התרסקות - סיפור קריסתו של השמאל בישראל

פרק ראשון: 

דוגית נוסעת

 

 

מי אינו מכיר את שיר הגעגועים הישראלי היפה, שמוצאו הרוסי מן הדור הישן, הסוציאליסטי, ניכר בו היטב? הקינה המסתורית שחיבר נתן יונתן ללחן הערב עדיין מסעירה את הלב: ״דוגית נוסעת/ מפרשיה שניים/ ומלחיה נרדמו כולם./ אם לא ייעורו כל מלחיה/ כיצד תגיע הדוגית לחוף?״ בכל לילות השבת של ילדותי שמעתי את שיר הערש הנוגה הזה עולה במתיקות ובכיליון נפש מהצריף הגדול של התנועה המאוחדת שהשתרע בשנות החמישים והשישים במלוא הדרו באמצע רחוב נרקיס בירושלים - הרחוב שבו נולדתי וגדלתי. השירה היפה ומלאת הכיסופים של נעימות השבת ושל שירי ארץ ישראל עלתה השמימה בלילות הירושלמיים השקטים, והותירה בי מעין כמיהת נצח מעורפלת למשהו לא ידוע ולא מוכר; עולם נפלא כלשהו הטמון כנראה אי־שם בחיקו הפעלתני של הקן שאת סִפו לא העזתי לחצות מעולם. אותם צעירים וצעירות כחולי חולצה ואדומי שרוך שמילאו את רחובנו בעליצות ובצחוק בדרכם אל הפעולה בקן נדמו בעיני כמסתורין גמור. הם היו נציגים של עולם חילוני זר ולא מפוענח, רחוק אין־קץ מן העולם הדתי שחייתי בו. משפחתנו היתה המשפחה החרדית היחידה ברחוב; וכל קשר בין פמוטות הכסף ומפת הברוקד הכבדה על שולחן השבת שלנו, שהתגלגלו כל הדרך מבית סבי וסבתי בווינה, ובין הדי האיקליפטוס הרעננים שעלו מן הצעירים השזופים ופרועי הבלורית ששצפו בסנדליהם על המדרכה בחוץ, היה כמעט בלתי־אפשרי. סבבנו ביקומים מקבילים. פרשבורג, עיירתם של החת״ם סופר ושל בני משפחתי המורחבת בסלובקיה האוסטרית היתה קרובה אלי הרבה יותר מאשר דגניה או אפילו תל אביב. ובכל זאת, באותן שעות מאוחרות של ליל שבת, כשהקולות הצלולים המתנים נפשם בשירה חרישית ובלתי־פוסקת חדרו מבעד לחלונות הפתוחים, חשתי במעומעם שמשהו גדול מניע צעירים אלה - והייתי אחוזת תהייה והתרגשות.

את ימי השבת עצמם של שנות ילדותי נהגנו לבלות בדרך כלל בחברת בני דודי ודודותי בשכונת מאה שערים בירושלים. צעדנו לאורך רחובות המלך ג'ורג' ושטראוס עד לשכונת גאולה ההומה אדם, ומשם פנינו ימינה אל תוך סמטאותיה הצרות של מאה שערים. נשים חסודות וגברים ונערים חובשי שטריימלים מילאו את הרחובות בחגיגיות, ואווירת שבת של התרוממות רוח שרתה בכול. אהבתי מאוד את השבתות המוארות האלה. זה היה עולמי. אבל ביני לביני כבר ידעתי שלא כאן ייערכו ההתמודדויות האמיתיות על קיומי. עשור לאחר השואה והקמת המדינה כבר היה ברור, גם לילדה כמוני, כי אם יש משהו מסקרן ומלהיב שכדאי לעסוק בו, הוא טמון דווקא בחדש ולא בישן. האמנתי שאותם צעירים וצעירות תוססים המכונסים עכשיו בקן התנועה הסמוך לביתי כדי לדבר בלהט על עולם טוב וצודק יותר, הם שיחוללו את הדבר המרתק באמת. מפני שההרפתקה היחידה השווה מאמץ גדול באמת היא מציאת הטוב. והם כל כך רוצים לתקן את העולם, ומבטאים בזמר את המיית הנפש של תשוקתם לטוב ולנעלה. כך, בלילות שבת, מכורבלת מתחת לשמיכה בחדר החשוך, נהגתי להקשיב לקולות המהוסים שנמשכו ועלו בלילה - והתגעגעתי.

הצריף כבר לא קיים כמובן. במקומו ניצב כיום על המגרש רחב הידיים שיכון מפואר לנכבדי המפלגה הדתית־לאומית בירושלים. אפילו שני הברושים הכבירים שניצבו בפתחו של הקן - ואולי באמת היו אלה איקליפטוסים - נגדעו. התהליך היה בלתי־נמנע מן הסתם. ערך הנדל״ן היה גבוה מדי, וירושלים הלכה ונעשתה דתית ומסוגרת יותר. בכיכר מנורה, מרחק דקת הליכה מן הקן, החלו להצטופף מעתה כמעט מדי מוצאי שבת אלפי שוכני נחלאות, מחנה יהודה ושערי חסד, שבאו להריע לגיבורם, מנחם בגין, הקורע את הממסד המפא״יניקי לגזרים בנאומיו השנונים. הסוציאליסטים נדחקו לאחור: תחילה לשכונת רחביה, ואחר כך לאזור האוניברסיטה בלבד. עד מהרה התברר לכולם כי היעלמו של הקן התוסס מרחוב נרקיס בישר את עלייתו של עידן חדש. לא רק ירושלים נעשתה זרה יותר לעולם הערכים שהתגלם בדמויותיהם של הצעירים הצוהלים ברחוב. ישראל כולה פנתה למקום אחר. התשוקה לעולם טוב יותר של עצמאות, של יצירתיות ושל צדק חברתי, שכה הפעימה אותי בשירת כיליון הנפש של לילות השבת, התפוגגה אט־אט ונשכחה אל מול ים גובר של כוחנות, של בלבול ושל חרדות ישנות. לפרקים היה נדמה שיקום שלם של תקוות, כמיהות ואידיאלים כמו נמחק לחלוטין מן ההוויה הישראלית.

השאלה המציקה היא: מה קרה כאן בעצם? לאן נעלמו הנערות והנערים צופני ההבטחה לעתיד טוב יותר, ומתי נהפך השמאל הישראלי המעשי, המתון והבורגני כל כך, לאותו ״סמול״ מרוחק, קר נפש ושנוא הנתפס בעיני המוני ישראלים כעוין וכמתנשא? כיצד התרחש התהליך שהפך את דימויו של השמאל מ״מיטב הנוער״, השאור שבעיסה, לאותו כוח פוליטי מכעיס ודחוי, הנתפס היום כמי שמעדיף תמיד להזדהות עם משאלותיו של הזר והאויב על פני טובת אחיו ואחיותיו, ולעולם אינו שותף אמיתי לכאבים ולמועקות של עמך ישראל? מדוע עדים אנחנו בעשרים או בשלושים השנים האחרונות להתדלדלותן המתמדת של תנועות השמאל, לשרשרת של תבוסות פוליטיות ותודעתיות שאין ערוך למשמעותן ולהצטמקות גוברת של תמיכה ברעיונות חברתיים חשובים - לא רק בישראל כי אם למעשה בחלקים נרחבים של העולם הדמוקרטי המערבי, למרות הבלחות מעטות של הצלחה קצרת ימים פה ושם?

חלק מהתשובות ידוע היטב: שינויים דמוגרפיים שריסקו את ההגמוניה הציונית־אשכנזית הישנה בישראל העלו בסופו של דבר לשלטון קבוצות בעלות תודעה אחרת; קצב גדילתן של הקבוצות הדתיות והמסורתיות בחברה הישראלית החליש במידה רבה מאוד את ציבור השמאל החילוני. ובכלל, ניצחונה והתחזקותה של ארצות הברית לאחר מלחמת העולם השנייה גרמו לירידת קרנו של השמאל הסוציאליסטי במערב ולעליית הביקוש לקפיטליזם האמריקאי המצליח. הרקע הכללי מוכר לכאורה. אך למי שחפצים להבין באמת את פשר היחלשותו המדהימה של המחנה הפוליטי ששאף לכאורה ליצור עבור האנושות כולה עתיד טוב וצודק יותר, אין מנוס מלהכיר בעובדה שהסיבות להתפוגגותו של השמאל בישראל (וגם בעולם) אינן תלויות רק בגורמים חיצוניים לו. התשובה לשאלה כיצד איבדה הדוגית את דרכה לחוף דורשת התמודדות עם דרך התנהלותו של השמאל עצמו. כמי שבאה מבחוץ, אך עוד מנעוריה שוכנעה להאמין לא רק בחובתנו המוסרית ליצור מציאות טובה וצודקת יותר, אלא גם בתפקידם ההיסטורי של רעיונות השמאל כמסוגלים לחולל חלק ניכר מטוב זה, אני מאמינה שצריך לבדוק בקפדנות ובכנות גמורה מה השתבש. גם אם בדיקה כזאת תאלץ אותנו לפגוש פנים אל פנים לא מעט אמיתות קשות באשר לאופיו של השמאל בישראל (ובעולם) ולאופן תפקודו. הטענות שאעלה בדפים הבאים ירגיזו מן הסתם אנשים רבים וטובים. אבל מי שיושרתם חשובה להם גם יודעים שהדברים היו צריכים להיות נידונים זה מכבר, ומשום־מה לא עלו כמעט כלל על סדר היום הציבורי. כישלונו המתמשך של השמאל בישראל לממש ולו חלק ממטרותיו במשך חמישים שנה מחייב סוף־סוף בירור עמוק ונוקב. הגיע הזמן לעשותו.

בפרקים הבאים אנסה אפוא לברר מה גרם לכך שבמקום שייהנו מפופולריות חברתית ומהתחזקות פוליטית גוברת והולכת, האידיאלים של השמאל - שנקשרו מאז תחילת המאה העשרים בדימויים אליטיסטיים ואופנתיים של צדק, של יצירתיות, של הצלחה ושל תחכום - מצויים כיום במגננה מביכה ובנסיגה מתמדת, כשמאחוריהם נשרך שובל של הפסד ושל כישלון. נכון אמנם שרבים מן הערכים האוניברסליים שעליהם נלחם השמאל מאז אמצע המאה התשע־עשרה נספגו במשך הזמן בתודעת הציבור ונהפכו לחלק טבעי ומובן מאליו מתפיסת עולם דמוקרטית. כך אירע לגבי זכויות הנשים או ההתנגדות לגזענות ולאפליה לרעה. כך קורה גם היום לגבי זכויות הקהילה הלהט״בית. צריך לברך על תהליך חשוב זה, שבו חברות שלמות מפנימות בהדרגה ערכי ״שמאל״ שוויוניים, והופכות אותם לנחלת הכלל. בייחוד יש לשמוח על כי כמה דמויות בולטות במחנה הימין בישראל, כמו ציפי לבני, למשל, הבינו והפנימו במשך השנים את חשיבותם של השלום ושל הסכמי פשרה עם הפלסטינים. אבל קשה מאוד לייחס תהליכים אלה להשפעתם הישירה של כוחות השמאל בישראל - אותם גורמים פוליטיים ואינטלקטואליים שבמקום להבין ללבם של המוני הישראלים המזועזעים עמוקות נוכח אימי המלחמה והטרור, מבלים את זמנם בעיקר בכעס על העם הזה ועל הארץ הזאת.

מצערת העובדה שרבים כל כך בישראל אינם רואים עוד בשמאל כוח אידיאולוגי ופוליטי רלוונטי למצוקותיהם כיום - כפי שעלה בבירור גם מן המחאה הגדולה של קיץ 2011 וגם מן השיח הנסער שנוצר בעקבות מבצע צוק איתן בעזה בשנת 2014. בדפים הבאים אנסה לתאר, להעריך ולנתח את כלל הגורמים שהביאו את השמאל למצבו העגום בימינו, ואציע גם כמה רעיונות לאמצעי התיקון האפשריים. חלקו הראשון של הספר יעסוק במבוכתו של השמאל בישראל כיום ובנסיבות המיידיות שהביאו להיחלשותו הקריטית. בחלק השני אברר בקצרה את סיבות העומק למשבר זה. פרק אחד אייחד להשפעותיה המיוחדות של הוגת הדעות הפוליטית חנה ארנדט על השמאל בישראל. כפי שעוד נראה, עמדותיה של חנה ארנדט ביחס למשפט אייכמן נהפכו למקור ההזדהות והצידוק העיקרי של השמאל בן זמננו ביחסו לישראל, לציונות ולעם היהודי בכלל. בירור מאפייני דמותה של ארנדט ויחסיה עם הוגה הדעות הגרמני מרטין היידגר יוכלו, אולי, להבהיר לנו יותר מכול את הסיבות הגורליות לכישלונו המתמשך של השמאל.

 

אם כן, ברוח של נכונות יסודית שלא לברוח ולא להשתמט מן העובדות אפתח בדיון עצמו. מהתבוננות במצבו הפוליטי הכללי של השמאל בימים אלה עולים מיד שלושה נתוני יסוד שקשה כמדומה להתווכח עמם:

עובדה א': כיבוש השטחים של הפלסטינים בגדה המערבית (ובמידה מסוימת גם בעזה) בידי ישראל נמשך כבר חמישים שנה, בלא שהשמאל בישראל יצליח לסיים אותו ובלא שיצליח להפסיק גם את גדילתן ואת התפשטותן המתמדת של ההתנחלויות.

עובדה ב': עוצמתן הפרלמנטרית המשותפת של שתי המפלגות שנחשבו תמיד למעוז השמאל הציוני במפה הפוליטית בישראל - מפלגת העבודה ומרצ - ירדה מ־56 מנדטים בבחירות 1992 (44 למפלגת העבודה בראשות רבין ועוד 12 מנדטים למרצ בראשות שולמית אלוני) ל־21 מנדטים בבחירות 2013 (15 לעבודה, 6 למרצ).1 בהזדמנות החדשה שניתנה למחנה הציוני בבחירות 2015 התקבלה תוצאה מרשימה יחסית של 24 מנדטים. אך היא התאפשרה בעיקר בזכות ציפי לבני ותומכיה שהגיעו ממרכז המפה הפוליטית. ולעובדה זו, כפי שאראה מיד, חשיבות פוליטית של ממש. להישג של המחנה הציוני יש להוסיף כמובן את 5 המנדטים שהשיגה מרצ. אשר למפלגות הערביות, צירופן יחד ערב בחירות 2015 הביא לגדילתן ב־2 מנדטים בלבד, מ־11 ל־13 מנדטים. הישג מוגבל זה, חשוב ככל שיהיה, יכול להעיד על המשך ספקנותם של ערביי ישראל כלפי ההנהגה הפוליטית המבקשת לייצג אותם.

עובדה ג': יצירתו של המחנה הציוני בראשותם המשותפת של יצחק הרצוג ושל ציפי לבני הוסיפה למפלגת העבודה 9 מנדטים חדשים נוסף ל־15 שעמדו לרשותה. קפיצה נאה זו, שהתאפשרה בעיקר בזכות בוחרי מרכז שמקצתם עברו למעשה בבחירות הקודמות לתמיכה במרצ או בלפיד, אינה מבטיחה כלל את הישארותם כמצביעי מפלגת העבודה. אדרבה, ככל שמפלגת העבודה עצמה תיחלש, סביר יותר שרבים מהם יחזרו שוב למרכז - בין שיתמכו במפלגת מרכז שתשמר לפחות חלק ממרכיבי המחנה הציוני, ובין שיתמכו במפלגות מרכז אחרות כגון יש עתיד. בוחרים אלה - הרוצים בפשרה מדינית עם הפלסטינים, אך חשים נאמנות עמוקה לישראל ודואגים לביטחונה - שייכים כיום למחנה בוחרים חדש והססני שהתגבש בעיקר בעשרים וחמש השנים האחרונות. מחנה זה מגדיר את עצמו כבעל אוריינטציה פוליטית מרכזית. להבדיל משני המחנות הגדולים של השמאל ושל הימין, מחנה המרכז, שסימנים ראשונים של התהוותו נראו כבר במפלגת ד״ש ב־1977, נעדר כמובן שורשים היסטוריים עמוקים. אין פלא שהגדרתו העצמית אינה ברורה עד הסוף אפילו לו עצמו. עם זאת, התעקשותם המתמדת של בוחרים רבים לחזור שוב ושוב על בחירה במפלגת מרכז כלשהי מעידה כי מחנה זה, שתמך באהוד אולמרט ולאחריו בציפי לבני ב־2009 ואז בעיקר ביאיר לפיד ב־2013, רואה את עצמו בבירור כנפרד מן הימין ומן השמאל כאחד. מחנה מרכז זה מתבסס ככל הנראה על אותם 35 מנדטים אבודים שתמכו ברבין לפני עשרים וחמש שנה, אך נעלמו במשך הזמן ממחנה השמאל. עובדה זו מסבירה בין השאר את נכונותם של רבים מהם להצטרף למצביעי השמאל המתון במפלגת העבודה עם הקמת המחנה הציוני. בבחירות 1999 גרף אהוד ברק את רובם של מנדטים מרכזיים אלה. אך מצביעים אלה נטשו אותו שוב עם כישלון קמפ דיוויד ועם פרוץ האינתיפאדה השנייה, וחזרו לחפש את מזלם במפלגת קדימה בראשותם של אריאל שרון, של אולמרט ושל לבני. במצורף יש כיום למחנה אמורפי זה של המרכז כ־30־35 מנדטים: 9 המנדטים שהצטרפו למחנה הציוני, 11 המנדטים של יש עתיד ובין 8 ל־9 מנדטים של כחלון שפרשו מלפיד. מותר המנדטים החסרים של בוחרים שהצביעו בשעתם לשמאל הישן עברו אולי לרשימה המשותפת של המפלגות הערביות, חלק קטן מהם התווסף מן הסתם לימין בשל שינויים דמוגרפיים ויש שעברו לתמיכה בתנועות שהתפוגגו.

נתונים אלה אומרים דרשני ביחס לסוגיות רבות. אבל תובנה מהירה אחת היא שמחנה השמאל הוותיק התפלג למעשה במשך עשרים או שלושים השנים האחרונות לשני מחנות נפרדים בעלי זהות שונה. המחנה הראשון, הקטן יותר בממדיו, המשיך להצביע למפלגת העבודה ולמרצ ולהגדיר את עצמו פחות או יותר כשמאל. נכנה קבוצה זו כאן ״השמאל הישן״. המחנה השני, הגדול יותר, שהצביע ב־1992 למפלגת העבודה ולמרצ, נטש למעשה את השמאל והתחיל להצביע למיני מפלגות המרכז ההולכות ומתחדשות, כשהוא מתרחק במידה רבה מהגדרת הזהות ומן האידיאולוגיה שתמך בהן בעבר. עד לאחרונה היה נהוג לטעון שקבוצה גדולה זו של נוטשי שמאל עברו פשוט לתמיכה בימין. אולם הניסיונות החוזרים ונשנים ליצור מפלגות אמצע שלא יזדהו עם הליכוד ועם עמדותיו וכן העובדה שמספר המנדטים של הליכוד עצמו לא גדל אלא דווקא קטן במשך השנים - מעידים כי הנוטשים לא עברו כולם לתמיכה בימין, אלא רובם ניסו למצוא פתרון אחר שיתאים יותר לעמדותיהם המורכבות. ראשית לכול הם ביקשו כנראה להינתק מהשמאל שנחשב בעיניהם כושל ומאכזב, ורק לאחר מכן ניסו להגדיר סופית את מטרותיהם המדויקות, בדרך כלל בנפרד מן הימין ומן השמאל כאחד.

לפני שאפנה לתהות מה הן מטרותיו של מחנה זה, אברר מדוע התרחש תהליך זה של התפלגות בין השמאל הוותיק ובין המרכז החדש שאינו מעוניין עוד להגדיר את עצמו כשמאל. על פניו נדמה שהכישלון המתמשך של מפלגות השמאל הישנות להביא לידי סיום הן את הקונפליקט עם החברה הפלסטינית והן את ניצולו של הציבור החילוני בישראל לצורכי מטרות־על שאינן מקובלות עליו, ובכלל זה מימון ההתנחלויות והחרדים ושירות בלתי־שוויוני בצה״ל, הוא שחולל את השבר. רבים מתומכי השמאל הישן ראו כנראה שאין תכלית להצבעתם עבור מפלגת העבודה או מרצ, מפני ששתי מפלגות אלה לא הצליחו עד היום לממש את המטרות החשובות ביותר של קהל מצביעיהן. הבוחרים המאוכזבים החליטו אפוא לנתק מגע ולנסות מזלם במקום אחר. במקביל, אפשר לראות כי אלה שנותרו בכל זאת נאמנים למפלגות השמאל הישן נאלצו לערוך מעין תיאום ציפיות חדש לעמדותיהם. מכיוון שתוכנית הפעולה המקורית של סיום הכיבוש ופינוי ההתנחלויות לא הצליחה במשך חמישים שנה, ומכיוון שהם עצמם המשיכו איכשהו להצביע עבור אותן מפלגות שמאל שכבר הוכיחו בעליל את כישלונן בנושאים הקריטיים והחשובים ביותר - התוצאה הטבעית, כנראה, היתה ההבנה שצריך לתקן את הרציונל: במקום להמשיך ולעסוק במה שכבר הוכח ככישלון חרוץ, מוטב לשמאל לחשוב עכשיו על סוגיות אחרות שייתכן שהעיסוק בהן יצליח יותר. במציאות לבשה התפתחות זו פנים כפולות. מפלגת העבודה, שעמדה בפני חורבן כמעט מוחלט בעקבות הצטרפותו של אהוד ברק לקואליציית הימין הקיצוני של נתניהו ב־2009, אימצה אל לבה כמושיעה את שלי יחימוביץ', שדרשה תמורת ההצלה המובטחת לעבור לאג'נדה חברתית מודגשת. אג'נדה כזאת היתה אמורה לחזק את ההצבעה למפלגת העבודה למרות כישלונה המתמשך בנושאים המדיניים והאזרחיים. אלא שמהר מאוד התברר כי כמפלגה בורגנית של המעמד הבינוני בתחילת המאה העשרים ואחת, סוציאליזם מרוכז וארכאי מן הסוג שהציעה שלי יחימוביץ' לא התאים כל כך לרוחם של רוב מצביעי המפלגה. חוסר התאמה זה נגרם גם בשל הטון החריף שאפיין את גישתה ואת דרכי ביטויה של המנהיגה החדשה, אך בעיקר בשל השינוי הדרמטי מדי שחוללה יחימוביץ' בסדר היום הפוליטי של השמאל הישראלי הישן. רוב בוחריה הוותיקים של מפלגת העבודה חשו אי־נחת מנטישת הנושא המדיני. והחלפתה המהירה יחסית של יחימוביץ' בחבר כנסת חרוץ אך אפור וסתגלן כיצחק הרצוג סימלה יותר מכול את החזרה לסדר היום הישן, וככל הנראה גם לבעייתיות הישנה של מפלגה נחלשת שאינה יודעת עוד כיצד להתמודד על השלטון.

אלא שעמעום השדה המדיני, תוך כדי פנייה חדה לנושאים חברתיים וכלכליים, גילם רק היבט אחד של הזעזוע שעברו מצביעי השמאל במשך השנים. שינוי עמוק ורציני הרבה יותר בגישתם של אלה שנותרו במחנה השמאל הישן בא לידי ביטוי דווקא בתחום המדיני עצמו. רבים מהם התעייפו, כנראה, והחליטו במפורש או במובלע שאם מפלגותיהם נכשלו לאורך שנים רבות כל כך במימוש תוכנית השמאל הישנה להגיע להסכם של שתי מדינות לשני העמים - אולי באמת אין לה סיכוי, ואין עוד טעם להיאבק עליה. אולי באמת הגיע הזמן לפנות מקום לאפשרויות חדשות, ובלבד שהסיוט הנוכחי של כיבוש ייגמר. במציאות התגבשה אפשרות אחרת זו לכלל הרעיון הכללי והמעורפל עדיין להניח לימין לגרוף עמו את ישראל, ולאפשר למדינה ״להתגלגל״ כאילו מעצמה בטבעיות אל תוך מצב שיאלץ אותה להגדיר את עצמה בסופו של דבר כמדינה דו־לאומית. אמנם רבים בקרב השמאל הישן עדיין מקווים שאיכשהו יתרחש נס, ובצורה כזאת או אחרת תצליח ישראל להגיע להחלטה להיפרד סוף־סוף מהשטחים. אך אם אפשרות זו לא תצא אל הפועל - אם בשל התעקשות שלטון הימין, אם בשל אדישות העולם - כי אז יתברר לישראלים עצמם בתוך כמה שנים שאין להם עוד מנוס אלא לקבל אל קרבם כאזרחים שווי זכויות את כל תושבי השטח מן הים עד הירדן, כולל כל הפלסטינים (ובכללם גם מיליוני פליטים שעדיין ממתינים במחנותיהם בארצות ערב). וכך, בניגוד לרצונה, תיאלץ ישראל להעניק סוף־סוף זכויות ואזרחות מלאה לכל אלה שנמצאים במרחב שלטונה, כמו שקרה בדרום אפריקה.

השאלה מה יקרה לישראל עצמה בתהליך זה של היגררות למצב דו־לאומי נותרת כביכול עמומה. הסכנה שמדינה דו־לאומית זו תעבור במהרה לשלטונו של רוב פלסטיני־ערבי ותאבד כך את שליחותה המיוחדת למען העם היהודי (או שאזרחיה היהודים ינסו למנוע בכוח התפתחות זו, והמדינה תאבד כך את אופייה הדמוקרטי) אינה נידונה מספיק. ועם זאת, אי־אפשר להתכחש לעובדה שעמדתו הישנה של השמאל, הדורשת שתי מדינות לשני העמים כדי להבטיח את קיומה של מדינה יהודית ודמוקרטית, הוחלפה כמעט מבלי משים בעמדת שמאל רדיקלית ושונה לחלוטין, השואפת לסיום הכיבוש לאלתר תוך כדי מתן זכויות שוות לכולם. אם בתוך ישראל גדולה, שבמהרה עתיד להיות בה רוב פלסטיני, ואם בתוך ישראל קטנה שאינה מוגדרת עוד כמדינת העם היהודי. ביטוי גלוי למשאלה זו נמצא למשל בריאיון נרחב שערכה קרולינה לנדסמן, כתבת בכירה בעיתון ״הארץ״, עם חבר הכנסת אחמד טיבי במרס 2017.2 שני המשוחחים ניהלו ריאיון מבודח לכאורה שנועד ״להזהיר״ את הציבור הישראלי מאימת המדינה האחת ולהביאו להעדיף את תוכנית שתי המדינות. כך כתבה לנדסמן: ״חשוב לטיבי לציין שהוא עצמו אינו איש של 'מדינה אחת', וכי הוא מאמין בפתרון שתי המדינות. אחת פלסטינית וישראל כמדינת כל לאומיה״. ודוק: ישראל כמובן לא תהיה מדינה יהודית אלא מדינת כל לאומיה. אלא שאפילו כך מתברר במהרה ששניהם מסכימים למעשה עם המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש, שטוען לפי הכתבה: ״שתי מדינות זה הפתרון האפשרי, מדינה אחת זה הפתרון הצודק״. כלומר שניהם היו מעדיפים באופן אידיאלי את המדינה הדו־לאומית האחת. אך מכיוון שהם מבינים שקיום מדינה כזו יביא לא לשוויון זכויות אלא לאפרטהייד ולמלחמת אזרחים נצחית, הם מסתפקים בלית ברירה במדינה פלסטינית בצד ישראל, שתהיה לא עוד מדינת העם היהודי אלא מדינת כל לאומיה. ועם כל זאת, לנדסמן מנסה כמעט בתחינה להבין מדוע הפלסטינים אינם מתחילים לספח את עצמם לישראל כבר עכשיו ביוזמתם; כך אולי יצליחו להעביר אותה כבר עכשיו לעידן המדינה האחת.

בריאיון טלוויזיה שערך בנובמבר 2012 העיתונאי חגי סגל עם עמוס שוקן, בעליו והמוציא לאור של עיתון ״הארץ״, תרם שוקן להבהרתה של תמורה עמוקה זו בגישותיו של השמאל. לדעתו של שוקן, מה שמבדיל כיום בין מה שהוא כינה ״שמאל קיצוני״ ובין מה שהוא הגדיר כ״שמאל מתון״ הוא עמדתם בדבר מדינת ישראל: ״השמאל המתון״ תומך ברעיון הישן של שתי מדינות לשני העמים, ואילו ״השמאל הקיצוני״ החליט להיפרד מרעיון זה, והוא רוצה כיום במדינה דו־לאומית שהוא מגדירה כשוויונית. מתוך דבריו עלתה בבירור העובדה שהשמאל המצטמק - השמאל שלא נטש למחנה המרכז, אלא עדיין ממשיך להצביע למפלגות השמאל הישנות - גם הוא התפצל לשניים. וכיום שמאל זה מורכב משני פלגים או זרמי משנה אידיאולוגיים שדעותיהם בנוגע לסוגיות החשובות ביותר הנוגעות לקיומה ולעתידה של ישראל הפוכות למעשה בתכלית. אם בשלושים השנים הראשונות מאז 1967 תביעתו העיקרית של השמאל הישן היתה לוותר על שטחי הגדה המערבית ולהגיע להסכם שלום עם הפלסטינים על בסיס הנוסחה של שתי מדינות לשני העמים, הרי בהדרגה, בחמש־עשרה או עשרים השנים האחרונות, מגמה זו, שציינה יותר מכול את השמאל הציוני הקלסי, הלכה והתפוגגה. בצדה עלתה ופרחה לפתע מגמה אידיאולוגית חדשה, קיצונית וחריפה הרבה יותר, שאינה מעוניינת עוד במטרות הפוליטיות הישנות שכשלו, אלא היא מבקשת לה מטרות חדשות ומרחיקות לכת. כיום מייצגת מגמה זו את הקבוצות האידיאולוגיות, הדינמיות והנחושות ביותר של השמאל הפוליטי בישראל.