חיי השדונים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חיי השדונים
הוספה למועדפים

חיי השדונים

ספר מודפס
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: לי עברון
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2017
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 238 עמ' מודפסים

תקציר

שתי ילדות באות לעולם בנובמבר מושלג אחד. את מריה מוצאים בחבל בורגון איכרים עובדי אדמה, והיא גדלה עטופה לא רק בדאגתם של הוריה המאמצים, אלא גם בטוב לבן של הדודות והדודניות הגדולות שלה. לכולם בכפר ברור שלמריה יש קסם. מלבד הקסם שניתן בדרך כלל למצוא בילדות, קסם מסוג אחר מקיף אותה כמו הילה צבעונית; מריה מרגישה ויודעת את הטבע שסביבה מתוך חיבור לאדמה, לבעלי החיים ולעונות המשתנות.
 
את קלרה מוצא כומר איטלקי על מדרגות הכנסייה בכפר הררי ומגדל אותה יחד עם העוזרת הקשישה שלו. כאשר מגיע אל הכפר פסנתר כנף שחור, מתבהר מיד מהי המתת שקלרה התברכה בה; היא מסוגלת לנגן בלי שלמדה, בעצבות של ילד ובשלמות של אדם בשל. הכישרון הזה מוביל אותה למפגש עם המאסטרו ברומא שמדריך אותה כיצד, באמצעות הנגינה, יכולים להתגלות לפניה תמונות, חזיונות ואמיתות. כך היא מצליחה גם לרקום קשר למריה, שאותה מעולם לא פגשה.
 
כשהילדות מתחילות את העשור השני לחייהן, הימים הם ימי מלחמה; כוחות הרסניים מפֵרים את איזון עונות השנה ומאיימים לנתק את בני האדם ממיקומם במארג העדין של הבריאה. מנגד ניצבים האנשים שעובדים את האדמה וחיים בזכותה ולמענה. הסיכוי לגבור על האיום טמון בקלרה ובמריה. הן אלו שמסוגלות להחזיר את הסדר הטוב בעזרת ההתבוננות שלהן בסובב אותן, בקשר שלהן לעולם הזה ולעולמות שמעבר, וגם בחיבור שלהן זו לזו.
 
מוּריאֶל בַּרבֶּרי, מחברת ‘אלגנטיות של קיפוד’, בספר שמיועד לכל מי שלא מפחד להרגיש, להתבונן ולהאמין בכוחם של סיפורים.

פרק ראשון

הקטנטונת ממחוזות ספרד
 
את רוב זמנה הפנוי העבירה הקטנטונת בין הענפים. כשלא ידעו היכן למצוא אותה, הלכו אל העצים. קודם כול אל עץ האשור הגדול שהתנשא מעל שיפוע הגגון הצפוני, שהיא אהבה לשבת עליו ולחלום בעודה משקיפה על התנועות בחווה, ואחר כך אל התרזה הזקנה שבגינת בית הכומר, מאחורי הגדר הקטנה שאבניה בוהקות. ואחרונים חביבים, ובעיקר בחורף, היו האלונים בגיא שממערב לשדה הסמוך, חלקת מדרון שצמחו בה שלושה עצים, היפים בכל המחוז. הקטנטונת קיננה בין הענפים בכל רגע שהצליחה לגנוב מחיי כפר המלאים בלימודים, בארוחות ובמיסות, ולעתים הזמינה לשם חברים מסוימים, שהתפעלו מנתיבי העלווה הקלילים שהתקינה לה והעבירו שם כמה וכמה ימים של צחוק ופטפוטים.
 
ערב אחד, כשישבה על ענף נמוך של עץ האלון האמצעי והגיא הלך והחשיך, והיא ידעה שיבואו לחפש אותה ולהחזיר אותה לבית החם, החליטה שמוטב לחצות את האחו וללכת להגיד שלום לכבשים של השכן. היא הלכה בערפל היורד. היא הכירה כל שעל בשטח שבין קצה החווה של אביה לבין גבולות החווה של מַרסֶלוֹ; היא הייתה יכולה לעצום עיניים ולמצוא את דרכה, כפי שמנווטים לפי הכוכבים, לפי התגבהות השדות, לפי קני הסוף שבנחלים, לפי האבנים שבדרך ולפי שיפועים קטנים; במקום זה, ובלי כל סיבה מסוימת, פקחה את עיניה לרווחה. מישהו פסע בערפל במרחק כמה סנטימטרים ממנה, ונוכחותו גרמה לה לחוש צביטה מוזרה בלבה, כאילו האיבר הצטנף סביב עצמו. דימויים משונים עלו בה - היא ראתה סוס לבן בסבך שיחים זהוב ודרך מרוצפת אבנים שחורות שנצצו תחת עלוות צמרות.
 
צריך לספר איזה מין ילדה היא הייתה ביום שהתרחש המאורע היוצא מגדר הרגיל. ששת המבוגרים שחיו בחווה - האב, האם, שתי הדודות הגדולות ושתי הדודניות הגדולות - השתגעו אחריה. היה בה קסם, שונה מן הקסם שרואים אצל ילדים שהחלו את חייהם בנסיבות מיטיבות ונסוך עליהם חן שמזיגה של בורות ואושר מולידה אותו, לא, אצלה הייתה זו מעין הילה צבעונית שניתן היה להבחין בה כשנעה, והנפשות שעוצבו באחו וביער השוו אותה לרטט העולה מן העצים הגדולים. רק הדודה המבוגרת ביותר, שלבה נטה אחר דברים שאין להסבירם, חשבה שיש בקטנטונת משהו מכושף, ומכל מקום לא היה ספק שהיא נעה באופן בלתי רגיל לגבי ילדה צעירה כל כך, ושהיא נושאת עמה מעט בלתי־נראוּת ואוויר רוטט, כמו שפירית או ענף ברוח.
חוץ מזה, היא הייתה שזופה וחיונית, רזה אבל חיננית מאוד; עיניה דמו לשתי אבני לָבָה מנצנצות; עורה היה כהה, כמעט חום; על עצמות לחייה הסלאביות מעט התנוססו עיגולי סומק; שפתיה היו משורטטות היטב וצבען צבע דם טרי. זוהַר אפף אותה. ואיזה אופי! תמיד הייתה רצה אל השדות, משתרעת על העשב ומביטה אל השמים הגדולים מדי, חוצה את הנחל יחפה, אפילו בחורף, לשם הרעננות או הקור הנשכני, ומספרת לכולם בכובד ראש של כומר עובדות פעוטות וחשובות מן הימים שעשתה בחוץ. ויחד עם זה הייתה בה עצבות קלה, כזו שמקננת בכל הנפשות שתבונתן עולה על גדותיה, נפשות שמבחינות בעדויות הקיימות בכל מקום - אפילו באזור המוגן, חרף דלותו, שבו גדלה - לטרגדיות המתרחשות בעולם, וחשות בהן. ענף צעיר ורענן זה, מלא הלהט והסוד, הוא אפוא שחש, בדמדומי השעה חמש, בנוכחות של ישות בלתי נראית, שהיא ידעה באותה מידה של ביטחון שבה הטיף הכומר שהאל הטוב קיים, שהיא ידידותית ובה בעת על־טבעית. לכן לא פחדה. אדרבה, היא שינתה את כיוון הליכתה ופנתה לעבר הישות, שהתמידה בהתקדמותה בכיוון שהחליטה עליו קודם, כיוון הכבשים.
 
משהו אחז בידה. כאילו כרכו כף יד גדולה באריג גמיש וחמים, כמין מלקחיים רכים שבתוכם שקעה ידה שלה, אבל לפיתת כף היד הזאת, שמבעד לכריתה המשיית יכלה לחוש בשקעים ובבליטות כמו בכפה של חזיר בר ענקי, לא יכלה להיות שייכת לשום בן אדם. באותו רגע הם פנו שמאלה, כמעט בזווית ישרה, והיא הבינה שפניהם מועדות אל החורש הקטן והם עוקפים את הכבשים ואת החווה של מַרסֶלוֹ. היה שם שטח פרא מלא עשבים יפים צפופים ולחים, שהתגבה בשיפוע קל, ושביל מפותל חיבר אותו אל הגבעה והוביל אל חורשה יפה של עצי צפצפה, עולה על גדותיה מתותים וממרבדי חלזונות, ששם, לא כל כך מזמן, הייתה כל משפחה רשאית לחטוב עצים בחלק שיועד לה עם רדת השלגים הראשונים; אבוי, הימים האלה חלפו ואינם, אבל לא נדבר על כך היום, אם מתוך צער ואם מחמת שכחה, ומפני שבשעה הזאת רצה הקטנטונת אל עבר גורלה כשהיא אוחזת בחוזקה בכפתו של חזיר בר ענקי. הערב הזה התרחש בסתיו, סתיו נעים שכמותו לא ידעו זה זמן רב. איחרו להניח את התפוחים ואת השזיפים על שבכת העץ שבמרתף, ובמשך כל היום ירד גשם של חרקים שיכורים מיבול בוסתנים מעולה. ומלבד זאת היה באוויר מין רפיון, אנחה עצלה, ודאות שקטה שהדברים אינם נגמרים לעולם, ושאם האנשים ימשיכו לעבוד כרגיל, ללא לאות ותלונה, הם ייהנו בחשאי מן הסתיו האינסופי הזה שאומר להם, אל תשכחו לאהוב.
 
והנה הקטנטונת פוסעת אפוא לעבר קרחת היער שממזרח, ושוב מתרחש מאורע בלתי צפוי. שלג מתחיל לרדת בבת אחת, ולא פתיתים קטנים וביישניים שמיטלטלים באפרוריות ובקושי מצליחים להגיע אל האדמה, לא, פתיתי השלג היורד דחוסים, גדולים כמו ניצנים של מגנוליה, נצמדים זה לזה ויוצרים מסך אטום ממש. בכפר, בשעה שש, כולם הופתעו; האב שעבד בשדה ולגופו רק חולצת כותנה, מרסלו ששחרר את כלבי הציד לחלץ את עצמותיהם ליד האגם, ז'אנט שלשה את הבצק ללחם, ועוד אחרים שבסוף סתיו זה, החולם על אושר אבוד, עסקו בענייניהם, הלכו ושבו, עבדו בעורות, בקמח ובקש; כן, את כולם תפס השלג וכעת הבריחו את דלתות האורוות, החזירו את הכבשים ואת הכלבים והתכוננו לדבר נעים לא פחות מעצלות הסתיו הנעימה: לערב הראשון על יד האח המבוערת, כששלג מטורף משתולל בחוץ.
התכוננו וחשבו.
חשבו - אלה שזכרו - על סופו של יום סתווי שהיה עשר שנים קודם לכן, ובו ירד לפתע שלג כאילו השמים התפוררו פתאום והיו לפתיתים מבהיקים מלובן. וחשבו על כך במיוחד בחווה של הקטנטונת, שזה עתה גילו שאיננה, ואביה חבש את כובע הפרווה שלו ומעיל ציד שסירחון החומר הקוטל עש נדף ממנו למרחקים.
"שלא יבואו לקחת אותה מאתנו בחזרה," מלמל לפני שנעלם בתוך הלילה.
הוא דפק על דלתות בתי הכפר שבהם התגוררו חוואים אחרים, עושה האוכפים, ראש הכפר (שהיה גם האחראי על הדרכים), שומר היער ועוד כמה אחרים. בכל מקום לא היה עליו לומר אלא דבר אחד: הקטנטונת נעלמה, בטרם יעבור אל הדלת הבאה - ומאחוריו האיש מחפש את מעיל הציד שלו, או את המעיל המתאים לקרה גדולה, משנס מותניו וצולל אל תוך הסערה בדרכו אל הבית הבא. הם היו חמישה־עשר כשהגיעו אל מרסלו, שאשתו כבר הכינה בשר חזיר מלוא המחבת וקנקן יין חם. הם חיסלו הכול בתוך עשר דקות, שנקטעו בהנחיות קרב שלא היו שונות כל כך מאלה שניתנו בבוקר של ציד, אך ההבדל היה שמסלולם של חזירי הבר לא היה בגדר תעלומה, ואילו הקטנטונת, לעומת זאת, הייתה בלתי צפויה כמו ג'יני. אלא שהאב, כמו כל האחרים, חשב מה שחשב, כי במחוזות האלה - שבהם האל הטוב והאגדה מסתדרים ביניהם היטב, וחושדים בהם שהם מופיעים מדי פעם לביקורים, דבר שאנשי העיר כבר מזמן אינם מעלים על דעתם - אין מאמינים בצירופי מקרים. אצלנו, אתם מבינים, מגייסים לעתים רחוקות את ההיגיון לנוכח האסון, במקומו מעדיפים את העין, את הרגל, את האינטואיציה ואת ההתמדה. וזה מה שעשו באותו ערב, משום שזכרו ערב אחר שהיה רק עשר שנים קודם לכן, שבו עלו במעבָר שבהר וחיפשו מישהו שעקבותיו הובילו היישר אל קרחת היער שבמזרח. לכן חשש האב יותר מכול שברגע שיגיעו למעלה, הבחורים לא יוכלו אלא לצמצם את עיניהם, להצטלב ולהניד בראשם בדיוק כפי שעשו כשהעקבות נקטעו לפתע במרכזו של מעגל, והם מצאו את עצמם מתבוננים בשלג חלק כמו עור של תינוק ובקרחת יער בתולית ואילמת, שכל הציידים היו מוכנים להישבע שלא ביקר בה איש זה יומיים לפחות.
 
נניח להם לטפס בתוך סופת השלג.
 
הקטנטונת, לעומת זאת, הגיעה אל קרחת היער. יורד שלג. לא קר לה. מי שהביא אותה לכאן מדבר אליה. זהו סוס לבן גדול ויפה, ומפרוותו עולים אדים בחשכה ומפיצים ערפל בהיר לכל כנפות תבל - אל המערב, שבו מכחיל רכס הרי מוֹרוואן, אל המזרח, ששם קוצרים ללא גשם, אל הצפון, ששם משתרע מישור, ואל הדרום, ששם האנשים נאבקים ומטפסים, מבוססים בשלג עד ירכיהם ולבם מכוּוץ מחרדה. כן, סוס לבן גדול ויפה שיש לו זרועות ורגליים, וגם טלפיים, שהוא לא סוס ולא איש ולא חזיר בר, אלא שילוב של השלושה, אבל עשוי חלקים־חלקים - ראש הסוס משתנה ברגעים מסוימים ונהפך לראש אדם ובה בעת הגוף מתארך ועוטה טלפי סוס, והם נהפכים לטלפיים של חזיר צעיר וגדלים עד שהם נעשים טלפי חזיר בר גדול, והדבר נמשך לאין קץ, והקטנטונת משתתפת בריכוז במחול זה של מהויות הקוראות זו לזו ומתערבות זו בזו, מתוות את דרך הידע והאמונה. הוא מדבר אליה חרש, והערפל משתנה. אז היא רואה. היא אינה מבינה את דבריו אבל היא רואה ערב מושלג כמו הערב הזה בכפר שבו נמצאת החווה שלה, ובקצה המדרגות המובילות אל דלת הכניסה מונחת דמות לבנה על לובן השלג. והיא הדמות הזאת.
 
אין נפש אחת שאינה נזכרת בכך כל אימת שהיא נתקלת בקטנטונת הזאת, הרוטטת כמו אפרוח שאפשר להצמיד אל הכתף ואל הלב ולחוש בחיים הטהורים המפעמים בו. הדודה אַנזֶ'ל, שיצאה לוודא שהלול נעול, היא שמצאה את המסכנה, וזו הביטה בה בפניה הענבריים שחולשות עליהם עיניים שחורות, שברור כל כך שהן אנושיות, עד שהיא נשארה קפואה על עומדה, רגל אחת באוויר, וכעבור רגע התעשתה וקראה: "ילד בחוץ בלילה!" ואחר כך אימצה אותה אליה והביאה אותה אל הבית פנימה, את הקטנטונת החפה מפתיתים אף על פי שבחוץ עדיין ירד שלג שאפשר למות. מאוחר יותר באותו לילה כנראה הכריזה הדודה: "זה כאילו חשבתי שאלוהים הטוב מדבר אלי", ואחר כך השתתקה מתוך תחושה מבולבלת שאי אפשר להביע במילים את הטלטלה שאחזה את קמרוני העולם בעקבות גילוייה של התינוקת הרכה העטופה בחיתולים לבנים, ההתבקעות המרהיבה של אפשרויות בדרכים לא ידועות ששאגו בתוך הלילה המושלג בעודן מסיגות ומכווצות את המרחקים והזמנים - היא רק הרגישה את כל זה, והשאירה לאל הטוב את מלאכת ההבנה.
 
שעה אחרי שמצאה אנז'ל את הקטנטונת הייתה החווה מלאה בכפריים שטיכסו עצה ובחבורת גברים מאתרי עקבות. הם התחקו אחר הצעדים, צעדי יחיד, שיצאו את החווה ועלו לעבר היער שבמזרח, וכמעט שלא הותירו טביעה בשלג, אף שהוא נערם עד גובה הירך. ההמשך ידוע: הם הגיעו אל קרחת היער, ושם נפסקו העקבות. הם שבו לכפר כשרוחם כבדה עליהם.
"נקווה ש..." אמר האב.
איש לא אמר עוד דבר, אבל כולם חשבו על האומלל שאולי...; והצטלבו.
הקטנטונת השקיפה על כל זה מבין חיתולי כותנה לבנה עדינה, שהייתה להם אמרת תחרה מסוג שלא היה מוכר באזור, ונרקמו עליהם צלב, שחימם את לבן של הקשישות, ושתי מילים בשפה בלתי ידועה שהבהילו אותן עד מאוד. שתי מילים שתשומת הלב של כולם התרכזה בהן לשווא עד שהגיע ז'אנו, הדוור, שבגלל המלחמה, זו שעשרים ואחד מבני הכפר לא שבו ממנה, והוקמה לכבודם אנדרטה מול בית העירייה והכנסייה, העמיק פעם אל תוך השטח שנקרא אירופה - שברוחם של המצילים לא היה לו קיום אלא בכתמים הוורודים, הכחולים, הירוקים והאדומים שבמפה התלויה בחדר האסֵפות של הכפר, כי מהי אירופה כשגבולות נוקשים מפרידים בין הכפרים, המרוחקים זה מזה כדי שלוש פרסאות לפחות?
ז'אנו הגיע מכוסה כולו בשלג ואמו הגישה לו את הקפה שלו מחוזק בכמה וכמה טיפות מרות, והוא הסתכל אפוא בכתובת הרקומה על הכותנה המשיית ואמר:
"חי נפשי, זה בספרדית."
"אתה בטוח?" שאל האב.
הבחור הנהן והניד במרץ אף טבול באדי משקה.
"ומה כתוב?" הוסיף האב ושאל.
"מה אני יודע?" השיב ז'אנו, שלא דיבר בלשונות הברברים.
שניהם נדו בראשם ועיכלו את הבשורה בעזרתן של עוד כמה טיפות. אם כן, הקטנטונת הזאת באה ממחוזות ספרד? מי היה מאמין.
במשך הזמן הזה, הנשים - הן לא שתו - הלכו להביא את לוּסֶט, שלא מזמן כרעה ללדת ועכשיו היניקה שני קטנטנים, שהיו צמודים לשני שדיים לבנים כמו השלג שבחוץ, וכולם הביטו בלי שמץ זדון בשני השדיים היפים כמו לחמניות מתוקות, שהתחשק גם להם ללקק אותם, והרגישו מין שלווה משתררת בעולם משום שיש בו קטנטנים תלויים על שדי אם מזינים. אחרי שינקה היטב, השמיעה הקטנטונת גיהוק קטן יפה, עגול כמו גוּלה ורם כמו פעמוני כנסייה, וכולם פרצו בצחוק וטפחו באחווה איש על כתף רעהו. נינוחות השתררה, לוסט סידרה את מחוכה והנשים הגישו פַּטה בשר ארנבת בשומן אווז על גבי פרוסות לחם, כי ידעו שהמאכל הזה הוא החטא של האדון הכומר, ונכנס להן לראש להחזיק את העלמה בבית נוצרי. חוץ מזה, ככה לא יהיו בעיות שעלולות לצוץ כשתינוקת ספרדית מופיעה פתאום על מפתן דלתו של מישהו.
"טוב," אמר האב, "לפי דעתי הקטנטונת הגיעה הביתה," הוא הביט אל האם והיא חייכה אליו, והוא הביט בכל אחד מן הנאספים, שמבטם השבע השתהה עוד על התינוקות העטופים בשמיכה ליד התנור הגדול, ובסופו של דבר הביט אל האדון הכומר, שקם אפוף הילת פטה בשר ארנבת ושומן אווז, וקרב אל התנור.
כולם קמו.
לא נחזור כאן על ברכתו של כומר כפרי; כל הלטינית הזאת, בזמן שהיינו שמחים להבין מעט ספרדית דווקא, תבלבל אותנו יתר על המידה. אבל הם קמו, הכומר בירך את הקטנטונת, וכל אחד ידע שליל השלג היה לילה של חסד. נזכרו בסיפור שסיפר אחד הלוחמים הוותיקים, על קרה שהקפיאה את הדם מרוב פחד ולא רק מרוב קור, במערכה האחרונה, זו שבה נחלו ניצחון וגם קללת נצח, זיכרון מתיהם - המערכה האחרונה שבה הטורים התקדמו בשעת דמדומים ירחית שבה הוא עצמו לא ידע עוד אם אמנם התקיימו אי פעם שבילי ילדותו, עץ האִלסָר שבפינה, נחילי הדבורים שנדדו כשהדליקו את המדורות בחג סן־ז'אן, לא, הוא לא ידע עוד דבר, וכמוהו כל האחרים, כי היה שם קר כל כך, קר כל כך... אי אפשר לתאר את מכת הגורל הזאת. אבל עם שחר, אחרי לילה של סבל שבו הקור הצמית את האמיצים שהאויב לא הצליח להביס, החל פתאום לרדת שלג, והשלג הזה... השלג הזה הביא גאולה לעולם, כי החיילים לא קפאו עוד ועד מהרה חש מצחם בחמימות המפליאה והנסית של הפתיתים מבשרי ההפשרה.
 
הקטנטונת לא חשה בקור, לא יותר מחיילי המערכה האחרונה ולא יותר מן הגברים שהגיעו אל קרחת היער, ואז קפאו על מקומם כמו כלבי ציד והתבוננו במחזה. אחר כך לא יזכרו בדיוק את מה שראו בבירור כשמש בצהריים, ועל כל השאלות ישיבו בנימה מעורפלת של מי שמחפש בתוכו זיכרון מטושטש. בדרך כלל יאמרו רק:
"הקטנטונת הייתה שם, בתוך סערה איומה, אבל היא הייתה חיה לגמרי ולא היה לה קר והיא דיברה עם חיה ואחר כך החיה הלכה."
"איזו חיה?" ישאלו הנשים.
"חיה," ישיבו.
וכיוון שאנחנו נמצאים בארץ שבה האל הטוב והאגדה וכו', יסתפקו הכול בתשובה הזאת וימשיכו להשגיח על הילדה כאילו היא שרידיו של ישו הקדוש.
החיה הייתה אנושית באופן יוצא מגדר הרגיל, כל אחד חש בזה כשהתבונן בגלים שהקיפו את הקטנטונת, שהיו גלויים לעין כמו חומר, וזה היה חיזיון בלתי מוכר, שהעביר בהם רטט משונה, כאילו החיים נחצו פתאום לשניים ולפתע היה אפשר להביט פנימה.
אבל מה רואים בתוך החיים פנימה? רואים עצים, יער, שלג, אולי גשר, ונופים שחולפים והעין אינה יכולה לתפוס. רואים עמל ומשב רוח קלה, עונות ומכאובים, וכל אחד רואה תמונה ששייכת ללבו שלו, חגורת עור בתיבת בדיל, פינת שדה שיש בה רבבות שיחי עוזרר, פנים מקומטים של אישה אהובה וחיוכה של הקטנטונת, המספר סיפור על צפרדעי עצים. אחר כך אין רואים עוד דבר. האנשים יזכרו שהעולם שב ונעמד על רגליו בפיצוץ שהותיר אותם מתנודדים - ואחר כך ראו שקרחת היער שטופה ערפילים, שיורד שם שלג שאפשר לטבוע בו ושהקטנטונת עומדת לבדה במרכז מעגל שאין בו עקבות נוספות מלבד עקבותיה שלה. כולם ירדו אפוא אל החווה, ושם הושיבו את הילדה לפני קערת חלב רותח, והגברים מיהרו להיפטר מרוביהם משום שהיו שם נזיד פטריות, בשר וירקות, ופַטֶה מבשר ראש חזיר ועשרה בקבוקי יין מיושן.
 
זהו סיפורה של הילדה שאחזה בחוזקה בכפו של חזיר בר ענקי. לאמיתו של דבר, איש מעולם לא הצליח להסביר את העניין. אבל עוד דבר אחד יש לסַפֵּר, מה היו שתי המילים בספרדית שנרקמו בבטנת החיתול בלי תוספת ובלי הסבר, והקטנטונת תתוודע אליהן רק לאחר שתעזוב את הכפר ותתערב בדרכי הגורל - ולפני כן צריך לומר גם עוד דבר אחד: לכל אדם יש הזכות לדעת את סוד הולדתו. משום כך מתפללים בכנסיות שלנו וביערות שלנו, ומשום כך יוצא אדם להתרוצץ בתבל כולה משום שנולד בליל שלג וירש שתי מילים שמוצָאן מארצות ספרד.
 
Mantendré Siempre1.

עוד על הספר

  • תרגום: לי עברון
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2017
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 238 עמ' מודפסים
חיי השדונים מוריאל ברברי
הקטנטונת ממחוזות ספרד
 
את רוב זמנה הפנוי העבירה הקטנטונת בין הענפים. כשלא ידעו היכן למצוא אותה, הלכו אל העצים. קודם כול אל עץ האשור הגדול שהתנשא מעל שיפוע הגגון הצפוני, שהיא אהבה לשבת עליו ולחלום בעודה משקיפה על התנועות בחווה, ואחר כך אל התרזה הזקנה שבגינת בית הכומר, מאחורי הגדר הקטנה שאבניה בוהקות. ואחרונים חביבים, ובעיקר בחורף, היו האלונים בגיא שממערב לשדה הסמוך, חלקת מדרון שצמחו בה שלושה עצים, היפים בכל המחוז. הקטנטונת קיננה בין הענפים בכל רגע שהצליחה לגנוב מחיי כפר המלאים בלימודים, בארוחות ובמיסות, ולעתים הזמינה לשם חברים מסוימים, שהתפעלו מנתיבי העלווה הקלילים שהתקינה לה והעבירו שם כמה וכמה ימים של צחוק ופטפוטים.
 
ערב אחד, כשישבה על ענף נמוך של עץ האלון האמצעי והגיא הלך והחשיך, והיא ידעה שיבואו לחפש אותה ולהחזיר אותה לבית החם, החליטה שמוטב לחצות את האחו וללכת להגיד שלום לכבשים של השכן. היא הלכה בערפל היורד. היא הכירה כל שעל בשטח שבין קצה החווה של אביה לבין גבולות החווה של מַרסֶלוֹ; היא הייתה יכולה לעצום עיניים ולמצוא את דרכה, כפי שמנווטים לפי הכוכבים, לפי התגבהות השדות, לפי קני הסוף שבנחלים, לפי האבנים שבדרך ולפי שיפועים קטנים; במקום זה, ובלי כל סיבה מסוימת, פקחה את עיניה לרווחה. מישהו פסע בערפל במרחק כמה סנטימטרים ממנה, ונוכחותו גרמה לה לחוש צביטה מוזרה בלבה, כאילו האיבר הצטנף סביב עצמו. דימויים משונים עלו בה - היא ראתה סוס לבן בסבך שיחים זהוב ודרך מרוצפת אבנים שחורות שנצצו תחת עלוות צמרות.
 
צריך לספר איזה מין ילדה היא הייתה ביום שהתרחש המאורע היוצא מגדר הרגיל. ששת המבוגרים שחיו בחווה - האב, האם, שתי הדודות הגדולות ושתי הדודניות הגדולות - השתגעו אחריה. היה בה קסם, שונה מן הקסם שרואים אצל ילדים שהחלו את חייהם בנסיבות מיטיבות ונסוך עליהם חן שמזיגה של בורות ואושר מולידה אותו, לא, אצלה הייתה זו מעין הילה צבעונית שניתן היה להבחין בה כשנעה, והנפשות שעוצבו באחו וביער השוו אותה לרטט העולה מן העצים הגדולים. רק הדודה המבוגרת ביותר, שלבה נטה אחר דברים שאין להסבירם, חשבה שיש בקטנטונת משהו מכושף, ומכל מקום לא היה ספק שהיא נעה באופן בלתי רגיל לגבי ילדה צעירה כל כך, ושהיא נושאת עמה מעט בלתי־נראוּת ואוויר רוטט, כמו שפירית או ענף ברוח.
חוץ מזה, היא הייתה שזופה וחיונית, רזה אבל חיננית מאוד; עיניה דמו לשתי אבני לָבָה מנצנצות; עורה היה כהה, כמעט חום; על עצמות לחייה הסלאביות מעט התנוססו עיגולי סומק; שפתיה היו משורטטות היטב וצבען צבע דם טרי. זוהַר אפף אותה. ואיזה אופי! תמיד הייתה רצה אל השדות, משתרעת על העשב ומביטה אל השמים הגדולים מדי, חוצה את הנחל יחפה, אפילו בחורף, לשם הרעננות או הקור הנשכני, ומספרת לכולם בכובד ראש של כומר עובדות פעוטות וחשובות מן הימים שעשתה בחוץ. ויחד עם זה הייתה בה עצבות קלה, כזו שמקננת בכל הנפשות שתבונתן עולה על גדותיה, נפשות שמבחינות בעדויות הקיימות בכל מקום - אפילו באזור המוגן, חרף דלותו, שבו גדלה - לטרגדיות המתרחשות בעולם, וחשות בהן. ענף צעיר ורענן זה, מלא הלהט והסוד, הוא אפוא שחש, בדמדומי השעה חמש, בנוכחות של ישות בלתי נראית, שהיא ידעה באותה מידה של ביטחון שבה הטיף הכומר שהאל הטוב קיים, שהיא ידידותית ובה בעת על־טבעית. לכן לא פחדה. אדרבה, היא שינתה את כיוון הליכתה ופנתה לעבר הישות, שהתמידה בהתקדמותה בכיוון שהחליטה עליו קודם, כיוון הכבשים.
 
משהו אחז בידה. כאילו כרכו כף יד גדולה באריג גמיש וחמים, כמין מלקחיים רכים שבתוכם שקעה ידה שלה, אבל לפיתת כף היד הזאת, שמבעד לכריתה המשיית יכלה לחוש בשקעים ובבליטות כמו בכפה של חזיר בר ענקי, לא יכלה להיות שייכת לשום בן אדם. באותו רגע הם פנו שמאלה, כמעט בזווית ישרה, והיא הבינה שפניהם מועדות אל החורש הקטן והם עוקפים את הכבשים ואת החווה של מַרסֶלוֹ. היה שם שטח פרא מלא עשבים יפים צפופים ולחים, שהתגבה בשיפוע קל, ושביל מפותל חיבר אותו אל הגבעה והוביל אל חורשה יפה של עצי צפצפה, עולה על גדותיה מתותים וממרבדי חלזונות, ששם, לא כל כך מזמן, הייתה כל משפחה רשאית לחטוב עצים בחלק שיועד לה עם רדת השלגים הראשונים; אבוי, הימים האלה חלפו ואינם, אבל לא נדבר על כך היום, אם מתוך צער ואם מחמת שכחה, ומפני שבשעה הזאת רצה הקטנטונת אל עבר גורלה כשהיא אוחזת בחוזקה בכפתו של חזיר בר ענקי. הערב הזה התרחש בסתיו, סתיו נעים שכמותו לא ידעו זה זמן רב. איחרו להניח את התפוחים ואת השזיפים על שבכת העץ שבמרתף, ובמשך כל היום ירד גשם של חרקים שיכורים מיבול בוסתנים מעולה. ומלבד זאת היה באוויר מין רפיון, אנחה עצלה, ודאות שקטה שהדברים אינם נגמרים לעולם, ושאם האנשים ימשיכו לעבוד כרגיל, ללא לאות ותלונה, הם ייהנו בחשאי מן הסתיו האינסופי הזה שאומר להם, אל תשכחו לאהוב.
 
והנה הקטנטונת פוסעת אפוא לעבר קרחת היער שממזרח, ושוב מתרחש מאורע בלתי צפוי. שלג מתחיל לרדת בבת אחת, ולא פתיתים קטנים וביישניים שמיטלטלים באפרוריות ובקושי מצליחים להגיע אל האדמה, לא, פתיתי השלג היורד דחוסים, גדולים כמו ניצנים של מגנוליה, נצמדים זה לזה ויוצרים מסך אטום ממש. בכפר, בשעה שש, כולם הופתעו; האב שעבד בשדה ולגופו רק חולצת כותנה, מרסלו ששחרר את כלבי הציד לחלץ את עצמותיהם ליד האגם, ז'אנט שלשה את הבצק ללחם, ועוד אחרים שבסוף סתיו זה, החולם על אושר אבוד, עסקו בענייניהם, הלכו ושבו, עבדו בעורות, בקמח ובקש; כן, את כולם תפס השלג וכעת הבריחו את דלתות האורוות, החזירו את הכבשים ואת הכלבים והתכוננו לדבר נעים לא פחות מעצלות הסתיו הנעימה: לערב הראשון על יד האח המבוערת, כששלג מטורף משתולל בחוץ.
התכוננו וחשבו.
חשבו - אלה שזכרו - על סופו של יום סתווי שהיה עשר שנים קודם לכן, ובו ירד לפתע שלג כאילו השמים התפוררו פתאום והיו לפתיתים מבהיקים מלובן. וחשבו על כך במיוחד בחווה של הקטנטונת, שזה עתה גילו שאיננה, ואביה חבש את כובע הפרווה שלו ומעיל ציד שסירחון החומר הקוטל עש נדף ממנו למרחקים.
"שלא יבואו לקחת אותה מאתנו בחזרה," מלמל לפני שנעלם בתוך הלילה.
הוא דפק על דלתות בתי הכפר שבהם התגוררו חוואים אחרים, עושה האוכפים, ראש הכפר (שהיה גם האחראי על הדרכים), שומר היער ועוד כמה אחרים. בכל מקום לא היה עליו לומר אלא דבר אחד: הקטנטונת נעלמה, בטרם יעבור אל הדלת הבאה - ומאחוריו האיש מחפש את מעיל הציד שלו, או את המעיל המתאים לקרה גדולה, משנס מותניו וצולל אל תוך הסערה בדרכו אל הבית הבא. הם היו חמישה־עשר כשהגיעו אל מרסלו, שאשתו כבר הכינה בשר חזיר מלוא המחבת וקנקן יין חם. הם חיסלו הכול בתוך עשר דקות, שנקטעו בהנחיות קרב שלא היו שונות כל כך מאלה שניתנו בבוקר של ציד, אך ההבדל היה שמסלולם של חזירי הבר לא היה בגדר תעלומה, ואילו הקטנטונת, לעומת זאת, הייתה בלתי צפויה כמו ג'יני. אלא שהאב, כמו כל האחרים, חשב מה שחשב, כי במחוזות האלה - שבהם האל הטוב והאגדה מסתדרים ביניהם היטב, וחושדים בהם שהם מופיעים מדי פעם לביקורים, דבר שאנשי העיר כבר מזמן אינם מעלים על דעתם - אין מאמינים בצירופי מקרים. אצלנו, אתם מבינים, מגייסים לעתים רחוקות את ההיגיון לנוכח האסון, במקומו מעדיפים את העין, את הרגל, את האינטואיציה ואת ההתמדה. וזה מה שעשו באותו ערב, משום שזכרו ערב אחר שהיה רק עשר שנים קודם לכן, שבו עלו במעבָר שבהר וחיפשו מישהו שעקבותיו הובילו היישר אל קרחת היער שבמזרח. לכן חשש האב יותר מכול שברגע שיגיעו למעלה, הבחורים לא יוכלו אלא לצמצם את עיניהם, להצטלב ולהניד בראשם בדיוק כפי שעשו כשהעקבות נקטעו לפתע במרכזו של מעגל, והם מצאו את עצמם מתבוננים בשלג חלק כמו עור של תינוק ובקרחת יער בתולית ואילמת, שכל הציידים היו מוכנים להישבע שלא ביקר בה איש זה יומיים לפחות.
 
נניח להם לטפס בתוך סופת השלג.
 
הקטנטונת, לעומת זאת, הגיעה אל קרחת היער. יורד שלג. לא קר לה. מי שהביא אותה לכאן מדבר אליה. זהו סוס לבן גדול ויפה, ומפרוותו עולים אדים בחשכה ומפיצים ערפל בהיר לכל כנפות תבל - אל המערב, שבו מכחיל רכס הרי מוֹרוואן, אל המזרח, ששם קוצרים ללא גשם, אל הצפון, ששם משתרע מישור, ואל הדרום, ששם האנשים נאבקים ומטפסים, מבוססים בשלג עד ירכיהם ולבם מכוּוץ מחרדה. כן, סוס לבן גדול ויפה שיש לו זרועות ורגליים, וגם טלפיים, שהוא לא סוס ולא איש ולא חזיר בר, אלא שילוב של השלושה, אבל עשוי חלקים־חלקים - ראש הסוס משתנה ברגעים מסוימים ונהפך לראש אדם ובה בעת הגוף מתארך ועוטה טלפי סוס, והם נהפכים לטלפיים של חזיר צעיר וגדלים עד שהם נעשים טלפי חזיר בר גדול, והדבר נמשך לאין קץ, והקטנטונת משתתפת בריכוז במחול זה של מהויות הקוראות זו לזו ומתערבות זו בזו, מתוות את דרך הידע והאמונה. הוא מדבר אליה חרש, והערפל משתנה. אז היא רואה. היא אינה מבינה את דבריו אבל היא רואה ערב מושלג כמו הערב הזה בכפר שבו נמצאת החווה שלה, ובקצה המדרגות המובילות אל דלת הכניסה מונחת דמות לבנה על לובן השלג. והיא הדמות הזאת.
 
אין נפש אחת שאינה נזכרת בכך כל אימת שהיא נתקלת בקטנטונת הזאת, הרוטטת כמו אפרוח שאפשר להצמיד אל הכתף ואל הלב ולחוש בחיים הטהורים המפעמים בו. הדודה אַנזֶ'ל, שיצאה לוודא שהלול נעול, היא שמצאה את המסכנה, וזו הביטה בה בפניה הענבריים שחולשות עליהם עיניים שחורות, שברור כל כך שהן אנושיות, עד שהיא נשארה קפואה על עומדה, רגל אחת באוויר, וכעבור רגע התעשתה וקראה: "ילד בחוץ בלילה!" ואחר כך אימצה אותה אליה והביאה אותה אל הבית פנימה, את הקטנטונת החפה מפתיתים אף על פי שבחוץ עדיין ירד שלג שאפשר למות. מאוחר יותר באותו לילה כנראה הכריזה הדודה: "זה כאילו חשבתי שאלוהים הטוב מדבר אלי", ואחר כך השתתקה מתוך תחושה מבולבלת שאי אפשר להביע במילים את הטלטלה שאחזה את קמרוני העולם בעקבות גילוייה של התינוקת הרכה העטופה בחיתולים לבנים, ההתבקעות המרהיבה של אפשרויות בדרכים לא ידועות ששאגו בתוך הלילה המושלג בעודן מסיגות ומכווצות את המרחקים והזמנים - היא רק הרגישה את כל זה, והשאירה לאל הטוב את מלאכת ההבנה.
 
שעה אחרי שמצאה אנז'ל את הקטנטונת הייתה החווה מלאה בכפריים שטיכסו עצה ובחבורת גברים מאתרי עקבות. הם התחקו אחר הצעדים, צעדי יחיד, שיצאו את החווה ועלו לעבר היער שבמזרח, וכמעט שלא הותירו טביעה בשלג, אף שהוא נערם עד גובה הירך. ההמשך ידוע: הם הגיעו אל קרחת היער, ושם נפסקו העקבות. הם שבו לכפר כשרוחם כבדה עליהם.
"נקווה ש..." אמר האב.
איש לא אמר עוד דבר, אבל כולם חשבו על האומלל שאולי...; והצטלבו.
הקטנטונת השקיפה על כל זה מבין חיתולי כותנה לבנה עדינה, שהייתה להם אמרת תחרה מסוג שלא היה מוכר באזור, ונרקמו עליהם צלב, שחימם את לבן של הקשישות, ושתי מילים בשפה בלתי ידועה שהבהילו אותן עד מאוד. שתי מילים שתשומת הלב של כולם התרכזה בהן לשווא עד שהגיע ז'אנו, הדוור, שבגלל המלחמה, זו שעשרים ואחד מבני הכפר לא שבו ממנה, והוקמה לכבודם אנדרטה מול בית העירייה והכנסייה, העמיק פעם אל תוך השטח שנקרא אירופה - שברוחם של המצילים לא היה לו קיום אלא בכתמים הוורודים, הכחולים, הירוקים והאדומים שבמפה התלויה בחדר האסֵפות של הכפר, כי מהי אירופה כשגבולות נוקשים מפרידים בין הכפרים, המרוחקים זה מזה כדי שלוש פרסאות לפחות?
ז'אנו הגיע מכוסה כולו בשלג ואמו הגישה לו את הקפה שלו מחוזק בכמה וכמה טיפות מרות, והוא הסתכל אפוא בכתובת הרקומה על הכותנה המשיית ואמר:
"חי נפשי, זה בספרדית."
"אתה בטוח?" שאל האב.
הבחור הנהן והניד במרץ אף טבול באדי משקה.
"ומה כתוב?" הוסיף האב ושאל.
"מה אני יודע?" השיב ז'אנו, שלא דיבר בלשונות הברברים.
שניהם נדו בראשם ועיכלו את הבשורה בעזרתן של עוד כמה טיפות. אם כן, הקטנטונת הזאת באה ממחוזות ספרד? מי היה מאמין.
במשך הזמן הזה, הנשים - הן לא שתו - הלכו להביא את לוּסֶט, שלא מזמן כרעה ללדת ועכשיו היניקה שני קטנטנים, שהיו צמודים לשני שדיים לבנים כמו השלג שבחוץ, וכולם הביטו בלי שמץ זדון בשני השדיים היפים כמו לחמניות מתוקות, שהתחשק גם להם ללקק אותם, והרגישו מין שלווה משתררת בעולם משום שיש בו קטנטנים תלויים על שדי אם מזינים. אחרי שינקה היטב, השמיעה הקטנטונת גיהוק קטן יפה, עגול כמו גוּלה ורם כמו פעמוני כנסייה, וכולם פרצו בצחוק וטפחו באחווה איש על כתף רעהו. נינוחות השתררה, לוסט סידרה את מחוכה והנשים הגישו פַּטה בשר ארנבת בשומן אווז על גבי פרוסות לחם, כי ידעו שהמאכל הזה הוא החטא של האדון הכומר, ונכנס להן לראש להחזיק את העלמה בבית נוצרי. חוץ מזה, ככה לא יהיו בעיות שעלולות לצוץ כשתינוקת ספרדית מופיעה פתאום על מפתן דלתו של מישהו.
"טוב," אמר האב, "לפי דעתי הקטנטונת הגיעה הביתה," הוא הביט אל האם והיא חייכה אליו, והוא הביט בכל אחד מן הנאספים, שמבטם השבע השתהה עוד על התינוקות העטופים בשמיכה ליד התנור הגדול, ובסופו של דבר הביט אל האדון הכומר, שקם אפוף הילת פטה בשר ארנבת ושומן אווז, וקרב אל התנור.
כולם קמו.
לא נחזור כאן על ברכתו של כומר כפרי; כל הלטינית הזאת, בזמן שהיינו שמחים להבין מעט ספרדית דווקא, תבלבל אותנו יתר על המידה. אבל הם קמו, הכומר בירך את הקטנטונת, וכל אחד ידע שליל השלג היה לילה של חסד. נזכרו בסיפור שסיפר אחד הלוחמים הוותיקים, על קרה שהקפיאה את הדם מרוב פחד ולא רק מרוב קור, במערכה האחרונה, זו שבה נחלו ניצחון וגם קללת נצח, זיכרון מתיהם - המערכה האחרונה שבה הטורים התקדמו בשעת דמדומים ירחית שבה הוא עצמו לא ידע עוד אם אמנם התקיימו אי פעם שבילי ילדותו, עץ האִלסָר שבפינה, נחילי הדבורים שנדדו כשהדליקו את המדורות בחג סן־ז'אן, לא, הוא לא ידע עוד דבר, וכמוהו כל האחרים, כי היה שם קר כל כך, קר כל כך... אי אפשר לתאר את מכת הגורל הזאת. אבל עם שחר, אחרי לילה של סבל שבו הקור הצמית את האמיצים שהאויב לא הצליח להביס, החל פתאום לרדת שלג, והשלג הזה... השלג הזה הביא גאולה לעולם, כי החיילים לא קפאו עוד ועד מהרה חש מצחם בחמימות המפליאה והנסית של הפתיתים מבשרי ההפשרה.
 
הקטנטונת לא חשה בקור, לא יותר מחיילי המערכה האחרונה ולא יותר מן הגברים שהגיעו אל קרחת היער, ואז קפאו על מקומם כמו כלבי ציד והתבוננו במחזה. אחר כך לא יזכרו בדיוק את מה שראו בבירור כשמש בצהריים, ועל כל השאלות ישיבו בנימה מעורפלת של מי שמחפש בתוכו זיכרון מטושטש. בדרך כלל יאמרו רק:
"הקטנטונת הייתה שם, בתוך סערה איומה, אבל היא הייתה חיה לגמרי ולא היה לה קר והיא דיברה עם חיה ואחר כך החיה הלכה."
"איזו חיה?" ישאלו הנשים.
"חיה," ישיבו.
וכיוון שאנחנו נמצאים בארץ שבה האל הטוב והאגדה וכו', יסתפקו הכול בתשובה הזאת וימשיכו להשגיח על הילדה כאילו היא שרידיו של ישו הקדוש.
החיה הייתה אנושית באופן יוצא מגדר הרגיל, כל אחד חש בזה כשהתבונן בגלים שהקיפו את הקטנטונת, שהיו גלויים לעין כמו חומר, וזה היה חיזיון בלתי מוכר, שהעביר בהם רטט משונה, כאילו החיים נחצו פתאום לשניים ולפתע היה אפשר להביט פנימה.
אבל מה רואים בתוך החיים פנימה? רואים עצים, יער, שלג, אולי גשר, ונופים שחולפים והעין אינה יכולה לתפוס. רואים עמל ומשב רוח קלה, עונות ומכאובים, וכל אחד רואה תמונה ששייכת ללבו שלו, חגורת עור בתיבת בדיל, פינת שדה שיש בה רבבות שיחי עוזרר, פנים מקומטים של אישה אהובה וחיוכה של הקטנטונת, המספר סיפור על צפרדעי עצים. אחר כך אין רואים עוד דבר. האנשים יזכרו שהעולם שב ונעמד על רגליו בפיצוץ שהותיר אותם מתנודדים - ואחר כך ראו שקרחת היער שטופה ערפילים, שיורד שם שלג שאפשר לטבוע בו ושהקטנטונת עומדת לבדה במרכז מעגל שאין בו עקבות נוספות מלבד עקבותיה שלה. כולם ירדו אפוא אל החווה, ושם הושיבו את הילדה לפני קערת חלב רותח, והגברים מיהרו להיפטר מרוביהם משום שהיו שם נזיד פטריות, בשר וירקות, ופַטֶה מבשר ראש חזיר ועשרה בקבוקי יין מיושן.
 
זהו סיפורה של הילדה שאחזה בחוזקה בכפו של חזיר בר ענקי. לאמיתו של דבר, איש מעולם לא הצליח להסביר את העניין. אבל עוד דבר אחד יש לסַפֵּר, מה היו שתי המילים בספרדית שנרקמו בבטנת החיתול בלי תוספת ובלי הסבר, והקטנטונת תתוודע אליהן רק לאחר שתעזוב את הכפר ותתערב בדרכי הגורל - ולפני כן צריך לומר גם עוד דבר אחד: לכל אדם יש הזכות לדעת את סוד הולדתו. משום כך מתפללים בכנסיות שלנו וביערות שלנו, ומשום כך יוצא אדם להתרוצץ בתבל כולה משום שנולד בליל שלג וירש שתי מילים שמוצָאן מארצות ספרד.
 
Mantendré Siempre1.