פרק א׳
ראשונה ראתה אותו תמר פאוזנר, שזאת בערך האפשרות הכי גרועה שיכולה להיות מכל ילדי הכיתה גם בשביל המורה, גם בשביל תמר עצמה ובטוח שבשביל העכבר. תמר היא אחותה של גפן, גפן פאוזנר, הדוגמנית. כשהיתה בכיתה ד׳, זאת אומרת לפני ארבע או חמש שנים, גפן הופיעה בפרסומת לתרופה לילדים נגד שיעול. בהתחלה היא השתעלה ונראתה מסכנונת, אבל אחרי שקיבלה מאמא שלה (בפרסומת, לא האמיתית) כפית של תרופה, היא הפכה להיות מלאת חיים וזוהרת ומיד רצה להתנדנד בנדנדה בגן השעשועים.
מאז קוראים לגפן פאוזנר ״הדוגמנית״, ולתמר עדיין לא נמאס לספר איך הסוכנת של אחותה הבטיחה לה שגם היא תהיה יום אחד בפרסומת, כי היא פשוט מצטלמת נפלא ומרגישה בבית מול המצלמה. אני קצת מרחמת על תמר פאוזנר, שגם כשהיא מחייכת היא נראית כזאת חמוצה ובכלל לא קורנת כמו אחותה גפן. בכל אופן, בינתיים, עד שתגיע הפרסומת המיוחלת, תמר מממשת את השאיפות הדרמטיות שלה בכיתה. כשהיא הבחינה בעכבר היא התחילה לצרוח לא כמו עצמה, אלא כמו ששחקנית בסרט או בסדרת טלוויזיה אמורה לצרוח כשהיא רואה עכבר.
רקפת, המחנכת שלנו והמורה לתנ״ך, ניסתה לשמור על קור רוח, אבל היה ברור שגם לה העכבר לא עושה טוב ושהיא מתה לקחת את הרגליים שלה ולעוף מהכיתה. במקום זה היא שלחה את דניאל לקרוא למקסים, אב הבית, וצעקה על כל הילדים שטיפסו על הכיסאות שלהם להירגע ועכשיו. העכבר האומלל בטח התפלל בלב העכברי שלו לאלוהי העכברים שיוביל אותו בחזרה לחור, ובינתיים התרוצץ הלוך ושוב, חסר כל חוש התמצאות במרחב.
אני לא פחדתי. גם לא נבהלתי. אפילו לא נגעלתי. לא נעמדתי על הכיסא, אבל כן התיישבתי על השולחן, כדי לא להיות יותר מדי יוצאת דופן. כאשר העכבר התקרב לכיוון שלי, כאילו עברה בגוף הקטנטן שלו צמרמורת. הוא קפא לרגע והמבטים שלנו הצטלבו. העכברצ׳יק נבהל כהוגן, ראיתי עליו. כדי להרגיע אותו חייכתי חיוך קטן, אבל בגלל שלא רציתי שאף ילד ישים לב שאני מחייכת, הוא כנראה יצא לי יותר מדי עווית ופחות מדי חיוך. בבת־אחת העכבר התעשת, קלט איפה החור שלו, רץ לשם בלי להתבלבל ונעלם.
העפתי מבט לכיוון סתיו שישב לידי: יכול להיות שהוא הבחין בחילופי המבטים בין העכבר לביני? ממש לא. הוא שלח אצבעות לשוק של רוני ודגדג אותה כאילו העכבר מטפס עליה. רוני כמעט נפלה מהכיסא. כשהיא התייצבה היא בעטה בסתיו בפיקת הברך. ירדתי מהשולחן וחזרתי לכיסא שלי.
בדיוק אז נכנסו דניאל ומקסים, שמשום מה הגיע עם הכלים הקבועים שלו: מברג ופטיש, ומורן אמר: ״וואלה, מקסים, באת לתלות לעכבר תמונה במחילה?״ כולם צחקו, חוץ ממקסים ששאל: ״איפה העכבר שלכם?״ רקפת הצביעה לכיוון החור. ״שם, מקסים, שם! הוא נכנס פנימה, מהר!״ יצא לה קול צווחני. כנראה עכשיו, כשהיה עוד מבוגר בחדר, היא נתנה להיסטריה לברוח לה. ומקסים, שתמיד נראה כאילו הוא חצי מנמנם בעמידה, דישדש לכיוון החור ואפילו לא טרח להתכופף לבדוק אותו. ״אני אסתום בסוף היום,״ הוא מילמל, דפק איזו דפיקה סמלית על נעץ שמוט בפטיש שלו ויצא מהכיתה, מתעלם מקריאת המצוקה של תמר פאוזנר: ״אבל מה אם הוא יצא שוב?״ ואפילו שהיה ברור שאותה שאלה בדיוק מטרידה גם את רקפת, היא צעקה: ״שקט! אין סיבה להיסטריה! ממשיכים בשיעור!״
רקפת התעלמה מהמלמולים שעדיין רחשו סביב. היא המשיכה לקרוא מהנקודה שבה הפסקנו, מלכים א׳, פרק ג׳, משפט שלמה, והמילים נפלטו לה מהפה כאילו הן כדורים ממכונת ירייה שאמורים לפצלח את העכברצ׳יק אם הוא יעז להראות את עצמו שוב בכיתה שלנו. התכווצתי בכיסא, בבת־אחת תקף אותי רעב והבטן שלי התחילה לקרקר. גל של בחילה טיפס לי מהקיבה אל הגרון. סתיו נעץ בי מבט ושאל: ״מה יש לך?״ במקום לענות התחפרתי בין הכתפיים. ניחשתי טוב מאוד מה יש לי.
רקפת נעמדה עכשיו ליד השולחן שלנו והתכוונה לגעור בנו על הפטפטת, אבל נעצרה כשהבחינה בפנים החיוורות שלי. ״נוגה, את בסדר?״ היא שאלה.
״ככה,״ אמרתי, והיא שלחה אותי למזכירות.
* * *
זה לא שבמזכירות יעזרו למישהו. כמו שהמזכירה המכשפופה אסתי אומרת: ״מה אנחנו, קופת חולים?״ למזלי, כשנכנסתי היתה בחדר רק המזכירה הנחמדה, בקי, שהושיבה אותי בכיסא הקטן לידה והביאה לי מחדר מורים תה עם שמונה כפיות סוכר. אני מתה על זה. זה פשוט לאכול סוכר בטעם תה, ותאמינו או לא, זה עוזר. רציתי להישאר שם, על הכיסא ליד בקי, להחזיק בין כפות הידיים את כוס התה ובכל פעם ללגום טיפי־טיפי. לא רציתי לחזור לכיתה וגם הביתה לא התחשק לי ללכת. לא יודעת למה, אבל כשישבתי ככה לידה הרגשתי הכי נורמלית בעולם. ואז נכנסה היועצת, ליאת. יש לה שיער ארוך וצמידים וריח מעולה. אני תמיד מנסה למצוא את הבושם הזה כשאנחנו מחכים בתור בסופר־פארם. היא ניגשה אלי וליטפה לי את הראש. ״הכול בסדר, חמודה?״ היא שאלה.
אמרתי לה שכן ושאני תכף חוזרת לכיתה, אבל איך שאמרתי את זה, הרגשתי שהדמעות מתחילות להצטופף לי מאחורי העיניים וניסיתי לדחוף אותן בחזרה פנימה לתוך הראש. רציתי מאוד לספר לה ואולי גם לבקי את האמת, אבל זה באמת־באמת־באמת בלתי־אפשרי.
