הלווייתן מבבל 3 - המסע אל לב התהום
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הלווייתן מבבל 3 - המסע אל לב התהום
מכר
מאות
עותקים
הלווייתן מבבל 3 - המסע אל לב התהום
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

הלווייתן מבבל 3 - המסע אל לב התהום

4.4 כוכבים (5 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

הגר ינאי

הגר ינאי היא סופרת ישראלית.

ינאי למדה לתואר ראשון בכתיבה יוצרת ותסריטאות בקמרה אובסקורה, ומחזיקה בתואר שני בספרות מאוניברסיטת בן-גוריון. עבדה כעיתונאית בחיים אחרים וכן במוסף הארץ. כמו כן עבדה במשך שנים כמבקרת ספרים בגלובס, וכמבקרת ספרים וקולנוע בערוץ השני. כיום היא עורכת ספרותית, מורה לכתיבה יוצרת, ומבקרת ספרים בגלי צה"ל ובערוץ הראשון.
זכתה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת 2008.
 

תקציר

הלווייתן מבבל #3
 
בספר‭ ‬השלישי‭ ‬בטרילוגיה‭ ‬מתייצבים‭ ‬הגיבורים‭ ‬הצעירים‭ ‬לקרב‭ ‬האחרון‭ ‬והגורלי‭ ‬מול‭ ‬האויבים‭ ‬הרודפים‭ ‬אותם. ‬יונתן‭ ‬מרגוליס‭ ‬יורד‭ ‬אל‭ ‬התהום‭ ‬עם‭ ‬ידידו‭ ‬השד‭ ‬פזוזו‭ ‬בחיפוש‭ ‬אחר‭ ‬מרפא‭ ‬לגורלו‭ ‬האפל, ‬המאלץ‭ ‬אותו‭ ‬להמיט‭ ‬אסון‭ ‬על‭ ‬אנשים‭ ‬רבים‭.‬ בהגיעם‭ ‬למעמקים‭ ‬פוגשים‭ ‬השניים‭ ‬את‭ ‬משפחת‭ ‬השדים‭ ‬של‭ ‬פזוזו, ‬שמנצלת‭ ‬את‭ ‬ההזדמנות‭ ‬כדי‭ ‬לגבות‭ ‬חוב‭ ‬ישן.
 
‭‬אלה‭ ‬מרגוליס‭, ‬אחותו‭ ‬של‭ ‬יונתן‭, ‬משלמת‭ ‬את‭ ‬המחיר‭ ‬על‭ ‬אהבתה‭ ‬האסורה‭ ‬להילל‭ ‬בן‭ ‬שחר‭, ‬מנהיג‭ ‬המורדים‭ – ‬ואילו‭ ‬נין‭ ‬אורמוז‭, ‬קיסרית‭ ‬בבל‭ ‬המודחת‭, ‬נאבקת‭ ‬למען‭ ‬ממלכתה‭ ‬ונלחמת‭ ‬בנסראדור‭ ‬הרשע‭ ‬ובצבא‭ ‬האחשדרפנים‭ ‬שלו‭.‬
 
טרילוגיית‭ ‬הלווייתן‭ ‬מבבל,‭ ‬השואלת‭ ‬מוטיבים‭ ‬מן‭ ‬המיתולוגיה‭ ‬היהודית, ‬הבבלית, ‬השומרית‭ ‬והאכדית, ‬היתה‭ ‬לאבן‭ ‬דרך‭ ‬בספרות‭ ‬הפנטזיה‭ ‬העברית. ‬במהלך‭ ‬השנים‭ ‬צברה‭ ‬מעריצים‭ ‬רבים‭ ‬שעקבו‭ ‬בדריכות‭ ‬אחר‭ ‬קורותיהם‭ ‬של‭ ‬גיבוריה. ‬כעת‭ ‬מביאה‭ ‬הגר‭ ‬ינאי‭ ‬את‭ ‬הסדרה‭ ‬לידי‭ ‬סיום‭ ‬מרשים‭ ‬שיהדהד‭ ‬זמן‭ ‬רב‭ ‬בלבם‭ ‬של‭ ‬הקוראים‭. ‬
 
הגר‭ ‬ינאי‭ ‬היא‭ ‬סופרת‭ ‬עטורת‭ ‬פרסים, ‬עורכת, ‬מתרגמת‭ ‬ומורה‭ ‬לכתיבה‭ ‬יוצרת. ‬היא‭ ‬חיה‭ ‬בתל‭ ‬אביב‭ ‬עם‭ ‬בעלה, ‬שלוש‭ ‬בנותיה‭ ‬והתוכי‭ ‬שלה‭.‬

פרק ראשון

פרק 1: אל התהום
 
גלי הים שבין העולמות התנפצו על חרטומה של תיבת העץ עתיקת היומין. על סיפונה עמד נער שגופו רועד מפחד אך לבו פועם בתקווה. פניה של הספינה היו מוּעדות אל התהום שמתחת לפני האדמה, ויונתן ידע שהוא חייב לרדת עמה למעמקים, למקום האפל שממנו צומחים העולמות ולתוכו הם שבים וקורסים כמגדלים של בוץ. אני משוגע אם אני יורד לשם, חשב. שום אדם שפוי בדעתו לא יעשה דבר כזה מרצונו. אבל איזו ברירה יש לי? הלווייתן השחור שנועד להרוס את כל העולמות הוא הצל שלי. הוא נקרע ממני בלי ידיעתי ובניגוד לרצוני, ובכל זאת אני זה שחייב להשתלט עליו.
 
התיבה היטלטלה בפראות על הגלים שגונם כחול ענברי עמוק. 'הי, אתם שם, שימו לב להגה!' קרא לעבר רוחות הרפאים של השדים שהשיטו אותה. כלי השיט נוצר בראשית הימים, בימי המבול הראשון שנועד למחות את החיים מעל פני האדמה. איזו סגירת מעגל, חשב יונתן: כלי השיט שלי הוא התיבה שנוצרה כדי להציל את החיים כולם. הצד הזוהר־פחות של העניין היה מצבה של התיבה, שאפילו עכברוש היה מסרב לחיות על סיפונה מטעמי בטיחות. החריקות היו צורמות אוזניים. ליונתן היה נדמה שבין הגלים ניבטות אליו עיניהן של מפלצות ים מורעבות. רוחות הרפאים של השדים, מצדן, הבזיקו בעליזות.
 
'תרימו את מה שנשאר מהמפרש ההוא,' קרא יונתן לעבר הצלליות המרגיזות. 'אני עדיין בחיים ואני רוצה להישאר ככה. קדימה, קצת גאווה מקצועית!'
 
ההטפה נקטעה כשתורן עתיק אכול מלח ניתק לפתע ממקומו. טראח! התורן כמעט חבט בראשו. הוא ניתר הצדה בזריזות, והקורה נחתה על הסיפון השחור ופערה בו חור רקוב. הרפאים נפוצו לכל עבר בצהלה.
 
'מה יש לכם?!' קרא יונתן בכעס. 'אתם חושבים שזה משחק?'
 
הוא מעולם לא ביקש להיות מרקיד הצללים. הוא לא רצה להיות האדם שגורלם של עולמות מונח על כתפיו. אני לא רוצה שיעריצו אותי או שיפחדו מפני, חשב, ובטח לא שישנאו אותי. למה מישהו אחר לא יכול לעשות את זה במקומי? שלוש שנים קודם לכן היה יונתן ילד רגיל בכל המובנים. הוא היה שוכב על השטיח ומשחק שבץ־נא עם אלה, אחותו הגדולה. אביהם היה יושב על הספה, מצחו מקומט בריכוז, ופותר איזו בעיה מתמטית סבוכה. מבעד לדלת הפתוחה חדר אור זהוב של בין־ערביים כאשר אמם גזמה את הוורדים בגן ושרה לעצמה בשקט. יונתן היה אז רגוע ושמח. לא נועז ולא הרפתקן, אלא בטוח ומוגן. את כל הזהב בעולם הוא היה נותן כעת כדי לשוב אל הבית הישן ברחוב הרקפת ואל אחר הצהריים הנינוח והפשוט ההוא.
 
אבל מאז חייו התנפצו. יום אחד חדר גנב למעבדה של אביו עמנואל, פצע אותו אנושות וגזל את התרופה היקרה שפיתח. הוא ואלה עקבו אחרי הגנב לממלכת בבל, שם החלו הצרות האמתיות. האחשדרפנים רדפו אחריו וביקשו לפצח את נפשו כמו שמפצחים כספת. הם חיפשו בו סודות שהטרידו אותם. הוא היה נופל בידיהם כבר לפני זמן רב אילולא פגש את פזוזו. מי היה מאמין שהחבר הכי טוב שלו יהיה שד מהסוג הירוד ביותר, שעיר, מטונף וגרגרן, עם הבל פה שיכול לקטול ממותה?
 
אנחת געגוע עמוקה בקעה מחזהו של יונתן. פזוזו, פזוזו, היכן אתה?! הוא נפרד מהשד באי החלב, שם העלה אותו על סירה קטנה יחד עם הנסיכה נינו וביקש ממנו לשמור עליה בדרכה הביתה, לממלכת בבל. הוא לא רצה שיצטרפו אליו במסעו אל התהום. הסיכון הזה היה שלו ועל אחריותו בלבד.
 
המחשבה על נינו דיכדכה אותו אף יותר. זה לא היה רעיון טוב, להתחיל לחשוב עליה בשעה כזו. הים עצמו כמו ניסה להציף אותו בזיכרונות. ערפל סמיך טיפס על דפנות התיבה כענן של לילה נוזלי. יונתן הרגיש כאילו מי האוקיינוס עצמם מידללים, והספינה כמו שקעה בתוכם. הוא נשם ערפל צונן ומלוח. זרועותיו צפו לצדו כצללים כהים. בתוך האפלה הלחה, האור היחיד שזרח מולו היה אור עיניה של נינו. כזו נפלאה היא היתה כשראה אותה בפעם האחרונה. יפה באופן בלתי הוגן! שֹערה החום היה רטוב ממי הים. הוא דבק לגופה והדגיש את עצמות לחייה הגבוהות, את גווה התמיר ואת תוויה הרכים. היא רעדה מקור, אבל עיניה הירוקות בערו והבזיקו ניצוצות זהובים. והיא אמרה לו דברים כל כך נחמדים…
 
יונתן חש שלחייו מתלהטות, ולרגע שמח על הערפל שהסתיר אותו. נינו אמרה שהיא דואגת לו. היא אמרה שהוא חשוב לה ובאה למענו עד לאי החלב שבקצה העולם. וכשעמד לצאת בדרכו לתהום אפילו אמרה לו שהיא – כן, הוא שמע זאת בוודאות, כלומר כמעט בטוח שבוודאות – אוהבת אותו. לחייו בערו. האם התכוונה לאהבה ממש? אולי רצתה רק לומר שהיא מחבבת אותו וחייבת לו טובה על כך שהציל את חייה?
 
יונתן התנער והרים את עיניו. משהו השתנה סביבו. הערפל נעלם והאוויר נהיה צלול כמראה ושחור כזפת. המים היו שקטים כאילו נרדמו, והתיבה העתיקה שטה חרש על פני הים הקר, כנזהרת שלא להעיר אותו משנתו. במרחק ראה קירות אבן שהעפילו לגובה בלתי נתפש. ממעל אפשר היה להבחין בקושי בתקרת אבן קמורה, גבוהה עד כדי כך שמתחתיה שטו עננים. אנחנו בתוך מערה! חשב בהתרגשות. אנחנו בבטן האדמה.

הגר ינאי

הגר ינאי היא סופרת ישראלית.

ינאי למדה לתואר ראשון בכתיבה יוצרת ותסריטאות בקמרה אובסקורה, ומחזיקה בתואר שני בספרות מאוניברסיטת בן-גוריון. עבדה כעיתונאית בחיים אחרים וכן במוסף הארץ. כמו כן עבדה במשך שנים כמבקרת ספרים בגלובס, וכמבקרת ספרים וקולנוע בערוץ השני. כיום היא עורכת ספרותית, מורה לכתיבה יוצרת, ומבקרת ספרים בגלי צה"ל ובערוץ הראשון.
זכתה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת 2008.
 
הלווייתן מבבל 3 - המסע אל לב התהום הגר ינאי
פרק 1: אל התהום
 
גלי הים שבין העולמות התנפצו על חרטומה של תיבת העץ עתיקת היומין. על סיפונה עמד נער שגופו רועד מפחד אך לבו פועם בתקווה. פניה של הספינה היו מוּעדות אל התהום שמתחת לפני האדמה, ויונתן ידע שהוא חייב לרדת עמה למעמקים, למקום האפל שממנו צומחים העולמות ולתוכו הם שבים וקורסים כמגדלים של בוץ. אני משוגע אם אני יורד לשם, חשב. שום אדם שפוי בדעתו לא יעשה דבר כזה מרצונו. אבל איזו ברירה יש לי? הלווייתן השחור שנועד להרוס את כל העולמות הוא הצל שלי. הוא נקרע ממני בלי ידיעתי ובניגוד לרצוני, ובכל זאת אני זה שחייב להשתלט עליו.
 
התיבה היטלטלה בפראות על הגלים שגונם כחול ענברי עמוק. 'הי, אתם שם, שימו לב להגה!' קרא לעבר רוחות הרפאים של השדים שהשיטו אותה. כלי השיט נוצר בראשית הימים, בימי המבול הראשון שנועד למחות את החיים מעל פני האדמה. איזו סגירת מעגל, חשב יונתן: כלי השיט שלי הוא התיבה שנוצרה כדי להציל את החיים כולם. הצד הזוהר־פחות של העניין היה מצבה של התיבה, שאפילו עכברוש היה מסרב לחיות על סיפונה מטעמי בטיחות. החריקות היו צורמות אוזניים. ליונתן היה נדמה שבין הגלים ניבטות אליו עיניהן של מפלצות ים מורעבות. רוחות הרפאים של השדים, מצדן, הבזיקו בעליזות.
 
'תרימו את מה שנשאר מהמפרש ההוא,' קרא יונתן לעבר הצלליות המרגיזות. 'אני עדיין בחיים ואני רוצה להישאר ככה. קדימה, קצת גאווה מקצועית!'
 
ההטפה נקטעה כשתורן עתיק אכול מלח ניתק לפתע ממקומו. טראח! התורן כמעט חבט בראשו. הוא ניתר הצדה בזריזות, והקורה נחתה על הסיפון השחור ופערה בו חור רקוב. הרפאים נפוצו לכל עבר בצהלה.
 
'מה יש לכם?!' קרא יונתן בכעס. 'אתם חושבים שזה משחק?'
 
הוא מעולם לא ביקש להיות מרקיד הצללים. הוא לא רצה להיות האדם שגורלם של עולמות מונח על כתפיו. אני לא רוצה שיעריצו אותי או שיפחדו מפני, חשב, ובטח לא שישנאו אותי. למה מישהו אחר לא יכול לעשות את זה במקומי? שלוש שנים קודם לכן היה יונתן ילד רגיל בכל המובנים. הוא היה שוכב על השטיח ומשחק שבץ־נא עם אלה, אחותו הגדולה. אביהם היה יושב על הספה, מצחו מקומט בריכוז, ופותר איזו בעיה מתמטית סבוכה. מבעד לדלת הפתוחה חדר אור זהוב של בין־ערביים כאשר אמם גזמה את הוורדים בגן ושרה לעצמה בשקט. יונתן היה אז רגוע ושמח. לא נועז ולא הרפתקן, אלא בטוח ומוגן. את כל הזהב בעולם הוא היה נותן כעת כדי לשוב אל הבית הישן ברחוב הרקפת ואל אחר הצהריים הנינוח והפשוט ההוא.
 
אבל מאז חייו התנפצו. יום אחד חדר גנב למעבדה של אביו עמנואל, פצע אותו אנושות וגזל את התרופה היקרה שפיתח. הוא ואלה עקבו אחרי הגנב לממלכת בבל, שם החלו הצרות האמתיות. האחשדרפנים רדפו אחריו וביקשו לפצח את נפשו כמו שמפצחים כספת. הם חיפשו בו סודות שהטרידו אותם. הוא היה נופל בידיהם כבר לפני זמן רב אילולא פגש את פזוזו. מי היה מאמין שהחבר הכי טוב שלו יהיה שד מהסוג הירוד ביותר, שעיר, מטונף וגרגרן, עם הבל פה שיכול לקטול ממותה?
 
אנחת געגוע עמוקה בקעה מחזהו של יונתן. פזוזו, פזוזו, היכן אתה?! הוא נפרד מהשד באי החלב, שם העלה אותו על סירה קטנה יחד עם הנסיכה נינו וביקש ממנו לשמור עליה בדרכה הביתה, לממלכת בבל. הוא לא רצה שיצטרפו אליו במסעו אל התהום. הסיכון הזה היה שלו ועל אחריותו בלבד.
 
המחשבה על נינו דיכדכה אותו אף יותר. זה לא היה רעיון טוב, להתחיל לחשוב עליה בשעה כזו. הים עצמו כמו ניסה להציף אותו בזיכרונות. ערפל סמיך טיפס על דפנות התיבה כענן של לילה נוזלי. יונתן הרגיש כאילו מי האוקיינוס עצמם מידללים, והספינה כמו שקעה בתוכם. הוא נשם ערפל צונן ומלוח. זרועותיו צפו לצדו כצללים כהים. בתוך האפלה הלחה, האור היחיד שזרח מולו היה אור עיניה של נינו. כזו נפלאה היא היתה כשראה אותה בפעם האחרונה. יפה באופן בלתי הוגן! שֹערה החום היה רטוב ממי הים. הוא דבק לגופה והדגיש את עצמות לחייה הגבוהות, את גווה התמיר ואת תוויה הרכים. היא רעדה מקור, אבל עיניה הירוקות בערו והבזיקו ניצוצות זהובים. והיא אמרה לו דברים כל כך נחמדים…
 
יונתן חש שלחייו מתלהטות, ולרגע שמח על הערפל שהסתיר אותו. נינו אמרה שהיא דואגת לו. היא אמרה שהוא חשוב לה ובאה למענו עד לאי החלב שבקצה העולם. וכשעמד לצאת בדרכו לתהום אפילו אמרה לו שהיא – כן, הוא שמע זאת בוודאות, כלומר כמעט בטוח שבוודאות – אוהבת אותו. לחייו בערו. האם התכוונה לאהבה ממש? אולי רצתה רק לומר שהיא מחבבת אותו וחייבת לו טובה על כך שהציל את חייה?
 
יונתן התנער והרים את עיניו. משהו השתנה סביבו. הערפל נעלם והאוויר נהיה צלול כמראה ושחור כזפת. המים היו שקטים כאילו נרדמו, והתיבה העתיקה שטה חרש על פני הים הקר, כנזהרת שלא להעיר אותו משנתו. במרחק ראה קירות אבן שהעפילו לגובה בלתי נתפש. ממעל אפשר היה להבחין בקושי בתקרת אבן קמורה, גבוהה עד כדי כך שמתחתיה שטו עננים. אנחנו בתוך מערה! חשב בהתרגשות. אנחנו בבטן האדמה.