הרצליה, 11 בפברואר 1976
לאחותי שרה שלום רב,
אם כן, כאמור, החלטתי לקבל את הזמנתך הידידותית ולהביא להוצאת הספרים שלך חומר על אודות הפילוסופיה: אלא שהחלטתי להגיש זאת בצורת מכתבים, ולהעבירם באמצעות הדואר.
המודל שלי הוא מכתבים אל נסיכה גרמנייה, שכתב במאה ה־18 המתמטיקאי המהולל לאונהרד אוילר (Euler)[1], שזכו להרבה מהדורות ותרגומים. מובן שלא אתיימר להצלחתו הספרותית, הפילוסופית והקופתית; ואף לא לכמות, שכן הוא כתב שני כרכים עבים המקיפים את כל התחום. אך תמיד רצוי שהמודל יהיה מצטיין, ורצוי לנסות את הבלתי אפשרי.
הדחף האחרון שהניעני להחלטתי זו היה מכתב שקיבלתי זה עתה מבתי תרצה, ובו כתבה כי התקשתה להבין את מאמרי המדעיים אשר שלחתי לה. איני יודע אם היא תקרא את אשר אני מתכוון לשלוח לך, ואין זה המניעני. הבעיה שאני מתחבט בה היא בעיית הקורא: למי אני כותב, ומדוע. ובעיה זו, בין היתר, מיתרגמת בעבורי לשתי בעיות קשות: האם לכתוב לקורא המקצועי, למתעתד להיות מקצועי, למתעניין במקצוע מן הצד או לאיש הפשוט שאינו חורג מתחום עניינו הוא? והאם לכתוב עברית או לועזית?
שתי בעיות אלו אינן נפרדות. שכן לקורא המקצועי אין גישה לשפה העברית. לפי הרושם שבידי אין קוראי עברית מקצועיים בתחום שלי יותר מאשר קומץ, וכולם קוראים אנגלית ללא קושי. כמו כן, כמעט אין במה עברית לפרסומים מקצועיים. ישנה במה ישראלית: ישנו כאן עיתון פילוסופי צעיר, שבו מתפרסמים מאמרים רק באנגלית. ודאי שייתכן שהעורך יקבל מאמר בשפה אירופאית אחרת. אך לא בעברית. לכך אין שוק. ישנו עיתון פילוסופי בעברית, ותיק ונכבד, ושמו ״עיון״, וכל אימת שהוא נקלע בדרכי אני מתחלחל ממנו.
אולי איני הוגן. רציתי להרחיב ולומר שלא רק העיתון הפילוסופי העברי נראה לי, במקרה הטוב ביותר, מיותר לחלוטין. רציתי לומר כי מרבית הספרות הפילוסופית שנקרית בדרכי (אומנם רובה אנגלית, כי אני קורא כמעט רק אנגלית ועברית, אבל גם גרמנית וגם שפות אחרות) עד כמה ששמתי לב לדבר, שייכת לאותה קטגוריה של מיותרים ולמטה מזה. אך גם זה אינו הוגן. מבלי להיכנס לסיבת שיפוטי, אוכל לומר כי אני רואה את הספרות המקצועית הפילוסופית כנחותה - נחותה במובן זה או אחר. אבל אוכל להרחיב ולומר זאת על כל הספרות המקצועית, במידה שיש באפשרותי לבדוק ספרות מקצועית כלשהי; כולל מרבית הדוקטורטים שעברו על דרכי, אם באוניברסיטת תל־אביב ואם באוניברסיטת בוסטון ואם אחרים, כולל דוקטורטים שראו את אור הדפוס אם במלואם, אם בתיקונים ושיפוצים וקיצורים אלו או אחרים ואם כמאמרים. אומנם, ידיעתי המתמטית מוגבלת, ועל כן, ישנם מאמרים במקצועות רבים הדורשים מאמץ כה רב שאין ביכולתי לשפוט את ערכם. בכל זאת אני מעז, מכליל ואומר: מרבית הספרות המקצועית המופצת כיום - במקרה הטוב ביותר - אין לה שום ערך.
אך גם זה אינו הוגן, שכן אני אומר שספרות זו נחותה, מדוע לא אודה ואומר כי מרבית הספרות הבלתי מדעית גם כן נחותה, כולל ספרי לימוד, בלתי מעודכנים ומעודכנים כאחד, כולל ספרות יפה כביכול, וכולל מכל הבא ליד. ואם כן, הרי שאפשר מייד להסיק כי אולי כל המודפס נראה לי נחות מאחר שהסטנדרטים שלי גבוהים ועל כן האשם אינו במודפס, אלא בי. יהא אולי מי שירצה להשוותני לחייל שהיה היחיד בגדוד שצעד בסך בעוד שכל הגדוד היה חריג.
וכן יש טעות קלה, שהיא מרכז מכתבי הראשון הזה אלייך. גם אם אודה שנראה לי כי מרבית החומר המודפס הינו נחות במשמעות זו או אחרת, ואולי אעמוד על כך בהמשך דיוני אם אמשיך בדיוני, לא אסיק מכך כי מרבית החומר המודפס הינו מיותר. למשל, עיתונים יומיים הינם מצרך חשוב שאני תומך בו למרות דעתי המאוד ביקורתית על העיתונות - אני מדבר בעיתונות הישראלית. ידועות לי מגרעות חמורות של העיתונות שלנו, שקל מאוד לתקנן ואין פוצה פה ומצפצף, ובכל זאת אני מחשיב את העיתונות מאוד, כי היא ממלאת תפקידים רבים וחשובים. תפקידים שלא אפרטם כרגע.
אך מה תפקיד ממלאת העיתונות המדעית המקצועית? כמו כל עיתונות מקצועית היא עשויה לתת מידע המעניין את ציבור קוראיה -במקרה זה ציבור בעלי המקצוע. הן מידע על כינוסים והכרזות על פרסים והן מידע על ספרים חדשים, על מחקרים שעוסקים בהם פלוני ואלמוני וכיוצא בזה. בכך יש טעם רב, ואפילו העיתון ״עיון״, שהחילותי לדבר בגנותו, ממלא תפקיד זה בנאמנות. אך זה תפקיד שולי כאשר מדובר בעיתונות מקצועית מדעית, שכן בעיתונות כזו עיקר התפקיד הוא פרסום חידושים מדעיים. ואם החידושים המדעיים אין בהם מן החידוש, אבד טעם העיתון, ואם יש בפרסומים משום יומרה של חידוש ללא חידוש, הרי יש בכך אף שמץ של גניבת־דעת.
משום כך לא מצאתי את מקומי בין המקצוענים: דומני שמצבם החברתי מחייבם לגנוב את דעת הציבור. אני מדגיש זאת כי איני סבור שפרופסור הינו שקרן יותר מאשר אדם אחר - חוץ מאשר פרופסור כגון רקטור אוניברסיטת תל־אביב, שדובר הממשלה הכריז עליו כי שיקר, וגם אני מכריז עליו כעל אדם שאהבת האמת אינה ממניעיו הראשיים, ועל ציבור הפרופסורים אשר בחר בו פעמיים למנהיגם, ציבור הפרופסורים של אוניברסיטת תל־אביב אשר עימו אני נמנה, כעל עדר כבשים עלוב.
פרופסור מן היישוב - לא ישראלי - חייב כיום לפרסם מאמרים וספרים המתקראים ״מדעיים״, דהיינו, המתיימרים להיות חידושים. ישנו מושג חדש כיום בארצות־הברית, והוא של מאמר ריצת מסלול. פירושו שאדם שגמר את הדוקטורט ונעשה מרצה וחייב לפרסם כדי להישאר במקצועו כמורה באוניברסיטה ואין לו מה לפרסם, רשאי לפרסם מאמר אחד (או שניים) בתפקיד של כעין בחינה: המאמר אינו מחדש ואף אינו מסכם, אלא חוור בווריאציה קטנה על נושא מצומצם, אך באופן המראה כי הכותב הוא בר־סמכא בנושא שלמד את משנתו ושתלמודו שגור בפיו (או ביתר דיוק, בעטו; אך אין זה נכון, ואשמח לדון בכך בהזדמנות אחרת).
מה נאמר על מאמר כגון זה? זהו מאמר מדעי, דהיינו המתיימר לחדש, וזהו מאמר שיגרתי, דהיינו שאינו מתיימר לחדש. אם כן, היש בו חידוש או לא? האין פה סתירה? לא בהכרח. איש אינו יודע מהו חידוש. גם על כך אשמח להרחיב את הדיבור בהמשך התכתבותנו. שכן על כל דוקטורט להכיל חידוש, ומאות אוניברסיטאות מצהירות על אלפי דוקטורטים כל שנה שיש בהם חידוש ואין איש יודע חידוש מהו. אבל גם הרבה מוזיאונים מציגים תמונות יפות ואין איש יודע יופי מהו. אם כן, מפרסמים מאמר ספק שיגרתי וספק חדשני ונותנים לאדם צעיר ליהנות מן הספק ואין רע בכך ואין תֵמַהּ בכך. אלא שאדם זה מזדקן, וסידרת חיבוריו המדעיים גדלה והולכת, ויוקרתו צומחת כקיקיון זה. כמה פרופסורים חשובים מאוד הכרתי בקריירה הקצרה שלי שהיו חדשניים מופלגים ובאו הרבה ללמוד מהם, ונשתכחו מייד לאחר מותם! לאן נעלמו חידושיהם?!
דוגמה בולטת היה הפילוסוף הידוע מאוד הנס רייכנבך (Reichenbach)[2], שהיגר לארצות־הברית מגרמניה, משום יהדותו, והשתקע בלוס אנג׳לס. הסניף הפסיפי (על שם האוקיינוס, כמובן) של האגודה הפילוסופית האמריקאית בחר בו למנהיג רוחני שלו. בכל פסח, בכינוס השנתי של הסניף, כל מאמר שנקרא שם דן בתורתו של רייכנבך. הוא מת בשנות ה־50. בפסח שלאחר מותו לא הוזכר שמו בכינוס השנתי של הסניף הפסיפי של האגודה הפילוסופית האמריקאית. וזו אינה דוגמה יחידה. כל אימת שמת פרופסור בסורבון, או שיצא לגימלאות, נמצאים הרבה עותקים של ספריו מתגלגלים בחנויות באין קונה, כי כל אחד נהג לדרוש מתלמידיו לקרוא בספריו הוא.
איני רוצה לומר שאין מאמרים מדעיים מחדשים. ודאי אני סבור כי מקצת מאמרי המדעיים חידשו. ואומנם אני בר־מזל, ואף הוסכם בציבור המקצועי שיש לי חידושים שכדאי לבעל מקצוע לעיין בהם. אך האמת היא שמתחילת דרכי לא ראיתי טעם רב בניסיון להידבר עם עמיתי. אומנם יש לי מספר רב מאוד של מאמרים וספרים מדעיים -יותר מ־100 במספרם[3]. אגב, לא כולם מתיימרים לחדש. להפך, חציים מאמרי ביקורת על ספרים ועל ספרות, חציים דיונים ויישומי ויכוחים; ורק מיעוטם טוענים לחידוש. אך למען האמת, הייתי מעדיף למצוא את ציבור הקוראים המעוניינים בחיבורי לא באמצעות הבמה המקצועית. אלא שלא ניתן לי. באמת איני יודע כיצד מתפרסמים דברים, ישנן ספרויות מוגדרות היטב ולהן שווקים פחות או יותר מוגדרים: ספרות מקצועית, ספרות לימודית וספרות מסחרית או ממוסחרת (באנגלית: trade books).
לספרות הלימודית אין לי רצון לתרום, אם גם עשיתי זאת בהיסח־הדעת. חיבורי, הסוקר את הספרות על אודות ההיסטוריה של המדעים המדויקים, נלמד באוניברסיטאות בחוגים לתולדות המדע (יש מעטים כאלה בכל העולם), וספרי שכתבתי עם בני אהרון על אודות תולדות הפיזיקה נעשה ספר לימוד במקומות מועטים, ועכשיו גם ניתרגם לעברית בידי ארי אבנר, וייתכן שיהיה ספר לימוד בארץ. אך אדחה דיון על חומר לימוד לפעם אחרת.
נחזור לעניינינו. כזכור מכתבי זה בא להציג את ענייני אני. לא מצאתי בשפה האנגלית שוק רחב אלא בספרות המדעית. גם בספרות המדעית יש מאבק קשה, ומאמרים נדחים תכופות (יש לי כעשר דחיות על כל קבלה אחת), וספרים מתעכבים (יש לי שניים או שלושה ספרים מוכנים לדפוס, אך בלי מו״ל) או שאינם מתפרסמים (המו״לים של ספרי אינם עושים להם פרסומת ואינם שולחים אותם לחנויות הספרים, ועל כן הם נקנים רק בקושי ובכמויות קטנות ביותר). אך הספרות המדעית ידועה לי, העורכים ומנהגיהם ידועים לי, ואני גם ידוע להם. מה שאין כן בספרות הפופולרית יותר.
התוצאה לגבי הינה מאבק רצוף, שכן אני משתדל מאוד לכתוב מאמרים שיתקבלו בעיתונות המדעית, אך עם זאת שיהיו קריאים לקהל הרחב. דומני אין הדבר אפשרי, ולפחות אינו קל, ולפחות בעיני בתי תרצה נכשלתי למדי. אני אומר ״למדי״, כי היא אינה בדיוק קוראת פופולרית של ספרות פילוסופית. אך אין היא טיפשה או בורה, ובכל זאת מאמציה לא נשאו די פרי. אם כן נראה שעלי לחפש במה פופולרית, שבה אוכל להתבטא באופן פחות יומרני ויותר קריא.
כאן שפר מזלך, ואת משתפת אותי בו. אינני מבין כיצד הצלחת כמוציאה לאור ללא מאמץ וללא חריש עמוק בעריכה, אך מקצת הסבר יש לי בכך שחרשת חריש עמוק כמורה ופילסת לך דרך חדשה בהוראה ופנית לשוק הצמא לתוצרתך והצלחת. אני רק מקווה שמזלך ימשיך להאיר פנים לך ושאמצא קהל קוראים ישראלי שיגלה עניין בהגיגי.
וכך הגעתי לפרט השני החשוב בבחירתי, והוא כתיבתי בשפה העברית, דהיינו לציבור קוראים ישראלי. מעט ממה שכתבתי התפרסם בעברית, ורובו בעיתונות השבועית. איני יודע כמה באפשרותי להשפיע על מהלך העניינים כאן בארץ, אך אוכל לומר לך כי מרבית מחקרי יש להם אופי פוליטי מובהק מלכתחילה ואני יותר מעוניין לעזור לשיפור מצבנו הפוליטי העגום מאשר לשיפור מצבנו המדעי.
אין זה סנטימנט מקובל בין הפילוסופים. באביב 1968 היה כינוס פילוסופי בין־לאומי בווינה, שהיתה אז מוצפת בפליטים צ׳כוסלובקים ומזועזעת מן הפלישה הרוסית לפראג. חלק מן המשתתפים בכינוס ענדו סיכות בצבעי צ׳כוסלובקיה, אך הכינוס נהג כמנהגו. פילוסוף פולני ידוע, אחד היהודים המעטים שלא פוטרו מן האוניברסיטאות הפולניות אחרי מלחמת ששת הימים, שבשנה שלפניה, המליץ שהכנס לא יירד לרמה של העיתונות היומית ולא ייגרר לדיון פוליטי בענייני דיומא. פילוסוף אחר, שהיה קומוניסט שסרח, הביע את תדהמתו. אך לרוב התעלמו המרצים בכינוס מענייני דיומא. הרצאתי כפי שהודפסה לפני הכינוס היתה בעלת גוון פוליטי, כרגיל אצלי, אך לא באופן בולט. אלא שכאשר קראתי אותה ניתן בקלות לשרבב אליה התייחסויות לדוגמאות מן המציאות היום־יומית, ולקחתי את כל דוגמאות, מיחסי צ׳כוסלובקיה־רוסיה. אחר אותה ישיבה נאמר לי שאין זה מכובד.
גיחכתי. אומנם הפילוסופים הראשונים לא עסקו בצורכי ציבור וראו בחיפוש אחר מישרה ציבורית ובעיסוק ציבורי בזבוז זמן והתרברבות, אבל זה היה משום שלא היה להם מה לתרום. ברגע שהיה להם מה לתרום החלו הם - הסופיסטים - להתערב בפוליטיקה באופן פעיל ביותר, ולפי דעת כמה וכמה היסטוריונים, גרמו בסופו של חשבון לנפילת החברה היוונית, למלחמת אזרחים, ולעליית האימפריה המוקדונית וכך לעלייתו של העולם ההלניסטי, שכולל כידוע את עולם התלמוד שלנו.
ארחיב את הדיבור על כך, אני מקווה, ועל הטענה הנראית לי אמת, שגם המהפכה הצרפתית וגם המהפכה הרוסית נגרמו על־ידי פילוסופים.
אם כן, לא תתפלאי אם אנסה לתת למכתבי אלייך, שאקווה שתסכימי לפרסמם, גוון פוליטי מובהק. אוכל עתה לרמוז לגוון על־ידי הצגת־דעה פילוסופית פוליטית שאני דוגל בה ושנראית לי חשובה ביותר, אסביר וארחיב להבא. אם כן הנה הדעה.
המציין את הפילוסופיה הוא הקיצוניות ההגיונית; הנכונות לפתח רעיון ומסקנות הגיוניות ממנו, גם אם הרעיון תמהוני ומסקנותיו נראות מוטעות בעליל. זוהי קיצוניות הגיונית. אני דוגל בקיצוניות הגיונית ללא רחם. אני סבור כי כל המתעניין בהיגיון ובפילוסופיה, ואף במידה פחותה, חייב לדעת שרחמנות מחשבתית פירושה אכזריות: הדוגמה הקלאסית היא הסיפור על דון קישוט, אשר בדק את קובעו במכת חרב ושברו, תיקנו ורצה לבודקו שוב, אך העדיף שלא לעשות כן. פה ברור כי השכל הפשוט מנוגד לנוהגו של דון קישוט, אך במקרים אחרים השכל הפשוט הוא עם דון קישוט נגד ההיגיון, כפי שאפרט פעם אחרת. משום כך נהגו פילוסופים לראות בפשרנים ובמתונים אנשים בעלי שכל רופף, מבולבלים שאין להם תקנה. כך ראה זאת הפילוסוף המהפכן לנין (Lenin) [4]למשל, שהעדיף לשוחח עם ריאקציונר, שהוא טועה אך ברור והגיוני, מאשר עם פשרן מתון, שהוא פשוט מבולבל. אם כן, לדעתי החשיבה הקיצונית ממש, הממשיכה דיון הגיוני באכזריות לוגית ללא רחם, מביאה לא לפוליטיקה קיצונית, אלא לפוליטיקה מתונה. לנין פשוט טעה (נוסף לכך שהיה מבולבל, אך זה פרט אחר).
אם כן, בהמשך שיחותי אנסה להסביר כיצד, לדעתי, חשיבה הגיונית חדה ללא פשרות וללא רחם מביאה פילוסופיה חברתית מתונה ופשרנית, שלא לומר פילוסופיית רחמנות. כעת אביא דוגמה אחת. הפילוסוף והמדינאי בִּנְיָמִין פְרָנְקְלִין (Franklin)[5] אמר: ״אין שלום רע ואין מלחמה טובה״. פשוט מאוד, במלחמה יש הרס. יש הרבה טיעונים מן השכל הישר המפריכים את טענת פרנקלין. אך אם נעמוד עליה בנוקשות, נוכל להראות שהעקשנות על כך שמלחמה היא הרס והרס הוא רע מביאה למסקנות מעניינות מאוד.
בברכה, אחיך
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
