחוקה, שבחרו לא לדבר בה יתר על המידה.
 
חבילות קש שהונחו ליד העץ סימנו את גשר א', ולא הרחק ממנו היה גשר ב'. השביל שחצה את המדשאה שימש כוואדי אכזיב, והצריף — כבית־הקפה. בזריזות וביעילות פעלו הכול כמו מכונה משומנת היטב. כל אחד ידע בדיוק את תפקידו. אנשי חוליות האבטחה, החבלנים, הרָץ המקשר והחובשים. המפקד ניצב בצד כשהוא מביט בשעונו. החזרה בוצעה במהירות, והכול הסתיים תוך עשר דקות כפי שתוכנן.
 
אם הכול יתנהל כך גם הלילה, בחצות תהיה ארץ־ישראל מנותקת מהארצות השכנות לה על ידי פיצוץ אחד־עשר הגשרים בידי יחידות הפלמ"ח. תהיה זו תגובה רבת ממדים, שתעורר בוודאי הדים ותגובות בארץ ומחוצה לה, תסב את תשומת לב העולם למאבק היישוב העברי בשלטון הבריטי שסגר את שערי ארץ־ישראל בפני פליטי השואה, ואסר על התיישבות יהודית וקניית קרקעות, תוך הפרת ההבטחה בדבר הקמת בית לאומי ליהודים בארץ־ישראל.
 
לאחר התרגול החלו הבחורים להתפזר. אף זהרה קמה ממקום רבצה שב"נקודת האבטחה" ושמה פעמיה אל האוהל.
 
"זהרה!" קרא אחריה עמי, והיא נעצרה.
 
"קראת לי, עמי?" קרבה אל הצעיר גבה הקומה, התמיר והשחרחר.
 
"כן. רציתי לדבר איתך קצת. מזמן לא התראינו," השיב כשהוא מביט בה במבט סוקר.
 
"כן, זה נכון," נבוכה זהרה לרגע ממבטו. "אבל עכשיו יש לי כמה עניינים לסדר, ורציתי גם לכתוב מכתב הביתה לפני הפעולה."
 
"אני לא מאמין שישלחו את המכתבים שלנו מכאן לפני הפעולה," אמר עמי. "מטעמי ביטחון וסודיות יעכבו אותם בין כה וכה לפחות שבוע."
 
"יש לי הזדמנות לשלוח פתק עם מישהו," לחשה זהרה וגילתה את סודה. לעמי יכלה לגלות את החריגה שלה מההוראות שקיבלו. המכתבים של חברי הפלמ"ח נשלחו פתוחים, ומפקד המחלקה היה עובר עליהם כדי לוודא שלא ייכתב בהם שום דבר שיש בו כדי גילוי סוד. זהרה התחמקה לעיתים מעיניו הבוחנות של מפקדה על ידי שליחת מכתביה בידי מישהו שיצא לחופשה. היא מעולם לא כתבה ולא סיפרה שום דבר אסור על הפלמ"ח או על האימונים, והייתה כותבת במכתביה רק עניינים פרטיים שלא רצתה לשתף בהם זרים.
 
"אתה הרי מכיר את אימי, היא דאגנית," מיהרה להסביר לנוכח מבט התוכחה שבעיניו של עמי. "מחר בוודאי תרעש כל הארץ מפעולת הגשרים. מוטב שיתקבל ממני מכתב מהר ככל האפשר. חיימקה נוסע עוד מעט לירושלים, והוא הבטיח להכניס את המכתב למשרד של אבי מחר בבוקר. ויש עוד מכתב שרציתי לכתוב..." היססה זהרה.
 
"למישהו שאני מכיר?" היישיר עמי את מבטו אל הנערה שלפניו.
 
"לא חשוב, להוריי אני חייבת לכתוב." ניסתה זהרה לטשטש את המשפט האחרון.
 
"ואת חושבת שהמכתב שלך ירגיע את אימך?" חייך עמי.
 
"במשהו, אולי. ואם תגיע לרחובות לפניי, אל תספר לה כמובן שראית אותי כאן. גם לא ביָגוּר, היא מייד תחשוד. ועוד, עמי, בבקשה ממך, כשאימי או אבי שואלים אותך מה איתי, אל תגיד, 'לא נורא, זהרה חיה' — כמו שעשית בפעם הקודמת כשהיית בבית, בחופשה. לאימא שלי צריך לספר שאני נראית מצוין, ממש הבראתי, שהאוהל בו אני גרה הוא ממש ארמון אמיתי, שלא קר לי ולא חם מדי, ויש מספיק אוכל, והכול טוב ויפה ומצוין. לספר לאימי שאין מים חמים בעין־חרוד באמצע החורף — זה לא בסדר. מצידי אתה יכול להצהיר שאני ממש עולה כפורחת."
 
"זאת אוכל לומר ללא היסוס," אמר עמי, וזהרה שוב חשה שלא בנוח תחת מבטו, שסיפר לה בלא מילים כיצד היא נראית בעיניו.
 
"אולי ניקח כיסא ונשב על הארץ?" הציעה זהרה בנוסח המקובל על החבר'ה בפלמ"ח.
 
השניים התיישבו מתחת לעץ מֵצֵל והמשיכו בשיחתם. ידידים היו זה שנים אחדות, מאז עברה משפחתה של זהרה, משפחת לביָטוב, לרחובות, והשתכנה בבית קטן על הגבעה שנקראה גבעת האהבה, בשכנות לביתו של עמי.
 
"למה בעצם את יוצאת הלילה לפעולה?" שאל עמי.
 
"ולמה לא?" ענתה זהרה בשאלה.
 
"זו תהיה פעולה קשה," קבע. "את יודעת זאת, זהרה?"
 
"יודעת," השיבה קצרות. "גם לך, לכולנו."
 
"כן, אבל אני בחור, וכבר עברתי כמה וכמה פעולות כאלה. סיפרתי לך שהשתתפתי בפיצוץ הראדאר? וגם בשחרור מעפילים מהמחנה בעתלית..."
 
"כן. שמעתי על כך." אמרה זהרה. עמי לא היה צריך לפרט. היא ידעה בדיוק למה התכוון. הוא היה בין מפוצצי מכשיר הראדאר ששימש את הבריטים לגילוי ולתפיסה של אוניות המעפילים שהגיעו בחשאי לארץ־ישראל. הבריטים עצרו את המעפילים שנתפסו במחנה מעצר גדול על חוף הים בעתלית.
 
"הרי לכל אחד מוכרחה להיות פעם ראשונה, פעולה ראשונה," התריסה כנגדו. "אני ושַׂרְקָה כבר כמעט השתתפנו באחת הפעולות. עמדה להגיע אוניית מעפילים לחוף עכו. ישבנו ביָגוּר במתח כל היום וחיכינו שיקראו לנו להשתתף בהורדת המעפילים, אך לבסוף, בשש בערב, הודיעו לנו כי מכיוון שבסביבה הזו יש שמירה אנגלית מוגברת, הפליגה האונייה צפונה ותוריד את המעפילים בחוף מרוחק יותר. זו הייתה אכזבה!"
 
"ולמה בעצם היית כל כך מעוניינת להשתתף בפעולה ההיא?" שאל עמי, "הלוא ברכה פוּלְד, נערה כמוך, בת גילך, נהרגה בפעולה ו..."
 
"אנחנו לא אוהבים את המוות!" הפסיקה אותו זהרה, "אף אחד לא הולך לקראתו בשמחה. ובעצם... אף אחד לא הולך לפעולה במחשבה שזו לו שעתו האחרונה. הרי אין אדם בעולם המאמין במותו. תגיד, ואיך אני יכולה בכלל למות? מה יהיה איתי? הרי העולם לא יוכל להמשיך את קיומו..." התבדחה זהרה לרגע ואחר שוב הרצינה.
 
"עלינו לעשות זאת! מי אם לא אנחנו יעזור לפליטים אלה שניצלו מן השריפה הגדולה של השואה, ואשר אין להם מקום אחר בעולם כולו, רק כאן? ואם האנגלים סוגרים בפניהם את שערי הארץ — עלינו לפותחם בפניהם, לעזור להם לבנות מחדש את ביתם ואת חייהם. ומי יעשה זאת אם כל אחד יטיל את המלאכה על האחרים?"
 
"כמובן זהרה, את צודקת, כרגיל." אמר עמי. להתווכח עימה לא היה קל, ולשכנעה קשה עוד יותר. היא הייתה בטוחה בצדקת המאבק נגד האנגלים, ובהשתתפות נערות לצד הבחורים בפעולות האלה, עמי ידע והכירהּ היטב. זהרה לא קיבלה לא כתשובה. הייתה מתווכחת ועומדת על שלה, כאשר הייתה משוכנעת שהצדק איתה. והנה היא כאן. כשנערה זו תהיה בחוליית האבטחה מאחור, יוכל לרדת בביטחון אל מתחת לגשר ולהניח שם את חומר הנפץ, ידע עמי, כמו שידעו אלה שהטילו עליה את תפקידה.
 
"עמי, עכשיו אני באמת מוכרחה ללכת," התרוממה זהרה ממקום שבתה. "אולי בכל זאת אספיק לכתוב כמה מילים הביתה. ויש לי עוד כמה סידורים לפני היציאה."
 
"רציתי לשוחח איתך," אמר עמי.
 
"האם לא זה מה שעשינו?" תמהה זהרה.
 
"כן. אבל משהו אחר... בעצם, לספר לך משהו..."
 
"נדחה זאת לאחר כך, כשנחזור. בסדר, עמי?"
 
"את מתחמקת ממני, זהרה?"
 
"מה פתאום?"
 
"יש לי הרגשה כזו," קבע.
 
"אני צריכה לספר לך מה זה פלמ"ח?" חייכה, "מעבידים אותנו בפרך בעין־חרוד, כמו שאתכם בוודאי ביָגוּר. עבודה במשק, אימונים, סיורים, מסעות. רק בחודש שעבר סיימתי קורס למדריכי ספורט, לגמרי לא קל."
 
"שמעתי שהיה נורא," אמר עמי. "סיפורי זוועות התהלכו על מה שהתרחש שם."
 
"היה לא קל." סיכמה זהרה בקיצור מבלי להיכנס לפרטים. ועמי ידע כי היא לא נשברה שם, כמו אחרים שעליהם שמע. לא התחלתה ולא השתמטה — כזו הייתה זהרה.
 
"פעם היינו מתכתבים, משוחחים שיחות ארוכות. זוכרת, זהרה?" אמר, עגמומי משהו.
 
"איך אפשר לשכוח?" ברקו עיניה. "עכשיו שלום, עמי, ולהתראות." והיא קמה ממקומה ונחפזה לעבר האוהל המרובע המלבין, כשעמי ניצב ומביט אחריה.
 
באוהל שזהרה נכנסה אליו שררו מהפכה ומהומה. מיטות אחדות ניצבו שם בצפיפות זו ליד זו ועליהן מזרני בד ממולאים בעלי תירס. תריסר בחורים היו ישובים על המיטות ועל רצפת האוהל, מדברים ומתווכחים בקולי קולות בענייני היום. עשן סיגריות מכביד ומחניק עמד בחלל.
 
"סליחה," פילסה זהרה מקום אל מיטתה וחפציה. היא גררה מתחת למיטה את התרמיל שלה, הוציאה מתוכו מחברת ותלשה ממנה דף משובץ. עתה שלפה מכיס חולצתה את העט שליווה אותה תמיד, דחקה מעל מיטתה את האורחים הבלתי קרואים ואחר כך, כשהיא חצי ישובה וחצי שרועה על המזרן שתלוליות וגיאיות היו בו, החלה כותבת.
 
בראש העמוד רשמה כרגיל את התאריך, 17.6.46, ואחר כך את כתובתה — עין־חרוד, אף ששהתה עתה במקום אחר. לאחרונה הייתה גם ביָגוּר, אך עין־חרוד, המקום שבו שכנה במחנה הפלמ"ח מאז הסתיו, היה לה כמעט בית שני. מאוד התקשרה למקום זה מאז התגייסה לשירות לאומי עם תום לימודיה התיכוניים. עין־חרוד... לשָם תשוב אם הכול יעבור בשלום, אם לא תיפגע או תיאסר בידי האנגלים. זהרה ידעה כי אפשרות כזו קיימת, אך משום מה קשה היה לה להאמין בה. היא ידעה כי האויב שלהם הלילה כפול הוא: החיילים הבריטים השולטים בארץ, ותושבי הכפר הערבי הסמוך שניצבו, ככל היישוב הערבי בארץ, כנגד היהודים.
 
זהרה לא חשה פחד. מתח, דריכות — כן, אך הרגש העז ביותר שחשה היה גאווה על כך שהיא מכל הבנות במחלקה נבחרה להשתתף בפעולה. והלילה יהיה ברשותה כלי נשק שאולי אף תשתמש בו!
 
הדַף שלפניה עדיין נשאר ריק. רצתה לכתוב, ידעה כי עליה לכתוב. מחר תרעש כל הארץ מהדי הפעולות. יודיעו על כך ברדיו, האירועים יפורסמו בעיתונות. אך אל להוריה לדעת כי היה לה חלק בפיצוץ גשר אכזיב בצפון. אסור לאיש לדעת זאת, זו ההוראה. חובת הסודיות מוחלטת. בהסוואה של היותן הַכְשָׁרוֹת המגויסות לעזרת הקיבוצים, התאמנו יחידות הפלמ"ח בקיבוצים שונים בכל רחבי הארץ, התאמנו בנשק, בחבלה, חיזקו את כושרם הגופני של המגויסים. מן הקיבוצים יצאו הפלמ"חניקים לפעולות חבלה במשטרת החופים הבריטית. הטבעת סירות של האנגלים, הורדת מעפילים וכל יתר המבצעים, ואל הקיבוצים היו חוזרים. בקיבוצים היו אף מחבואי הנשק, הסְליקים שהוטמנו מתחת לאדמה, בינות לקירות, בין שקי התבואה ושאר מקומות סתר מחוכמים ביותר.
 
לאימא ואבא שלום רב, החלה כותבת. ואחר הוסיפה את שמו של עמוס, אחיה בן השלוש־עשרה, ברווח שבין אימא ואבא.
 
"מה זה יעזור?" עלו קולות מתווכחים ומתלהטים סביבה והפריעו לה להתרכז.
 
"זה יעזור ועוד איך!" צעק מישהו לצידה, ובשאגתו כמעט קרע את עור התוף באוזנה.
 
"אני הייתי עושה הרבה יותר. מפוצץ לאנגלים את המפקדה שלהם. ממרר להם את החיים, כך שלא יהיה להם בארץ־ישראל אף רגע אחד של שקט."
 
"אז מה אתה עושה ב'הגנה'? עם דעות כמו שלך יקבלו אותך באצ"ל או יותר טוב בלח"י, לך תפוצץ! תהרוג!"
 
"כל שלושת הגופים היו צריכים לפעול כנגד האנגלים יחד, ולא לפצל את מעט הכוחות שיש לנו." קבע אחר.
 
"לחוד או ביחד, העיקר לעשות!" שאג שוב בעל הקול הרועם שלצידה. ואחר נרעד קולו כשהחל מספר, "סחבתי את הילד ההוא על הידיים שלי מספינת המעפילים לחוף. ילד בן חמש, אולי ארבע. קטן, רזה. חודשים על חודשים היטלטל בים בספינה קטנה ורעועה. אוכל דל ומים לחץ, כמו שאומרים. כחיה קטנה ונרדפת שכל הצבא הבריטי המהולל יצא למלחמה כנגדה. הציבו מכשירי ראדאר משוכללים לתפוס את הספינה, ואם היו לוכדים אותה, היו חיילים חמושים מאלצים אותה לשוב על עקבותיה. בקיצור, סיפור מוכר, הספינה הצליחה לפרוץ את המחסום הבריטי בלי שהתגלתה, ואנחנו הורדנו את נוסעיה לחוף. הים היה סוער! מפחיד! גלים גבוהים!
 
"נשאתי את הילד הזה במים השחורים והסוחפים, והוא לא הוציא הגה מפיו. חיבק אותי בשתי ידיו הדקות ושתק. והאמינו לי שזה כלל לא היה נעים! זה היה מפחיד... וכשהגענו סוף סוף לחוף, יודעים מה הדבר הראשון ששאל אותי? 'האם,' שאל ביידיש, "הגענו סוף סוף לארץ־ישראל — עכשיו כבר מותר לי לבכות?' — אני רציתי לבכות! שנים של רדיפות, של מסתור, של החנקת בכי ואנחה מחשש פן ישמע האויב הגרמני, ואחר כך הבריטי—" הוא דיבר בהתרגשות רבה בדממה שהשתררה לפתע מסביב.
 
"תראו תראו מה קרה לו, ליוסקה? נעשה לנו רגשני פתאום..." ניסה מישהו להתבדח. פלמ"חניקים אלה לא חיבבו רגשנות יתרה ובייחוד לא בקול רם ובציבור.
 
זהרה הרימה ראשה מעל הדף שלפניה. "עכשיו כבר מותר לי לבכות?" הלמו המילים באוזניה. ילד קטן שבוודאי הסתירו אותו במשך כל שנות המלחמה, מאז היה תינוק, בארון או בעליית גג או במרתף, ואסרו עליו באיסור חמור לבכות אם רוצה הוא לחיות.
 
לא, היא כבר לא תכתוב את המכתב היום, החליטה. מוטב אולי כך. מצד אחד היו הוריה שידאגו לה, ומצד שני הפקודה. אך האמת היא שלא הצליחה להתרכז בכתיבה. לא להוריה, ואף לא במכתב הנוסף לשמוליק, שתכננה לכתוב. ייתכן כי בעין־חרוד כבר מצפה לה מכתב ממנו, קיוותה מאוד. אז כבר תענה לו. כך יהיה יותר טוב. קשה היה לזהרה אפילו להרהר בו.
 
באוהל היה מחנק וחום. גם לנוח לא תוכל, גם לא לקרוא. בילקוטה היו כתמיד ספר אחד או שניים שבקריאתם עסקה. אך עתה נסחפה למתווכחים. חריפה הייתה בדיבורה, בעלת כושר שכנוע וניתוח. בלהט טענה שיש לפעול, לעשות! אך חייבים להישמע למוסדות היישוב, לא להיגרר לתגובות קיצוניות ולגורמים חמומי מוח, אלא לפעול ביישוב דעת.
 
חם היה באוהל ובחוץ, יום של צהרי קיץ באמצע חודש יוני. באוהל המַטֶה נקש מכשיר האלחוט. באוויר הייתה דריכות לקראת הפעולה.
 
לעת חשכה יצאה המחלקה לדרך. כלֵי הנשק ביד, חומר הנפץ על הגב. בצעדים מהירים עשו הלוחמים את דרכם. חצו את שדות התבואה שנקצרה זה עתה, והלאה, אל בוסתני הגליל המערבי המוריקים. חוצים אותם ומתקרבים אל אפיק ואדי אכזיב. בדרכם עברו ללא קול והגה על פני סוכות של שומרי שדות הטבק הערבים, והלאה. כלבים נבחו על השיירה במקהלה רעשנית, אך איש לא יצא לקראתה. כנראה אין שמים לב לנביחות הללו, סברו ההולכים. כלבים אלו נובחים ביום ובלילה על כל צל עובר, והלאה. קדימה!
 
הלוחמים קרבו עד סמוך לאפיק הוואדי, ואז ניתנה ההוראה: "כאן נחכה לשעת האפס," והלחישה עברה ביניהם ועד מהרה כרעו הכול בדממה תחתיהם. חשכה הייתה מסביב, ולמעלה שמיים מכוכבים וריח בשום של לילה קיצי.
 
 
 
זהרה התפרקדה על מקומה בלי להסיר את כתפיות תרמילה. נשענה כשגבה עליו, מתחה את רגליה הנעולות בנעליים גבוהות, נשמה מלוא ריאותיה אוויר צח ורענן והקשיבה לקולות הלילה. עמי ישב לא הרחק ממנה. היא לא יכלה לראות היטב את פניו, אך חשה כי הוא מביט לעברה. מעניין מה רצה לספר לי? הרהרה. אולי יש לו חברה חדשה? אולי הגיע למסקנה כי הידידות שלהם אינה אהבה וגם לא תוכל להיות כזו?
 
האם קיימת אהבה בעולם? חלפה בראשה של זהרה המחשבה, שהעסיקה אותה פעמים רבות לפני כן, אבל הייתה מוזרה ברגע שכזה. ההרהור הטורדני המשיך להעסיקה. לוּ ידעו הבחורים מסביב על מה היא חושבת עתה, סמוך כל כך לשעת האפס... זהרה הרהרה באהבה.
 
בעוד חודשים מספר תהיה בת תשע־עשרה. שוב אינה ילדה, ובכל זאת עדיין לא ידעה אהבה של ממש. מדוע אינה מסוגלת לתחושה גדולה ועצומה כזו שמסופר עליה בסיפורים? וכמו שהיא רואה סביבה, אהבתם של רמה ויחיעם, רבקה'לה ואורי, שרקה ויענקלה?
 
כן, סביבה חייתה האהבה! פרחה בין בני הקיבוץ, באוהלי הנעורים של הפלמ"ח, ואילו ליבה של זהרה היסס עדיין, כמו לב של ילדה שטרם בגרה. עמי, ברוך, אמנון... מי מהם היה יכול להיות לה מה שחיפשה... אבל היא המשיכה לבקש משהו אחר, נוסף. מדוע ולמה? האם עליה להסתפק רק בחלק? האם כל הזוגות שסביבה מצאו מה שחיפשו, או שהם מסתפקים במה שיש?
 
אם אין מה שאוהבים, אוהבים מה שיש, אמרה לה פעם ציפקה, אבל... היא לא יכלה להסכים עימה. האם תוכל לאהוב מישהו שלא ישיב לה אהבה כזו שלה? שלא יהיה שלה כפי שהיא שלו? זהרה חיפשה שלמות במי שתאהב. שיהיה גם בעל צורה, גם מעניין — הכול. אולי שמוליק הוא כזה... מעניין. בוודאי! שעות ארוכות אפשר לשבת ולשוחח איתו על ספר, על תיאטרון, על סרט, על החיים. נכון שהוא לא נראה כמר חברמן שמכנסיו מקופלים קצר קצר, אך השאלה היא האם הוא מסוגל לאהבה הגדולה והסוחפת שהיא מחפשת? כשהיה בעין־חרוד כתב פעמים אחדות מכתבים לנערה. זהרה ראתה את המעטפה הנושאת את כתב־ידו על שולחנו של מפקד המחלקה. אך רק המ"מ קרא את המכתבים, לא היא. האם זו אהובה? אולי סתם ידידה? במחלקה לא הייתה לו חברה, למרות שכל הבנות העריכו אותו מאוד. שמוליק הוא בעל שאר רוח. גאון, כך אומרים עליו החבר'ה, וכאילו מרחף בעולמות אחרים. וזהרה כל כך רצתה במישהו שיהיה איתה כל העת, ויהיה שלה כמו שהיא תהיה שלו.
 
כשהגיעה למחלקה בעין־חרוד לחשה לה ציפקה, זו הבוחשת בכול, שתשים לב לשני הירושלמים, שמוליק ואמנון. הם כל כך שונים זה מזה: אמנון החסון ושמוליק הרזה; אמנון אדיש לבנות ובזה אולי סוד קסמו, שמוליק אדיב ונעים לכולם, גם אליה. האם לא די בכך? אילו היה נשאר במחלקה, יכלה להכירו טוב יותר. אך הוא סיים את שתי שנות השירות שלו בפלמ"ח והשתחרר. אילו נשאר בעין־חרוד, יכול היה אולי להתפתח ביניהם משהו יותר מאשר שיחות על עניינים העומדים ברומו של עולם. אבל עכשיו הוא בירושלים, בבית אביו, מתכונן לבחינות כניסה לאוניברסיטה באנגליה, והוא בוודאי יעבור את הבחינה, זהרה כמעט הצטערה. הוא מוכשר כל כך, יסע בסתיו הקרוב אל מעבר לים לשנים ארוכות ושוב לא תראה אותו.
 
מה בדיוק הוא חש כלפיה? היו אי אילו רמזים במכתביו, אך... שמוליק... האם הוא ביישן? הוא בוודאי עצור ביחסיו עם בנות, אולי אפילו כמעט חסר ביטחון. בנות מצפות שהבחור ייזום, יעשה את הצעד הראשון. שמוליק לא עשה זאת אף פעם, לא כלפיה ולא כלפי מישהי אחרת. מדוע? תהתה. משום חוסר עניין או מפני סיבה אחרת? מוזר שהיא לפני פעולה וחושבת על אהבה... על שמוליק...
 
ירח מלא עלה במזרח והאיר את הכפר הערבי אפל החלונות. דממה שררה בכול. ופתאום קול צעדים עלה בשביל והֵפֵר את דממת הלילה. שני ערבים חלפו ועברו ממש ליד רגלי הרובצים בשורה, שהיו חבויים בצד השיחים, ליד הדרך. המסתתרים עצרו את נשימתם לבל יתגלו, אך החושים המפותחים היטב של הבדואי נדרכו.
 
"מי שם?" נשמעה השאלה בערבית.
 
"חיילים בריטים! הסתלקו מכאן!" ענה להם באנגלית יחיעם וייץ.
 
הערבים מיהרו וחפזו על פני השביל ועד מהרה נבלעו בחשכה. אך האם הם שוכנעו שחיילים בריטים הם אלה שנתקלו בהם? אם הם חושדים במשהו, הם עלולים להלשין, הלמו הלבבות בחשכה.
 
"היה צריך לחסל אותם," סינן מישהו.
 
"הם ילשינו, זה ברור," נשמע חברו המודאג.
 
"הפקודה היא ללא שפיכות דמים," באה ההוראה מתוך החשכה. ושוב השתררה דממה.
 
מכיוון הכפר הערבי עלה ריח עשן של הטָאבּוּן, הלוא הוא התנור הערבי. קול יבבת תן קרע את השקט והעביר לרגע צמרמורת בגוף. מַשַק כנפי ציפור לילה שהוחרדה ממנוחתה, ואחר כך שוב דממה, כבדה יותר ומעיקה. הירח טיפס ועלה בשמיים המכוכבים. מחוגי השעון הזוהרים של המפקד התקדמו לאיטם לקראת שעת האפס.
 
כאשר ניתנה הפקודה, קמו הכול ממקומותיהם ויצאו לדרך. פסעו אל קצה השביל, וממנו לעבר הפרדס שגדר צפופה של קני סוף סגרה עליו. והלאה, קדימה אל תוך החשכה, לכיוון שני הגשרים שעל אפיק נחל אכזיב.
 
חברי חוליית האבטחה, כולל זהרה, תפסו את מקומותיהם בעורף. חוליית אבטחה נוספת פנתה לשיתוק השומרים שבצריף ליד גשר הכביש. חוליה אחרת זחלה לכיוון בית־הקפה, ונוספת התגנבה בחשאי לעבר גשר מסילת הרכבת. לאור הירח נראתה צלליתו של הגשר — אימתני, גדול, מטיל צל.
 
לאחר שכל חוליות האבטחה תפסו את מקומותיהן, רצו הבחורים נושאי חומרי הנפץ אל מתחת לגשרים. עמי חלף ועבר ליד זהרה הרכונה עם נשקה והניף לה ידו לשלום.
 
"להתראות אחר כך," לחשו לה שפתיו.
 
"כן, להתראות..." ענתה בלחישה.
 
דרוכה הייתה כולה. לא היו בה עתה אף הרהור או מחשבה שאינם שייכים לפעולה, לציפייה הזו לפיצוץ שיתרחש בעוד זמן קצר. היא חיכתה לו בחושים מחודדים.
 
ואז, פתאום, נפתח מטח של יריות. מאחורי גדר האבן של בית ערבי שומם נורתה האש. רובים רבים ירו בבת אחת, ובזה אחר זה ירקו אש תופת אל הלוחמים הפוסעים באור הירח המלא.
 
מופתעים ונדהמים השתטחו הבחורים על הארץ, לבקש מחסה מן הכדורים השורקים מוות. רקטות האירו את הלילה.
 
"למקומות!" רעמה הפקודה, ויחיעם, הרָץ המקשר, התרומם בינות לכדורים השורקים כדי להעביר את הפקודה: יש להמשיך בפעולה למרות שגילו אותם, להניח את חומרי הנפץ מתחת לגשרים, להפעיל אותם, ורק אחר כך לסגת.
 
"אש!" מפלים סואנים ושוצפים ניתכו משני הצדדים.
 
קול גניחה נשמע. אחד הבחורים נפל לארץ כשהוא לופת את רגלו זבת הדם.
 
"נפצעתי ברגל..." נאנח, ואורי החובש זחל לעברו וחבש את רגלו.
 
"נפצעתי." נשמע קול נוסף. היה זה יחיעם, שחדל לרוץ ושכב על האדמה פצוע קשה. קילוח של דם פרץ מחזהו.
 
"אני גמרתי, כנראה..." לחש. "תדאגו לרמה..." ביקש, ואז דמם.
 
חלפו עברו עוד רגעים אחדים, שנראו בעיני זהרה כנצח, ואז, פתאום נשמע קול נפץ אדיר, מחריד. הֶדֶף האוויר החזק שנגרם מן ההתפוצצות היכה בזהרה וחבט אותה באדמה הקשה. תימרות אבק נישאו והסתירו הכול מעיניה, את הלוחמים שמתחת לגשר, את השמיים המכוכבים, את הירח. חשכה אפפה אותה, אבק ורסיסי אבנים חדרו לאפה, לאוזניה ולעיניה. רעם נורא המשיך להכות בחושיה בעוצמה מכאיבה והולמת.
 
מה קרה? היכן כולם? מה החשכה הנוראה הזו מסביב? ניסתה זהרה לפקוח את עיניה, להביט ולהבין, אך היא שקעה מטה מטה, בלתי מסוגלת לראות, להוציא הגה, להבין. מעולפת וחסרת הכרה רבצה על האדמה הטרשית.
 
ומסביב כמו זעק השקט שהשתרר פתאום, לאחר הפיצוץ הנורא. דומם מסתיר סוד, מפחיד ומאיים.