שפת אם
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שפת אם
הוספה למועדפים

שפת אם

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

בצעירותה, התגלתה פזית כילדה מחוננת והשתתפה במסגרות למחוננים. היא שרתה כחיילת במרפאה לשיקום נכים של צה""ל, תקופה אשר הפגישה אותה עם חוויות קשות וחדדה אצלה את הרגישות הגדולה לסובב אותה. כנערה, שמשה פזית מודל לציירים, ובתקופת לימודיה באוניברסיטה נגלה גם כשרון המשחק שלה והיא השתתפה ברבים מסרטי חבריה ללימודים. את עבודת ה -M.A כתבה פזית על אנורקסיה כתופעה חברתית וראיינה בחורות אנורקטיות רבות. יש שחשדו בה כי עבודה זו היא "יציאה מהארון" שלה מכיוון שהיא רזה מאד (בנוסף להיותה יפה). המסקנה של עבודה זו הייתה כי אנורקסיה היא נסיון ליצור ""מין שלישי"" שאינו גבר ואינו אישה. פזית חוותה טראומה קשה עקב מותו הפתאומי של אביה, מרצה באונ' תל-אביב, שנהרג בתאונת דרכים. פזית בעצמה נמנתה על הצוות האקדמי של אונ' תל-אביב והאונ' הפתוחה כמרצה, כעוזרת מחקר וכמתרגלת בתקופות שונות. היא כתבה בעבר לחמישייה הקאמרית וציון לשבח קבל המערכון שכתבה על זוג העומד לפני גירושין, האוסף לביתו את כל החברים ומחלק גם אותם. המערכון נבחר לטוב ביותר באותה תכנית ולאחד מעשרת המערכונים הטובים ביותר של העונה בתכנית החמישייה הקאמרית. שם קבלה פזית את הגירוי הראשוני לכתוב יצירה עצמאית, אישית.

פזית דניאל היא בעלת תואר ראשון בסוציולוגיה וקולנוע ותואר שני בסוציולוגיה מאוניברסיטת ת""א. זכתה בפרס משרד החינוך ליצירת ביכורים, 1998.

תקציר

דנה, בת שלושים-ומשהו, פוחדת ללדת, להתבגר ולהזדקן - "אם אכנע ואתבגר, מייד תקפוץ עלי הזיקנה, שעוקבת אחרי בשקט ורק מחכה להזדמנות לזנק ולחנוק אותי מאחור…" - אבל ההתמודדות המרכזית שאליה נדרשים דנה ודורי, בן-זוגה היא מול אמו של דורי, עדינה, החולה המדומה, ש"במקום שהזיקנה תפתיע אותה, גמרה אומר בליבה לחכות לה בשלווה. נכנסה למיטה לבושה כתונת לילה חגיגית מבד סטן כדי שהזיקנה לא תתפוס אותה לבושה בכותונת מהוהה שתפריה פרומים…"בסגנונה הישיר והוויזואלי, השזור בנימה טרגי-קומית, מצליחה המחברת להפוך את עדינה החולנית והפסיבית לדמות ססגונית וציורית. לכל אורך הרומן נעה הגיבורה בין שלל הדמויות של הסיפור על התפתחויותיו המוזרות ואינה מוצאת מנוח - עד הסוף המפתיע. הספר הוא רומן חכם וכובש, שמעורר שאלות על מהות הזוגיות ועל נאמנות, הולדת ילדים ויחסי אמהות ובנים. בלשונה הבהירה בודקת המחברת את מוסד המשפחה על מגוון צורותיו ומאירה סיטואציות יומיומיות בזווית חדשה ומקורית.

פרק ראשון

1

 

עיתון הבוקר מתפרק לגורמיו כמו נתח דג מבושל על צלחת. דורי ממהר לקלף את הקליפה החיצונית וכבר עיניו מרפרפות על כותרות מבשרות רע. אני אוחזת בחלקים הפנימיים. המודעות. שוק צבעוני ותוסס נפרש מולי בשחור-לבן.
פצצה נדירה בדיסקרטיות נערת שער איכותית סטודנטית מפונקת ערס ברברי אוהבת בתחת חטוב וחלק מארח בדירתו עם אביזרים.
אני צריך ללכת לאמא שלי, דורי פולט את המילים בדכדוך, מבטא את תחושת החובה בהבעה מיוסרת.
אני יכולה ללכת, ניסיתי לשוות לקולי התלהבות.
מה פתאום, נימת כעס מסתננת לקולו. אצל דורי הכול תחת שליטה, משתדל לא לתת לרגשות שנתפשׂים כשליליים לבצבץ מתוך עטיפתו המקרינה שלווה ורוגע.
אני אלך וזהו, קבעתי נחרצות, שפתי נושקות לפיו.
לא איכפת לי, באמת שלא איכפת לי, אני אומרת בשכנוע עצמי עמוק וטורקת את דלת הכניסה מבלי לחכות לתגובה.
במעלית אני מתבוננת בפני הנשקפות במראה. באור הלבן הקלוש הן נראות עייפות, אני דוחפת ברגלי את הדלת וריח מוכר, תערובת של חומרי ניקוי ובצל מטוגן, מקבל את פני. הריח של חיים ועדינה, כפי שרשום על השלט התלוי על דלת הכניסה.
״חיים ומתה״ היה שלט ראוי יותר, אני מהרהרת ונוקשת באצבע כפופה באנקול, שלוש פעמים.
מה את עושה כאן? גבותיו הדלילות של חיים מזדקרות כלפי מעלה בהבעת פליאה ושפתיו מגששות אחר לחיי. אני מסתפקת בכיווץ שפתי מבלי לגעת בלחיו המדיפה ריח מי קולון צורב נחיריים.
באתי להיות עם עדינה, אמרתי, נבוכה לבטא את שמה.
חשבתי שדורון יבוא, הוא סוגר אחרי את הדלת.
אני רציתי לבוא, אמרתי בחיוך כאילו היה מדובר ביום כיף, חשה צורך לסנגר על דורי.
מי זה? קול קלוש וסדוק הידהד מחדר השינה.
זאת דנה, צעק חיים לכיוון המסדרון ולי לחש, היא קצת חלשה היום, והיטה את ראשו כלפי הכתף בתנועה השמורה לתיאור אנשים מוכי גורל.
ומה שלומך? שאלתי, משהה לעוד רגע את המפגש עם האשה חסרת החיים.
בסדר, השיב, אני פשוט חייב ללכת לעשות כמה סידורים. הוא פרם את כפלי שרוול חולצתו, מכסה את המספר הכחול.
זה בסדר, אמרתי, אני אארח לה לחברה, ניסיתי לרכך את העובדה שבאתי לשְמַרְטֵף לאשה מבוגרת.
אני אשתדל לחזור מהר, לעשות לך כוס תה לפני שאלך? שאל חיים.
לא, אני אסתדר, השבתי בטון בוטח, שהשתדל להיות נטול חריצים וסדקים.
צהריים היא אכלה מאוחר ועד לארוחת הערב אני כבר אספיק לחזור, חיים שב ללחישות שגרמו לעורי להצטמרר.
זה בסדר, חיים, אמרתי והנחתי את ידי על כתפו המוצקה, אתה לא צריך לדאוג, ומיהרתי לחדר השינה כמי שיודע שדבר לא נעים מצפה לו, ומחליט להתמודד עם רוע הגזירה מבלי למתוח את זמן ההמתנה המייסרת.
דנה׳לה, אמרה עדינה בקול רפה, שפתיה נמתחות לצדדים ומייד נרפות, אני לא יודעת מה יש לי היום, ראשה נטה הצידה, קצות שפתיה התדרדרו מטה ביחד עם לחייה.
ניגשתי אל הכיסא שעמד לצד מיטתה והתיישבתי על הקצה.
עיניה חלפו על גופי, מברכי ועד קצה ראשי ואחר-כך התעכבו על שדי ובטני.
מה קרה? שאלתי, משתדלת לדחוק את הסלידה שחשתי למראם הכמוש של פניה.
מה קרה? היא חזרה אחרי בכעס עצור, פיה מתעוות כאילו בלעה תרופה מרה, אני חולה, זה מה שקרה.
אני יודעת, אמרתי, חשבתי שאולי קרה משהו, הוספתי בקול מאופק, נזהרת לא לערער את עצביה הרוחשים, שעמדו בניגוד מוחלט לגופה הרופס שהיה מוטל כמעט ללא תנועה על המזרן.
חיים צריך להביא לי כדורים, הסבירה עדינה, אמרתי לו ללכת אתמול, ראיתי שהכדורים נגמרו אבל הוא לא הלך, הוא רק אמר לי, אל תדאגי, איך אני יכולה לא לדאוג, תרגישי את הדופק, בקושי אפשר להרגיש, היא פשטה את ידה וקירבה אותה אלי. הבטתי בפרק ידה הצר כזרד והנחתי שתי אצבעות על עורה השקוף והצונן. לא חשתי דבר.
את מרגישה? היא שאלה.
באמת חלש, עניתי כדי לא לאכזב, אף שעלתה בי מחשבה שאולי באמת אין לה דופק ואני משוחחת עם אשה שכבר מתה ורק הסבל שלה עדיין נותר חי ומוחשי.
תראי את הידיים שלי - עדינה הניחה על השמיכה את כפות ידיה הצפודות והחיוורות שגונן צהבהב כמו נייר משי ישן - היו לי ידיים כל-כך יפות, היא שיקעה את ראשה בכרית, מבטה התערפל. אני זוכרת שחיים תמיד אמר לי, את הידיים שלך צריך לפסל, היית צריכה להיות מודל לציירים ופסלים עם הידיים האלה, ככה הוא היה אומר לי, היא הרימה יד אחת באוויר כמו יונה לבנה והתבוננה בה בקפידה, ותראי עכשיו איך הן נראות, מקומטות עם כתמי זיקנה, אפילו שכל לילה אני מורחת בקרם ידיים ולובשת כפפות מבד כותנה, אבל זה לא עוזר כי אי-אפשר להחזיר את הזמן אחורה, היא רטנה.
המשפט הזה דווקא עודד אותי, לא היה זמן שרציתי לשוב אליו, המחשבה שהכול עובר נסכה בי ביטחון.
גם לך כדאי לישון עם קרם וכפפות, המשיכה עדינה ואני הינהנתי בנימוס, חושבת איך תמיד לפני שאני שוקעת לתוך השינה, אני מניחה את ידי בתוך ידו של דורי או על רגלו - העיקר שיהיה מגע, כמו במעגל חשמלי שאסור לנתקו.
אני יכולה לשים לך לק על הציפורניים, הצעתי.
דנה׳לה, זה כבר לא משנה, היא נאנחה ושמטה את ידה על השמיכה כאילו היונה הלבנה נורתה וצנחה ללא רוח חיים.
להכין לך כוס תה? רפיסותה גרמה לי לרצות לפעול, לזוז, להרגיש את הדם זורם בעורקי.
אני לא רוצה לשתות, אחר-כך אני אצטרך ללכת לשירותים ואין לי כוח לצאת מהמיטה, אני לא יודעת מה יש לי היום, כמו סמרטוט אני מרגישה. בלהט הדיבור נעשה קולה של עדינה רם וצלול.
מה עשית היום? ניסיתי לפנות אליה כאל אדם רגיל.
עדינה הביטה בי בייאוש, ראשה נע מצד לצד ופיה הפעור קמעה פלט אנחה עמוקה שכלאה בריאותיה מתחילת ביקורי.
מה יש לי לעשות כל היום, אני תקועה בבית, רק טפטים אני רואה כל היום, ואת חיים.
את רוצה לצאת? שאלתי ובעיני רוחי ראיתי אותה רכובה על גבי, שוקיה הדקיקים תלויים משני צידי מותני וידיה מקיפות את צווארי. לפחות עד לספסל של תחנת האוטובוס הסמוכה לבית אצליח לשאת אותה, אבל אז יכולתי להרגיש את הרגליים מתהדקות סביב מותני ולא מרפות, ומפיה נפלטים מיני ציוויים: עכשיו לירקן, אחר-כך למספרה, את סלי הקניות אני אלפות בידי הפנויות ואם רק אעז לסרב היא תהדק את כפות ידיה הכמושות סביב צווארי.
איך אני אצא דנה׳לה? עדינה העירה אותי בקול ענות חלושה, מכווצת את פיה המצומק כמר פרח שנטמן לייבוש בין דפי ספר.
ראשה חזר לשקוע אל תוך הכר, שערותיה הצהבהבות ששורשיהן אפורים היו מונחות סביב ראשה כלהבה קטנה: היא נראתה כמו תמונת אקוורל בצבעיה המדוללים, בקווי המתאר הנמוגים.
אולי את רוצה שאצבע לך את השיער? הצעתי, ולרגע חששתי שהיא תבחין שאני מנסה לצבוע אותה בצבעים חזקים מתוך מחשבה מוטעית שהצבעים המרוכזים יתמוססו לתוך גופה ויטעו בה כוח.
לא, חיים יצבע לי, אמרה עדינה בקול מתוק ומתפנק. חיים ועדינה משחקים במספרה: חיים פורשׂ מסביב לצווארה שכמיית ניילון, מערבב בעזרת מקל של ארטיק את שפופרת הצבע עם קרם החמצן בתוך קערית זכוכית ומפזר את העיסה הדביקה בעזרת מברשת, בעוד עדינה מביטה במראה ומקפידה שהצבע יכסה כל שביל.
חיים, פתאום היא הגתה את שמו, שפתה התחתונה התעוותה במרירות. חיכיתי למילים שיבואו בעקבות שמו אך הן בוששו לצאת מפיה. בעיניים עצומות היא שכבה, ידה השמאלית צמודה לגופה וידה הימנית מונחת בין שדיה הנוזליים, לרגע תהיתי אם היא רק נחה או אולי מתה, אבל בטנה המשיכה לעלות ולרדת כמו מזרן מים שספג מהלומה. חשבתי שתשמח אם אנסה להרגיש לה את הדופק אבל ידי נשארה בחיקי, ממאנת לגעת בעורה, חוששת שעורה יתפורר למגעי כמו פרפר מת.
נחלצתי מן הכיסא שהשמיע צליל חריקה.
מתי חיים יחזור? עדינה חזרה לחיים.
עוד מעט, עניתי כפי שעונים לילדים קטנים שאינם מתמצאים בזמן.
את רוצה משהו? שאלתי מתוך תקווה שתוטל עלי משימה ברורה, אבל היא הנידה את ראשה בעצלתיים בתנועת ״לא״ נחרצת.
אני לא יודעת מה יש לי היום, עיניה ננעצו בנקודה מרוחקת.
נזכרתי בפעם הראשונה שדורי לקח אותי לפגוש את הוריו. עדינה גררה את עצמה לסלון בצעדים קטנטנים כאילו קרסוליה היו קשורים בחבל, כשחיים תומך בה, אוחז במרפקה. בעיניה ניצת אור וסומק עלה בלחייה למראה דורי שהגיש לה את לחיו לנשיקה, שפתיו חתומות. אני לחצתי את ידה וחיכיתי עד שתשב בכורסה שהיתה שמורה רק לה.
אני לא יודעת מה יש לי היום, שמעתי אז מפיה בפעם הראשונה את המשפט שכבר שמעתי מדורי, שהסביר לי לפני הביקור כי אמו חלשה מאוד וכבר כמה שנים היא פולטת לחלל הדירה שבה הסתגרה שהיא לא יודעת מה יש לה היום. בכל בוקר מחדש היתה מופתעת לגלות כי תקפה אותה חולשה, אף שמצבה היה קבוע פחות או יותר והרופאים אמרו שיש אנשים שיכולים לחיות כך עשרות שנים.
כבר אז התקשיתי לפענח אם נשתרבבה לקולו של דורי נימה של הקלה או אכזבה. וכבר אז, בביקורי הראשון, שאלתי אותה מה קרה, כאילו היתה אדם רגיל, מבלי לדעת שזה בדיוק מה שפוגע בה, ועדינה נאנחה ואמרה, לא הרגשתי טוב בלילה, היתה לי סחרחורת ולא רציתי להעיר את חיים, לפחות שהוא יישן טוב בלילה. כל החדר הסתובב, היא עשתה באצבעה תנועה של סיבוב ושוב נאנחה ארוכות. כולנו שתקנו, עיני היו נעוצות בה מפחד לגלות את פניו המיוסרים של דורי.
אחרי הביקור שאלתי את דורי מה בדיוק לא בסדר עם אמא שלו, והוא השיב שהרופאים לא מצאו דבר ומיהר להוסיף, וזה לא דיכאון.
אולי שתהיה כמו אלכסנדר המאושר, הצעתי, וכבר עיצבתי את חדרה, מעל ראשה יהיו תלויים כמה חוטים, במשיכת חוט אחד ירד הטלפון ובמשיכת חוט אחר ירד בקבוק מים ואפילו דורי צחק ואמר, היא לא צריכה חוטים, יש לה את אבא שלי.
ביקור הדדי בבית הורי נמנע בגין יתמותי. לפני שמונה שנים מתו הורי, תחילה אבי וזמן קצר מאוד אחריו אמי החליטה להתלוות אליו. מותם היה צפוי כבר זמן-מה, כיוון שאחיזתם בחיים הלכה ונתרופפה עם השנים.
לא דיברנו על כך. כמעט אף פעם לא. אני בחרתי בהדחקה מודעת של כאב אינסופי ודורי כיבד את סירובי לדבר. לפעמים אפילו נראה כאילו חשש שהיתמות מידבקת, ונוח היה לו בשתיקתי.
מה שלום דורי׳לה? עדינה ננערה לפתע וכיווצה את שפתיה בתנועה השמורה רק לבנה.
בסדר גמור, השבתי, חושבת שלעולם לא אוכל לאהוב אותו כפי שאמו אוהבת, לחייה הצטבעו בוורוד כשהגתה את שמו.
הוא עובד קשה, אמרה עדינה.
מי, דורון? שאלתי.
כן, דורי׳לה. תמיד הוא היה חרוץ. גם בבית-הספר באסיפות הורים, תמיד הלכתי עם הראש למעלה, היא זקפה את סנטרה להדגים, כל המורים שלו היו אומרים שהם היו שמחים אם היו להם עוד תלמידים כמו דורי׳לה, ממש תלמיד לדוגמה, וגם עכשיו דורי׳לה לא מאלה שמתבטלים, היא דיברה בלהט וסנטרה שנותר זקוף נראה כראש חץ המכוון למטרה.
כשדורי סיפר לי שהיה תלמיד מצטיין אמרתי לו שאם היינו לומדים באותה כיתה קרוב לוודאי שהייתי שונאת אותו, ודורי חייך ואמר, לא נכון, בטח היית מתאהבת בי, אבל אני התעקשתי שאהבה היא דבר התלוי בזמן, ודורי חשב שאהבה לא תלויה בדבר.
אני אכין לנו תה, אמרתי וקמתי ממקומי.
המטבח של עדינה וחיים מסודר כאילו ננטש. כל הכלים מונחים במקומם בתוך ארונות המצופים פורמייקה ירקרקה, הכיור נוצץ בלובנו. שולחן האוכל נטול כתמים או פירורים, המטלית מקופלת לארבע ומונחת על השיש לפני הכיור.
חיים היה האחראי על תנאי הגהוּת בבית וסביר להניח שביצוע מטלות הבית - יותר משנבע מאיסטניסיות מופלגת - סיפק לו תעסוקה הרחק מעדינה.
פעם אפילו סיפר שהוא נהנה מפעולת שאיבת האבק, ואני מייד חשבתי ששאון השאיבה מכסה על צלילי קולה של עדינה, מנתק אותו לרגע מגבירתו התובענית.
טבלית סוכרזית בכוס זכוכית דקה, כפית סוכר בספל חרסינה. לרגע פישפשתי בארון לחפש עוגיות אבל נמלכתי בדעתי מתוך מחשבה שמזון אינו נחוץ.
התבוננתי בטבלית המתמוססת במים הרותחים וחשבתי שבקלות אפשר היה לתחוב לכאן כדור נגד דיכאון, אבל אסור להגות את המלה ליד דורי, וממילא לא הייתי משוכנעת שאכן מדובר בדיכאון, כי עדינה לא מאסה בחיים או פרשה מהם, אלא מצאה הנאה בדברים אחרים, כמו לשכב במיטתה ולדבר על מחושיה הגופניים.
זה חם, הנחתי את הכוסות על השידה לצד המיטה.
חבל, כל-כך מתחשק לי לגימה, היא אמרה בטון מלא ערגה.
אני אקרר לך את התה.
נטלתי את הכוס והגרתי מעט מן הנוזל הזהוב על הצלוחית ומן הצלוחית חזרה לכוס, כפי שאבי נהג לעשות בילדותי, וחוזר חלילה עד שהאדים נתמעטו.
אני חושבת שזה בסדר, הגשתי את שפתי הכוס לשפתיה עד שאצבעותיה לפתו את הידית. את מחזיקה? שאלתי. כן, דנה׳לה, תודה, היא אמרה.
היא לגמה מהתה בלגימות זעירות מלוות באנקות הנאה ומצמוצי שפתיים, עוצמת עיניים, מרוכזת במתיקות המלאכותית עד שהכוס נותרה ריקה ואני מיהרתי לקחת אותה מידיה.
זה היה טוב, היא אמרה, חיים לא תמיד זוכר לשים סוכרזית ואם מוסיפים אותה אחר-כך יש טעם לוואי, אבל התה הזה היה מצוין. ראשה שב לשקוע, את ידה הניחה על גב כף ידי, מגעה חם. דנה׳לה, היא אמרה ולרגע נבטה בי שמחה על החום והדרך שבה הגתה את שמי, כמעט כמו שאמרה דורי׳לה רק מבלי שלחייה יתאדמו.
פעם הייתי יפה, היא אמרה, דורי׳לה סיפר לך?
הינהנתי. כשיצאנו מהביקור הראשון דורי חש צורך להתנצל על חולשתה של אמו, אף שקיבלה את פנינו בגוונים פחות דהויים מעכשיו, על שפתיה משחה שפתון ורדרד ועל לחייה פיזרה אבקת סומק שגרמה לה להיראות כבובת חרסינה עתיקה וסדוקה, והוא אמר, את יודעת שפעם אמא שלי נראתה טוב, היה לה שיער עד הכתפיים בצבע חום בהיר ועיניים גדולות, ולפני שאבא היה חוזר הביתה היא היתה מתאפרת ומקבלת את פניו כאילו היה אורח.
היו לי עיניים גדולות, אמרה עדינה, מניחה את אצבעותיה מסביב לארובת העין ומותחת את העור כמו מבקשת לחשוף את גודלן האמיתי מבעד לגביניה התפוחים.
היה לי גוף קטן אבל יפה, היא המשיכה, ׳פֶּטיט׳, חיים היה אומר לי. המותניים שלי היו כל-כך צרות שחיים תמיד היה צוחק ואומר שלא יהיה לי מקום לתינוק בתוך הבטן, והחזה שלי היה קטן ומוצק, הייתי יכולה ללכת בלי חזייה, אבל בזמני זה לא היה מקובל, מי שמע על דבר כזה ללכת בלי חזייה, היא השפילה את עיניה לכיוון השדיים המרוחים על גופה. הכול נופל, היא גיחכה במרירות.

עדי ואני שכובות על בטננו, הראש נשען על כפות הידיים, על המיטה הגדולה בחדר השינה של מיכל, אמה של עדי. אנחנו מתבוננות בקומבינזון השחור המחליק על גופה, גרבי הניילון הדקיקים נגרבים על רגליה המוצקות, מיכל מודעת למבטינו המעריצים ומקפידה על כל תנועה קטנה כאילו צפינו במופע סטריפטיז, אבל הפוך. שמלה שחורה צמודה משלימה את המראה, והיא מתיישבת ליד שולחן קטן שעליו מונחים מיני תמרוקים ומדברת אלינו דרך המראה. לנשים יפות קשה להזדקן, היא אומרת, ואנחנו מקשיבות בריכוז, הכי טוב זה להיות בינונית, לא יפה אבל גם לא מכוערת, ואז תמיד יש לאן להשתפר. כשאני הייתי בגילכן הייתי סתם אחת, אף אחד לא הסתכל עלי, אבל עכשיו מסתכלים, בעיניה ניצת אור והיא חייכה חצי חיוך. עדי השפילה את מבטה, המחשבה על אמה הממגנטת מבטי גברים הביכה אותה.
חלל החדר הוצף בריח בושם כבד ואני תהיתי כמה זמן עוד נותר עד שאדיף ריח חזק של נשיות, וכשמיכל יצאה מן החדר עדי נצמדה אלי ולחשה לתוך פני, מסכנה, איזה יפה את, ואני צחקתי בהכרת תודה ואמרתי, בואי נירשם לתחרות מלכת האופי, ונחלצתי מגופה הקרוב, ניגשתי למראה, בחרתי שפתון אדום, פישקתי שפתיים וליקקתי אותן בתנועה חושנית, ולבסוף נישקתי את עדי, מותירה סימנים על מצחה, לחייה, צווארה.
כשאביה של עדי עזב את הבית, אחרי תקופת ההלם הראשונית שארכה יומיים בערך, ואחרי שהתפוגגה נוכחותו - המעיקה-תמיד בשתיקתו הנוגה, במבטיו המצמיתים, בנוקשותו חסרת ההומור - פשטה אווירת חג בביתה של עדי שהכיל מלבדה את אמה ואחותה, בית נשים אפוף ריחות משכרים ועליצות - לעיתים אמיתית ולעיתים מדומה. כאילו הקירות עצמם נשמו לרווחה והפיחו בשוכני הבית תחושה של קלות דעת והתערטלות חסרת מעצורים או בושה.

רציתי לתת לך משהו דנה׳לה, עדינה כמעט לחשה, מקרבת את פניה לפני עד שיכולתי להריח את ריחו הוורוד של קרם הפנים שלה.
מה? שאלתי.
תפתחי את הארון, הדלת השמאלית.
פתחתי את דלת הארון המצופה פורמייקה דמוית עץ, נהדפת על-ידי ריח הנפטלין החריף, מחכה להמשך ההוראות.
את רואה את המעיל הכחול? היא שאלה.
ריפרפתי בידי על הבגדים התלויים בדחיסות עד שמצאתי מעיל צמר כבד בגוון כחול-פטרול עם צווארון עשוי פרווה ארוכה ושחורה.
תלבשי, היא ציוותה.
חם לי, ניסיתי להתחמק. המחשבה שהיא רוצה להעניק לי את המעיל הספוג ריח רע עם החיה המתה שתלויה בראשו, העלתה בגבי טיפות זיעה.
נו רק לרגע, היא לא הרפתה.
בצייתנות כנועה עטיתי על כתפי את המעיל הכבד. משתדלת לצמצם את נשימות, הפניתי אליה את גופי, החוויתי קידה קטנה, ומייד השלכתי את המעיל למרגלותיה.
נו, זה יופי, היא אמרה, אני כבר לא אשתמש בו, והשפילה מבט.
עוד מעט יהיה קר, אמרתי, מתעלמת מכוונתה לחלק ירושות בעודה בחיים.
תיקחי את המעיל, הוא חם מאוד, היא התעקשה.
בסדר, אמרתי, מתוך ידיעה שהמעיל יישכח על המיטה וחיים יחזירו לארון אחרי לכתי, כמנהגו לשים כל חפץ במקום המיועד לו.
אני אשטוף את הכוסות. קמתי, נטלתי את שתי הכוסות, הלכתי למטבח, שטפתי, ניגבתי והנחתי בארון, בלי להפר את הסדר המופתי והמעיק.
כששבתי לחדר מצאתי את עדינה מיטיבה את השמיכה, מותחת אותה בדיוק מתחת לחזה ומהדקת משני הצדדים לפי מתאר גופה, רק המעיל המוטל לרגליה הפר את שלמות התמונה, זורע בה זרע פורענות.
את המפתח בדלת שמעתי בהקלה רבה.
צעדיו המהירים של חיים קרבו והלכו עד שפניו הופיעו בפתח, אדומות ומתנשפות.
הכול בסדר? הוא שאל, הקמט בין גבותיו כמעט חוצה את מצחו לשניים.
כן, אמרתי בהקלה.
את הכדורים הבאת? שאלה עדינה בענייניות צוננת.
כן, אני כבר מביא כוס מים, ענה חיים מבין נשימותיו המודגשות.
אני אביא, קפצתי ממקומי וחזרתי עם כוס הפלסטיק התכולה של עדינה שרק בה הסכימה לשתות, כי טענה שכוס זכוכית כבדה מדי לידה החלושה.
היא בלעה את שתי הגלולות והניחה את הכוס על השידה.
אתה צריך לגזור לי ציפורניים, היא פנתה לחיים ושלפה את כף רגלה השמאלית מתחת לשמיכה כמו היתה פֵּריסקופּ של צוללת. הרגל הלבנה והדקיקה היתה מעוטרת בכתמים חומים באזור הקרסול כאילו אחזה ברגליה חלודה.
חיים הוציא ממגירת השידה מספריים קטנים עם ידיות מוזהבות והתיישב על המיטה.
אני אלך, אמרתי, יודעת שאתקשה לשאת את המראה.
אל תלכי, עדינה נראתה כעריצה ששני משרתים סרים לפקודותיה, והיא מתענגת מכך שיהיה קהל שיצפה בחיים מבצע את בקשותיה.
אני מוכרחה ללכת, מילמלתי, מבועתת מן המחשבה ששביב ציפורן יקפץ מבין אצבעותיו ויעוף עלי. להתראות, אמרתי ונמלטתי לאוויר הרחוב המפויח והתוסס.

לעולם אני לא אגזור לך ציפורניים ברגליים, נצמדתי לדורי שעמד ליד הכיריים ובחש בסיר מהביל. גם אם תהיה חולה וגם אם תהיה משותק, לעולם לא, וגם אתה אף פעם לא תגזור לי ציפורניים, אתה מבין?
דורי יישר אלי מבט וסינן בכעס, אמרתי לך לא ללכת.
לי זה יותר קל, אמרתי והשענתי את ראשי על כתפו.
מה שלומה? הוא שאל בחוסר חשק.
כרגיל, עניתי, מלטפת את ראשו, מחבקת את מותניו חזק בעוד ידיו תלויות באוויר מחשש ללכלך את בגדי. ליקקתי את צווארו והוא הצטמרר והתרחק ממני, שב לערבל את תבשילו.
מיהרתי לפשוט את חולצתי שספגה את ריח הנפטלין והפודרה הוורודה של עדינה, והשלכתי אותה לארגז הכביסה.

בצעירותה, התגלתה פזית כילדה מחוננת והשתתפה במסגרות למחוננים. היא שרתה כחיילת במרפאה לשיקום נכים של צה""ל, תקופה אשר הפגישה אותה עם חוויות קשות וחדדה אצלה את הרגישות הגדולה לסובב אותה. כנערה, שמשה פזית מודל לציירים, ובתקופת לימודיה באוניברסיטה נגלה גם כשרון המשחק שלה והיא השתתפה ברבים מסרטי חבריה ללימודים. את עבודת ה -M.A כתבה פזית על אנורקסיה כתופעה חברתית וראיינה בחורות אנורקטיות רבות. יש שחשדו בה כי עבודה זו היא "יציאה מהארון" שלה מכיוון שהיא רזה מאד (בנוסף להיותה יפה). המסקנה של עבודה זו הייתה כי אנורקסיה היא נסיון ליצור ""מין שלישי"" שאינו גבר ואינו אישה. פזית חוותה טראומה קשה עקב מותו הפתאומי של אביה, מרצה באונ' תל-אביב, שנהרג בתאונת דרכים. פזית בעצמה נמנתה על הצוות האקדמי של אונ' תל-אביב והאונ' הפתוחה כמרצה, כעוזרת מחקר וכמתרגלת בתקופות שונות. היא כתבה בעבר לחמישייה הקאמרית וציון לשבח קבל המערכון שכתבה על זוג העומד לפני גירושין, האוסף לביתו את כל החברים ומחלק גם אותם. המערכון נבחר לטוב ביותר באותה תכנית ולאחד מעשרת המערכונים הטובים ביותר של העונה בתכנית החמישייה הקאמרית. שם קבלה פזית את הגירוי הראשוני לכתוב יצירה עצמאית, אישית.

פזית דניאל היא בעלת תואר ראשון בסוציולוגיה וקולנוע ותואר שני בסוציולוגיה מאוניברסיטת ת""א. זכתה בפרס משרד החינוך ליצירת ביכורים, 1998.

עוד על הספר

שפת אם פזית דניאל

1

 

עיתון הבוקר מתפרק לגורמיו כמו נתח דג מבושל על צלחת. דורי ממהר לקלף את הקליפה החיצונית וכבר עיניו מרפרפות על כותרות מבשרות רע. אני אוחזת בחלקים הפנימיים. המודעות. שוק צבעוני ותוסס נפרש מולי בשחור-לבן.
פצצה נדירה בדיסקרטיות נערת שער איכותית סטודנטית מפונקת ערס ברברי אוהבת בתחת חטוב וחלק מארח בדירתו עם אביזרים.
אני צריך ללכת לאמא שלי, דורי פולט את המילים בדכדוך, מבטא את תחושת החובה בהבעה מיוסרת.
אני יכולה ללכת, ניסיתי לשוות לקולי התלהבות.
מה פתאום, נימת כעס מסתננת לקולו. אצל דורי הכול תחת שליטה, משתדל לא לתת לרגשות שנתפשׂים כשליליים לבצבץ מתוך עטיפתו המקרינה שלווה ורוגע.
אני אלך וזהו, קבעתי נחרצות, שפתי נושקות לפיו.
לא איכפת לי, באמת שלא איכפת לי, אני אומרת בשכנוע עצמי עמוק וטורקת את דלת הכניסה מבלי לחכות לתגובה.
במעלית אני מתבוננת בפני הנשקפות במראה. באור הלבן הקלוש הן נראות עייפות, אני דוחפת ברגלי את הדלת וריח מוכר, תערובת של חומרי ניקוי ובצל מטוגן, מקבל את פני. הריח של חיים ועדינה, כפי שרשום על השלט התלוי על דלת הכניסה.
״חיים ומתה״ היה שלט ראוי יותר, אני מהרהרת ונוקשת באצבע כפופה באנקול, שלוש פעמים.
מה את עושה כאן? גבותיו הדלילות של חיים מזדקרות כלפי מעלה בהבעת פליאה ושפתיו מגששות אחר לחיי. אני מסתפקת בכיווץ שפתי מבלי לגעת בלחיו המדיפה ריח מי קולון צורב נחיריים.
באתי להיות עם עדינה, אמרתי, נבוכה לבטא את שמה.
חשבתי שדורון יבוא, הוא סוגר אחרי את הדלת.
אני רציתי לבוא, אמרתי בחיוך כאילו היה מדובר ביום כיף, חשה צורך לסנגר על דורי.
מי זה? קול קלוש וסדוק הידהד מחדר השינה.
זאת דנה, צעק חיים לכיוון המסדרון ולי לחש, היא קצת חלשה היום, והיטה את ראשו כלפי הכתף בתנועה השמורה לתיאור אנשים מוכי גורל.
ומה שלומך? שאלתי, משהה לעוד רגע את המפגש עם האשה חסרת החיים.
בסדר, השיב, אני פשוט חייב ללכת לעשות כמה סידורים. הוא פרם את כפלי שרוול חולצתו, מכסה את המספר הכחול.
זה בסדר, אמרתי, אני אארח לה לחברה, ניסיתי לרכך את העובדה שבאתי לשְמַרְטֵף לאשה מבוגרת.
אני אשתדל לחזור מהר, לעשות לך כוס תה לפני שאלך? שאל חיים.
לא, אני אסתדר, השבתי בטון בוטח, שהשתדל להיות נטול חריצים וסדקים.
צהריים היא אכלה מאוחר ועד לארוחת הערב אני כבר אספיק לחזור, חיים שב ללחישות שגרמו לעורי להצטמרר.
זה בסדר, חיים, אמרתי והנחתי את ידי על כתפו המוצקה, אתה לא צריך לדאוג, ומיהרתי לחדר השינה כמי שיודע שדבר לא נעים מצפה לו, ומחליט להתמודד עם רוע הגזירה מבלי למתוח את זמן ההמתנה המייסרת.
דנה׳לה, אמרה עדינה בקול רפה, שפתיה נמתחות לצדדים ומייד נרפות, אני לא יודעת מה יש לי היום, ראשה נטה הצידה, קצות שפתיה התדרדרו מטה ביחד עם לחייה.
ניגשתי אל הכיסא שעמד לצד מיטתה והתיישבתי על הקצה.
עיניה חלפו על גופי, מברכי ועד קצה ראשי ואחר-כך התעכבו על שדי ובטני.
מה קרה? שאלתי, משתדלת לדחוק את הסלידה שחשתי למראם הכמוש של פניה.
מה קרה? היא חזרה אחרי בכעס עצור, פיה מתעוות כאילו בלעה תרופה מרה, אני חולה, זה מה שקרה.
אני יודעת, אמרתי, חשבתי שאולי קרה משהו, הוספתי בקול מאופק, נזהרת לא לערער את עצביה הרוחשים, שעמדו בניגוד מוחלט לגופה הרופס שהיה מוטל כמעט ללא תנועה על המזרן.
חיים צריך להביא לי כדורים, הסבירה עדינה, אמרתי לו ללכת אתמול, ראיתי שהכדורים נגמרו אבל הוא לא הלך, הוא רק אמר לי, אל תדאגי, איך אני יכולה לא לדאוג, תרגישי את הדופק, בקושי אפשר להרגיש, היא פשטה את ידה וקירבה אותה אלי. הבטתי בפרק ידה הצר כזרד והנחתי שתי אצבעות על עורה השקוף והצונן. לא חשתי דבר.
את מרגישה? היא שאלה.
באמת חלש, עניתי כדי לא לאכזב, אף שעלתה בי מחשבה שאולי באמת אין לה דופק ואני משוחחת עם אשה שכבר מתה ורק הסבל שלה עדיין נותר חי ומוחשי.
תראי את הידיים שלי - עדינה הניחה על השמיכה את כפות ידיה הצפודות והחיוורות שגונן צהבהב כמו נייר משי ישן - היו לי ידיים כל-כך יפות, היא שיקעה את ראשה בכרית, מבטה התערפל. אני זוכרת שחיים תמיד אמר לי, את הידיים שלך צריך לפסל, היית צריכה להיות מודל לציירים ופסלים עם הידיים האלה, ככה הוא היה אומר לי, היא הרימה יד אחת באוויר כמו יונה לבנה והתבוננה בה בקפידה, ותראי עכשיו איך הן נראות, מקומטות עם כתמי זיקנה, אפילו שכל לילה אני מורחת בקרם ידיים ולובשת כפפות מבד כותנה, אבל זה לא עוזר כי אי-אפשר להחזיר את הזמן אחורה, היא רטנה.
המשפט הזה דווקא עודד אותי, לא היה זמן שרציתי לשוב אליו, המחשבה שהכול עובר נסכה בי ביטחון.
גם לך כדאי לישון עם קרם וכפפות, המשיכה עדינה ואני הינהנתי בנימוס, חושבת איך תמיד לפני שאני שוקעת לתוך השינה, אני מניחה את ידי בתוך ידו של דורי או על רגלו - העיקר שיהיה מגע, כמו במעגל חשמלי שאסור לנתקו.
אני יכולה לשים לך לק על הציפורניים, הצעתי.
דנה׳לה, זה כבר לא משנה, היא נאנחה ושמטה את ידה על השמיכה כאילו היונה הלבנה נורתה וצנחה ללא רוח חיים.
להכין לך כוס תה? רפיסותה גרמה לי לרצות לפעול, לזוז, להרגיש את הדם זורם בעורקי.
אני לא רוצה לשתות, אחר-כך אני אצטרך ללכת לשירותים ואין לי כוח לצאת מהמיטה, אני לא יודעת מה יש לי היום, כמו סמרטוט אני מרגישה. בלהט הדיבור נעשה קולה של עדינה רם וצלול.
מה עשית היום? ניסיתי לפנות אליה כאל אדם רגיל.
עדינה הביטה בי בייאוש, ראשה נע מצד לצד ופיה הפעור קמעה פלט אנחה עמוקה שכלאה בריאותיה מתחילת ביקורי.
מה יש לי לעשות כל היום, אני תקועה בבית, רק טפטים אני רואה כל היום, ואת חיים.
את רוצה לצאת? שאלתי ובעיני רוחי ראיתי אותה רכובה על גבי, שוקיה הדקיקים תלויים משני צידי מותני וידיה מקיפות את צווארי. לפחות עד לספסל של תחנת האוטובוס הסמוכה לבית אצליח לשאת אותה, אבל אז יכולתי להרגיש את הרגליים מתהדקות סביב מותני ולא מרפות, ומפיה נפלטים מיני ציוויים: עכשיו לירקן, אחר-כך למספרה, את סלי הקניות אני אלפות בידי הפנויות ואם רק אעז לסרב היא תהדק את כפות ידיה הכמושות סביב צווארי.
איך אני אצא דנה׳לה? עדינה העירה אותי בקול ענות חלושה, מכווצת את פיה המצומק כמר פרח שנטמן לייבוש בין דפי ספר.
ראשה חזר לשקוע אל תוך הכר, שערותיה הצהבהבות ששורשיהן אפורים היו מונחות סביב ראשה כלהבה קטנה: היא נראתה כמו תמונת אקוורל בצבעיה המדוללים, בקווי המתאר הנמוגים.
אולי את רוצה שאצבע לך את השיער? הצעתי, ולרגע חששתי שהיא תבחין שאני מנסה לצבוע אותה בצבעים חזקים מתוך מחשבה מוטעית שהצבעים המרוכזים יתמוססו לתוך גופה ויטעו בה כוח.
לא, חיים יצבע לי, אמרה עדינה בקול מתוק ומתפנק. חיים ועדינה משחקים במספרה: חיים פורשׂ מסביב לצווארה שכמיית ניילון, מערבב בעזרת מקל של ארטיק את שפופרת הצבע עם קרם החמצן בתוך קערית זכוכית ומפזר את העיסה הדביקה בעזרת מברשת, בעוד עדינה מביטה במראה ומקפידה שהצבע יכסה כל שביל.
חיים, פתאום היא הגתה את שמו, שפתה התחתונה התעוותה במרירות. חיכיתי למילים שיבואו בעקבות שמו אך הן בוששו לצאת מפיה. בעיניים עצומות היא שכבה, ידה השמאלית צמודה לגופה וידה הימנית מונחת בין שדיה הנוזליים, לרגע תהיתי אם היא רק נחה או אולי מתה, אבל בטנה המשיכה לעלות ולרדת כמו מזרן מים שספג מהלומה. חשבתי שתשמח אם אנסה להרגיש לה את הדופק אבל ידי נשארה בחיקי, ממאנת לגעת בעורה, חוששת שעורה יתפורר למגעי כמו פרפר מת.
נחלצתי מן הכיסא שהשמיע צליל חריקה.
מתי חיים יחזור? עדינה חזרה לחיים.
עוד מעט, עניתי כפי שעונים לילדים קטנים שאינם מתמצאים בזמן.
את רוצה משהו? שאלתי מתוך תקווה שתוטל עלי משימה ברורה, אבל היא הנידה את ראשה בעצלתיים בתנועת ״לא״ נחרצת.
אני לא יודעת מה יש לי היום, עיניה ננעצו בנקודה מרוחקת.
נזכרתי בפעם הראשונה שדורי לקח אותי לפגוש את הוריו. עדינה גררה את עצמה לסלון בצעדים קטנטנים כאילו קרסוליה היו קשורים בחבל, כשחיים תומך בה, אוחז במרפקה. בעיניה ניצת אור וסומק עלה בלחייה למראה דורי שהגיש לה את לחיו לנשיקה, שפתיו חתומות. אני לחצתי את ידה וחיכיתי עד שתשב בכורסה שהיתה שמורה רק לה.
אני לא יודעת מה יש לי היום, שמעתי אז מפיה בפעם הראשונה את המשפט שכבר שמעתי מדורי, שהסביר לי לפני הביקור כי אמו חלשה מאוד וכבר כמה שנים היא פולטת לחלל הדירה שבה הסתגרה שהיא לא יודעת מה יש לה היום. בכל בוקר מחדש היתה מופתעת לגלות כי תקפה אותה חולשה, אף שמצבה היה קבוע פחות או יותר והרופאים אמרו שיש אנשים שיכולים לחיות כך עשרות שנים.
כבר אז התקשיתי לפענח אם נשתרבבה לקולו של דורי נימה של הקלה או אכזבה. וכבר אז, בביקורי הראשון, שאלתי אותה מה קרה, כאילו היתה אדם רגיל, מבלי לדעת שזה בדיוק מה שפוגע בה, ועדינה נאנחה ואמרה, לא הרגשתי טוב בלילה, היתה לי סחרחורת ולא רציתי להעיר את חיים, לפחות שהוא יישן טוב בלילה. כל החדר הסתובב, היא עשתה באצבעה תנועה של סיבוב ושוב נאנחה ארוכות. כולנו שתקנו, עיני היו נעוצות בה מפחד לגלות את פניו המיוסרים של דורי.
אחרי הביקור שאלתי את דורי מה בדיוק לא בסדר עם אמא שלו, והוא השיב שהרופאים לא מצאו דבר ומיהר להוסיף, וזה לא דיכאון.
אולי שתהיה כמו אלכסנדר המאושר, הצעתי, וכבר עיצבתי את חדרה, מעל ראשה יהיו תלויים כמה חוטים, במשיכת חוט אחד ירד הטלפון ובמשיכת חוט אחר ירד בקבוק מים ואפילו דורי צחק ואמר, היא לא צריכה חוטים, יש לה את אבא שלי.
ביקור הדדי בבית הורי נמנע בגין יתמותי. לפני שמונה שנים מתו הורי, תחילה אבי וזמן קצר מאוד אחריו אמי החליטה להתלוות אליו. מותם היה צפוי כבר זמן-מה, כיוון שאחיזתם בחיים הלכה ונתרופפה עם השנים.
לא דיברנו על כך. כמעט אף פעם לא. אני בחרתי בהדחקה מודעת של כאב אינסופי ודורי כיבד את סירובי לדבר. לפעמים אפילו נראה כאילו חשש שהיתמות מידבקת, ונוח היה לו בשתיקתי.
מה שלום דורי׳לה? עדינה ננערה לפתע וכיווצה את שפתיה בתנועה השמורה רק לבנה.
בסדר גמור, השבתי, חושבת שלעולם לא אוכל לאהוב אותו כפי שאמו אוהבת, לחייה הצטבעו בוורוד כשהגתה את שמו.
הוא עובד קשה, אמרה עדינה.
מי, דורון? שאלתי.
כן, דורי׳לה. תמיד הוא היה חרוץ. גם בבית-הספר באסיפות הורים, תמיד הלכתי עם הראש למעלה, היא זקפה את סנטרה להדגים, כל המורים שלו היו אומרים שהם היו שמחים אם היו להם עוד תלמידים כמו דורי׳לה, ממש תלמיד לדוגמה, וגם עכשיו דורי׳לה לא מאלה שמתבטלים, היא דיברה בלהט וסנטרה שנותר זקוף נראה כראש חץ המכוון למטרה.
כשדורי סיפר לי שהיה תלמיד מצטיין אמרתי לו שאם היינו לומדים באותה כיתה קרוב לוודאי שהייתי שונאת אותו, ודורי חייך ואמר, לא נכון, בטח היית מתאהבת בי, אבל אני התעקשתי שאהבה היא דבר התלוי בזמן, ודורי חשב שאהבה לא תלויה בדבר.
אני אכין לנו תה, אמרתי וקמתי ממקומי.
המטבח של עדינה וחיים מסודר כאילו ננטש. כל הכלים מונחים במקומם בתוך ארונות המצופים פורמייקה ירקרקה, הכיור נוצץ בלובנו. שולחן האוכל נטול כתמים או פירורים, המטלית מקופלת לארבע ומונחת על השיש לפני הכיור.
חיים היה האחראי על תנאי הגהוּת בבית וסביר להניח שביצוע מטלות הבית - יותר משנבע מאיסטניסיות מופלגת - סיפק לו תעסוקה הרחק מעדינה.
פעם אפילו סיפר שהוא נהנה מפעולת שאיבת האבק, ואני מייד חשבתי ששאון השאיבה מכסה על צלילי קולה של עדינה, מנתק אותו לרגע מגבירתו התובענית.
טבלית סוכרזית בכוס זכוכית דקה, כפית סוכר בספל חרסינה. לרגע פישפשתי בארון לחפש עוגיות אבל נמלכתי בדעתי מתוך מחשבה שמזון אינו נחוץ.
התבוננתי בטבלית המתמוססת במים הרותחים וחשבתי שבקלות אפשר היה לתחוב לכאן כדור נגד דיכאון, אבל אסור להגות את המלה ליד דורי, וממילא לא הייתי משוכנעת שאכן מדובר בדיכאון, כי עדינה לא מאסה בחיים או פרשה מהם, אלא מצאה הנאה בדברים אחרים, כמו לשכב במיטתה ולדבר על מחושיה הגופניים.
זה חם, הנחתי את הכוסות על השידה לצד המיטה.
חבל, כל-כך מתחשק לי לגימה, היא אמרה בטון מלא ערגה.
אני אקרר לך את התה.
נטלתי את הכוס והגרתי מעט מן הנוזל הזהוב על הצלוחית ומן הצלוחית חזרה לכוס, כפי שאבי נהג לעשות בילדותי, וחוזר חלילה עד שהאדים נתמעטו.
אני חושבת שזה בסדר, הגשתי את שפתי הכוס לשפתיה עד שאצבעותיה לפתו את הידית. את מחזיקה? שאלתי. כן, דנה׳לה, תודה, היא אמרה.
היא לגמה מהתה בלגימות זעירות מלוות באנקות הנאה ומצמוצי שפתיים, עוצמת עיניים, מרוכזת במתיקות המלאכותית עד שהכוס נותרה ריקה ואני מיהרתי לקחת אותה מידיה.
זה היה טוב, היא אמרה, חיים לא תמיד זוכר לשים סוכרזית ואם מוסיפים אותה אחר-כך יש טעם לוואי, אבל התה הזה היה מצוין. ראשה שב לשקוע, את ידה הניחה על גב כף ידי, מגעה חם. דנה׳לה, היא אמרה ולרגע נבטה בי שמחה על החום והדרך שבה הגתה את שמי, כמעט כמו שאמרה דורי׳לה רק מבלי שלחייה יתאדמו.
פעם הייתי יפה, היא אמרה, דורי׳לה סיפר לך?
הינהנתי. כשיצאנו מהביקור הראשון דורי חש צורך להתנצל על חולשתה של אמו, אף שקיבלה את פנינו בגוונים פחות דהויים מעכשיו, על שפתיה משחה שפתון ורדרד ועל לחייה פיזרה אבקת סומק שגרמה לה להיראות כבובת חרסינה עתיקה וסדוקה, והוא אמר, את יודעת שפעם אמא שלי נראתה טוב, היה לה שיער עד הכתפיים בצבע חום בהיר ועיניים גדולות, ולפני שאבא היה חוזר הביתה היא היתה מתאפרת ומקבלת את פניו כאילו היה אורח.
היו לי עיניים גדולות, אמרה עדינה, מניחה את אצבעותיה מסביב לארובת העין ומותחת את העור כמו מבקשת לחשוף את גודלן האמיתי מבעד לגביניה התפוחים.
היה לי גוף קטן אבל יפה, היא המשיכה, ׳פֶּטיט׳, חיים היה אומר לי. המותניים שלי היו כל-כך צרות שחיים תמיד היה צוחק ואומר שלא יהיה לי מקום לתינוק בתוך הבטן, והחזה שלי היה קטן ומוצק, הייתי יכולה ללכת בלי חזייה, אבל בזמני זה לא היה מקובל, מי שמע על דבר כזה ללכת בלי חזייה, היא השפילה את עיניה לכיוון השדיים המרוחים על גופה. הכול נופל, היא גיחכה במרירות.

עדי ואני שכובות על בטננו, הראש נשען על כפות הידיים, על המיטה הגדולה בחדר השינה של מיכל, אמה של עדי. אנחנו מתבוננות בקומבינזון השחור המחליק על גופה, גרבי הניילון הדקיקים נגרבים על רגליה המוצקות, מיכל מודעת למבטינו המעריצים ומקפידה על כל תנועה קטנה כאילו צפינו במופע סטריפטיז, אבל הפוך. שמלה שחורה צמודה משלימה את המראה, והיא מתיישבת ליד שולחן קטן שעליו מונחים מיני תמרוקים ומדברת אלינו דרך המראה. לנשים יפות קשה להזדקן, היא אומרת, ואנחנו מקשיבות בריכוז, הכי טוב זה להיות בינונית, לא יפה אבל גם לא מכוערת, ואז תמיד יש לאן להשתפר. כשאני הייתי בגילכן הייתי סתם אחת, אף אחד לא הסתכל עלי, אבל עכשיו מסתכלים, בעיניה ניצת אור והיא חייכה חצי חיוך. עדי השפילה את מבטה, המחשבה על אמה הממגנטת מבטי גברים הביכה אותה.
חלל החדר הוצף בריח בושם כבד ואני תהיתי כמה זמן עוד נותר עד שאדיף ריח חזק של נשיות, וכשמיכל יצאה מן החדר עדי נצמדה אלי ולחשה לתוך פני, מסכנה, איזה יפה את, ואני צחקתי בהכרת תודה ואמרתי, בואי נירשם לתחרות מלכת האופי, ונחלצתי מגופה הקרוב, ניגשתי למראה, בחרתי שפתון אדום, פישקתי שפתיים וליקקתי אותן בתנועה חושנית, ולבסוף נישקתי את עדי, מותירה סימנים על מצחה, לחייה, צווארה.
כשאביה של עדי עזב את הבית, אחרי תקופת ההלם הראשונית שארכה יומיים בערך, ואחרי שהתפוגגה נוכחותו - המעיקה-תמיד בשתיקתו הנוגה, במבטיו המצמיתים, בנוקשותו חסרת ההומור - פשטה אווירת חג בביתה של עדי שהכיל מלבדה את אמה ואחותה, בית נשים אפוף ריחות משכרים ועליצות - לעיתים אמיתית ולעיתים מדומה. כאילו הקירות עצמם נשמו לרווחה והפיחו בשוכני הבית תחושה של קלות דעת והתערטלות חסרת מעצורים או בושה.

רציתי לתת לך משהו דנה׳לה, עדינה כמעט לחשה, מקרבת את פניה לפני עד שיכולתי להריח את ריחו הוורוד של קרם הפנים שלה.
מה? שאלתי.
תפתחי את הארון, הדלת השמאלית.
פתחתי את דלת הארון המצופה פורמייקה דמוית עץ, נהדפת על-ידי ריח הנפטלין החריף, מחכה להמשך ההוראות.
את רואה את המעיל הכחול? היא שאלה.
ריפרפתי בידי על הבגדים התלויים בדחיסות עד שמצאתי מעיל צמר כבד בגוון כחול-פטרול עם צווארון עשוי פרווה ארוכה ושחורה.
תלבשי, היא ציוותה.
חם לי, ניסיתי להתחמק. המחשבה שהיא רוצה להעניק לי את המעיל הספוג ריח רע עם החיה המתה שתלויה בראשו, העלתה בגבי טיפות זיעה.
נו רק לרגע, היא לא הרפתה.
בצייתנות כנועה עטיתי על כתפי את המעיל הכבד. משתדלת לצמצם את נשימות, הפניתי אליה את גופי, החוויתי קידה קטנה, ומייד השלכתי את המעיל למרגלותיה.
נו, זה יופי, היא אמרה, אני כבר לא אשתמש בו, והשפילה מבט.
עוד מעט יהיה קר, אמרתי, מתעלמת מכוונתה לחלק ירושות בעודה בחיים.
תיקחי את המעיל, הוא חם מאוד, היא התעקשה.
בסדר, אמרתי, מתוך ידיעה שהמעיל יישכח על המיטה וחיים יחזירו לארון אחרי לכתי, כמנהגו לשים כל חפץ במקום המיועד לו.
אני אשטוף את הכוסות. קמתי, נטלתי את שתי הכוסות, הלכתי למטבח, שטפתי, ניגבתי והנחתי בארון, בלי להפר את הסדר המופתי והמעיק.
כששבתי לחדר מצאתי את עדינה מיטיבה את השמיכה, מותחת אותה בדיוק מתחת לחזה ומהדקת משני הצדדים לפי מתאר גופה, רק המעיל המוטל לרגליה הפר את שלמות התמונה, זורע בה זרע פורענות.
את המפתח בדלת שמעתי בהקלה רבה.
צעדיו המהירים של חיים קרבו והלכו עד שפניו הופיעו בפתח, אדומות ומתנשפות.
הכול בסדר? הוא שאל, הקמט בין גבותיו כמעט חוצה את מצחו לשניים.
כן, אמרתי בהקלה.
את הכדורים הבאת? שאלה עדינה בענייניות צוננת.
כן, אני כבר מביא כוס מים, ענה חיים מבין נשימותיו המודגשות.
אני אביא, קפצתי ממקומי וחזרתי עם כוס הפלסטיק התכולה של עדינה שרק בה הסכימה לשתות, כי טענה שכוס זכוכית כבדה מדי לידה החלושה.
היא בלעה את שתי הגלולות והניחה את הכוס על השידה.
אתה צריך לגזור לי ציפורניים, היא פנתה לחיים ושלפה את כף רגלה השמאלית מתחת לשמיכה כמו היתה פֵּריסקופּ של צוללת. הרגל הלבנה והדקיקה היתה מעוטרת בכתמים חומים באזור הקרסול כאילו אחזה ברגליה חלודה.
חיים הוציא ממגירת השידה מספריים קטנים עם ידיות מוזהבות והתיישב על המיטה.
אני אלך, אמרתי, יודעת שאתקשה לשאת את המראה.
אל תלכי, עדינה נראתה כעריצה ששני משרתים סרים לפקודותיה, והיא מתענגת מכך שיהיה קהל שיצפה בחיים מבצע את בקשותיה.
אני מוכרחה ללכת, מילמלתי, מבועתת מן המחשבה ששביב ציפורן יקפץ מבין אצבעותיו ויעוף עלי. להתראות, אמרתי ונמלטתי לאוויר הרחוב המפויח והתוסס.

לעולם אני לא אגזור לך ציפורניים ברגליים, נצמדתי לדורי שעמד ליד הכיריים ובחש בסיר מהביל. גם אם תהיה חולה וגם אם תהיה משותק, לעולם לא, וגם אתה אף פעם לא תגזור לי ציפורניים, אתה מבין?
דורי יישר אלי מבט וסינן בכעס, אמרתי לך לא ללכת.
לי זה יותר קל, אמרתי והשענתי את ראשי על כתפו.
מה שלומה? הוא שאל בחוסר חשק.
כרגיל, עניתי, מלטפת את ראשו, מחבקת את מותניו חזק בעוד ידיו תלויות באוויר מחשש ללכלך את בגדי. ליקקתי את צווארו והוא הצטמרר והתרחק ממני, שב לערבל את תבשילו.
מיהרתי לפשוט את חולצתי שספגה את ריח הנפטלין והפודרה הוורודה של עדינה, והשלכתי אותה לארגז הכביסה.