לפני הכול
תמונות אחרונות בסרט לזכרו מתחלפות בקצב מתון, מנגינה של שיר עברי ברקע, מתאים מאוד וקולע למסר: ערכים ועצב בתחרות שאין בה מנצחים, אלא שאצלי העצב ניצח. כולם כבר הלכו. אני לבד בסלון. אני ב״מקצה השלמות״. מירב, אשתו של ירון ז״ל, מגיחה מהמטבח וחותכת את האווירה הצמיגה: ״צריך להוסיף בסוף גם - 'הסרט באדיבות עודד'...״ היא מכריזה.
ואני מחייך, שוב, נבוך, בנימוס. חיוך שהוא סוג של ״התרגלתי״. הומור, גם אם שחור, עדיף. עודד היה מפקד פלוגת השריון שירה שישה פגזים על כוח של אחד מגדודי הצנחנים שעליהם פיקדתי במלחמת לבנון השנייה. פגז חמישי, ״חלולן״, פגע בקיר מבנה. מאחורי הקיר, ממש בפתח, עמד ירון ז״ל, בעלה של מירב, אב שלושת ילדיהם וחובש בכיר במחלקת החובשים הגדודית. בחוץ היו פצועים מירי טילים, והוא חיכה בפתח לקריאה שתגיע. כעת הוא כבר לא מחכה. עכשיו מחכים לו - תמיד. איך מ״פ שריון שלם בצה״ל, ערכי כמו נביא, אינטליגנטי, בוגר, אנושי, רציני ומקצועי, טועה בין הכפר קבריחה לבין פאתי קנטרה? אין שום דמיון בין הכפרים ואין קשר עין בין קבריחה לבין המיקום שלו - הכפרים רחוקים זה מזה קילומטר וחצי. ויש לי עוד אלף ״איך־ים״ לשאול.
״אתה יודע״, אומרת לי מירב, ״עודד החליט שהוא פורש מצה״ל״. לדבריה נלוותה סוג של הקלה.
״זה לא חדשות טובות״, אני אומר - הפעם היה תורי להפתיע.
״למה?״ היא שואלת.
״זה פשוט״, אמרתי, ״אם היה נשאר בצבא היה אולי מגיע לבית הספר לשריון ואחר כך נהיה סמג״ד ומג״ד, הוא איש טוב וקצין מצוין, אולי אפילו היה יכול להיות מח״ט. את יודעת כמה עשרות אולי מאות של מפקדים היו נצרבים במודעות, מוטפים1 לזהירות, סופגים מניסיון של מי שלחם ועשה, וגם אם שגה. דור מפקדים שהיה מגדל היה מכיר את ירון. היה נחסך האירוע הבא. עכשיו, במקרה הטוב, הוא יהיה סמ״פ אולי מ״פ במילואים. מעטים מדי ייהנו מניסיון שאין לו שני״.
תשע שנים לאחר מכן, בקיץ 2015, נפגשתי עם עודד. עודד, כך הסתבר לי, המשיך בצבא. הוא אינו שריונר אבל הוא מחובר היטב לשטח. ניסיונו כמ״פ שריון בלחימה לא אבד לצה״ל. עודד החליט לקשור את חייו בשירות - זה הלפיד שבחר לשאת וזו האחריות שלקח על עצמו. כל מי שיילחם בלבנון יעבור דרכו. ישבנו בתום האזכרה לירון - כן, עודד מקפיד להגיע לאזכרה. תעצומת המשפחה מְכִילָה ואוֹצֶרֶת את נוכחותו. סיפרתי לו על הספר והראיתי לו את השורות הללו. רציתי שיכיר. שם בבית העלמין מטרים בודדים מקברו של ירון ישבנו בצל. הוא שאל על המחקר והספר. דיברנו. שאלתי אם אני יכול לכתוב שקוראים לו עוז ולא עודד. הוא שתק, ואז שאל אם אני חושב שזה חשוב לספר וחשוב למסר. בעזות פנים, אך בכנות, עניתי שכן. דיברנו עוד על המחקר והספר. יכולנו לדבר ימים. אני יודע שניפגש עוד הרבה. עוז יקרא את השורות הללו ויעיר עליהן, כך ״ניסיון שאין שני לו״ יהיה צרוב בכולנו.
אחרי האזכרה נפגשים כולם ב״גן ירון״. הלכתי לשם. גל, בנו של ירון, ביקש ממני לפני זמן רב לשמוע את שקרה באותו יום.
״רק כשתהיה שנה בצבא״, עניתי, ״אחרת לא תבין״. כך, אחרי תשע שנים, הילד שאחרי המלחמה חגג בר־מצווה בלי אבא, והוא כבר מפקד בגדוד הסיור של הצנחנים, שמע על האירוע - שמע והבין את המציאות של שדה הקרב שספר זה רוצה להביא ולהכיר בפניך, הבין שעוז זה אני, ושעוז יכול להיות כל אחד. הוא הבין שעוז הוא כל מי שנלחם. השונה בין עוז לאחרים הוא בחוסן הערכי ובמשא האחריות הקיימים בעוז ובלפיד שבחר לשאת.
חמישה עשר חיילים נהרגו שעה ששירתו תחת פיקודי כמפקד חטיבת הצנחנים מילואים ״הנשר״ במלחמת לבנון השנייה (2006). שנים עשר מהם בפגיעת הקטיושה בכפר גלעדי ושלושת האחרים באירועי דו״צ - ״דו־צדדי״ - ״ירי כוחותינו על כוחותינו״. שלושה אירועים שונים שבכולם הירי הגיע מחוץ לחטיבה. החטיבה נלחמה בתשעה כפרים ונפצעו לוחמים. באשר להרוגים? - רק מירי כוחותינו.
שישה לוחמים שכבר אינם אתנו והיחידים שיצוינו בשמם בספר זה. הם שהושיבו אותי למחקר, לכתיבה, לחיפוש הפתרון. שישה לוחמים שנהרגו מאש חבריהם. את האחד כבר פגשתם - ירון (יורי) אֲמִתַּי, בן 46 במותו. הוא לא חייב היה להיות שם ולא היה יכול שלא להיות שם. ״ציונות בלי מֵירְכָאוֹת״ - זה האיש וזה מטבע הלשון שקבע בחייו. חובש בתאג״ד גדוד הצנחנים מיל' של חטיבת ''הנשר''.
ירון לא היה הראשון. ההרוג הראשון שלי כמפקד היה רב״ט אמיר ונדר ז״ל, חייל מסלול בפלוגה שעליה פיקדתי בגדוד ״אפעה״ של הצנחנים, ולעד הוא יהיה בן 19. אין מקסים ממנו - הכרתיו ואת משפחתו היטב. אמיר נהרג בתרגיל, באימון, נורה על ידי חברו בדצמבר 1990. נשקו של חברו למחלקה ולחוליה נחבט בקרקע תוך כדי גלגול, ונפלט כדור. תוך כדי קימה להסתערות נפגע אמיר במותן.
רס״ל (מיל') איגור קוואליק ז״ל מגדוד הצנחנים מיל' של חטיבת ''הנשר'', ורס״ל (מיל') פיוטר ישראל אוחוטסקי ז״ל מהגדוד של ירון אמתי ז״ל נהרגו מאש כוחותינו במלחמת לבנון השנייה. שני נגביסטים - ״נמרים״ - ולוחמים מהסוג שתמיד טוב לך בקרבתם בקרב. עוצמתה של אהבת המולדת והפטריוטיות שפגשתי אצל שתי המשפחות הרוסיות האלה, עם העברית הכבדה, החיבוק העוטף וההתנהלות האצילית, יכולה להציף ב״אור אהבת ציון״ שורות רבות מבין דור המייסדים שמרגיש שאיבדנו את הדרך. לו נדרשו איגור ופיוטר לצאת מתעלת הלחימה בגבעת התחמושת, כמעשה איתן נאוה, גיבור ישראל, הם היו עושים כך בחיוך. פיוטר ואיגור הם לוחמי המילואים שהעם חי בהיותם.
אלו הם ארבעת חיילי שאליהם ושבשמם נכתבו דפים אלו.
באותה שורת קברים קצרה הניצבת בבית הקברות הצבאי של זיכרון יעקב, לצדו של ירון (יורי) אמתי ז״ל, טמונים שני לוחמים נוספים שנהרגו בידי כוחותינו. הראשון סא״ל אייל וייס ז״ל - חבר אמתי, לוחם ומפקד מהטובים שפגשתי. שירתנו ביחד כמ״פים בבית הספר לקצינים, והייתי נושא הארון שלו בדרכו האחרונה. אייל נהרג מחומה שקרסה עליו בתום מבצע מוצלח כמפקד דובדבן. דחפור של צה״ל שהרס בניין סמוך, גרם לקריסת החומה. איבדנו מפקד, אדם ומצביא בעל שיעור קומה נדיר.
החלל השלישי, מאותה השורה, הוא סמ״ר גבריאל צ'פיץ' ז״ל שאותו לא הכרתי כלל. גבריאל צ'פיץ', איש שריון, הצטרף להסתערות וחתר למגע במקום ובזמן שאחרים גמגמו. בראשית הדרך פגשתי את תחקיר מותו - הדרך שבה מצא את מותו נוראית כמו כל דו״צ, אך שונה. אני קורא לאירוע הזה ״המוות בשדה החיטה״. היכרותי הטובה עם השטח, שיטת פעולת הכוחות והתחקיר המלמד והפרטני הפכו את האירוע הזה, מבחינתי, לאירוע שדרכו הבנתי שלא רק שאני חייב לכתוב (את זה ציווני ארבעת חיילי) אלא איפה להתחיל.
לאורך שנים, כמפקד ובהמשך דרכי כאזרח וכמפקד במילואים, עסקתי בלימוד התחום. המעורבות האישית יצרה את המחויבות. בשילוב של מחויבות וסקרנות, ומתוך כוונה לחפש לבעיה פתרון ישים, ולו חלקי, התחלתי בתהליך הלמידה - תהליך של מחקר. לאחר התלבטות קיבלתי שתי החלטות, הראשונה - להתמקד בחיפוש פתרון פרקטי ולחסוך מעצמי את המסע, המיותר בעיני, של הפיכת המחקר לטייטל אקדמי, והשנייה - ספר זה. הספר הוא מחקר על תופעת הירי של כוחותינו על כוחותינו. אני מכנה אותו: ״מחקר בנימה אישית״. בעולם המחקר האקדמי נדרש לשתף חומרים גלויים בלבד, אולם מצאתי כי תנאי זה מבטל את היכולת להיות מעשי ולדבר ישירות אל צה״ל ועל צה״ל. בנוסף, בעולם המחקר האקדמי יש למספר שהוכח בניסוי אמפירי ולמעמד האקדמי יתרון על דעתו של בעל ניסיון מבצעי בשטח, ועל כן בחרתי בדרך המחקר בנימה האישית. איני מבקש אלא להרגיז מפקדים רבים ככל האפשר ולהוליד את הצורך לדיון. מלבד זאת, מי היה רוצה לקרוא לעצמו: ״ד״ר דו״צ״, ולייצר עבודה שאף מפקד לא יקרא?
אין ספר זה ספר תו״ל, והכתוב בו אינו מחייב איש. איני מחזיק בידע כולו וודאי שאיני מנוסה ממפקדך. אנא ראה בדמיונך בתחילת כל פיסקה כאילו נפתחה כך: ״למיטב דעתי האישית המבוססת מאוד אך שאינה קובעת, אני חושב ש...״. תמצית הידע אשר צברתי מונחת בשורות הספר ולכשיהיה הידע גם מנת חלקך יוכל הגיונך המבצעי להתווכח כשווה עם כל הנכתב כאן. זה ייעודו של הספר.
למפקד הפלוגה
ספר זה נכתב אליך ובשבילך.
הספר הוא מחקר לרמת מפקד הפלוגה. זו השלמה מקצועית חשובה משום שזה יקרה לך. דו״צ קורה למי שעושה ולכן היה מוכן ונסה לצמצמו ככל שתוכל.
זכור! המשימה חשובה מחיי אדם, בגלל חיי אדם.
קרא בביקורתיות!
חובת התוצאה בקרב מוטלת עליך.
להורים, לרעיות, לבנים ולבנות, לחברים לנשק, למפקדים, לחברים
בכלל, לקרובים ולכולם
לעיין בספר זה ולהתבונן לתוך התופעה מבלי להזכיר בשמם את היקרים שנפלו, מעלה שוב את עוול שכחת הבנים. כואב מכך הוא לקרוא על האירוע שממנו לא חזרו מבלי שמוזכר שמם. הייתכן כי בספר שמספר על דרך שבה מצאו את מותם שמם לא יוזכר? אני משפיל את ראשי ואומר: ״הצדק הערכי אתכם, אולם הציווי המוסרי שונה: כשם שהכאב האישי הוא אין סופי, כך הזיכרון הקולקטיבי חייב להיות שווה, ואנו מקדשים שוויון זה״.
קיימים מקרים רבים של ירי כוחותינו על כוחותינו בלחימת צה״ל לדורותיו שאינם מוזכרים בספר זה. רבים מדי, לצערי. רבים ששמם לא יוזכר, ואסור שהשוויון יישבר.
מעבר לכך, היות שברבים מהמקרים המידע הרשמי אינו זמין לכול, והיות שחלק מהמידע שבו נעשה שימוש למחקר זה נלקח מקטעי רשומות ומזיכרונם של מפקדים, הרי שקיים סיכוי רב שיופיעו פה חלקי עובדות, והסבירות לטעות - קיימת, כך שהשוויון יישבר, ואסור שהשוויון יישבר.
״השביל חכם מן ההולכים בו״, וכדי להגיע לסופו חשוב השביל מהנוף. הספר הזה עוסק בשביל, בדרך ולא בנופים הפרוסים לצדה. יפים יהיו ככל שיהיו, ואכן יפים הם היו ויהיו.
בספר זה, הדוגמה חשובה מהשם, והאירוע חשוב מגיבוריו.
לך היורה - זה שירה ופגע בחברו
הגורל הוא הדרך של ההיסטוריה לעשות פאסט־פורווד. המזל, לעומתו, הוא הילוך אטי ב־HD. אין אף אחד בכיר בחמ״ל של שר ההיסטוריה כשלוחצים ״גורל״. זה נשמע כמו תקליט שרוט ואין תמונה, רק הזמן טס. אף אחד לא אוהב לראות מלחמה בהילוך אטי וב־HD ולכן לוחצים כל הזמן על ״גורל״. באותה משמרת, מיותרת מבחינתו, שיבץ אותך תת־הפקיד של שר ההיסטוריה להיות ״ניצב־פעיל״. לכן, בדיוק באותה מידה שאתה תמיד תהיה ה״גורם־הישיר״, אתה, באותה מידה בדיוק, אינך האשם.
אתה זה אני, ועם פחות מזל, רק מזל, אני זה אתה. לכן חובתך להישאר אתנו כדי שניסיונך ישמור עלינו. חייך, לילותיך, מחשבותיך, שלך הם. פשוט היה עושה ולך לישון עייף.
על דיון ועל לימוד
הספר הזה הוא אוסף של עובדות שהוצאו מהקשרן לשם השגת מטרה מקצועית מוגדרת. הביקורת, זו העניינית והמחייבת להתאמץ ולחשוב - היא יקרה, רצויה ומבורכת. אולם, צא והבן, מדובר בחומר רגיש. האירוע קרה מזמן הכאב ממש כאן, עכשיו ותמיד.
חייבים להימנע מהתחום האישי. הוא חסר טעם. הוא כואב מספיק. מה הסיכוי בתחום האישי שלא לשבור את קרום השכחה, הכאב והעצב? מה הסיכוי בתחום האישי (מלבד מליבוי הכאב) לשנות דבר או להשפיע על מישהו?
החומר חלול מנתונים אישיים והוא סובל מסבירות גבוהה לאי דיוקים, ובעיקר הוא פשוט מכדי שנוכל לבסס עליו חזונות של חורבן או שנחבר כאב לבעל דרגה או נקשור אשמה למי שירה.
הביקורת, זו העניינית והמחייבת להתאמץ ולחשוב היא יקרה, רצויה ומבורכת.
