אחת-עשרה שעות

לא, אומרת הבחורה, היא לא מוכנה להתחבר למוניטור. בתוכנית הלידה שלה כתוב ״לא״ לניטור במוניטור.

הצעירות האלה, עם תוכניות הלידה שלהן, חושבת פְרַנְקְלַיין בינה לבינה כאילו אפשר באמת לתכנן משהו שקשור בלידה. היא חושבת במושגים של בחורה צעירה, למרות שקראה בטופס הקבלה שלוֹר טננבאום בת שלושים ואחת - כלומר, מבוגרת ממנה בשנה. לבנה, ילידת מתישהו ביולי, עובדת במחלקת החינוך של עיריית ניו יורק. בפעם הראשונה הגתה פרנקליין את שמה של הבחורה באופן שגוי - היא קראה לה ״לורי״ והבחורה תיקנה אותה, אמרה שיש בשם רק הברה אחת. לוֹר. למה בחורה צעירה ולא אישה? היא הגיעה לכאן בגפה קצת אחרי תשע בבוקר, סוחבת תיק־צד שהטה את משקל גופה הגבוה לצד אחד. לא היה אתה שום גבר, לא אמא ולא חברה (אם כי היא עונדת טבעת על אצבע הטבעת בידה השמאלית: חישוק כסוף). לא היה אתה אף אחד, שזה עניין נדיר ביותר: אפילו לנרקומניות חסרות הבית יש לפעמים גבר או חברה שבאים אתן; אפילו לזונות יש חברות שמביאות אותן. אלא שלור טננבאום לא נראית כמו נרקומנית או זונה. היא לובשת בגדים נקיים, מכנסי טרנינג וחולצת כפתורים; הליכתה מרגע שהניחה את תיק־הצד הייתה יציבה, אפילו חיננית; ובדלפק הקבלה הציגה כרטיס ביטוח רפואי.

תוכנית הלידה, שהוצאה מתוך תיק־הצד העמוס, משתרעת על פני מספר עמודים. יש בה חלקים רבים, והסעיפים שבהם מופיעים זה אחר זה עם רווח של שורה. היא כוללת גם מעין הקדמה ארוכה. לור מגישה אותה לפרנקליין כשהיא פתוחה בעמוד 2, שם מופיע הסעיף הרלוונטי: אבקש לא להתחבר למוניטור. המוניטור יגביל אותה לאזור המיטה, והיא רוצה להיות חופשייה לנוע כרצונה.

״ובלי עירוי,״ מוסיפה לור טננבאום. גובהן של שתי הנשים זהה: האחת מלאה, מבנה גופה מלא ורך; השנייה רזה ומתוחה וגם היא בהיריון, אם כי הדבר אינו ניכר בה. היא גם לא מדברת על כך - זהו סוד השמור לה בלבד, אפוף חרדות.

טוב, תביני, מסבירה פרנקליין, בית החולים מחייב בדיקת מוניטור, הוא חשוף לתביעות אם לא עושים בדיקת מוניטור... אבל היא עושה הצגה ויוצאת מחדר הלידה כדי להתייעץ עם מרינה, האחות האחראית. מרינה חוזרת אתה ומתעקשת בנחרצות על קיום הבדיקה: עניינים משפטיים, כללים שקבעה המדינה וכו'.

״אבל ד״ר אֶלְסְפֶּת'־צַ'אנְג...״

ד״ר אלספת'־צ'אנג טעתה, אומרת מרינה. סביר להניח שמה שד״ר אלספת'־צ'אנג אמרה היה שלור לא חייבת להיות מחוברת למוניטור ברציפות. אבל היא חייבת להתחבר עכשיו, כי היא רק הגיעה, ובשעה הבאה לרבע שעה נוספת לפחות. זה החוק במדינה.

״אבל בלי עירוי,״ מסכימה פרנקליין אחרי שמרינה יוצאת, ועומדת בפיתוי - או פוסחת על האחריות? - לִמנות סיבות בזכות עירוי: במצב חירום יתבזבז זמן יקר על החדרת העירוי; אם לור תשנה את דעתה בהמשך (אולי היא תבקש אפידורל למרות שבעמוד 3 בתוכנית הלידה שלה כתוב: אבקש להימנע מזריקת אפידורל), התייבשות עלולה להקשות על החדרת עירוי. משהו בלור שעומדת מולה ומישירה אליה מבט, ידה על הבטן והיא רועדת בקומה זקופה (בשונה ממרבית היולדות, היא אינה מתכופפת מכאב וחרדה), משהו בה משתיק את פרנקליין. היא רואה שלור כבר יודעת את העובדות הללו, חקרה את כולן לפני שיצרה את המסמך רב־העמודים והסעיפים שלה.

חלפו רק עשרים דקות מאז שהגיעה, חושבת לור, וכבר הם מתנגדים לה, מונעים ממנה ומציקים לה. הם - האנשים האלה שרוצים רק ציוּת ושמירה על הסדר הרגיל, שרוצים שתעשי מה שהכי קל להם אבל שהוא לא בהכרח מה שהכי הגיוני וטבעי. הם מכריחים אותך לחתום על טפסים (אני מסכים/מה לוותר לחלוטין על שליטה ולפטור את כולם מאשמה) עוד לפני שהם מקצים לך חדר ומידה של פרטיות להתייחדות עם הכאב שלך. היא ידעה שמרגע שתעזוב את דירתה היא מפקידה את עצמה בידי זרים, אנשים שמטרותיהם אינן בהכרח זהות לשלה. אבל היא לא ציפתה שירפו את ידיה וינחיתו אותה כל כך מהר על קרקע המציאות הזאת. שתי האחיות, ממוצא קריבי עם שיער קלוע בצמות, ממלאות את תפקידי השוטרת הטובה והשוטרת הרעה. האחת (האחות האחראית) בוטה, בלתי מתפשרת; השנייה רכת־קול, חייכנית, מנסה לכבוש את לבה, לגרום לה להרגיש עייפה ומובסת. היא מסובבת את הטבעת שעל אצבעה. הטבעת לוחצת יותר ויותר בשבועות האחרונים. האחות האחראית הזעיפה פנים לעברה ואמרה שמן הראוי היה שלור תפנה למיון יולדות, כי היא לא נראית בשלב מתקדם במיוחד. אלא שד״ר אלספת'־צ'אנג, שהקשיבה ללור בטלפון, טלפנה למחלקה עוד לפני הגעתה והורתה לאשפז את לור. לכן עכשיו נותרת לור על עומדה, ממתינה שהאחות האחראית תמצה את קיטוריה.

״בואי נארגן אותך בנוח,״ אומרת פרנקליין, האחות רכת־הקול - יש לה מבטא של ילידת אחד האיים דוברי הצרפתית, האיטי או אולי גואדלופה. היא עוזרת לה להיכנס למיטת בית החולים. תליון צלב מיטלטל על השרשרת אשר לצווארה. ״יש לך מזל,״ אמרה ללור ברגע שסיימה את הליכי הרישום והקבלה. ״זה בוקר חלש מאוד במחלקה. אנחנו יכולים לתת לך את אחד החדרים הפרטיים - חדר 7. יש בו חלון גדול שמשקיף לשדרה השישית.״ על אדן החלון הרחב, בעומקו, ניצב עציץ ובו צמח היביסקוס. עלי הכותרת שלו לוהבים בעוז במרכז, ובשוליהם גוון ורוד עדין. איך לור מעדיפה למקם את המיטה - פונה לצד זה או זה? שואלת האחות. מורמת קצת או מונמכת? ״מונמכת,״ אומרת לור.

במונית בדרך לכאן שיחקה לור עם הטלפון, פתחה וסגרה את המכסה מעלה־מטה מעלה־מטה. היא לא התקשרה אל דיאנה או מרג'ורי, שהבטיחו לקחת אותה לבית החולים כשיגיע הזמן ולהישאר אתה במשך כל הלידה. התיק שלה היה ארוז כבר מזמן; מרגע שהחליטה לנסוע לבית החולים, לקח לה רק דקות ספורות להתארגן. היא פתחה בתנועה זריזה את מכסה הטלפון, חייגה ארבע ספרות ולחצה לסיום השיחה. המונית נסעה במהירות מופרזת ברחובות העיר, הרדיו ניגן בעוצמה מופרזת מין סוג של מוזיקה צורמנית. לור חייגה מספר אחר - המספר הישן שלה שהיה עכשיו של ג'וליה ואסא - למרות שידעה כי לא תשלים את החיוג. חום התפשט בחזהּ; אצבעה נעה ברצף המוכר. השעה הייתה מעט אחרי שמונה בבוקר. אסא, גדל־גוף ומרושל, ודאי עמד בחלל הצר של המטבח הפתוח משני קצותיו, אוכל בעמידה דגני בוקר; ג'וליה הייתה ודאי עדיין במיטה, מנסה לנער מעליה את לאוּת הבוקר. דמיינו לעצמכם: אסא מרים את השפופרת ושואל בסקרנות ובקולו העשיר, ״הלו?״ - מאפשר ללור להאמין שהוא מסוגל לשמוע בשתיקתה את הכאב המתפשט בגופה, ולנחש שהגיע הזמן.

היא לא רצתה שיבוא. אף פעם לא רצתה בכך. אבל המחשבה שהוא יתעורר נינוח ליומו בעוד שהיא תתפתל בקרוב מכאב במיטת בית חולים... שג'וליה תפהק ותתמתח ותחזור לנמנם...

דמיינו לעצמכם: ג'וליה מקשיבה מחדר השינה, חושדת, יודעת שהדבר שיזמה והניעה הגיע לנקודת הסיום בילד הזה.

יש מישהו שאני חייבת שתפגשי, היא אמרה ללור.

לור הפסיקה לחייג, בהתה אל מחוץ לחלון המונית ברחובות החולפים במהירות על פניה: אנשים ובידיהם עטויות הכפפות כוסות חד־פעמיות של קפה, אור בוקר עכור נשבר על סוככים בבנייני דירות. זרים ירוקים עם קישוטים אדומים תלויים בחזיתות של חנויות, אות לחג המתקרב. אמש אמרו ברדיו משהו על שלג. לור התחילה לחפש שוב את מספר הטלפון של דיאנה. אחר כך הפסיקה ורכנה לעבר הנהג - או ליתר דיוק החליקה את כל גופה הצדה על המושב ואז נטתה לכיוונו - ואמרה לו להאט, אחרת היא עוד תלד במונית. לרגע או שניים המונית אכן האטה ואז שבה והאיצה. המוזיקה צווחה וצווחה עד שלור אמרה בטון פסקני, ״תכבה את הרדיו הדפוק.״

למה שתתקשר לדיאנה ולמה שדיאנה או מרג'ורי יבואו? היא לא הכירה אף אחת מהן היטב. דיאנה שהייתה מורה בכיתה ג' ומרג'ורי שהייתה אחת מסייעות הגן עטו על לור כשהודיעה על ההיריון, בשלב מאוחר למדי - שבוע עשרים ואחד, כשכבר אי אפשר היה לטעות בסימנים החיצוניים - והיא הייתה צריכה לעשות סידורים לקראת חופשת הלידה שלה. תמיד הייתה ידידותית כלפי כל עמיתיה, אבל מעולם לא הייתה קרובה למישהו מהם. חייה סבבו במשך שנים סביב אסא וג'וליה. דיאנה ומרג'ורי: זעמן המשתולל בשמה, עצותיהן, כרוב הקֵייל שלהן, אוצר המילים שהשתמשו בו (״הרואי״, ״שורדת״). אחרי כל ביקור שלהן אצלה הייתה לור פוסעת הלוך ושוב בדירתה, רומסת בצעדים רוויי אשמה את התנשאותן ואת רחמיהן.

״את רוצה קצת מים?״ שואלת פרנקליין.

לור מנידה בראשה. בחורה צעירה, כן, בהחלט בחורה צעירה, חושבת לעצמה פרנקליין, אבל יש בה גם משהו מבוגר, משהו יגע. לא הלאות שפרנקליין רואה בדרך כלל, לא עייפות של אישה שלא ישנה כל הלילה והיא מעורערת ומבוהלת - גם אם זו לפעמים הלידה השנייה או השלישית שלה - אלא משהו עמוק יותר שחרות בפניה - בעור הצעיר שרק מתחיל להתקמט סביב העיניים והשפתיים. משהו ששורשיו בעבר רחוק. סיפור שלעולם לא אשמע במלואו, מהרהרת פרנקליין, גם אם היא תשתף אותי ברסיסים ממנו. כי לרשותנו עומדות רק כמה שעות, ומה שעומד בראש מעיינינו כאן היום הוא הגוף - מהם צרכיו, מה עליו לעשות בלית ברירה. האם לור תרצה שייגעו בה או לא, האם תרצה יחס חם וחומל או שתעדיף לקבל הוראות? האם תיתן לי לעזור לה או תסב את פניה ממני כמו שהיא עושה עכשיו? האם תסתגר ותפנה עורף כל הזמן?

הקו על צג המוניטור מתזז ומקפץ, מהרמקול בוקע לַאבּ־לַאבּ־לַאבּ במקצב מהיר - פעימות לבו של העובר. איך אחרי כל כך הרבה שנים זה עדיין מדהים את פרנקליין: המכשירים האלה שעומדים לרשותה, שקשובים להבדל בין חיים ומוות, שמודדים ובודקים, מטפטפים חומרים כימיים ומצילים שוב ושוב נשמות שיכלו בקלות להימלט מהגוף ולהתפזר בחלל. היא כבר ראתה את ההימלטויות וההתפזרויות הללו, לא כאן - לא באמריקה. כאן לא ראתה את זה אפילו פעם אחת (האחיות האחרות אומרות שהיא מביאה מזל; כל אחת מהן הייתה עדה לטרגדיות). אבל כן בהאיטי, מולדתה. שם ראתה תינוקות שנתקעו לרוחב ברחם אמם, תינוקות שמתו בעודם בועטים בדפנות הרחם במאמץ להשתחרר ולצאת, תינוקות שנולדו במצב של תת־תזונה קשה ללא כל סיכוי לשרוד. וגם אמהות שלעיתים קרובות מדי לקו בזיהום, דיממו למוות או לא שרדו לידה קשה בגלל מחלה. והיללות והיפחות שליוו את טקסי הקבורה שבאו אחר כך, המשפחות ששאלו מה עשו שעורר את חמתם של דנטו או פאפא גֶדֶה1, שהבטיחו לכַפר, להביא מתנות, להיות נאמנים ולעולם לא לאכזב שוב את הרוחות, את הלוֹאָה2.

(פרנקליין מקרבת את המוניטור אל היולדת ומגבירה את עוצמת הקול כדי שהיא תשמע. לַאבּ־לַאבּ־לַאבּ. הפטפוט המרגיע שמשמיע גם העובר שלה. שיר שפרנקליין משיבה לו בלבה בשיר משלה: הללויה. אלא שמצד לור לא נרשמת שום תגובה, שום חיוך. הבחורה מתעסקת בטבעת הכסף שעל אצבעה.)

לבו של העובר פועם כלבו של אצן; העובר הוא אצן, שפוף על אדן הזינוק, דרוך, משתוקק להתחיל במרוץ. לור כבר שמעה את הצלילים האלה פעמיים בעבר, אבל הפעם היא אינה מתרגשת. היא רק מבוהלת, חוששת לעובר שלבו מוטרף בתשוקה להגיח, לגמור כבר עם הדבר הזה, עם הלידה הזאת. בפעם הראשונה הצביעה ד״ר אלספת'־צ'אנג על הלב שנראה על צג מכשיר האולטרה סאונד במרפאתה, אבל לור לא הצליחה אז להבחין בלב. הצליל שהרופאה זיהתה כפעימות הלב נשמע באוזניה כרעש סטטי בלבד; לרגע תהתה אם הרופאה מתבדחת. ואז הרופאה הצביעה על נקודה בצג - ״הנה, את רואה? הנה״ - אבל ללור זה נראה כמו ערפילים. ״אני לא רואה,״ חזרה ואמרה. הרופאה שבה והצביעה במקל־המורה על הצג - ועדיין הכול נראה לה כעשן. אם אסא היה שם הוא היה רואה או שהיה משכנע את עצמו שראה. כי אסא הוא פשוט כזה. אם השמים מכוסים עננים אפורים־שחורים ואפשר לחוש בלחות המתגבשת לטיפות כבדות ובזרמי אוויר שנעים מעלה בפרצי רוח מאיימים, הוא יגיד שבקצה השמים יש פינה קטנה של שמש - וזה סימן שמזג האוויר עומד להשתפר.

אבל הוא כמובן לא היה שם. רק שבועות אחדים קודם לכן היא שילחה אותו מעליה, או ליתר דיוק - הרחיקה את עצמה ממנו, סירבה להישאר בדירה המשותפת שלהם שהכילה כל כך הרבה זיכרונות כוזבים. הרעיון שיש משהו חי ופועם בתוך הכתם המטושטש הזה, בתוך ענן העשן הזה, ערער אותה באחת. הילד הזה אמיתי, והיא קיבלה החלטה. אם כי עדיין לא היה מאוחר מדי לשנות את דעתה. היא הייתה בשבוע השביעי ועדיין יכלה לומר לרופאה שהיא רוצה לעשות הפלה. היא הייתה יכולה להודות שאסא לא באמת נמצא בנסיעת עבודה. אך משהו בתוכה נקשר, נארג והתארגן, והיא קיבלה מחדש את ההחלטה. היא הושיטה את ידה והניחה אותה על זרועה של ד״ר אלספת'־צ'אנג כדי לעצור את תנועת המקל־המורה.

״נו טוב,״ היא אמרה. ״אולי בפעם הבאה.״

״שלום, שלום,״ קורא בקול המתמחה שנכנס לחדר. פרנקליין מנמיכה את עוצמת הקול במוניטור; פעימות לבו של העובר נעלמות בשקט.

המתמחה, המזדהה כד״ר מרצ'נט, נראה בן גילה של לור. שערו הכהה הבוהק מוסט לאחור על ראשו, וזיפים מעטרים את לסתו ולחייו. גבר נאה, יותר מדי נאה מכדי להיות רופא, חושבת לור. בגלל שהוא כל כך נאה הוא לא נראה כשיר דיו. לור לא מבינה מדוע הרופא הזר והאנרגטי הזה הופיע בכלל בחדרה, ואז היא נזכרת בתפקידו של מתמחה - לבדוק אותך. הוא עומד בקצה המיטה המרוחק ממנה, סמוך לכפות רגליה, ומזווית זו הוא בוחן אותה לאורכה. מבטו חולף על גבעות שדיה ובטנה. לראשונה היא מודעת לעצמה, למראה שלה בכתונת בית החולים; היא מושכת ומסדרת אותה, מנסה להדק את סגירתה על החזה.

ד״ר מרצ'נט מציץ בגיליון היולדת שפרנקליין מגישה לו. ״אז את עובדת במחלקת החינוך, מה?״ הוא שואל. ״את קלינאית תקשורת? מה את אומרת,״ הוא משחיל את ידיו לתוך כפפות סטריליות.

״מתי היה הציר האחרון שלך?״ הוא שואל. פרנקליין עוזרת ללור להניח את רגליה על הרגליות.

לפני שיצאתי מהדירה שלי, היא מתחילה להגיד; היא חושבת שתנועת המונית הכניסה את העובר למין - ״אוקיי, תרפי,״ אומר הרופא. ״עכשיו -״ והוא מכניס לתוכה אצבעות. היא מרגישה כאב חזק ועמום, כאב שמציף את גרונה. היא מתרכזת בלא־לזוז ובנשימות, פנימה והחוצה - הוא באמת חייב להישאר בפנים כל כך הרבה זמן? - ובריבוע בצבע בז' בדמיונה, שהוא הדבר הכי קרוב לשומקום שהיא מסוגלת להעלות בדעתה. הרופא שולף את אצבעותיו ומנגב אותן במגבת בתנועה נמרצת.

״אז מה אמרת?״

לפני שיצאה מהדירה, היא שבה ואומרת, אסירת תודה על המטלית הלחה שפרנקליין מגישה לה. היא טופחת בה על מצחה, אפה וצווארה המיוזעים. היא יצאה מהבית לפני שמונה. מה השעה עכשיו?

״טיפה אחרי תשע,״ אומר לה הרופא.

״לפני שיצאתי היו לי צירים כל ארבע דקות.״ היא הייתה נחושה לא להגיע לבית החולים מוקדם מדי. הספרים הזהירו אותה, מדריכת הלידה הזהירה אותה; כולם אמרו שככל שאת מקדימה להגיע לבית החולים כך גובר הסיכוי שהרופאים ימליצו על זירוז או האטה, שיערכו כל מיני בדיקות ״ליתר ביטחון״, יחברו אותך למכשיר כזה או אחר; ככל שתקדימי יגבר הסיכוי שתגמרי עם ניתוח קיסרי או לפחות עם חתך חיץ. יש סטטיסטיקות שמוכיחות את כל זה. נסי לחכות עד שתגיעי לשישה או שבעה סנטימטרים, אמרה מדריכת הלידה שלה, אבל איך אפשר לדעת מתי זה קורה? את תגלי בעצמך, אמרה המדריכה. הצירים יופיעו כל ארבע עד חמש דקות והכאב משתנה. הוא נהייה יותר עמוק, יותר אינטנסיבי.

אז ככה: הכאבים שהעירו את לור בדירתה בשלוש לפנות בוקר היו חזקים דיים כדי לשלוח אותה על ארבע להיאחז בצינורות שמתחת לכיור חדר האמבטיה, למשוך אותם בכוח. את אמורה להירגע ולנשום, אבל לור גילתה חיש מהר שמשיכת הצינורות בעוצמה תוך שחרור קללות קולניות עושה לה הרבה יותר טוב. הכאבים היו בהחלט עזים, אבל האם הצליחה להמתין עד שיהפכו ״עמוקים״ דיים? בשש בבוקר היא טלפנה לעבודה והודיעה שצירי הלידה שלה החלו. בשבע וחצי יצרה קשר עם שירות ההודעות של ד״ר אלספת'־צ'אנג. כשהרופאה התקשרה אליה בחזרה כעבור רבע שעה, היא ביקשה מלור להישאר על הקו כשהגיע ציר ולאחריו אמרה לה - כן, הגיע הזמן לנסוע לבית החולים, אני אתקשר להודיע על בואך.

היא קיללה תחת הצינורות: בן זונה מניאק, חרא מזדיין...

״נראה שלקחת לך הפסקה קטנה,״ אומר הרופא. ״בכל מקרה, את בשלושה סנטימטר פתיחה. חמישים אחוז מחיקה, ספּינָה3 מינוס שתיים.״

שלושה סנטימטר? שלושה סנטימטר? הצינורות מתחת לכיור, ד״ר אלספת'־צ'אנג שמתקשרת להודיע על בואה, והיא בשלושה סנטימטר?

״אין לך עדיין ירידת מים, אז זה כנראה ייקח עוד זמן. אולי את רוצה לנסוע הביתה? את גרה רחוק?״

״כן,״ אומרת לור. בהחלט כן, היא גרה רחוק. היה עליה להתרחק כדי לעמוד בהוצאות שכר דירה לבדה, בלי שותפים, רק היא והתינוק שייוולד. היא לא מסוגלת לשאת את המחשבה שתעשה את כל הדרך חזרה לג'קסון־הייטס ואז תשוב הנה, וזה בלי להביא בחשבון את ההוצאה על שתי נסיעות נוספות במונית. ״כמו שאמרתי, הם היו כל ארבע דקות לפני שיצאתי מהבית. אולי כל שלוש.״

הרופא מתלבט לרגע. ״טוב.״ הוא מביט על פרנקליין, הם מחליפים הנהון - הבחורה לבד, היא בשבוע הארבעים, הבוקר לא עמוס. ״בואי נראה מה קורה בשעה־שעתיים הקרובות. אנחנו נטפל בך היטב,״ הוא מבטיח ללור. הוא ממתין לחיוך תשובה, אבל היא לא משתפת פעולה.

״את רוצה עוד מטלית לחה?״ שואלת פרנקליין אחרי שהרופא יוצא. לור שוב מכוסה זיעה קרה. לור מהנהנת. ״אל תייחסי יותר מדי חשיבות למספרים,״ אומרת לה האחות. ״את יכולה להיות בשלושה סנטימטר בלבד במשך שש שעות, ואז תוך ארבעים וחמש דקות לעבור משלושה לעשרה. אין לזה הרבה משמעות.״

״אז למה הם בודקים?״

פרנקליין מסירה את המטלית הקרירה. ״כולנו אוהבים למדוד דברים,״ היא אומרת. היא תתקשר לד״ר אלספת'־צ'אנג ותעדכן אותה. בינתיים מוטב שלור תנוח; המנוחה תועיל לה בהמשך.

בדיוק באותו הרגע מרגישה לור בציר שמגיע סוף סוף, מתחיל אי שם בגב ונע שכבה אחר שכבה למעמקי החלק הפנימי של אגן ירכיה, מקרין משם החוצה, נדחק ומתפשט כמבקש לפרוץ מתוך עורה. פרנקליין, שישבה ליד המיטה, קמה עכשיו על רגליה. אין זמן למקם את לור בתנוחה נוחה יותר. היא לכודה חסרת אונים, שרועה על גבה, לא מסוגלת להתמודד עם הכאב בלי עזרה. היא מרגישה שצוואר הרחם שלה דומה לגלעין של פרי - משמש או אפרסק - שמישהו מנסה לפצח בכוח כדי לשחרר מתוכו משהו חדש: עסיס או נבט ירוק. פניה מתעוותות והיא מושכת אליה את ברכיה ולוחצת כאילו היא כבר דוחפת את התינוק החוצה. אלא שזו טעות, כי הגלעין אינו מוכן להתבקע. הוא מתנגד לה, מרסס אותה בכאב. לור מתגלגלת מצד אל צד על המיטה וקוראת, ״אוי לא, אוי לא!״ היא שומעת את עצמה ומתביישת בקול הזה בגלל הפאניקה שבו. אבל: אוי לא! אוי לא! קורא קולה ושב וקורא אוי לא! עד שלבסוף היא מצליחה להורות לו להפסיק, להשתתק. היא רק מתנדנדת מצד אל צד בלסתות חשוקות בזמן שהכאב נחלש בהדרגה, זולג החוצה מגופה. דיאנה, היא חושבת. אמא. אמא! אלא שבפעם האחרונה שראתה את אמה היא הייתה לא יותר מפרצוף אפור וממלמל, מוטלת על מיטה שהועמדה בסלון. תקשיבי, את תקבלי כסף מהפוליסה ששילמתי עליה, תוכלי לעבור לגור במקום אחר אם תרצי, תמשיכי בחייך...

״זה היה חתיכת ציר ארוך,״ אומרת לה פרנקליין. ״ארבעים שניות.״

לור מסבה את פניה ממנה, כועסת על עצמה. ״לא הייתי... לא הייתי מוכנה.״ ״זה בסדר. יש כמה דברים שאנחנו יכולים לעשות כדי להקל עלייך בציר הבא. קודם כול, בואי נשנה את המנח שלך שלא תהיי על הגב.״

״אל תגידי לי לעשות את הנשימות,״ מזהירה לור. ״נמאס לי לשמוע על הנשימות.״

״אני לא אומרת מילה על שום נשימות.״

לור מסתובבת על צדה ומניחה לפרנקליין לסייע לה בעדינות לעבור למצב ישיבה. בשלב זה מבחינה פרקנליין בטבעת הלוחצת על אצבעה של לור.

״האצבע שלך,״ היא אומרת ומחווה בסנטרה לעבר ידה השמאלית של לור.

לור פורשת את היד לפניה - מה בקשר אליה?

״היא נפוחה. כדאי שיסירו לך את הטבעת. לאצבע לא מגיעה אספקת דם כמו שצריך.״

לור מושכת בכתפיה.

״יש להם כאן מכשיר שיכול לחתוך את הטבעת. אני אקרא למישהו.״

״לא,״ אומרת לור. למרות שהיא מדברת בשקט, נימת קולה פסקנית ונחרצת. רק לעיתים רחוקות שמעה פרנקליין ״לא״ כזה מפי אישה. היכן למדה לור לעמוד כך על שלה? מה גורם לה להאמין שה״לא״ שלה יכובד?

פרנקליין מושיטה יד אל ידה של לור שאינה מתנגדת. היא בוחנת את כף היד. בשר האצבע הרביעית נדחק מתחת לטבעת הרחבה כמו פלסטלינה שמתפרצת ממכל העולה על גדותיו. הטבעת, למרות ממדיה הנדיבים, נבלעת ביד הגדולה. מוטבעת בה דוגמת חריטה שנראית כמו סלסולים אבסטרקטיים של האות L, המשתלבים זה בזה. חלק האצבע שמעל הטבעת חיוור משאר האצבעות, חיוורון שנוטה לכחלחל. פרנקליין חייבת לומר ללור בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, בקול האחות המנוסה שלה, שחובה לחתוך את הטבעת ולהסירה - אם לא כן היא עלולה לאבד את האצבע. פרנקליין צריכה להשתמש במילה כמו נמק - מילה שגורמת לנשים צעירות להחוויר ולהקשיב. אבל לור פשוט תשוב ותאמר ״לא.״ פרנקליין מרגישה את זה. עם זאת יהיה זה לא מקצועי וחסר אחריות לא ללחוץ בנושא. האחריות שלה ברגע הזה היא לאצבע, לא ללור. כלומר, לגופה של לור ולא למחשבות שלה - יהיו אשר יהיו - שגורמות לה להזעיף פנים ולסרב בהחלטיות שכזו.

״כן,״ אומרת פרנקליין. ״את תאבדי את האצבע.״

הבחורה צוחקת. צחוק פתאומי, מלא עליצות. פרנקליין רואה שפני הבחורה יכולים להיות יפים בהבעה הנכונה. עד עכשיו היו אלה פני־ירח חיוורים נטולי כל ייחוד. אישונים חומים בהירים ושיער באורך הכתף, בגוון חום לא ברור. פנים שלא מתעכבים עליהן בתוך קהל, שהמבט מרפרף וחולף עליהן ברכבת התחתית. לא כמו פניה של פרנקליין עצמה (למה להכחיש?), שהן מוארכות ומפוסלות, עם עיניים גדולות ומשוקעות וצוואר אלגנטי של כוכבת קולנוע - כמו שאומר ברנרד. הבחורה צוחקת ופרנקליין רואה שיש בה גם אישיות נאה, עדינה ורכה יותר, שעומדת בסתירה לאנרגיה הכבדה והקדורנית שלה. אך זו אישיות חבויה, זהירה וחשדנית.

״אני לא הולכת לאבד אצבע,״ אומרת לור בעליצות.

״את עלולה. כן, את עלולה.״

״לא, אני לא.״

שהבחורה תצחק לה. אבל אם בסוף יקרה משהו זו תהיה אשמתה של פרנקליין. היא אומרת בנוקשות, ״נבדוק אותה מאוחר יותר כדי לוודא שהמצב לא מחמיר. תראי, אם את רוצה אפשר לנתק אותך עכשיו מהמוניטור.״

״זה שוב מגיע,״ אומרת לור ברגע שפרנקליין מסיימת להסיר את רצועת המוניטור ומניחה אותה ליד צג המכשיר. ״אני רוצה לעבור לעמידת שש.״

פרנקליין מטה את לור קדימה כאילו הייתה מין סוס־נדנדה. היא עוזרת לה לחלץ את רגליה מתחתיה.

״תודה,״ מתנשמת הבחורה. אז היא לפחות מנומסת.

הפעם היא אינה צועקת כשהציר מתגבר, אבל פניה מתוחות ועגומות. כשהיא נלחמת לדכא את הזעקות היא גם נלחמת בגופה, ופרנקליין מרגישה ויודעת שהשרירים הפנימיים לוחצים על ראש העובר היורד והופכים את רגע הסבל הארוך לחסר תועלת. היא אינה נוגעת בבחורה; כשם שהיא מרגישה את התכווצות השרירים, כך היא מרגישה שהבחורה אינה רוצה שייגעו בה. כמה שהיא נחושה, וכל כך נוקשה. כמה חוסר טעם יש בלהילחם בגוף ובכאב שהוא משגר כדי למתוח ולהרחיב את עצמו על מנת ליצור חיים חדשים. כמה מיותר להילחם בדרישתו לזוז אחורה ולפנות מקום. פַּני מקום! אין טעם להילחם בזה. אולם כמעט כולן נלחמות, זועקות, צורחות, מתפללות, מתחננות שפרנקליין תפסיק את זה, תעצור את כוחות החיים המתהווים. היא יודעת את זה מאז שהייתה ילדה. היא הייתה בקושי בת שש; בכל פעם שהייתה לידה בכפר שלה היא הייתה רצה למקום כדי להיות נוכחת. לפעמים היה עליה לעבור בריצה מרחק של יותר מקילומטר וחצי. היא הייתה כמעט מתעלפת מהתרגשות וציפייה: האם האישה תדמם הרבה? תקדח מחום? האם תזעק בקול או רק תייבב חלושות? האם היא תחייה? האם התינוק יחיה? היא הייתה חייבת לראות מה עומד לקרות. האנחות העמוקות של האישה הכורעת; האופן שבו התקבצו סביבה אחיותיה, דודותיה ודודניותיה כשהן אוחזות בזרועותיה ומייצבות את ירכיה, נוטפות זיעה כולן; השפתיים המבוקעות מיובש והזמזום החרישי של שירים; זה היה כמו תחרויות הריצה אשר בהן השתתפו לפעמים הנערים הבוגרים והגברים הצעירים, המאמץ שבו דחפו את גופם עד הקצה, הכאב, התשישות, התהילה שבסיום. אלא שכאן זה היה עוד יותר טוב, כי זה היה אלים יותר: הראש שהופיע לבסוף, דם שזור בשיער דליל, הדחיפה האחרונה והגניחה האחרונה, האישה משוחררת לבסוף, מלמולים, יבבות, התינוק מתערסל בידי האחיות והדודות והדודניות.

איש לא מנע ממנה להתבונן. היא ראתה הכול. איכשהו כולם ידעו שאין לגרשהּ מסף הדלת. היא למדה להביא עלי תה ולעסות את הקרקפת של האישה בשלבים המוקדמים של צירי הלידה. הם כינו אותה ״טי מטרונה״, המיילדת הקטנה. במשך הזמן היא קלטה את הצעדים המעשיים: מתי יש לאלץ את האישה להתהלך, מתי צריך לאלץ אותה לשתות ומתי חובה להמתין. כשהייתה בת אחת־עשרה או שתים־עשרה כבר ידעה לבצע היפוך של עובר במנח עכוז, להניח רטיות של עשבי מרפא לעצירת דימום כבד, לגרום לאישה לפלוט מתוכה תינוק שמת ברחם. בני הכפר אמרו שהיא ניחנה במתת־אל, שהיא מה שקראו ״פּוֹן״, או גשר, אחת שמסוגלת להעביר בבטחה חיים משם לכאן, מהרחם אל העולם. היו כמובן מקרים בהם מתו תינוקות. וגם האימהות. אבל בדרך כלל עמדה אֶרְזוּלי מַפִּיאַנְג - הרוח המגנה על עוברים ותינוקות שזה עתה נולדו - לצדה של פרנקליין כשנכחה בלידה, והגנה על היולדת. באותם ימים כאבם של אחרים לא נגע בה, לא היה קשור אליה; זה קרה רק אחרי שנולד התינוק שלה. רק אז.

הציר הסתיים והבחורה, לור, נשכבת על צדה כשאומללות חמה קורנת מעורה. ״חשבתי שאהיה יותר טובה בזה,״ היא אומרת.

פרנקליין מקרבת אליה כיסא. ״תרשי לי לשאול. את יודעת לצעוק, נכון?״

הבחורה שותקת.

״זה מה שעושים. את צודקת, את יכולה לשכוח את כל השטויות של לנשום עמוק. אף אחת לא מסוגלת לנשום תוך כדי הכאב הזה. כשהציר הבא יגיע, אני רוצה שתיקחי נשימה אחת גדולה ואז תצעקי, אבל לאט מאוד, את מבינה? לא מהפה אלא מהחלק האחורי של הגרון, מעומק הגרון.״ פרנקליין מדגימה, מרעימה את קולה בגניחה שקטה. ״אבל יותר בקול. את צועקת בהילוך איטי, מאריכה את הצעקה עד כמה שאת יכולה. בסדר? נתאמן כשתהיי מוכנה.״

״אני מוכנה עכשיו.״

״טוב.״

״תעזרי לי לקום על הידיים והברכיים.״

״עכשיו,״ אומרת פרנקליין כשלור ערוכה במקום. ״תכניסי הרבה אוויר - פנימה, לתוך הבטן - ותצעקי אותו החוצה. לאט־לאט.״

״אההההההה.״

אני יכולה לגרום לבחורה הזאת להיפתח, חושבת פרנקליין. היא תיפתח. ״לא רע, אבל את יכולה לעשות את זה יותר טוב.״

״אאאההההההההחחחחח.״

״אל תסגרי את הגרון.״

״אאאהההההההההההההההההההההאאאאא.״

״זה יותר טוב. זה יותר טוב. תעשי את זה כשיגיע הציר הבא.״

״תעזרי לי לחזור לשכב,״ אומרת לור. היא נחה ואז מתעוררת בבהלה. היא יודעת שלא ישנה יותר מדקה. פרנקליין עדיין לצדה בדיוק כמו קודם, והיא זוכרת את המחשבה - או יותר נכון את התמונה שהייתה לה בראש ממש לפני ששקעה. היא חייגה בטלפון במונית, ניסתה ללחוץ באצבעות נפוחות על המקשים הקטנים. ואז היא שקעה. ובאותו רגע קצר שבו נעלמה למקום אחר, היא נכנסה לדירה שמעולם לא הייתה בה, שבה הגישה לה אישה עם שיער לבן כשלג טס ועליו עוגות קטנות יפהפיות. הטס הכסוף הבהיק ונצץ. לור התלבטה איזו עוגה לקחת ראשונה - כולן היו מזמינות כל כך - ועוד בטרם הספיקה לסגור את אצבעותיה סביב אחת מהן מישהו צווח בקול רם כאילו ביקש לגרש אותה משם.

היא שומעת את זה עכשיו שוב - את הצרחה. זה הרעש שהעיר אותה. זו מישהי בהמשך המסדרון, ולור מאשימה אותה בגזילת טס העוגות. היה נפלא להיות שם, בחדר המסודר והמהודר, ולנסות לבחור משהו מתוק. אם כי עכשיו כשהיא ערה, המחשבה על אוכל אינה נעימה לה כלל וכלל. בדירה היה משהו מדירת הוריו של אסא, מהספרייה המסודרת להפליא של הלן פוֹקס. האישה שוב צווחת. בקורס ההכנה ללידה צפו לור ועמיתיה בסרטים שבהם נראו נשים שלא צרחו ולא נכנסו לפאניקה. הן התמודדו עם כאבן בהעוויות פנים אתלטיות. היא הגיעה בכל יום רביעי בשש וחצי בערב לאולם הגדול שמעל מכון הכושר העירוני, עצבנית, עייפה מיום שלם של מאמצים לשדל תלמידי כיתות ב' ו־ג' להרים סוכריות אם־אנד־אם על ידי שאיפה בקשיות. ירכיה צבטו בכאב עם כל צעד שעשתה מתחנת הרכבת התחתית אל האולם. לפעמים פילח אותה כאב חד ששוגר מירך אחת למעלה, ומעוצמת הכאב נאלצה לעצור על עומדה. אנשים נתקלו בה וקיללו. התחושה הייתה כאילו הירך מתנתקת מהרגל, כאילו היא עומדת להתפרק מהמפרק בזווית משונה, כאילו הייתה בובה־על־חוט. צביטות הכאב הללו, ההבזקים החותכים, הופיעו סמוך לחודש השביעי. כל מיני דברים התרחשו בחודש השביעי. אוכל חריף עורר בה בחילה שנמשכה ימים. היא לא יכלה לסבול חלב. היא סבלה מגזים ומשיהוקים.

היא ידעה שבין המשתתפות בקורס ההכנה ללידה יש עוד נשים שמגיעות הישר מהעבודה, מבלי שעשו הפסקה לארוחת ערב; הן הגיעו במקטורני היריון ונעלי עקב שלחצו על רגליים נפוחות; ולמרות זאת, למרות שלה עצמה היה זמן לחזור הביתה מבית־הספר הציבורי מס' 30 שבו עבדה, לשתות מעט תה ולאכול ארוחה קלה, היא הגיעה עצבנית בכל יום רביעי ולא הצליחה לגרום לעצמה לחבב את הקורס. המדריכה השמנמנה, אם לילדים בוגרים שעזבו זה מכבר את הבית, הייתה אישה חביבה ומלאה כוונות טובות, אבל כל מילה שהוציאה מפיה עצבנה את לור. למה? למה היא לא סובלת את בטסי המדריכה, את מליסה וג'ון מרחוב 74 או את קתרין ופיטר מסאמיט, ניו ג'רזי? האם זה בגלל שהם כולם נראים מלאים בכסף, כפי שהייתה מגדירה אמה? מדוע הגיבה לור בחיוך מתנשא לתוכניתן של ג'יין וססילי לקיים את לידת התינוק של ססילי בחדר האמבטיה שבביתן, שעוצב על פי כללי הפנג־שווי? לזמן קצר (בהשפעת דיאנה) גם היא השתעשעה ברעיון של לידה באמבטיה. אולי זה היה העניין - הנשים האחרות האלה, הזוגות האלה, עדיין האמינו במה שראו בדמיונם ונהנו לבנות במחשבותיהם את בתיהם המושלמים, לתכנן את הלידות המושלמות שלהם. זאת בעוד שהיא - האישה היחידה ללא בן/בת זוג - נאלצה תמיד לבצע את התרגילים עם המדריכה והיוותה הוכחה חיה לכך שדברים לא תמיד מסתדרים כפי שתוכננו. בטסי עיסתה את גבה של לור והצביעה על קבוצות השרירים אשר עליהם התבקשו ג'ון ופיטר וג'יין ללחוץ במהלך הצירים כדי לשחרר מתח. היא אחזה בידה של לור כדי להדגים את חשיבותו של מגע אוהב.

כשחזרה הביתה מהשיעור הייתה מוצאת במשיבון עוד הודעה מאסא. לור סבורה שמרג'ורי הייתה זו שיצרה אתו קשר. פעמים אחדות שאלה אותה מרג'ורי, בעצבנות מסוימת, אם דיברה עם אסא והאם אינה חושבת שזכותו לדעת על התינוק בלי קשר למה שקרה ביניהם. והאם לא ייתכן שאם ייווצר ביניהם קשר, הוא עשוי, את יודעת, לעזור כלכלית?

דיאנה במקרה שמעה ונזפה קשות במרג'ורי. אסא שכב עם החברה הכי טובה של לור, הזכירה לה. ולור אינה זקוקה לעזרתו של איזה נבלה: יש לה עבודה טובה עם תנאים סוציאליים טובים, היא תסתדר בעצמה. דיאנה סמכה מאוד על לור והייתה נדיבה מאוד בהערכת יכולותיה הפיננסיות.

האישה הצורחת השתתקה. אולי היא בסדר. אולי התינוק כבר יצא והכול נגמר מבחינתה. אולי נתנו לה זריקה שהעלימה את הכאב.

״את רוצה קצת מים?״ שואלת פרנקליין.

״כן, בבקשה.״

פרנקליין מביאה מהכיור כוס חד־פעמית מלאה במים, וכשלור מסיימת לשתות הכול היא מציעה לה עוד. אחרי שהיא שותה שלוש כוסות מים, לור צונחת מאוששת במיטה; העורקים והגידים שלה נזקקו להשקיה. היא נאנחת. לא כל כך נורא לשכב כאן ולהמתין בין הכאבים ולחלום בהקיץ. היא אוהבת את השקט, אוהבת את פרנקליין שמשמרת אותו. קרן שמש חודרת מבעד לחלון הגדול, מציירת פס של אור על כתונת בית החולים הכחולה שלגופה, מחממת את פניה. בקרוב היא תשב בכיסא הנדנדה שעליו שילמה מקדמה ב״בייביז־אר־אס״ (היא סירבה לקחת אותו אתה הביתה, לא קישטה במדבקות־קיר את הסלון ולא הרכיבה את מיטת התינוק: אסור לשחק עם המזל) - בקרוב היא תשב בו לאורה של קרן שמש חורפית בדיוק כזאת, קרן בודדה שתחמם את התינוק ואת השד ממנו יינק, והם יתנדנדו ויתנדנדו באלומה של זמן שייעצר רק בשבילם. כשהתינוק יישן תבשל לור דברים ירוקים בסיר גדול ותשקה את העציצים: את הגרניום והקוֹלאוּס, ולזכר אמה - את החבצלות הוורודות שבפקעותיהן טיפלה כל החורף. אמה עמלה בסבלנות וטיפחה את החבצלות שלה שאת פקעותיהן שתלה בחצר הסלעית הקטנה של ביתן בהוֹבְּס קוֹרְנֶרְס. החבצלות היו חביבותיה, אבל היו שם גם חרציות ושלהבים, צבעונים וורדים. בלילות היו השתיינים לאור־ירח משליכים בקבוקים ריקים אל המדשאה שלהן.

אחר כך אמה חלתה. מיאלומה נפוצה. אביה של לור נעלם הרבה לפני כן: זיכרונות מטושטשים של גבר בסוודר בצבע קרם עם טלאי־עור במרפקים. כילדה אהבה לור להעביר את אצבעותיה ממרקם העור החלק לחספוס הצמר בסריג, להצטמרר מהבדלי התחושה. בעליו של הבגד הזה נעלם כשהייתה בת ארבע. שלושתם התגוררו פעם בדירה קטנה בגריניץ' וילג' - מקום שלור בכלל אינה זוכרת. אמה טענה שהוא היה סטודנט למשפטים. היא לא סיפרה היכן או באילו נסיבות הם נפגשו; למען האמת, היא הזכירה אותו רק לעיתים נדירות ובנימה שהדפה מראש שאלות. כנראה שהוריו היהודים לא קיבלו אותה בעין יפה, כיוון שהייתה קתולית ובוגרת עשר שנות לימוד בלבד. כשהנישואים - שמעולם לא היו יציבים - התפרקו, עברו לור ואמה לגור עם הדודה ג'נין בלוֹקְפּוֹרט, ניו יורק. לור זוכרת את המריבות בין שתי האחיות, את הדודה ג'נין צועקת ואת אמה לוחשת בזעם בתגובה, את המְלַאים הנסתרים הנפרדים של סכו״ם וכוסות, את הדמעות של אמה בלילה, בחדר שחלקו ואשר בגללו גם בגיל ארבע ידעה שהדודה ג'נין נוטרת להן טינה (זה היה חדרו של בנה, סם, שנאלץ בגללן לחלוק חדר עם אחיו הגדול). בשלב כלשהו לפני תחילת לימודיה בבית־הספר היסודי הן עברו לעיירה הובס קורנרס, המרוחקת כשישים קילומטר מלוקפורט. מאז לא הייתה עוד ללור דודה. היו סבא וסבתא - לור זוכרת ביקורים מזדמנים ושני אנשים זקנים שעישנו בשרשרת - אך בהמשך גם הם איכשהו נעלמו. שנים אחדות אחר כך עוד המשיכו להגיע מהם מתנות חג־מולד: מתנות שנשברו בקלות או שנועדו כאילו לילדה צעירה ממנה.

כיתה י״א בתיכון: היא חוזרת הביתה ומוצאת את אמה שרועה על הספה אחרי שחזרה מוקדם מהעבודה, כל כך עייפה שאינה מסוגלת להרים את השלט כדי לכבות תוכנית טלוויזיה שבה מתווכחים שני גברים בגיל העמידה על מרכז אירופה. עיניה הסתתרו מאחורי דוק עכור, חולני. ימים של היעדרות מהעבודה, לור מתחננת בטלפון באוזני הבוס הוותיק של אמה שלא יפטר אותה, מבטיחה שהן מתייעצות עם רופאים, שנערכות בדיקות, שעושים הכול כדי לברר מה הבעיה. כיתה י״ב: היא מסיעה את אמה לטיפולי כימותרפיה, מנסה לבשל מאכלים שאמה תצליח לאכול, מטפלת בניירת שתסדיר לה קצבת נכות. אמה מתעקשת שלור תירשם למכללה, ולור מסרבת. אחר כך חזרה אמה לעבודה במוקד שיגור המוניות, ולור החלה את לימודיה במכללת סטַייוֶוסֶנְט המרוחקת עשרים וחמישה קילומטר מהבית. ואז המחלה חזרה והיו שוב עוד כימותרפיה, עוד טיפולים, עוד כאבים, עוד ביורוקרטיה. לור עמדה במטלות הלימודיות שלה והצליחה להמשיך בלימודים, אבל מעולם לא מצאה את הזמן לרכוש לעצמה חברים עד שבסופו של דבר נדמה היה שאיבדה כליל את הכישורים הדרושים לכך. ארבע שנות המחלה של אמה התכווצו סביבה ושינו את צורתה לאישה צעירה מנותקת וזהירה, אישיות שחיה לגמרי בהווה, מעכשיו לעכשיו, מישהי שאינה מאמינה ביום שאחרי מחר. ואז השתפר מאוד מצבה של אמה, אבל לור נשארה קרובה, בלב משוחרר, חוששת להיסחף ולהתרחק על כנפי סיפור אהבה או דחף שאפתני - כי מה יהיה אם?

הנה זה שוב מגיע. הכאב מאותת מרחוק, מתחיל ללחוץ עליה. לור מתאמצת לעמוד על ידיה וברכיה, כשפרנקליין מייצבת מעליה את משקלה הכבד. ״עכשיו תצעקי,״ אומרת פרנקליין. לור נושמת עמוק ופותחת את פיה בעיגול גדול כדי לאפשר לקולה פתח יציאה גדול ככל האפשר. השאיפה, העיגול, מעלים בדעתה מילים, והמילים הן לך תזדיין. מי יזדיין? זה לא משנה. היא שואפת אוויר עמוק לתוך הבטן, מעגלת את פיה, והתודעה מסכימה: לך תזדיין. היא משגרת מפיה גניחה גדולה, שהולכת וגוברת ככל שהכאב מתגבר. כשנגמרת לה הגניחה היא שואפת שוב ומוציאה מתוכה קול חדש, חזק מקודמו. לך תזדיין, אתה ואתה ואתה. לך תזדיין, שיזדיינו כולם. תזדיינו כולכם, לכו תזדיינו, כל מיליוני הבני זונות העלובים. הקול שהיא משמיעה כה חזק שהוא סותם את אוזניה. הגניחה והכאב מתקדמים זה לצד זה כמו מתחרים צמודים זה לזה במרוץ, שניהם עקשנים. אבל לבסוף הכאב מתחיל להרפות, ולור מנמיכה במעט גם את עוצמת הגניחה: הספרינט מואט לקצב ג'וגינג, לטפיפה, להליכה, ואז הקול והכאב עוצרים שניהם.

חולף רגע. ועוד אחד. לור מרימה את ראשה. פרנקליין זזה הצדה ובוחנת את לור בחיוך שניכרת בו הערכה. עיניהן נפגשות. פרנקליין פורצת בצחוק לבבי, וגם לור צוחקת.

 

רצועת המוניטור מחוברת ומוסרת, מחוברת ומוסרת. השעה כבר אחרי שתים־עשרה בצהריים. פרנקליין מבלה זמן בחדרים אחרים ויוצאת להפסקת צהריים. היא אוכלת שאריות של תבשיל חזיר שברנרד הכין אמש. הוא אינו גבר שמתנזר מהמטבח. בערבים הוא חוזר הביתה לפניה, ואוהב שהבית מדיף ניחוחות תבשילי בשר וירקות כשהיא מגיעה.

פרנקליין מנקרת במזונה. בכל נגיסה היא מרגישה טעם של שמן שהתחמצן, למרות שהיא יודעת שהכול בביתם טרי. זו כימיית הגוף שלה שהשתנתה. הגיע הזמן לספר לברנרד על התינוק. הבחורה הזאת בחדר 7, כל כך בודדה, וכל כך זהירה. היא מהווה מעין אזהרה. אסור שפרנקליין תהיה כמוה, סגורה מדי בתוך עצמה, מפוחדת וגאה מכדי לשתף בכאב שלה. היא יודעת שיש בה צד שנמשך אל הכיוון הזה, אל הגאווה הזאת, אל הלבד הזה. בהתחלה אמרה לעצמה שתספר לברנרד בסוף הטרימסטר הראשון, כשיחלפו הסכנות הראשונות; אחר כך רצתה עוד שבוע אחד בשביל להיות בטוחה; ועכשיו חלפו כבר שבועיים נוספים. זו טעות להשאיר את ברנרד מחוץ לתמונה. אבל זה כל כך נורא לדבר, כי הסכנות הגדולות ביותר יגיעו בשבועות המאוחרים יותר: ירידה מוקדמת מדי של מים, צירים שיופיעו לפני הזמן, מום שיוביל למוות ברחם. אם תספר לברנרד על הילד ואז תאבד אותו שוב, היא תרגיש כמי שגזלה ממנו בשנית את החיים שהיו אמורים להיות לו להיות אִתה, שיכולים להיות לו עם מישהי אחרת. האם הוא מתחרט לפעמים - ברגע של הפוגה במשרד או בשיחת טלפון עם אמו - על כך שניגש לצעירה הרזונת והמבוהלת בת השמונה־עשרה, שעמדה על מדרגות קתדרלת פורט־או־פרינס, וחצץ בינה לבין סוף אחר לגמרי לסיפור שלה?

אולי רק עוד שבוע?

היא סוגרת את השאריות - כלומר, חלק גדול מארוחתה - במכל שעליו רשום שמה, ומחזירה אותו למקרר האחיות. חוט של מנגינה מסתלסל בראשה. היא תרה אחר מקורו ומוצאת אותו. משהו שאחת האחייניות של ברנרד שרה חרש בסוף השבוע שעבר, כשהוא ופרנקליין ביקרו אצל אחותו הגדולה. קרן בת החמש, רצינית וביישנית, התרחקה מהאחרים והלכה לשחק עם בובה. הילדים הקטנים בדרך כלל שרו ג'ינגלים של פרסומות, והגדולים - מה ששודר באם.טי.וי. קרן שרה מנגינה עם מקצב וסגנון של הקריביים. זה לא היה שיר חדש אלא משהו ישן יותר שלא נכתב בידי יוצר יחיד. מי שר לה את זה? איפה שמעה את זה? שלושת אחיה ואחיותיה הגדולים של קרן השתוללו בחדרים הקטנים. אמם חבטה בהם בחיבה כשחלפו על פניה. פרנקליין עמדה נטועה במקומה, מופתעת לגמרי. זו הייתה מנגינה שמעולם לא שמעה, ובכל זאת הייתה משוכנעת שהיא מכירה אותה.

היא תשמח להפתעה בדמות ילדים, לאופן שבו הם מחזירים לך פיסות מהעולם החיצון - מהעבר, מההווה ומהעתיד - כמו גם לדרך שבה הם נמצאים תמיד במקום שבו את לא ממש יכולה לפגוש אותם.

היא מנגבת במפית את השולחן ומציצה בשעונה. נותרו חמש־עשרה דקות להפסקת הצהריים שלה, אך היא מחליטה לחזור ישר לחדר של לור. היא חוששת להשאיר את הבחורה מחוץ לטווח השגחתה זמן רב מדי.

מרינה תופסת אותה בדרכה חזרה, מאותתת לה שתיגש אליה. ״התוכנה שוב זורקת אותי החוצה. אני נשבעת לך, פרנקליין...״

פרנקליין מביטה בצג ובמקלדת ומקישה על כמה מקשים. שום דבר לא קורה, ולכן היא נכנסת ל״מערכות״ ומשחקת קצת עם האפשרויות. בחודש שעבר הפעיל בית החולים מערכת מחשוב חדשה שיש בה עדיין הרבה תקלות. פרנקליין אינה מתמצאת במחשבים הרבה יותר מהאחיות האחרות, אבל היא פחות חוששת מהן מעשיית טעות. חלק מעמיתותיה חוששות שאם יקישו סדרת מקשים שגויה, הן עלולות להפיל את המערכת כולה או למחוק שבוע שלם של תורים שנקבעו.

בתוך דקות אחדות מחזירה פרנקליין את מרינה לדף שהייתה זקוקה לו. זהו טופס בקשה למאזני שקילה משודרגים ליילודים.

״אני לא יודעת איך את עושה את זה,״ אומרת מרינה בטינה מסוימת.

״אני אומרת לך כל פעם, את לא צריכה להבין את זה. פשוט תשחקי עם זה. תמיד יש דרך לבטל את מה שעשית.״

האחות בחדר 7 מניחה את המגזין שקראה ומדווחת טרם צאתה מהחדר שחלפו שתים־עשרה דקות מאז הציר האחרון של לור. לור שוכבת במיטתה בשתיקה חסרת מנוחה. היא משנה תנוחה במאמץ רב וכעבור דקות אחדות משנה שוב תנוחה. היא נושמת בכבדות. היא אומרת שהלוואי שהעניינים היו מתקדמים כבר.

״כן, כן,״ אומרת פרנקליין בטון מרגיע. מה עוד היא יכולה לומר? כבר מזמן למדה לא להבטיח דבר לאישה שיש לה צירי לידה. צירים מהירים מאטים לפעמים את קצבם ואילו האיטיים צוברים תאוצה ונעשים מהירים. הכול יכול לקרות, ולעיתים קרובות אף קורה. נשים שמצהירות שלעולם לא יסכימו לקבל זריקת אפידורל מתחננות לקבל אותה, מתחננות להרדמה מלאה. תינוקות שחבל הטבור נכרך סביבם סובלים ממחסור בחמצן למשך זמן קצת יותר מדי ארוך. כתמי לידה מכסים ומשחיתים פני תינוק. תינוקות נולדים עם אצבעות ידיים או רגליים חסרות. צירים נמשכים לפעמים חמישים שעות. אם לוקה בהתקף לב תוך כדי לחיצה (נכון, זאת הספציפית שהייתה בת שלושים ושתיים סבלה מעודף משקל רציני, אבל מעבר לכך נראתה בריאה וחזקה ומלאת אנרגיה ועם צחוק נדיב; הצילו אותה, אבל במשך רגעים ארוכים היה המצב גבולי). והיה כמובן התינוק של פרנקליין, בן שלושה ימים (לעולם לא יהיה בן יותר משלושה ימים), שלא בכה אפילו פעם אחת ורק הניף פעמים אחדות חצי אגרוף תשוש לחבוט בשמים.

״כן, כן.״ ביטוי כל כך חלש. לרגע היא מרגישה מדקרת בושה. כן, כן, ולא, לא. אלה היו שני המשפטים היחידים שהצליחה לומר כשרק הגיעה לארצות הברית. אני מסכימה, אני לא מסכימה, מקובל עלי, אני דוחה את הדברים. שתי עמדות יסוד כשכל השאר מוסר, מקולף. אותם שבועות ראשונים בניו יורק הבריחו מזיכרונה כל מה שברנרד הכריח אותה לשנן מתוך ספר הלימוד הקריאולי־אנגלי.

״הבאת אתך ספר או מוזיקה?״ היא שואלת את לור. לור מנידה את ראשה לשלילה, מסובבת את הטבעת המדאיגה שעל אצבעה. אם כך אולי תדליק בשבילה את הטלוויזיה? עוד סירוב. פרנקליין מרגישה הבהוב של תסכול. למה יש בבחורה הזאת כל כך הרבה ״לא״? מדוע נדמה שהיא שואבת סוג של הנאה עגומה מכך שאין לה שום דבר ואף אחד, מסירובה לכל הסחת דעת או הקלה?

פרנקליין לוקחת את הגיליון של לור ממתקן־הכיס שליד הדלת. היא שבה ומעיינת בו, ולאחר מכן לוקחת את תוכנית הלידה של לור ומתיישבת מול המחשב. היא רפרפה על התוכנית כשלור רק הגיעה, אבל עדיין לא קראה אותה סעיף־סעיף. התאריך הרשום עליה הוא מלפני שישה שבועות, 27 באוקטובר 2004. לור חילקה את התוכנית לפרקים בעלי כותרות שונות: יש ״בקשות״, ״התערבויות״, ״במקרה של ניתוח קיסרי״, ״טיפול בתינוק מיד לאחר הלידה״, ״במקרה שהתינוק נולד חולה או בעל מום״, ״במקרה שהתינוק ימות״.

 

במקרה שהתינוק ימות אבקש את הדברים הבאים:

לאפשר לי לראות ולהחזיק את התינוק למשך כל זמן שארצה

להימנע מלתת לי תרופות הרגעה או תרופות שמקהות רגשות

לטפל בעצמי בסידורי ההלוויה

לור בוהה בתקרה כאילו היא מחפשת בה את התינוק שיגיע או שלא, שסביר להניח כי יחיה אך גם בהחלט ייתכן שימות. פרנקליין שולחת אליה בדממה את הערכתה. רוב תוכניות הלידה מציינות כי המטופלת רוצה לידה טבעית או קומפרסים חמים להקטנת הסיכון לחתך חיץ, או שהיא רוצה שהתינוק יימצא אתה בחדר במשך האשפוז וכן הלאה. אבל התינוקות בתוכניות הללו אף פעם אינם עלולים להיוולד עם פגם בלב או נזק מוחי. הם תמיד ייוולדו עם מספר האיברים הנכון; הם תמיד ישרדו.

לגב תוכנית הלידה מצורף מסמך ייפוי כוח בריאותי. אני, לור טננבאום מהעיר ניו יורק במדינת ניו יורק, מחברת מסמך זה בדעה צלולה... הוראות אלה יהיו תקפות למקרה שאהפוך למחוסרת הכרה באופן קבוע או שאהיה בהכרה, אבל ייגרם לי נזק מוחי בלתי הפיך... נא לא להנשים אותי בעזרת מכשירים... נא לא לתת לי הזנה בעירוי... עדה למסמך דיאנה מאסי, כתובתה: שדרות מנהטן 501, ניו יורק, ניו יורק... פרנקליין מדפדפת כמה עמודים אחורה. לור מבקשת בלי דמרול, פיטוצין ואפידורל. בלי תוספת הזנה בבקבוקים. בלי חוקן. בלי גילוח.

בלי, בלי, בלי. לא, לא ושוב לא.

״עברתי על כל זה עם ד״ר אלספת'־צ'אנג,״ אומרת לור.

״כן,״ אומרת פרנקליין. היא מחזירה את התוכנית לתיק היולדת. ״בואי נצא לטיול,״ היא מכריזה. ״אולי זה יתניע אותך שוב.״ זה אולי נכון, אבל המטרה העיקרית היא פשוט לספק ללור הסחת דעת. ״לידה היא בדרך כלל עניין של סבלנות רבה.״

מה גמיש דיבורה עכשיו! איך היא מפתיעה את עצמה לפעמים! היא גאה באנגלית שלה; מקץ אחת־עשרה שנים היא כמעט מושלמת. אחרי הבהלה הראשונה היא התחברה אל השפה בקלות, ביקשה משכניה שחיים כבר שנים רבות במקום לדבר אתה ולתקן אותה. ברנרד אמר: את רואה, אמרתי לך. יש לך שכל, תפיסה מהירה. את חייבת ללמוד וללכת לבית־ספר. כאן תוכלי להיות אחות.

היא עומדת קרובה ללור, מוכנה להושיט יד מסייעת אם יתעורר צורך, אבל לור הודפת את עצמה מהמיטה ועומדת יציבה על רגליה. המסדרון מואר באור בהיר יותר מחדר הלידה, אם כי לרצפת הלינוליאום הצהובה־חומה יש גוון חולני. לור פוסעת באיטיות. הן חולפות על פני חדר ריק ועל פני החדר שאליו שלחה מרינה בחורה בת חמש־עשרה זמן קצר לפני שלור הגיעה. פרנקליין היא זו שמקבלת את המתבגרות לעיתים קרובות, כי מרינה יודעת שיש לה סבלנות אליהן, שהיא לא תטיף להן מוסר כשהן ייללו ש״קשה להן מדי״ ללחוץ או כשיאכלו חטיפים וישליכו את העטיפות אל הרצפה. פרנקליין מקבלת רבים מהמקרים הקשים: היא נחשבת טובה עם הקולניות והפרועות, עם המבולבלות והלחוצות. אולם המתבגרת הזאת ואמה דיברו בעיקר ספרדית, ולכן מרינה נתנה את החדר לאָלְטָה. פרנקליין שומעת את האם מדברת חרש אל בתה בקצב מהיר, כאילו יש לה מסר דחוף להעביר לה לפני שהתינוק ייוולד. מבעד לדלת הפתוחה עולה ריח המבורגר ממזללת מזון מהיר כלשהי. הריח מעורר בפרנקליין בחילה. לא יכול להיות שהמתבגרת אוכלת את זה.

הן הולכות. לור עוצרת לרגע לסדר את הכותונת שלה שנלכדה בין רגליה. לאורך כל היום היולדות ומקורביהן מגיעים בטפטוף לחדרי הלידה ועוזבים אותם, ומקומם נתפס בידי בחורות אחרות - נשים, בעלים, אימהות, אחיות, חברות. אחרי שהיום הזה ייגמר פרנקליין לא תראה עוד לעולם את האישה הצעירה עם הצליעה והשיער המבולגן, שיצאה כרגע מחדר מס' 11 בנעלי בית בדמות אלמו מרחוב סומסום בדרכה לתחנת האחיות; או את הילדה בת העשר או שתים־עשרה שממלאת שוב ושוב מים מהקוּלר לכוס חד־פעמית בצורת קונוס ושופכת אותם מיד לפתח הניקוז - ילדה שבקרוב מאוד תהיה אחות גדולה או דודנית של מישהו. פרנקליין מרגישה רצון טוב מפעם בה וחוסר אונים כלפי כולם. רסיסים קטנטנים של החיים העצומים של היקום, שאלוהים ברוב חסדו פרש בפניה. בזמן שהיא ממששת את תליון הצלב שלצווארה היא חולפת על פני האישה פרועת השיער והילדה, ששבות ונבלעות במסתרי קיומן - מי הן בכלל ולאן מועדות פניהן. ליד דלת של חדר סגור יושב בחור עם כובע מצחייה של קבוצת המֶטס לראשו, וידיו אסופות בחיקו. היספני, חושבת פרנקליין, כנראה דומיניקני. הוא נראה במחצית שנות העשרים שלו. פרנקליין מברכת אותו והוא משיב בניד סנטר. מתוך החדר עולה זעקה חנוקה ומיד לאחריה נשמעים קולות של נשים מדברות, מרגיעות. הבחור נועץ את עיניו בכפות ידיו ומזמזם לעצמו נעימה חרישית. בתוך החדר נעשית מלאכתן של נשים; מקומו של הגבר כאן בחוץ. זה מעולם לא היה סגנונו של ברנרד. אפילו באותה פעם אחרונה שבה הובהלה לכאן פרנקליין עם צירים מוקדמים בשבוע העשרים ושניים, ברנרד נשאר בחדר במשך כל האירוע המייסר.

סמוך לדלתות הכפולות, מעבר לתחנת האחיות, קבוע בקיר שלט ועליו חץ שמכוון למחלקת ריאות. האחות בתחנה מהנהנת אל פרנקליין ולוחצת על זמזם לפתיחת הדלת. על אף שהמסדרון כאן זהה למסדרון במחלקת היולדות, שוררת בו אווירה שונה לחלוטין וגם הריח שונה: מזכיר יותר חומץ ופחות זיעה. המקום ריק בהשוואה למחלקת היולדות ומעורר יותר אי־שקט. לור לוקחת את הזמן. בערך במחצית הדרך לאורך המסדרון רב הדלתות נשמע קרקוש עז, ולפתע צץ על ידן כיסא גלגלים ובו יושב גבר שנראה בשנות השבעים המאוחרות לחייו. איש קטן ממדים, דק גזרה, שערו הלבן מצהיב. הוא מסתובב לעבר לור ונותן בה מבט ערני. כשהכיסא הנדחף בידי אחות צעירה, כהת שיער, חולף על פניהן, הוא מפנה את ראשו כדי להמשיך להביט בלור שמחייכת אליו באופן לא צפוי. האיש אומר בקול רם, ״יהיה בסדר, חמודה.״

״אוקיי,״ עונה לור. חיוכה נעלם, אבל היא אינה נראית כועסת. כתפיה משתחררות, הליכתה רגועה יותר. כיסא הגלגלים מגיע לדלת כפולה נוספת, והאחות דוחפת אותו מעבר לה. פרנקליין עוקבת אחר תנועת סוליות נעלי הספורט בדוגמת ופל של האחות. הן מתרוממות, נוחתות ונעלמות. ואז:

״אוי,״ אומרת לור. ״אוי לא.״

״כאן, על המקום,״ אומרת לה פרנקליין בטון נחרץ. עד כמה שזה נראה אבסורד ועל אף שזה הכי מרתיע את לור, היא מצייתת. במקום עומדה על הלינוליאום הישן (היא מרגישה את חריציו ותלוליותיו מטביעים חותם בעור ברכיה הרגיש) היא משתופפת וזוכרת; פותחת את פיה וגרונה, ומפיקה מתוכה רעש גדול שהולך וגובר עד לשיא שממנו היא שבה ואוספת את העוצמה. העולם החיצוני נעלם; היא שומעת רק את צליל קולה; היא מערה מלאה בקול גדול מהדהד. כשהיא מסיימת היא עוצמת לרגע את עיניה, חוזרת לעצמה. פרנקליין עוזרת לה לקום על רגליה. שתי קשישות עומדות מולה ובוהות בה. קשישה אחת לבושה בכתונת בית חולים שמעליה קרדיגן, ידה האחת מכוסה חבורות סגולות, והיא בוהה במבט ריק; הקשישה השנייה לובשת מכנסיים וחולצת משי, שערה המלא מותפח סביב רקותיה ואוזניה, והיא אוחזת בפרק היד של חברתה כשעל פניה הבעה של שאט נפש.

״יש לה צירים,״ מסבירה פרנקליין ברוגע. עצם אמירת המובן מאליו מעמעם את מבטה המגַנה של האישה. היא מטה את ראשה בהסכמה שבשתיקה ופונה אל חברתה. ״היא עומדת ללדת,״ היא אומרת כאילו חברתה אינה מבינה מעצמה. אולי היא אכן אינה מבינה, כי היא רק מלקקת את שפתיה ברטט פעמים אחדות.

״בואי נחזור,״ אומרת לור. היא מרגישה שמחה לאיד משונה: היא הטיחה את כאבה אל המרחב הציבורי הזה מבלי שיהיה לה אכפת מי עד לכך, במי עוררה אי־נוחות. אם כך, זה אפשרי; זה בר־ביצוע! ובכל זאת, במין רפלקס של בושה היא פונה משתי הנשים ומעמידה פנים שאינה רואה אותן. במבטה של האישה הלבושה באופנתיות יש משהו חקרני שהיא אינה מעוניינת לפגוש. אולי היא תוהה איך לור הייתה מסוגלת לעשות את זה, לשחרר את כאבה בדרך כה גסת רוח. בקורס ההכנה ללידה הקדישה בטסי שיעור שלם להיסטוריה של התייחסות גברים לנשים עם צירים: מניעת משככי כאבים או טשטוש עד אובדן חושים או כפיתת נשים בכבלים. שימוש בכלי חיתוך שלא היה בהם כל צורך, הגילוח, השימוש התוקפני במלקחיים. על פי גילה ייתכן בהחלט שהאישה הזאת חוותה חלק מן האמצעים הללו או את כולם. מהמבט השואל שבעיניה מבצבץ בדממה סיפור הכאב שלה. נכון לעכשיו יש ללור זמן רק לכאב הפרטי שלה.

כן, עליהן לחזור, אבל בשביל זה יהיה עליהן לחצות מדבריות וימים! לקח להן שבועות לעשות את המרחק הזה; לור רחוקה ממנוחה.

בשעה שהן עושות את דרכן חזרה למחלקת היולדות מרשה לעצמה פרנקליין להרהר בצביטה המשונה שהרגישה כאשר לור השתופפה על הרצפה כדי לעבור את הציר. היא חשבה שמדובר בהשפעה סימפתטית - הספיגה בגופה היא כאב לא שלה מתוך הזדהות. אבל התחושה הזאת נמשכת גם עכשיו (אידי, אחות ממחלקת מחלות ריאה, מחייכת אליהן כשהיא חולפת בזריזות על פניהן). פרנקליין מרגישה דקירה חדה בצד שמאל מעל למפשעה.

בשבוע החמישה־עשר להיריון התינוק כבר מסוגל למצוץ אצבע. בפנים יש כבר עיניים, אך הן עדיין מרוחקות מאוד זו מזו.

היא ראתה כבר מאות פעמים את האיורים, את סריקות האולטרה סאונד וצילומי הרחם. היא מכירה כל פרט על אודות הציפורניים, הריסים, האורך מהקודקוד עד העכוז. היא למדה ושיננה את כל הפרטים הללו בבית־הספר לאחיות וגם מהספרים שקנתה בפעם האחרונה שהייתה בהיריון. במשך חמש שנים היא וברנרד לא הצליחו להרות על אף ששניהם האמינו כי זה יקרה בסופו של דבר, שאלוהים ימלא את משאלתם בבוא העת - וכך אכן היה. אבל היא איבדה את ההיריון ההוא בשבוע העשרים ושניים. תחילה הופיע כאב גב ואחר כך היה ההלם מירידת המים בזמן שישבה על האסלה ועיסתה את גבה הכואב. נדרשו שבע שעות ללידת עובר עם דופק חלש, והוא מת ברגע שחבל הטבור נחתך. מאוחר יותר נאמר לה שהלבלב והכבד, לא כל שכן הריאות, לא היו מספיק מפותחים; לא היה לו שום סיכוי לשרוד. בצילום שנעשה בהמשך נמצא שלפרנקליין יש רחם דו־קרני - רחם שמחולק לשתי קרניים. הועלתה גם אפשרות של לקות ביכולת צוואר הרחם להחזיק היריון. מה שיהיה יהיה, אמר ברנרד ונדמה היה שהוא מתכוון לכך. למרות זאת פרנקליין ביקרה בחשאי אצל כוהנת בכירה של דת הוודו כדי לפייס את הרוחות השומרות על העוברים ועל אנרגיות החיים. שש שנים חלפו מאז, שש שנים שבהן הניחה לאפשרות של היריון נוסף, והנה עכשיו שוב מתפתח בתוכה ילד.

הצוות כאן, רובו חדור טוב־לב וקשוב, עוקב אחריה מקרוב. ד״ר רופר הצעיר חיבר אותה ביום שלישי למכשיר אולטרה סאונד ואמר שכן, הלב פועם, הראש והגפיים נראים נורמליים לחלוטין ואפילו מצוין, פרנקליין. הם יעניקו לה את הטיפול הטוב ביותר שאפשר, הטוב ביותר שיש. יש ימים בהם היא משוכנעת שהעובר הזה יישאר אתה במשך די הרבה זמן, יתעקש להיוולד עם לב, ריאות וגפיים בריאים. לעומת זאת, יש ימים שהיא משוכנעת באותה המידה שהיא מרגישה את היעדר נחישותו אל מול הסיכונים, ואז היא מתחילה להתייאש. היא לא ממש מאמינה לברנרד שאומר ושב ואומר שזה לא משנה לו, שהוא לא זקוק לילד. הוא לא באמת עד כדי כך אמריקני. ואולי זו היא שאינה מסוגלת להיות עד כדי כך אמריקנית. גופה כבר ילד תינוק, ומאז הוא משווע להוות שוב מקלט. יכול להיות שזה הסיכוי האחרון שלי, נכון? היא שאלה את ד״ר מֶקֶנָה, המומחה להיריון בסיכון גבוה. היא ידעה מה תהיה תשובתו, אבל רצתה לשמוע את נימת קולו, את האינטונציה שבה יאמר את הדברים. אולי כך תדע היכן למקם את ציפיותיה על סולם התקווה. ״אי אפשר לדעת,״ הוא ענה. הוא היה מקצוען; לא הייתה כל אינטונציה בקולו. אבל היא יודעת שכל הפלה מקטינה את סיכוייה ללדת תינוק בריא.

פרנקליין סבורה שההיריון שלה הפך אותה למרושעת, לקטנונית. כשהיא נוסעת ברכבת התחתית או הולכת ברחוב היא מסיטה את מבטה מנשים בהיריון - בחודש שביעי, שמיני, תשיעי - כדי לא להרעיל אותן בקנאתה. הנשים שמגיעות למחלקת היולדות שונות; הן במצוקה, היא מופקדת עליהן, הן הילדות שלה. אבל בחוץ היא מרעילה את האוויר בעוינות שלה. כשהרכבת התחתית מזנקת קדימה לדרכה ומעירה אותה משרעפים של אחרי שעות העבודה, היא חושבת לרגע שהרגישה את העובר זז בתוכה. אבל כמובן שזה עדיין מוקדם מדי. ברנרד ודאי כבר מנחש - תאבונה הירוד, חוסר החשק שלה במיטה. זה לא בסדר שהיא לא סיפרה לו. האיש נולד להיות אבא. פעוטות נרדמים על כתפו מיד; ילדים גדולים יותר רצים לעברו עם כדור או חבל קפיצה, יודעים שהוא יסכים לשחק. בעבודה פתוחות בפניו אפשרויות קידום, והוא יהיה מפרנס יותר ויותר טוב. אבל מה הטעם בעוד כסף אם אין להם משפחה? ולשם מה בכלל באו הנה אם אלה פני הדברים?

ד״ר רופר אמר לה, ״יפהפה - תינוק יפהפה ובריא, פרנקליין.״ זה היה לפני ימים ספורים בלבד. אבל עכשיו ישנו הכאב ליד השחלות, שדוקר כלפי מעלה אל תוך הרחם.

כשהן חוזרות לחדר הלידה, פרנקליין אומרת ללור שהיא חייבת ללכת לשירותים ומיד תחזור. ״הולכת לשירותים,״ היא חוזרת באוזני מרינה ומסמנת לקרול שתחליף אותה בחדר 7. פרנקליין הולכת לשירותים הרחוקים ביותר מתחנת האחיות, כי אם תגלה את מה שהיא חוששת מפניו היא עלולה לזעוק בקול. היא סוגרת את דלת התא, משלשלת מטה את מכנסי המדים שלה ואת התחתונים. בדמיונה היא כבר רואה כתם דם בצורת כוכב על פס הכותנה. אבל אין שם כלום. היא מתיישבת על האסלה, מתנשמת, משחררת קילוח דק של שתן ומרגישה כמי שנפטרה מחדשות רעות. בטנה משתחררת. אבל זהו רק רגע אחד שמחזק אותה, ולעומתו יש כל כך הרבה דקות נוספות - מאות אלפי דקות - שעוד תצטרך לעבור לפני שהתינוק ייוולד. 31 במאי, זהו תאריך הלידה אם התינוק יחיה. פרנקליין מתרוממת, מדיחה את האסלה ושוטפת את ידיה בכיור.

התינוק שמעולם לא בכה, שהניף את אגרופו לשמים, רוקן אותה לחלוטין, הפך את רחמה לבלתי כשיר לשאת ילדים נוספים. התינוק ההוא נוצר בקלות רבה כל כך, מהפעם האחת שבה התירה למַרְטֶן להישאר בתוכה. הוא טען בעיקשות שנסיגה מוקדמת תקטין את כמות הזרע שלו ותגרום עם הזמן לאברו להתכווץ כנתון תחת הקללה של קִי תִיתָ'ה - רוח אנרגיית החיים. היא הייתה בת שש־עשרה בלבד, אבל ידעה שזה לא נכון. היא שמעה הרבה מהנשים שעזרה להן כשחוו צירים ולידות. כמעט כולם ידעו שאם הגבר לא נסוג את עלולה לחטוף איידס. אבל היא הניחה לו להישאר באותה פעם יחידה. אולי בגלל שהייתה עייפה מלריב אתו. ואולי הייתה זו תחושת הבדידות הגואה כשהגבר נסוג מהר כל כך, ואת מרגישה את הצינה בין רגלייך ואת ההינתקות הפתאומית כששוב אינכם גוף אחד.

היה לה מזל שאמה ואביה לא הכו או הכריחו אותה להיות האישה של מרטן כשבטנה תפחה בגלל הילד שלו שגדל בתוכה. זה היה מנת חלקן של רוב הבנות. מרטן עם עורו החלק, ירכיו הרזות, קולו המפליא בשירה. היא לא התבלבלה לרגע מדיבוריו על אהבה, מהבטחותיו לדאוג לה לנצח; היא ידעה שיש לו בחורות אחרות. אבל היא הייתה סקרנית ביחס לעונג, והוא עינג אותה. הוריה לא הכריחו אותה לקשור את עצמה לצעיר קל הדעת, חסר האחריות והמענג הזה. הם סלדו ממשפחתו - לאביה של פרנקליין היה מידע שלילי שמעולם לא ביטא בקול על אודות אביו של מרטן - כך שהם שמחו לקבור את הקשר. ואולם טוב הלב והרכות שאפיינו תמיד את אמה הצטננו ונמוגו, ופרנקליין נהפכה למעין אורחת שסובלים את קיומה מתוך נימוס ובביתה שלה. אמה הקפידה על מילוי חובתה להגיש לפרנקליין את ארוחותיה ולהזכיר לה להתפלל מדי ערב. אבל מעיין מלמוליה ופטפוטיה הרכים יבָש בנוכחות פרנקליין. כל מחווה שלה ביטאה בושה על כך שבתה לא הצליחה לשלוט בגופה, לא הצליחה להישאר טהורה וברה. הבושה של פרנקליין בגלל בושת אמה התפשטה עמוק בעצמותיה כמו כאב. אולי זה היה השלב שבו התינוק, העובר שבתוכה, התחיל למות. הוא התחיל תהליך גסיסה ארוך שהושלם רק לאחר צאתו מהרחם. מורת רוחה הדמומה של האם והתרחקותה היו סוג של מוות בפני עצמו, וייאושה של פרנקליין מכך - היא בטוחה בזאת - חלחל אל העובר. היא חטאה פעמיים: בפעם הראשונה ביצירת הילד, ובפעם השנייה כשהעבירה אליו את ייאושה - אותו הייאוש שמנע ממנו לחיות.

ואז היא נענשה. נענשה ברחם מרוקן מכל המרכיבים הנחוצים לבריאות ושגשוג. ואף על פי כן היא מקווה. (אבל ברנרד אומר לה: הדברים האלה שאת אומרת לעצמך, פרנקליין, הם שטויות. אי אפשר להרוג ילד במחשבות, בעצב. ואין שום עונש: רחם דו־קרני, פרנקליין, הוא עובדה רפואית ותו לא; נולדת ככה.

היא כמובן יודעת את כל זה. מי כמוה, עם כל ההכשרה והידע שלה באנטומיה, יודעת את זה? ולמרות זאת היא צריכה שיחזור ויאמר לה את הדברים.)

״ומה שלומנו כאן!״ קוראת אחות צעירה, שמנמנה ובהירת עור, כשהיא נכנסת לחדר 7. לור מרימה את עיניה עם מבט שמשדר הקלה. ברגע שפרנקליין יצאה מהחדר השתררה בו דממה כמו על סיפון של אונייה כשהרוח משנה כיוון וגוועת. זה היה כל כך מוזר; ואז הסתכלה לור סביבה על הספה שליד החלון הגדול, על צג המחשב ועל הארוניות הקטנות שהשד יודע מה מסתתר בתוכן - מצעים, תחבושות, חומר למריחה או ריסוס; עיניה בחנו את המיטה המפלצתית על סדיניה הצחורים, הידיות והלחצנים. היא התבוננה על גופה הדואב, הנושם. שקט מוחלט שרר. לרגע גרם לה השקט לצלול ולשקוע - לה שמעולם לא חששה להישאר לבד. היא תמיד ידעה איך להיות לבד. אולם לרגע (פרנקליין עזבה בחופזה לשירותים) הזדעזעו אצלה היסודות; היא קרטעה. במשך דקות אחדות הקשיבה להלמות לבה ונשמה נשימות ארוכות, איטיות. אולם לבה מיאן לוותר על הבהלה; הוא המשיך להלום, מפוחד. והנה מגיעה מישהי חדשה. אולי אפשר יהיה להיאחז בה.

״אני בסדר,״ היא אומרת בתקווה. האחות פונה מעליה, שולפת את הגיליון הרפואי של לור התלוי מהמתקן שליד הדלת.

״לורה, לורה,״ היא אומרת. ״בת שלושים ואחת, היריון ראשון, שבוע ארבעים פלוס יומיים, אהה, מטר־שבעים־ושלושה, משקל 81 קילוגרם. לחץ דם, כן. אוקיי, אז ד״ר מרצ'נט בדק אותך ב־09:03, 50 אחוז מחיקה, 3 סנטימטר פתיחה.״

״השם הוא לור,״ אומרת לור.

״בסדר,״ אומרת האחות. היא שולחת מבט שואל לעבר לור. ״איפה החיבור שלך למוניטור?״

״אני מתחברת פעם בשעה. ד״ר אלספת'־צ'אנג אמרה שזה בסדר. אני רוצה להיות חופשייה להסתובב.״

האחות מזעיפה פנים. ״אנחנו לא יכולים לעקוב אחרי העובר אם את לא מחוברת באופן רציף.״

האמירה הזאת מלחיצה את לור. אנשי בית החולים חושבים שלעקוב זה כל מה שיש לעשות בחיים. ״הרופאה אישרה את זה. זה מקובל גם על האחיות האחרות. אני מבינה את הסיכונים.״ היא הייתה רוצה להודיע לאחות שיש סיכונים נלווים גם לשימוש במוניטור - לבטסי היה הרבה מה להגיד בנושא - אבל זה לא המקום ולא הזמן לנאום, וברור גם שדבר לא ישנה את דעתה של האחות. היא טרם התקרבה דיה כדי שלור תוכל לקרוא את שמה על התגית.

האחות עוברת שוב על הגיליון של לור, עוצרת על מה שהוא לבטח רישום של פרנקליין המתייחס לחיבור למוניטור, ומציצה לעבר השעון. היא מדפדפת בשאר דפי הגיליון, מוציאה את תוכנית הלידה של לור, מסתכלת על משפט־שניים ראשונים ומחזירה את התוכנית למקומה. היא מתבוננת סביבה בחדר כמחפשת משהו שניתן לשפר.

״תני לי להתפיח לך את הכרית,״ היא אומרת. לור מתכופפת קדימה למרות שהתנועה גורמת ללחץ לא נעים. בתנוחה הזאת היא קרובה אל האחות ורואה סוף סוף את השם שעל התגית: קרול. היא מניחה לקרול לשלוף את הכרית ולהחזיר אותה למקומה. קרול לוחצת על כפתור ומראשות המיטה נוטים סנטימטרים אחדים כלפי מטה.

״את מוכנה לעזוב את המיטה במנוחה?״ אומרת לור בחדות. ״היה לי נוח אתה כמו שהיא הייתה קודם.״ האמת היא שלור אינה משוכנעת שבאמת אכפת לה מהמיטה, אבל מה נותן לאישה הזאת את הזכות להיכנס הנה ולשנות דברים, להביע קוצר רוח בעניין המוניטור ולהתעקש שהכרית שלה זקוקה להתפחה?

״כמובן, כמובן,״ אומרת קרול בחיוך. היא מחזירה את מראשות המיטה למצב המקורי.

זיכרון שהקשרו ברור מתעורר בראשה של לור. היא ואסא גרו במשך חודשים אחדים בדירה שלהם באפר ווסט סייד בניו יורק. הם עיצבו את הדירה כלאחר יד, כיוון שאיש מהם לא התעניין במיוחד ברהיטים או בפריטים תואמים כל עוד נמצאו בהישג ידם מיטה נוחה וכמה מקומות ישיבה נוחים בסלון. הייתה להם ספה חבוטה שלור קנתה משותפותיה לדירה הקודמת וכוננית ספרים של איקאה שהיא ואסא הרכיבו יחד. לג'וליה היה מפתח לדירה; הרעיון היה של לור שגם שכפלה בעבורה מפתח. הדירה שלהם הייתה קרובה יותר מהדירה של ג'וליה לבית הקפה שבו היא מלצרה; למה לא לספק לה מקום שבו תוכל לנוח ולנשנש משהו בין משמרות?

בהתחלה אסא סירב. ״תראי, לג'וליה ולי יש היסטוריה מורכבת. זה אמור להיות המרחב שלנו, שלך ושלי.״ אבל לור התעקשה - מוּנַעת ממה? מהרצון לרצות את ג'וליה ולהוכיח לה שהיא סומכת עליה? סומכת על אסא? בעיניה זו הייתה רשעות לא להציע; יכול גם להיות שג'וליה מצפה ממנה להציע ותיפגע ותתעצבן אם היא לא תציע. בסופו של דבר אסא הסכים; בואי נקווה שהיא לא תנצל את זה לרעה. הוא אמר שלפעמים אין לג'וליה גבולות. הוא לא רצה להגיע הביתה בערב ולמצוא אותה בדירה עם חברים שלה.

ג'וליה לא ניצלה לרעה את זכותה. כמתוכנן, היא הגיעה רק כדי לנוח אחרי משמרות; במקרים אחרים תמיד צלצלה בפעמון וחיכתה שיפתחו לה את הדלת. אבל יום אחד לור חזרה הביתה מהעבודה ומצאה את ג'וליה קוראת ספר על הספה, שעמדה במקום אחר לגמרי מהמקום שבו עמדה באותו בוקר. על שולחן הקפה הייתה פרושה יריעת בד בצבעים עזים עם דיגום לא סימטרי של כתמי צבע אדמדמים־חומים. לור לא הצליחה להחליט אם הכתמים היו כתמי יין ישנים או חלק מדוגמת האריג. זה כל כך התאים לג'וליה. השולחן עליו אכלו לור ואסא את ארוחותיהם עמד עכשיו ניצב למטבח בעל הפתחים בשני קצותיו, במקום צמוד לאורך הקיר שלו. מחדר השינה הוציאה ג'וליה את הכיסא שעליו נהגה לור להשליך את בגדיה המלוכלכים, והציבה אותו בסלון סמוך לאח החסומה. לור פרצה בצחוק נבוך.

ג'וליה הסתירה את פניה עד לגובה עיניה מאחורי הספר, ובהבעת חרדה מוגזמת ותיאטרלית שאלה, ״מוצא חן בעינייך?״

לור החניקה דגדוג של רוגז. האמת הייתה שהחדר נראה נפלא. אפילו הבד המוכתם מצא חן בעיניה. ״כן. זה נראה הרבה יותר טוב ממה שהיה קודם.״

״את לא כועסת?״

״לא, אבל יש לך אומץ חמודה, בהחלט יש לך ביצים.״ היא שבה וצחקה והעיפה את הספר מידה של ג'וליה לרצפה. ג'וליה, ששנאה פגיעה בספריה, הושיטה יד להרימו, אבל לור הדפה אותה אחורה, התיישבה עליה והעמידה פנים שהיא חובטת בה. ג'וליה מצדה הרימה מולה ידיים מתגוננות וצחקקה. ״רציתי להעניק לכם מתנה,״ הסבירה ג'וליה, ״לחגיגת יום השנה שלכם.״

״איזה יום שנה?״ לור ירדה ממנה מתנשפת והלכה להביא לעצמה כוס מים.

״אתם ביחד כבר שמונה וחצי חודשים.״

״וזו חגיגת יום שנה?״

״למה לא? את חושבת שאסא יתעצבן?״

״אסא אף פעם לא מתעצבן על דברים שאת עושה.״

״זה ממש לא נכון.״

״אני אגיד לו שבעיני זה מוצא חן,״ אמרה לור. החדר נראה גדול יותר בזכות המיקום החדש של הספה. תחושת החלל הגדול הדגישה בעיניה לפתע את עירומם של הקירות.

״אנחנו חייבים לתלות כמה דברים,״ היא אמרה והצביעה לעבר הקירות. ״כאן וכאן וכאן.״

״מה את אומרת. הייתי מה־זה טובה שלא אמרתי על זה מילה עד עכשיו. עבודה של חבר שלי, קליף, תיראה כאן נהדר. אני משוכנעת שיום אחד הוא עוד יהיה שם גדול באמנות, אבל כרגע הוא מוכר ציורים שלו בכלום־כסף.״

״יופי, נלך להסתכל.״

״אני רוצה שתהיה לכם דירה יפהפייה.״

״תודה,״ אמרה לור.

״לא, באמת. חשוב שהמקום הזה ייראה טוב בשביל שניכם.״ האמת שאסא נרתע מהעיצוב־מחדש של ג'וליה. ג'וליה ולור הסכימו מראש שכדאי שימצא את לור לבדה כשיחזור הביתה, ושהיא תציג את החדר המחודש כעבודה שלה. אבל אסא לא קנה את זה.

״ג'וליה עשתה את זה.״ ״אני עשיתי את זה, אסא. חשבתי שככה זה ייראה יותר טוב.״

״לא, זה לגמרי ג'וליה. הקשקוש הזה על שולחן הקפה - זה ג'וליה.״

״טוב בסדר, ביקשתי את עצתה. היא הביאה את הבד ואת השאר אני עשיתי.״

״תעשי לי טובה. זה היה רעיון שלה בין אם עזרת לה או לא, וזה לא מוצא חן בעיני. זו הדירה שלנו. היא לא אמורה להיראות כמוה. את מבינה את הנקודה?״ לור שהיא מטבעה לא בכיינית הרגישה משהו נרעד בתוכה. המחשבה על חזרה לחדר בעיצובו הישן דיכאה אותה לחלוטין - איך לא שמה לב כמה דהוי ומכוער הוא היה?

״אני לא רואה מה לא בסדר בשיפור קטן, בייפוי החדר. לי אין עין לדברים האלה ולה יש.״

״לור.״ הוא לקח אותה בזרועותיו. ״אנחנו יכולים לייפות את החדר. אנחנו נייפה את החדר. אבל ג'וליה... היא חייבת שכל דבר יהיה איכשהו קשור אליה. אז בסדר. אבל לא הדירה שלנו, לור. אוקיי?״

לור חושבת עכשיו שהוא ניסה להזהיר אותה. על כך היא חייבת לתת לו קרדיט. או שאולי ניסה להזהיר את עצמו. היא מתפתלת על מראשות המיטה שקרול שינתה שוב את גובהה, מנסה לחזור ולמצוא תנוחה נוחה. את אותו ערב בילו היא ואסא בהזזת הספה למקומה המקורי, בקיפול יריעת הבד עם כתמי היין, ובהחזרת הכיסא לחדר השינה. ״לפחות בוא נתלה משהו על הקירות,״ אמרה לור ואסא ענה, ״כמובן.״ באותו סוף שבוע הם בחרו כמה עבודות ביריד אמנויות פתוח, ואסא אפילו לא עמד על המיקח עם המוכרים. אבל לור מעולם לא אהבה אותן כפי שהייתה משוכנעת שהייתה אוהבת את הציורים של החבר של ג'וליה.

האחות קרול מעסיקה את עצמה בחדר, משקה את עציץ ההיביסקוס שעל אדן החלון, בודקת את מלאי ציוד חדר האמבטיה. ״אני מופתעת שנתנו לך חדר,״ היא אומרת בעליצות. ״לא נראה שיש אצלך יותר מדי פעילות.״

לור מושכת בכתפיה. היא לא מתכוונת להגן על זכותה לחדר.

״טוב, זה בוקר חלש, אז אני מניחה שלא אכפת להם, אבל אם ייווצר עומס תחזרי להמתנה במיון יולדות. אולי זה ידרבן אותך קצת, הה?״

״כן,״ אומרת לור ביובש. ״זה ידרבן אותי.״

שתיקה.

״את לא דברנית מי־יודע־מה,״ אומרת קרול. ״בטח כבר הבנת שאני דברנית. אני עוד אגרום לך להיפתח. את עוד תראי.״

את צוחקת עלי, חושבת לור. היא מסובבת את ראשה.

״אז זה התינוק הראשון שלך?״ שואלת קרול תוך כדי ניגוב הכיור במגבת נייר.

״לא.״

לור מישירה מבט ורואה את קרול ממצמצת בספקנות.

״זו הלידה הראשונה שלי, אבל לא התינוק הראשון.״

״אה, אבל...״

״ההיריון הראשון שלי היה כשנאנסתי. הייתי חייבת לעשות הפלה.״

״אה,״ אומרת קרול. ״אה.״ היא מסמיקה ומיד מתיישבת בכיסא מתחת לטלוויזיה המוברגת לקיר. היא פונה אל לור כאילו מכריזה שהיא כאן, מוכנה ומזומנה לשמש כלי קיבול לכל פרט מידע שלור תרצה להשתחרר ממנו.

למה אמרתי את זה? לור שואלת את עצמה. זה היה מרושע, היא חושבת.

״זה בסדר,״ היא אומרת לאחות. ״זה קרה לפני הרבה זמן.״

אלוהים אדירים, למה היא אמרה את זה? העניין הוא שהידידותיות של האישה הקטנה והשמנמנה הייתה כל כך מזויפת ואטומה; היא פשוט רצתה לומר משהו שיפוצץ את העמדת הפנים הזאת. טוב, אין ספק שזה עשה את זה. איפה פרנקליין, תוהה לור. מדוע אמרתי דבר כזה?

ג'וליה הייתה זו שנאנסה. זה קרה בלובי הכניסה לבניין שבו גרה עם אביה באפר ווסט סייד. האיש לכד אותה במבואה כשחיפשה אחר המפתח שלה. אסא האשים את עצמו - הוא לעולם לא יוכל להתגבר על התחושה שזה קרה באשמתו (כך אמר ללור). הוא התגורר אז עם אחיו הגדול והוריו בבניין אחר במרחק חצי בלוק מהבניין של ג'וליה. בני משפחת פוקס ובני משפחת ליסק היו חברים ותיקים, שיצאו ובאו בחופשיות אלה בביתם של אלה. באותו ערב הסתובבו אסא וג'וליה שעות ברחובות העיר, כפי שנהגו לעשות לעיתים קרובות. הם היו תלמידי י״ב בתיכון, השעה הייתה אחרי אחת־עשרה בלילה. בדרך כלל היה אסא מלווה את ג'וליה עד דלת ביתה; שכונת מורנינגסייד הייטס עדיין נחשבה אז למסוכנת. אבל באותו ערב אסא כעס על ג'וליה בגלל חברותה עם נער אחר בשכבה. ״זה היה טיפשי,״ הוא סיפר ללור. ״לא־כלום. אבל באותו זמן הרגשתי שאסור לג'וליה להעניק תשומת לב למישהו חוץ ממני.״ בשעה שהסתובבו ברחובות הקשיבה לו ג'וליה באהדה, אבל סירבה לסיים את החברות עם אותו נער. הם הגיעו לפתח הבניין של אסא, והוא אמר לה בעלבון לילה־טוב ונכנס לתוך הבניין. לפי מה שאסא זכר, ג'וליה היססה כאילו רצתה לבקש ממנו להמשיך ללוות אותה. ואז היא הלכה. ג'וליה אמרה שאינה זוכרת שהיססה. היא גם לא זכרה את השיחה, והעירה שהיו ערבים נוספים שהמשיכה לבדה הביתה. זה לא היה לגמרי חריג. העניין היה שהחבטות שספגה בראשה טשטשו את כל זיכרונותיה מאותו ערב.

באותה עת אמה כבר התגוררה באוקלנד, קליפורניה. היא לא הגיעה לבקר את ג'וליה אחרי האונס. ג'וליה סיפרה את הדברים ללור שבועות אחדים אחרי שנפגשו ונשאבו לחברות מהירה ומלאת שמחה כמו רומן אהבים. ״היא לא חזרה להיות אתי או לבדוק מה שלומי. אבא שלי היה זה שטיפל בי.״

לור הזדעזעה אז מהדברים, כי הייתה מוקסמת מהאישה שמעולם לא פגשה - אמנית שיצרה עבודות מתעתעות על בדי־ענק שאפשר היה לראות אותן במוזיאונים בבולטימור, אוסטין וסינסינטי. מרחוק הן נראו כשמיכות טלאים, מין שמיכות עשויות טלאים המנוקדות בדמויות ריאליסטיות באורח מוזר - האם היו תצלומים מוצמדים בסיכות לבדי הכותנה? במבט מקרוב ניתן היה לראות שהכול בעצם צויר. המשולשים ודוגמאות הפרחים המסורתיים היו מצוירים וכך גם ה״תצלומים״ המגורענים, הספונטניים לכאורה. היו אלו תמונות מחיי השחורים ומאבקם: שוטרים עוצרים צעירים במכוניותיהם, מתעמתים אתם על מרפסות בתיהם או נשים צעירות שמוכות בידי בני זוגן. אבל היו גם משפחות שהסבו לשולחן ארוחת ערב, טקסי סיום לימודים במכללות ואנשים בגילאים שונים שעסקו בעבודות שונות. ג'וליה הראתה ללור את הציורים באלבום גדול שבו התייחס הטקסט באופן כזה או אחר לכך שהאמנית מאתגרת את הנחות הצופים ביחס לתרבות פולקלור השחורים כמו גם להגמוניה של מסורת הריאליזם המערבי. לור דפדפה באלבום באיטיות. בעמוד אחד הופיעה הגדלה של ״תצלום״ אישה הרוכנת אל עבר לוח בקרה ובו כפתורים ושקעים, כאילו ביקשה לכוון משהו. היא נראתה בעיקר מגבה. היא והלוח מילאו את מרבית שטח התמונה. היכן היא נמצאת? ייתכן שמול לוח מרכזיית טלפונים ישנה, ובאותה מידה ייתכן שהיא מפקחת על שיגור חללית במרכז בנאס״א. לא היו שום רמזים מסגירים בחליפה הכחולה שלבשה, בשערה המשוך לאחור או בעגילי הפנינה הסולידיים שלה. לור אהבה את העובדה שהאישה חסרת מקום ושיוך. היא נמנעה במתכוון מקריאת הטקסט הנלווה בגלל החשש שיכיל הסבר כלשהו. ייתכן שזו אישה משכילה ביותר, פורצת דרך לבני מינה וגזעה. אפשר גם שהיא אישה רגילה לחלוטין, הנאבקת לצלוח עוד יום עבודה שגרתי. כך או כך היא שלטה במשהו, במערך גדול של משתנים שידעה לתפעל.

הימים ההם שבהם התבוננה בציוריה של דורה ליסק! הכול היה חלק מהגל הראשון של הִקָסמוּתָה של לור - היקסמות מכך שנבחרה על ידי ג'וליה ואסא אשר חבריהם היו אמנים ויזמים ועושי־טוב. היו אלו אנשים שביקרו בגלריות והשתתפו במחאות פוליטיות וקראו כתבי־עת שעסקו בפוליטיקה ובתרבות. אותם אנשים הכירו אנשים ששמותיהם הופיעו במגזין ״אטלנטיק״ וב״ניו יורק טיימס״ - או שלפחות היו ילדים של האנשים הללו. כך ראתה לור בדמיונה את העיר ניו יורק, והיא הופתעה מהקלות והמהירות שבה הפנטזיה שלה התממשה אחרי השבועות הראשונים הבודדים שלה בעיר. ג'וליה ואסא אימצו אותה אליהם וגרמו לה להרגיש שהיא כבר לא הבחורה מהעיר הקטנה, לא עוד הצעירה עם ההשכלה של בתי־ספר ליגה ז' שמחצית משנות נעוריה ושנות העשרים שלה עברו עליה בטיפול באישה חולה. הם גרמו לה להאמין שהיא יכולה להיות מעתה מי שהיא רוצה, יכולה להמציא את עצמה מחדש - אם כי התברר שהדבר הכי אקזוטי שיכלה להיות בין כל החברים החדשים הללו היה פשוט היא עצמה. הם היו כנים ונדיבים, ולא הפריע להם להסביר דברים כשלור שאלה - כי לא היה טעם להעמיד פנים - מיהם, למשל, ז'ק לָקַאן או רֶם קוֹלהַאס4. הם שאלו אותה שאלות רבות על עיר מוצאה ומה עשתה לפני שעברה לניו יורק, והיא השיבה בסבלנות אך תוך זמן קצר התאפשר לה להחליק באושר אל תוך חייהם ואל תוך העניינים שהעסיקו אותם. היא שכחה את מה שפעם היה שלה.

לור כמעט הבינה את אמה של ג'וליה, שעזבה את משפחתה ועקרה לצד השני של המדינה: אמנים הם עם אכזר, אמנים הם אנוכיים, אחרת לא יוכלו לעשות את עבודתם (אילו רעיונות היו אז ללור! ואולי בעצם היא הבינה משהו). אולם אמה של ג'וליה לא חזרה גם כשבתה נאנסה. אחרי שזה נודע ללור היא כבר לא יכלה להתבונן באותו אופן בעבודותיה של דורה לסיק: משיחות המכחול המדויקות, הגברים הצעירים במכוניות, ארוחות הערב המשפחתיות.

״היא אמרה שהיא לא יכולה לעזוב את התינוק,״ סיפרה ג'וליה ללור. אחרי שעברה מערבה, אמה הביאה לעולם עוד שני ילדים עם גבר שהיה אמן גם הוא. הקטן שביניהם היה תינוק בן שלושה חודשים וסבל מבעיות בריאותיות. לור ניסתה להחליט אם ג'וליה הייתה רוצה שהיא תאמר אם זו סיבה מוצדקת או שלא. היא ידעה שאמה של ג'וליה בקושי הייתה בקשר אתה עוד לפני האונס. מאז שנולד ועד עצם היום הזה פגשה ג'וליה את אחיה־למחצה רק פעם אחת. ״יום אחד היא פשוט ויתרה עלי ומאז לא חשבה עלי שוב באמת,״ אמרה ג'וליה. ״איך זה קורה?״ היא נגעה עם קצות אצבעותיה בלחייה בתנועה שלור פירשה כאמצעי לבחינת ממשותה, דרך לוודא שהיא עדיין כאן, שהיא אכן זאת שמדברת. גון עורה של ג'וליה היה חום בהיר יפהפה. גם שערה היה חום בהיר - צבע שירשה מאביה, אבל המרקם שלו היה מקורזל וגס כמו של אמה. כאילו הוכיחה כך ששניהם חברו ליצירתה, שהיא אינה שמן ומים או כל שילוב אחר של יסודות שלא באמת מסוגלים להתערבב ולהתחבר זה עם זה.

כשהגיעו תוצאות בדיקת ההיריון, סיפרה ג'וליה, נוספה לכך הבושה על שאביה היה זה שהביא אותה למרפאה. אביה היה זה שנאלץ להתעסק מקרוב בכל אותם ענייני נשים אינטימיים ומדממים. הוא היה זה שנאלץ לקנות בשבילה את משככי הכאבים על פי המרשם, ולראות אותה יוצאת בצעד מדשדש מחדר ההתאוששות כשפד גדול בין רגליה. הוא היה זה שהביא לה את התיק עם הבגדים כדי שתוכל לחזור וללבוש אותם (אבל לור לא רצתה להרגיש עוד לעולם אהדה לג'וליה. ״יש מישהו שאני חייבת שתפגשי,״ אמרה ג'וליה ביום הראשון שבו הכירו, ״את החבר שלי אסא״).

״שאדליק את הטלוויזיה?״ שואלת קרול בזהירות.

״לא,״ אומרת לור. ידיה מתכווצות ברוגז. היא הודפת את עצמה מעל המיטה וניגשת לחלון. טעות, היא קולטת - היא לא תצליח לחזור למיטה מבלי לבקש את עזרתה של קרול. היא זקוקה למגעה ולאחיזתה. השמש תלויה כעת גבוה בשמים, אך היא מסתתרת מאחורי חומות אפורות עבות; האורות שדולקים בבניין ממול מטילים אור עכור כאילו כבר שעת ערב. אמבולנס מיילל בקרבת מקום, והיא קולטת שזה לא האמבולנס הראשון ששמעה מאז הגיעה. הוא עוצר בחזית, ומחלקו האחורי נשלפת אלונקה. מנקודת מבטה, המרוחקת מהרחוב, היא אינה מסוגלת להבחין בפרטים. אבל נדמה לה כי אדם צעיר שרוע על האלונקה - צעיר ממנה, שדוף, חיוור וארוך שיער. אנשים אחדים ברחוב נעצרים להביט בו, אבל הרוב ממשיכים בדרכם.

קרול ניגשת ונעמדת לצדה, קרוב מדי, ממתינה בשקט, כנראה בתקווה להועיל במשהו. לור מתוסכלת, מתבוננת בפתותי שלג בודדים שנושרים מהשמים. בקרוב ירדו עוד, היא מהרהרת, יכסו את הרחובות ולזמן מה הכול ייראה יפה. כשאצא מכאן, היא מעודדת את עצמה, אחזיק בזרועותי את התינוק שלי.

הדלת נפתחת ופרנקליין נכנסת לחדר 7 ומודה לקרול. (אין בעד מה! עונה האחות השנייה, לורה בסדר גמור, פציינטית מעולה, תני קריאה אם תצטרכי אותי שוב!) היא ניגשת אל לור. ״אמרו שעד שתיים יתחיל לרדת שלג,״ היא מעירה. ״והנה זה בא.״

לור אינה עונה. היא עזבה אותי, היא חושבת.

״היו צירים?״ שואלת פרנקליין.

לור נוהמת לשלילה.

״אז חיכית לי,״ אומרת פרנקליין בחיוך.

ואולי משהו בלור אכן המתין לה, כי כשפרנקליין עזרה לה להיכנס שוב למיטה היא הרגישה עווית חדשה מתקרבת במהירות די גדולה; היא תצטרך לשאוף אוויר לפני שתאחז בה. ״ידיים וברכיים...״ היא פונה בחרדה לפרנקליין שמנתבת אותה ברוך לתנוחה. הכאב מתחיל באמצע הגב שלה, מושך למטה והחוצה, ממלמל ״פנו דרך, פנו דרך״ לאגן ירכיה ולצלעותיה שנלחצים וזועקים ״בלתי אפשרי! בלתי אפשרי!״ ואז מתכווצים שרירי הגב התחתון שלה כאגרוף שאומר, ״לא היום!״ הציר מגיע לשיאו, אבל במקום לדעוך הוא מתעקש להימשך לפני שהוא מטפס לשיא נוסף ולוחץ עליה עוד יותר. לרגע ארוך לור שוכחת איך לנשום ומחפשת בבהלה בנבכי זיכרונה: איך נושמים? מאין בא האוויר? הו, עזרו לי! - עד שריאותיה שואפות מעצמן שאיפה מהירה, לא יעילה, שלור תופסת בקצהָ ומרחיבה אותה ואז יש לה שהות לעוד שאיפה - הפעם אחת ארוכה, ובעקבותיה נשמעת גניחה ארוכה ועמוקה. אלא שהפעם הגניחה אינה רק מרצון וכאב. היא קריאה גם אל הריק: האם יש שם מישהו? ערפל שחור ממלא את שדה הראייה שלה, והיא מרגישה שהיא מסתחררת בשמים אפלים. ריק, ריק, זועקת גניחתה. הגניחה נמשכת, מסתחררת כסליל אל החלל, ובסיומה שוקעת לור בשינה ללא כל תחושת מעבר ממצב אחד לאחר. היא שוקעת בחלום על מים אפורים ושחייה בהם בזרועות תשושות, במאמץ לאתר את החוף. כשהיא מתעוררת כעבור רגע - פרקי ידיה כל כך כואבים - היא נבהלת מהאור ומהצבע. היא שחתה איפשהו זמן רב כל כך! שחתה במקום שבו אור וצבע לא התקיימו. היא מעבירה בזהירות את משקל גופה לעקביה ומשפשפת את עצמות מפרקיה. ידיה רועדות. באורח די הגיוני החדר מתארגן מחדש סביבה: מיטה, מצעים, טלוויזיה, ספה, כיור, מחשב. דברים מוצקים, רצפה מוצקה תחת רגליה.

״עשית את זה נהדר,״ מעירה פרנקליין שנמצאת עכשיו על יד הספה. היא מסירה מעליה את הכריות המרכיבות אותה ומניחה אותן בערימה למרגלות המיטה. ״בפעם הבאה תנסי להתכופף מעל הכריות. הם יקטינו את העומס על פרקי הידיים.״ היא מחברת את לור למוניטור - כבר עבר יותר מדי זמן, היא אומרת - ומציעה ללור כוס עם שבבי קרח. לור שולפת מהכוס שבבים למציצה ונוגעת עם ידה הקרה והרטובה במצחה. לא ייתכן שהיקום טוב. יקום טוב לא היה כולל את הצורך לאלץ את ילדהּ לנוע סנטימטר אחר סנטימטר במורד תעלת הלידה, כשראשו הרך נמעך בדפנות החובקות אותו; יקום טוב לא היה יכול לשאת את הדרך המעוותת והמיוסרת שבה שהיא נקרעת כדי להיפתח. בחודשים האחרונים התעוררה לור פעמים רבות בבקרים כשהיא מודעת לעובדה מפחידה כלשהי שלא ידעה למקמהּ במדויק. היא גיששה כה וכה באי־שקט עד שלבסוף שבה ונזכרה במדקרת פחד: התינוק יצטרך לצאת. הוא יצטרך לצאת בדרך ההיא. היא התקלחה וערכה את הדברים לארוחת הבוקר שלה - טוסט, ריבה, ביצה מקושקשת - בניסיון לטשטש בעזרת העובדות הפשוטות של היום את האמת הברורה והבלתי נתפשת.

היא מוצצת עכשיו את שבבי הקרח, מושכת טיפה של מים מאחד השבבים ומשהה אותה בפיה כמו תכשיט קר לפני שהיא בולעת אותה. למצוץ, להשהות, לבלוע. הזמן מאט את הילוכו למקצב הזה, למשיכת הלשון, לחימום האיטי של הטיפה. דבר לא יכול לקרות בזמן שהיא מוצצת ומשהה, משהה ובולעת. כמה מתוחכם מצדה - להאט את הזמן, לגרום לו להמתין. היא מחטטת בשבב נוסף ומכניסה אותו לפיה. איבריה כבר שוכחים את הכאב. אבל פרנקליין שמסדרת את הכריות אומרת, ״עכשיו התינוק נחוש.״ פרנקליין תופסת את הזמן בעורפו, מנערת אותו מאיבונו, מחזירה אותו לפעולה. היא מתיישבת על המיטה. ״הוא רוצה לצאת.״ השעון על הקיר התקדם בדקה אחת בלבד, למרבה בהלתה וזעמה של לור. התינוק איבן את פניה כשיצא.

מה זה היה? מי אמר את זה? לור מריחה עלים נשרפים בפחי אשפה ישנים ממתכת, רואה שמים אטומים, כבדים ורטובים סביב בניין לבנים של בית־ספר. טְרִישָה. היא לא חשבה על זה כבר שנים. זה קרה כשהיא וטרישה היו בכיתה ה'. טרישה סיפרה על אחותה הגדולה. פיה של אחותה והעין שלה בצד ימין של פניה נטו לנצח כלפי מטה, כי התינוק של אחותה מחץ עצבים כלשהם כשיצא. ככה טרישה הסבירה את זה. הצד הזה של הפה והעין לעולם כבר לא ינועו יחד עם הצד השני. לור ראתה את האחות פעם אחת כשקפצה לביקור, והפנים נראו הרבה יותר גרוע משדמיינה: הצד המאובן נראה כאילו הוטח בדלת. אבל טרישה אמרה שאחותה אמרה שריאן, שעכשיו כבר היה בן שלוש וידע את כל האלף־בית בעל פה, היה שווה הכול. טרישה המציאה משחק והתעקשה שלור תשחק: על מה שווה לוותר למען תינוק? האם שווה לוותר על רגל בשביל תינוק? על הראייה? על כל הכסף שאי־פעם תרוויחי?

״הוא רוצה לצאת,״ חוזרת פרנקליין ואומרת. אבל למה את חייבת לחזור על עצמך! צועקת לור בדממה. הוא, היא, זה - מי אתה משחית קטן, יצור זעיר וסובל? כשטכנאי האולטרה סאונד שאל אותה בשבוע העשרים אם היא רוצה לדעת את מין העובר, היא אמרה שלא. שהעובר יישאר אפוף במסתורין, חשבה לעצמה, שימשיך להיות עוד קצת חופשי מהחיים שנחפזים אליו עם חלומות ותוכניות, ולא משנה עד כמה כולם חיוביים: סרט בשיער, שיעורי בלט, כבאית אדומה. היא, הוא, זה. לפני שלוש שנים היה לה תלמיד בכיתה ב', שהוריו היו מסנגל ושמו היה סוֹלֵיי - שמש. ילד חולמני שלא הצליח להבחין בין הגיית צליל של ״ת״ ל״ד״ וצייר ציורים מופלאים של בניינים גבוהי קומות עם מיליוני חלונות שפילחו את השמים, ומכל חלון הציצה דמות אדם שצוירה בקווים פשוטים: מנופפת, צוחקת, מתאגרפת, מנמנמת. זה נראה לה שם מקסים לילד, בן או בת: השמש שעולה לחמם ולהאיר, כדור של אש לוהבת.

כשאסא שמע על ההיריון הוא השאיר הודעות. לור ניתקה את המשיבון, מחקה את האימיילים שלו מבלי לקרוא אותם. הלן פוקס, אמו של אסא שאותה תמיד חיבבה, שלחה לה לבית־הספר שבו עבדה המחאות אשר אליהן צירפה פתקאות בכתב ידה הזעיר, ובהן התחננה שלור תתקשר אליה, תהיה בקשר, תגיד שהיא בסדר. הלן פוקס הייתה אישה מרשימה לבנת־שיער, שעבדה כעורכת ספרי סוציולוגיה ואנתרופולוגיה, שהניחה פעם את ידה המגוידת על ידה של לור ואמרה שלור גורמת לאסא להיות מאושר. ההמחאות פיתו את לור, אבל גם השפילו אותה והיא השליכה אותן לפח. היא רצתה לענות, אבל מה יכלה לומר? שהלן הייתה אמה האחרת, זאת ששרדה? זו שלימדה אותה על היסטוריה ומחול, שהייתה האישה שלור דמיינה לעצמה שתהפוך לסבתא? בדמיונה ראתה את הפנים הטרודות, חמורות הסבר, מתמוססות בחיוכים אוהבים. ולור התכוונה להיות זאת שתגרום לכך.

אם אסא כל כך רוצה לדבר אתי - חשבה לור - הוא ימצא את הכתובת שלי ויבוא בעצמו. הוא ייסע ברכבת בקו מס' 7 המפחיד, הקו השנוא על תושבי מנהטן, וימתין לי. בסופו של דבר, הוא הופיע. זה קרה בסוף ספטמבר; הוא ישב על המדרגות המובילות לבניין בן שלוש הקומות שבו היא גרה עכשיו. כשקם על רגליו הוא נראה לפתע קצת פחות מרשים מכפי שנראה שישה חודשים לפני כן. היא הייתה יכולה לומר שרזה, אבל למען האמת הוא נראה נפוח. היא תמיד אהבה את ממדיו של אסא, את גודלו ורוחבו; היא אהבה להיות במחיצת גבר גדול ממנה - גבוה, רחב וכנראה גם דחוס ממנה. גודלו ומוצקותו חיברו אותה למציאות בצורה בטוחה יותר, גרמו לה להרגיש יותר נוכחת. אבל עכשיו הוא נראה חלול.

הערב היה קריר ורוח נשבה; הם התבוננו בגבר שמכוניתו עמדה סמוך לכניסה לבניין שלה, כשנכנס למכונית ונסע משם. אסא דיבר בזהירות, במתינות - הוא היה מאוד נסער. הוא אמר שהיא אולי לא תאמין לו, אבל הוא הגיע למצב שהוא שמח על ההיריון; תמיד רצה שיהיו להם ילדים. היא טעתה כשהסתירה ממנו את המידע. ברור שהוא יהיה אחראי כספית. יתרה מזאת, הוא יהיה אבא כל כמה שלור תאפשר לו. הוא ייטול חלק בחייו של הילד. הוא לא יבקש דבר וייתן כל דבר - למעט אחד: הוא לא יוותר על ג'וליה. הוא לא הסיט את מבטו מהבטן של לור. לור המבוהלת אכן הרגישה שהוא מסוגל לאהוב את התינוק שלא בחר להביא לעולם. איזה פיתוי, לחוש את אהבתו של אסא גם אם רק קצת ודרך זה.

״זה לא הילד שלך, אסא.״

״כן, הוא כן. הוא שלי באותה מידה שהוא שלך.״

״אני אומרת שהוא לא שלך. כשהיית בסן פרנסיסקו יצאתי באחד הערבים. פגשתי מישהו.״

״בחייך, לור. איפה פגשת את הבחור הזה? מה שמו?״

״אני לא חייבת להגיד לך.״

״את ממציאה. את פגשת בחור? ואת - מה? הלכת אתו לדירה שלו? אני לא מאמין לך.״

״תחשוב מה שאתה רוצה.״

הם ישבו בדממה.

״יש בדיקות שיוכיחו את זה,״ אמר אסא.

״אז תעבור בדיקה,״ אמרה לור. היא הייתה משוכנעת שהוא לא ילך עם זה עד הסוף. הוא נמצא כאן כדי להוכיח שהוא לא לגמרי רע, שהוא עדיין מסוגל לעשות את הדבר הנכון, ואולי הוא באמת מסוגל לכך. אבל הוא יביא אתו את הריח והמגע והוויברציות של ג'וליה, ואת זה לור לא הייתה מסוגלת לשאת. שערה של ג'וליה על צווארונו, ניחוח הבשמים שלה עם שובל ריח דשא, צחוקה.

אסא היה חלש מכפי שסבר. אם היא תספק לו את נתיב המילוט הזה, הוא לעולם לא יבקש לדעת בוודאות.

״איפה מתרכז רוב הכאב?״ שואלת פרנקליין. ״מלפנים או מאחור?״

לור קופצת. הכאב? אה. ״מאחור. הכול בגב שלי.״

״אני יכולה לעסות לך את הגב. במיוחד לאורך עמוד השדרה עד מעל לעצם העצה. את יכולה לכוון אותי.״

״אני חושבת שכדאי שנתקשר שוב לד״ר אלספת'־צ'אנג.״

״עוד מעט. בואי נראה כמה מהר יגיע הציר הבא.״

לור מניחה את כוס הקרח. פיה כואב מקור. היא מביטה בשעון הקיר. שש דקות מאז הציר האחרון. שבע. היא יותר זקוקה לי, אמר לה אסא בלילה שבו סיפר לה עליו ועל ג'וליה. הוא בכה ואמר שאינו מסוגל להמשיך לשקר ללור, זה יותר מדי דפוק. לור היא הדבר הטוב ביותר שקרה לו אי־פעם, אבל יש לו היסטוריה ארוכה עם ג'וליה, הוא לא טוען שזה בריא או נכון, זה פשוט ככה. הם כמו אחים, כמו תאומים, אבל הרבה יותר מזה. הם מבינים אחד את השני, רואים את העולם באותן עיניים. זה כאילו מישהו חיתן אותם לפני זמן רב מאוד־מאוד, לפני שהם בכלל הבינו את משמעות הדבר. הוא לא יודע מה לעשות! הוא אוהב את לור! אבל ג'וליה!

לור חתכה אותו. כמה זמן הוא שוכב אתה?

כמעט שלוש שנים.

אסא אמר: ״כולנו אוהבים זה את זה. אני יודע שנוכל לפתור את הדברים.״

״לא,״ אמרה לור. ״כולנו לא אוהבים זה את זה. לפתור את זה?״ עכשיו הבינה מדוע התוודה - לא כדי לבחור ביניהן, אלא כדי לקבל את רשותה לא לבחור. הוא רצה שהדברים יימשכו כפי שהם, אבל בידיעתה ובהסכמתה של לור. הוא רצה את השפיות והאחריות של לור, את הנינוחות של חייהם המשותפים. והוא רצה אותה כדי שג'וליה לא תעזוב אותו שוב, בפעם הרביעית או השביעית. לאסא וג'וליה אכן הייתה היסטוריה משותפת ארוכה. אסא נישק אותה מאחורי הפסנתר בגן הילדים. הם ישנו אחד אצל השני באותו חדר בבית־הספר היסודי. לילה אחד הוא השאיר אותה לבד במרחק חצי בלוק מהבית שלה. היא יותר זקוקה לי. קצת כמו סרסור, כך קנתה ג'וליה את לור והגישה אותה כשי לאסא, לשניהם. זה ודאי היה מאוד מעורר ומגרה מבחינתם, חשבה לור, כששלושתם טיילו בקולומבוס אווניו, השתזפו בחוף ג'ונס או נסעו לבֶּר מאונטן כדי לצאת שם לצעדות. אהבתה של לור ודאי הפיחה חיים חדשים בשיממון הרומן הישן והמסובך שלהם. היא ודאי העניקה לצורך שלהם טעם של מים גנובים מתוקים להפליא. וכמה טיפשה ויהירה הייתה לור כשהאמינה שתוכל ליהנות משניהם בעוד שאסא יישאר רק שלה. האושר שהתמשך, ושנבע מהרמאות העצמית הזאת. ג'וליה ולור, מנמנמות במצב כפיות על ערימת מעילים במסיבה בזמן שאסא מדבר בסלון. או שאסא אומר משהו שמרגיז את ג'וליה, וג'וליה - ג'וליה הרזה - קופצת עליו; הוא מעמיד פני נופל, לור מצטרפת לערימה האנושית, הם מתגלגלים ומתגוששים כמו ילדי גן, צוחקים, אוחזים בשערות, חושפים שיניים. ידו של אסא על בטנה של ג'וליה, אצבעותיה של ג'וליה מרפרפות על פיו: האם היו אלה הבטחות מודעות למה שייפדה ביום אחר?

ונניח שהייתה מדברת על משהו מכל זה עם דיאנה או מרג'ורי. מאחורי מילותיהן שהיו נבררות בקפידה, לור הייתה רואה עד כמה הן נגעלות: האומנם יכלה להיות חסרת כל מושג עד כדי כך? אבל זה היה יוצא מהכלל: מגע ידו של המאהב שלה, מגע ידה של חברתה הטובה ביותר. לפני כן היו לבה וידיה מסורים לגופה של אישה חולה וגוססת, על חבורותיו ופצעיו וצחנותיו. היא גאה בכך שחיבקה את אמה והקלה עליה עד הסוף. אבל היא נותרה כל כך רעבה.

קיצורו של דבר - היא הייתה שותפה לקשר, וכל מה שאסא ביקש ממנה היה שתמשיך להיות שותפה לו בעיניים פקוחות. עלה בדעתה שאולי ג'וליה הייתה זו שדחקה באסא להתוודות. היא אולי החלה להשתעמם מהרומן החשאי וחיפשה דרמה חדשה. ״תעשה את זה בשבילי, בשבילנו,״ אולי אמרה, דוחקת בו להעז.

ולמה לא? האם הצעד הבא הזה לא יהיה אך טבעי? אבל לור נרתעה ונסוגה. לא בגלל איזו התנגדות מוסרית גדולה, כך הבינה. בעיני רוחה ראתה בקלות את הסידור החדש. אבל היא הייתה גאה מדי. היא הייתה ללא ספק המשתנה במשוואה. יום אחד ג'וליה תתעייף שוב ותפעל להוציא אותה; את ה־X שלה יחליף Y או Z של מישהו אחר. אסא אולי יביע מחאה, אבל אחר כך יסכים. אוהו, הוא יסכים. אבל אפילו המחשבה על התסריט הזה לא הייתה הנוראה מכול. הנורא מכול היה להכיר בחמדנותה, להבין מה רב היה בעצם הדמיון בינה לבין ג'וליה. היא לא הסתפקה במאהב אחד. ההבדל היחיד בינה לבין ג'וליה היה שהיא לא הייתה חכמה מספיק כדי לבנות את המערך; היא הייתה צריכה להיות מובלת, להיסחף לתוכו.

״לך אליה,״ אמרה לור. היא הייתה רגועה להחריד למעט הצורך הדחוף שהיה לה שאסא יצא מהדירה, ייעלם משדה הראייה שלה. בתוכה השתוללה בדממה תשוקה היסטרית לדחוף אותו החוצה. הלוואי שהיו עוד בריחים על הדלת: מאה בריחים לנעול אחריו. ברגע שנותרה לבדה שקעה בשינה עמוקה, ובבוקר הלכה כרגיל לעבודה - ממעטת ככל יכולתה להתעסק במחשבות וברגשות. בשובה, החלה להשמיד בשיטתיות כל מזכרת מחייהם המשותפים: תצלומים ממסיבות וערבים בבית, הציורים שקנו ביריד האמנויות, ספרים שאסא או ג'וליה חשפו אותה אליהם, כל בגד שנקנה או נלבש בנוכחותם, אפילו גזירי עיתונים שהיו תלויים על המקרר ושרבוטים בפנקסים. היא השאירה צלחות וכוסות ואת כלי המטבח. היא השליכה למזוודה כמה מבגדיה הישנים ביותר ואת תכשירי הקוסמטיקה וכלי הרחצה שלה. היא עזבה עם לא יותר ממה שהביאה אתה כשהגיעה לעיר קצת יותר מארבע שנים לפני כן. התקופה שבאמצע הייתה חלום - מלא חיים ומרתק כל כך עד שנדמה שהיה אמיתי, אבל היא לא הופתעה להתעורר ולגלות שהיא שוב לבדה. היא ידעה לחיות עם מעט חפצים - תמיד חייתה כך. אמה חיה כך. אנשים מסוגן אף פעם לא אגרו רכוש רב.

אחת־עשרה דקות. ריח של חומר חיטוי, גזה חדשה. לור מרימה את עיניה. סוג של הלוצינציה, כי שום דבר לא נפתח, לא הוזז: פרנקליין יושבת בסבלנות ליד עמדת המחשב וממלאת טפסים.

לא, אנשים כמוהן אף פעם לא צברו רכוש רב אלא רק חיפשו לעצמם פינה קטנה בעולם שתהיה שלהם. אחר כך כשבאו הצרות הם המשיכו בדרכם. גריניץ' וילג', לוקפורט, הובס קורנרס - שם הן גרו ביותר מבית אחד, ובכל מקום טרחה אמה של לור על החבצלות בחצר הסלעית. במו ידיה תפרה ללור חצאיות לבית־הספר במכונת התפירה. שתי נשים שעשו מה שנשים עושות: מסתדרות. לפעמים שאלו חברים את לור אם הרגישה בחסרונו של אב. ג'וליה שאלה. לור תמיד השיבה בשלילה. כילדה לא הייתה לגמרי בטוחה למה משמשים אבות. תשובה אפשרית אחת הייתה כסף. אבל חייהן של חברות שלה שאבותיהן גרו אתן לא נראו שונים בהרבה מהחיים שלה ושל אמה. אולי אפילו היו גרועים משלהן - גברים נטו להוציא כסף על מסעות ציד ובאולינג ועל משקאות אלכוהוליים.

כשאמה של לור גססה וקיבלה כמויות גדולות של מורפיום, היא דיברה על ימיה כרקדנית בניו יורק. להקה כלשהי שבה היו לה חברות עם שמות כמו סֶלֶסְט ופֶּטִי. חצאיות בצבע אדום־אש וקסטנייטות. לא הייתה כל דרך לדעת אם הדברים אכן קרו או שהיו חלק מהזיה שנוצרה בגלל התרופות. כשהיא מלעלעת את מילותיה, דיברה אמה על קטיף אוכמניות ליד אגם כפרי ועל חולצה רקומה עם סרטים שמצאה בשוק פשפשים. ״המקום היה נורא צפוף ומלוכלך,״ היא אמרה, ״אבל אני מצאתי את מה שרציתי.״

כמה נאיבית הייתה לור על אף היותה בת לאב שאיש לא דיבר עליו, על אף השיחות המוזרות והלא־גמורות עם אמה על ערש דווי; כיצד הופתעה שוב ושוב מהגילוי שגם לאחרים יש סיפורים שהם אינם מספרים, או שהם מספרים סיפורים שאינם האמת לאמיתה. איך בדרך כלל זכית לשמוע ולקבל נתחים שנקרעו מהשלם, שאי אפשר היה באמת להבינם כשהוצגו בצורתם המעוותת והפגומה. היא מציצה אל פרנקליין. מי היא, מהם הסיפורים שלה, מה היא מספרת ומה אינה מספרת? פרנקליין הגיעה הנה פעם ממדינה אחרת: שם ודאי קיים סיפור אחד לפחות - סיפור של שאפתנות או של אהבה או של הימלטות. האם היא נשואה? לור סורקת במהירות את ידה של פרקנליין. כן. יש לה ילדים? האם הם ילדים נוחים, שובבים, ביישנים, ידידותיים? היכן היא גרה ואילו חפצים ממלאים את ביתה? האם מישהו בגד בה אי־פעם?

שלוש־עשרה דקות.

הבחורה מסתכלת בשעון הקיר, ופרנקליין מרגישה שרוחה נופלת. היא שכחה מהמוניטור, ופרנקליין אינה מזכירה לה אותו. בהתחשב בהאטה בצירים היא רוצה לשמוע את הלמות הפעימות הסדירה ולקרוא את הרישומים הסדירים על פלט המכשיר. ובינתיים, מה לעשות עם לור? פרנקליין יכולה לבדוק אפשרות לשאול בשבילה ספר או מגזין מאחת האחיות. אבל היא משוכנעת שלור תדחה אותם. אולי תסכים שפרנקליין תקרא באוזניה. אחדות מהמטופלות שמחות כשחבר או בן משפחה קורא באוזניהן. פרנקליין מקשיבה להם בחשאי, מנסה להרחיב את מושגיה באשר לשימושי שפתה המאומצת. בדרך כלל אלו שירים שתוכנם נשגב מבינתה, אבל מקצבם נעים באוזניה; או פסוקים מהתנ״ך שפרנקליין מכירה טוב יותר בצרפתית, אבל נהנית לשמוע איך השתנו ונהפכו לגושים שממלאים את הפה באנגלית. בשבוע שעבר קראה אישה לאחותה מתוך רומן על אודות רוסים שהשתתפו בנשף רשמי גדול, נסיכות ודוכסים וכן הלאה. השתיים פצחו בשיחה ערה על מידת המשיכה אל שני סוגים של מבנה גוף נשי - האישה הנערית וזו הנשית. האישה ההרה אמרה שרוב הגברים מעדיפים את הנערית. אחותה טענה שהם רק מעמידים פנים שזו העדפתם, אבל בעצם הם רוצים אישה נשית. אחר כך היולדת נאנחה וביקשה מאחותה לשים את הספר בצד, ואמרה שהלוואי שהתינוק הארור יצא כבר.

אם - או כאשר - פרנקליין תלד הפעם, אחותה לא תהיה לצדה. ג'יזל, היחידה מבין כל אחיה שבגללה כמעט נשארה בהאיטי. ואם אכן הייתה נשארת, האם הקרח בלב אמה היה נמס ביום מן הימים? האם הייתה חוזרת להרגיש שדודותיה ודודניה הם איבר מאיבריה? היא הייתה אז צעירה מכדי להבין את משמעות הזמן - הזמן היה אז בעיניה משא גדול וכבד כל כך, סלע ענקי שימחץ אותה. היא לא יכלה להישאר ולהיכתש תחתיו. לא היה לה מושג שלעיתים הזמן חולף ביעף, כמו עכשיו, שאנשים ורגשותיהם עשויים להשתנות עם הזמן. אמא מתה לפני עשר שנים. פרנקליין לא הייתה שם, אפילו לא ידעה בזמן אמת ורק כשג'יזל איתרה אותה כעבור שבועות הדבר נודע לה. ג'יזל תדע כשהילד הזה ייוולד. עכשיו יש כבר שכנים שיש להם טלפונים סלולריים; המדינה אינה כה רחוקה כפי שהייתה בעבר.

אולי אחרי שהתינוק ייוולד היא תחזור לכפר הולדתה, בָּאסִין־רוּז', כדי לשוב ולהיפגש - מקץ כל השנים שחלפו - עם ג'יזל, אחיה ושאר אחיותיה. היא וברנרד נסעו פעמיים לפורט־או־פרינס כדי לבקר את אמו וקרובי משפחה אחרים, אך פרנקליין סירבה לנסוע לכפר הולדתה. אחותה אַטַלִי כתבה: אבא אומר שאת הרגת את אמא. את, הבכורה, נטשת אותנו. אבל אולי אם תביא לאביה נכד שיוכל לחבק הוא יסלח לה. וברנרד, בנימוסיו המכבדים ובטוב לבו יכבוש את כולם, אפילו את הגיסים. הם לא יוכלו שלא להתרשם מבגדיו החדשים, מהשכלתו, מהחיים שהוא ופרנקליין מנהלים בעיר ניו יורק שבה יש להם דירה משלהם ברחוב עטור שיחי רודודנדרון ואזליה. הם יביאו מתנות: סניקרס חדשים, כדורי רגל מרוקנים מאוויר, אבקת טלק, בושם.

שש־עשרה דקות.

״אולי טלוויזיה,״ אומרת לור.

״טוב מאוד.״ פרנקליין מפנה את השלט אל הטלוויזיה. מתוך ים הצבעים מתגבשות דמויותיהם של שתי נשים וגבר. תחילה אין קול. הנשים יושבות על ספה, והגבר - כנראה המראיין - יושב מאחורי מכתבה. הנשים, בשמלות צמודות נטולות שרוולים ובנעלי סירה עם עקבים גבוהים, צוחקות בהיסטריה ממשהו שהגבר אמר. הן רוכנות קדימה, מטילות את גֵּוון לאחור, מסיטות את שערן לאחור בתנופה. הנשים נרכנות וצוחקות בפיות ענקיים, פעורים ומבריקים, עקבי נעליהן מזדקרים כשיפודים.

פרנקליין לוחצת על כפתור הקול והשיחה ממלאת את החדר.

״...ניסיתי להכין את הטאקו...״

״...הרעלת מזון! הוא אמר שלעולם לא ישוב לסמוך עלי...״

(ואז צחוק גברי: חההה, חההה, חההה, חההה.)

לור בוהה במסך, מצוברחת, כאילו שפטפוט הנשים ודבריו של הגבר המושך אותן בלשון פוגעים בה. פרנקליין תוהה אם כדאי שתחפש ערוץ אחר, אבל הערוצים כולם יהיו אותו הדבר: צחוק וקולות רמים, אקדחים ומרדפי מכוניות או במקרה הטוב - הרצאה דתית. סחורה שמסתחררת על במה. אולי זה יתאים: עגילים וצמידים על מצע קטיפה אפורה, זוהרים באור העז של תאורת טלוויזיה. לפעמים בערבים, כשהיא עייפה מהעבודה, פרנקליין צופה בלי קול בערוץ הקניות. כשברור שאינך מתכוונת לרכוש דבר, יש משהו מרגיע בבהייה במצעד הפריטים המנצנצים שמוצעים שם זה אחר זה. יש להניח שאת נהנית מהם בערך באותה המידה שבה נהנים מהם האנשים שבאמת קונים אותם. ברנרד מאמין שלמעט חדשות ודיווחים כלכליים, טלוויזיה היא בזבוז זמן. לפעמים פרנקליין נאלצת לנעוץ בו מבט ולומר שאולי הוא אף פעם לא זקוק לבזבוז ושִכחה - אבל היא, לפחות הערב, זקוקה לכך בהחלט.

״...קעקוע - איפה?...״

״...לא יקירי, אני לא אראה לך...״

(חההה, חההה, חההה, חההה!)

תשע־עשרה דקות מאז הציר האחרון של לור. פרנקליין מרגישה דופק פועם במפשעתה - אולי זה לא בדיוק כאב או בעצם כן, זה כאב. האם מרוב פחד היא מדמיינת כאב שמתממש? על צגי המחשב בספרייה בפְלַטְבּוּש היא הסתכלה בתמונות של רחם דו־קרני, ורדרד ובשרני, חצוי כמו עצם המשאלות - עצם הבריח של עוף. שתי קרניים שנראות כמו עלי כותרת, ששק ההיריון נמצא באחת מהן. העובר שלה גדל בקרן השמאלית. רופאי בית החולים אומרים שיש סיכוי סביר שהקרן תתרחב במידה מספקת כדי לאפשר לעובר להתפתח ולגדול כראוי עד סוף ההיריון - במיוחד לאור העובדה שפרנקליין כבר עברה היריון מלא אחד שהסתיים בלידה - אם כי הם אינם מבטיחים דבר. לפעמים היא אינה מסוגלת לברוח מהמחשבה על העובר שהמקום צר מלהכילו, ראשו נדחק אל דופן הרחם או שצוואר הרחם אינו עומד בלחץ ופולט החוצה תינוק לא בשל.

מחוץ לחלון יורד שלג לא כבד ולא קל, אלא מתמשך ורטוב למראה, מעין דסקיות לחות ולא פתותים יבשים ונאים. בערב שבו פגשה את ברנרד הוא דיבר על שלג, על קסמו העדין, המרחף, על תלוליות השלג שנוצרות, מתגבהות ונותרות על הקרקע במשך שבועות מבלי להיעלם. הם ישבו ליד השולחן בבית אמו. ברנרד מצא אותה על מדרגות הקתדרלה בפורט־או־פרינס, שם ישבה רעבה מאוד ורגליה דואבות אחרי שעות של שיטוטים ברחבי העיר. שישה חודשים שרדה בבית, מתאמצת לא לראות את פני תינוקה המת בפני כל ילד. היא בכתה בלי סוף, בכי בלתי נגמר, עד שאפילו תרז, דודתה האהובה מכול שתמיד פינקה אותה, סטרה לה ואמרה שהגיע הזמן שתתחיל להתנהג כמו שצריך, ותפסיק לירוק בפני הגורל. בבוא העת, אמרה לה הדודה תרז, יהיה לה ילד נוסף, רבים נוספים; אבל פרנקליין תהתה מי ירצה בה לאשתו עם החרפה שהמיטה על עצמה. ערכה ירד פלאים. האם תיאלץ לחבור לאדם שתשנא, שיגעיל אותה? ובכל מקרה, המחשבה על ילדים נוספים לא הקהתה את כאבה; היא כמהה לילד ההוא, לילד הדומם שאותו למדה להכיר כל כך טוב במהלך החודשים שבהם נשאה אותו ברחמה - את בעיטותיו ושיהוקיו, את שנתו. הילד ההוא לעולם לא ישוב וייוולד, לא בגוף ההוא, לא ביום ההוא. היא הייתה אמורה להתבייש בו, אבל הוא היה חסין לבושתה; הוא היה משהו נפלא וחדש וטהור בכל ימי חייו הספורים.

היא עזבה את הבית באחד מימי סוף האביב. שבוע קודם לכן מלאו לה שמונה־עשרה. אישה עטופה בבלויי סחבות נשענה על אחת מקשתות הקתדרלה ומלמלה לעצמה. מפעם לפעם קראה בחדות ״אבי!״ בנימה שנשמעה כקללה. פרנקליין הוציאה את כל כספה כמעט על נסיעות במוניות שירות טַאפּ־טַאפּ במסעה אל העיר, ולא היה לה מקום ללון. בטיפשותה חשבה שתוכל לישון בפארק או מאחורי ארמון הנשיאות מבלי שיאונה לה רע, אך מבטי הגברים ברחובות והילוכם הבהירו לה שזה בלתי אפשרי. עכשיו, כשהשעה הייתה עשר בלילה בערך, ניגש אליה גבר שאמר שיש לו חדר ללילה, האם היא זקוקה לכך? נדמה היה לה שהיא מבינה איזה אמצעי תשלום כרוך בעסקה, אבל היא הייתה לחוצה ורעבה, ובעיני כל מי שהשאירה מאחור כבר נחשבה בכל מקרה לפגומה. מה זה כבר ישנה? אך בטרם הספיקה לקום ולהצטרף לגבר הופיע ברנרד והורה לו, Al fe rout ou, לעזוב את אחותו במנוחה. האיש משך בכתפיו בספקנות והתרחק מהם, נעלם בחשיכה כרוח רעה. ברנרד שאל את פרנקליין אם היא רוצה לאכול משהו וקנה לה בדוכן רחוב מנה גדולה של פְרִיטַאי5 מבשר עז. עלה בדעתה שייתכן כי הוא בסך הכול גרסה אחרת, נקייה יותר של האיש שהציע לה חדר - במיוחד אחרי שאמר לה שאינה יכולה להישאר ככה בחוץ במשך הלילה ושייקח אותה לבית אמו. אבל היא לא חשבה שאלה פני הדברים. מעיניו נעדר המבט המצומצם והאומד. עדינותו נראתה אמיתית.

הוא אכן לקח אותה לבית אמו לא רחוק ממרכז העיר. אמו הייתה אישה גבוהה, ממושקפת, מעוררת כבוד. היא הייתה מודעת לכך שפרנקליין לא התרחצה יומיים, ובכל זאת כיבדה אותה קודם כול בקקאו מתובל ובאננס טרי. ברנרד סיפר על מיאמי וניו יורק, שתי הערים שבהן למד; הוא תכנן להיכנס לתחום הבנקאות או הפיננסים. הוא תיאר את השלג בצפון, שם הייתה להם משפחה, ועד כמה הוא קל כשאוספים אותו בידיים. עם זאת, הוא כבד דיו כדי לגרום לגגות בתים לקרוס. הוא לא סיפר איך השלג משחיר בתוך ימים, מצפה את המדרכות וממלא את הרחובות בבוץ אפרפר. פרנקליין גילתה זאת בעצמה רק אחרי שהגיעה לברוקלין. ערימות השלג שנערמו כחומות בצדי דרכים הפחידו אותה; היא ראתה זדון מאיים באופן שבו חפצים אבודים נקברו תחת השלג והתגלו שוב רק כעבור חודשים: זרוע של בובה, מעטפה מבוילת, מכנסיים של ילד. בכל פעם שפרנקליין חלפה על פני חומות השלג הללו היא חשבה על כל האשפה החבויה תחתיהן.

לרגע לא חשבה שברנרד החסיר מסיפורו את תהליך קלקול השלג כדי ליצור סיפור טוב יותר או שביקש לפתות אותה. סביר יותר להניח שהוא פשוט לא חשב על כך. הדבר החשוב היה היופי שהחיים מזמנים לך; הכיעור היה מקרי, בר חלוף. היופי היה מהות השלג. לכן בכל סיפוריו של ברנרד על השלג הוא היה יפה. אמו של ברנרד הראתה לפרנקליין היכן תוכל להתרחץ, והשכיבה אותה לישון במיטה ובה סדינים נוקשים ונקיים להפליא. בבוקר היה קפה חם, לחם טרי וביצים. ברנרד כבר יצא לעבודתו - מסירת משלוחי ארגזים של דגנים וסבון.

נשמעת דפיקה בדלת חדר הלידה והמקיש בדלת אינו ממתין לתגובה. הוא פותח מיד את הדלת ופוסע פנימה. הוא גבר גבוה, רחב וצעיר למראה, במעיל כהה שמנומר בשלג, כמו בלוריתו. השלג כאילו נשר ישר מזיכרונותיה של פרנקליין ולחלח את אפו וגבותיו. הוא חולף על פני פרנקליין לעבר לור. בידיו הוא אוחז דוב פנדה ענקי ולבן, שתגית המחיר עדיין משתלשלת מאוזנו. הוא עוצר באחת ומסתובב אל פרנקליין.

״החדר של ג'ודית קוּלי?״ הוא שואל. ״זה לא החדר של ג'ודית קולי?״

לור שוכבת במיטה, סוגרת ביד אחת את כתונת בית החולים ובידה השנייה מושכת אותה על ירכיה. פרנקליין נעמדת בינה לבין הגבר כדי לחסום את שדה ראייתו.

״תבדוק אצל האחות האחראית,״ היא אומרת בטון ענייני. ״ימינה כשאתה יוצא, הדלפק הגדול.״

״ובשעה ארבע: מתכוני הברבקיו של לורה בוש!״

״אני אחִיה,״ אומר האיש מבלי לזוז, כאילו מקווה שאם ישתהה מעט יוכל לעמעם את טעותו. ״הרגע הגעתי מרוצ'סטר.״

״זה בסדר,״ אומרת פרנקליין. לך! היא חושבת. ״בהמשך המסדרון ימינה ותפנה אל מרינה.״

לור עוקבת אחרי הפנדה המתנדנד (״ברוך הבא תינוק!״ מכריז הכיתוב בחזית הטי־שירט הלבנה שלו) אל מחוץ לשדה ראייתה, ונעלם; הדלת נסגרת בטריקה מהדהדת. היא מתכרבלת על צדה, ברכיה משוכות למעלה, אגרופיה הקמוצים על בטנה, החוטים המשתלשלים מהמוניטור מעצבנים אותה. לרגע חשבה... היו שם מעיל הצמר השחור המוכר, הגובה המוכר והשיער הכהה; לרגע האמינה... היא לא תגיד את זה! אבל מחשבותיה מסגירות אותה. אסא. אסא עם זרועותיו העמוסות שטויות ילדותיות; אסא שהיא אסרה עליו לשוב ולראותה. האיש עמד שם, והיא הרגישה בבטן ובמפשעה את ההלם המפתיע של המוכר; לבה זינק לעברו במהירות מסחררת.

היא מתכרבלת סביב העובר, מגינה עליו מפני ראייתה המעוותת, מתנצלת: טעות, קטנטן שלי, התקף רגעי, הוא לא מספיק טוב בשבילך, לא מספיק טוב בשבילנו, ובכל מקרה - הוא לא יבוא לעולם ואנחנו לא צריכים אותו, אנחנו לא צריכים אותו!

והעובר נע בתוכה, לוחץ, עונה: קומי, קומי! כי אני מגיע! כי לעובר לא אכפת ממנו. אין לו שום קשר אליו, והאמת שגם לא אליה, לא באמת, לא ברגע זה. יש לו משימה אחת בלבד, ללחוץ הלאה וקדימה. הוא לא יכול אחרת. הוא יקרע אותה אם יתעורר הצורך. אם יצטרך, הוא גם יאבן פה ועין.

הלחץ באגן ירכיה מתפשט. פרנקליין נעמדת ליד המיטה עוד לפני שלור אומרת משהו או אפילו מודעת לכך שהשמיעה קול. האחות זוקפת אותה, והיא מתכופפת מעל ערימת הכריות שלמרגלות המיטה. הן מספקות תמיכה בדיוק כפי שפרנקליין הבטיחה. הן מסירות את המשקל מעל פרקי ידיה ומידיה המשתלשלות מעבר להן, ומותירות את רגליה כמעט נטולות כוח כבידה. כך היא יכולה להתרכז בעובדות היחידות החשובות: ההרחבה־בכוח של פתח היציאה מהרחם שלה וכובד משקל ידיה של פרנקליין. פרנקליין מעסה את גבה, אגודליה החזקים מתחפרים ברווחים הצרים סביב עמוד השדרה ועצם העצה של לור, והכאב שנגרם מהלחץ הזה מפרק את המתח שנובע מתוכה. גרונה משתחרר כדי להוציא עוד קול.

״...הרגליים הכי גדולות בעולם...״

״...אני עוד יותר גרועה...״

נהמתה של לור בולעת את קולות הטלוויזיה, הופכת את המראות המרצדים בה לפנטומימה. הדמויות על הספות צוחקות, מנופפות, נרכנות ומתרחקות זו מזו. איש אינו צופה בהן. אבל כשלור שבה ומשתתקת, שיחתם עולה וממלאת את החדר. ״טוב, אני בחיים לא הייתי מסכימה שבעלי...״

״את מוכנה לכבות את הטלוויזיה?״ שואלת לור. פרנקליין לוקחת את השלט ומכבה את הטלוויזיה. הנשים הנוצצות והאיש החלקלק נמוגים.

פרנקליין אומרת ללור שהציר נמשך דקה שלמה. לור יכולה להיות גאה בעצמה. האחות מסתכנת ומלטפת את מצחה של הבחורה. בזמן שטיפלה בלור נעלם הכאב שלה. אולי באמת דמיינה הכול.

המצח של לור חם; תסיסה מאיימת עולה בבטנה. התחושה חולפת בהדרגה ועיניה נעצמות בעפעוף. כעבור דקות אחדות היא מתעוררת רגועה. היא מסובבת את ראשה. פרנקליין יושבת בשקט ליד המיטה בידיים שלובות. לור נועצת את עיניה בצלב המוזהב הזעיר התלוי על שרשרת זהובה לצווארה של האחות. שוב עולה בה דחף לשאול את פרנקליין על עצמה, אבל היא עייפה וחושבת שלא תצליח להקשיב. חוץ מזה, סיפורים הם קשים מדי, כמעט תמיד הם מתעוותים ולא מספרים את מה שרצית לדעת. מה שהיא רוצה לדעת זה מה פרקנליין עושה ברגעי מצוקה. האם היא בכלל חשה לפעמים מצוקה? היא ודאי מתפללת - הצלב מרמז לכך - ותפילות הן משהו שלור איננה מאמינה בו, לא יודעת איך עושים את זה בכלל.

עוד ציר. על אף שלור מתרכזת כרגיל בקולה, בשחרור קול במקביל להתגברות הכאב, הפעם היא מרגישה קצת מחוץ לעצמה, והיא ערה עכשיו לצלילים אחרים בחדר: הדופק המואץ שעולה מהמוניטור (לַאבּ־לַאבּ־לַאבּ), ההתנשמות הכבדה של פרנקליין בזמן שהיא לוחצת חזק על גבה של לור. היא מוקסמת מהאטת הדופק של העובר כשהכאב דועך. מבחוץ עולה רחש הרוח ונשמעות נקישות פתאומיות של החלון ונביחה חדה של כלב - אחת־שתיים־שלוש־ארבע - שנפסקת בפתאומיות. קול צעדים במסדרון.

ואז היא שוב ישנה.

כשהיא מתעוררת היא מרגישה שחלפו מספר דקות. גופה שקט. היא לא מרגישה כאב מתקרב, אבל הוא ודאי יגיע בקרוב. משחולפות עוד מספר דקות וכלום לא קורה, היא אומרת לפרנקליין שהיא רוצה לקום על הרגליים. פרנקליין עוזרת לה לקום מהמיטה ותומכת בזרועה עד שלור מתייצבת. לור עושה כמה צעדים הלוך ושוב כדי להתרגל שוב לתחושת הקרקע תחת רגליה ואז ניגשת לחלון. השמים עודם כהים והשלג לא יפה כפי שקיוותה; צעדים מהירים כבר החריבו את השכבה הלבנה הדקה שהייתה על המדרכה, דחקו את השלג לכביש, ושם הוא נרמס תחת גלגלי מכוניות שנוסעות כמדומה מהר מדי ומתיזות אותו בקילוח מרופש מצמיגיהן אל המדרכה. היא רואה אמבולנס נוסף עוצר בפתח בית החולים, הפעם דומם משום מה, ופונה מהחלון לפני שתספיק לראות מי יגיח מדלתותיו האחוריות.

הכאב לא נטש אותה. הוא שוב מתקרב אליה והיא מושיטה יד אל פרנקליין.

 

״תראי לי את היד שלך,״ אומרת פרנקליין. השעה אחרי שלוש. לור שוכבת על צדה. עברה עליה חצי שעה לפחות, אולי ארבעים דקות של צירים תכופים יותר ועכשיו היא שוב ממתינה. מבעד לחלון חודר לחדר האוויר האפלולי. הוא מעמעם את תאורת הניאון הבהירה ויוצר אווירה של מתחת למים. לפני זמן קצר היא זעקה בתסכול וחוסר אמון, ופרנקליין אמרה שלפעמים צירים הם כאלה, מתחילים ונפסקים, מתחילים ונפסקים. ״אבל בסופו של דבר התינוק יוצא, תאמיני לי,״ היא אמרה.

היא מניחה את כף ידה של לור בידה ואומרת לה שאצבע הטבעת נראית נפוחה יותר משהייתה קודם. ״ייתכן שלחץ הדם שלך עלה, אני רוצה לבדוק. אנחנו צריכים להסיר אותה,״ היא מצהירה בסמכותיות ונוגעת בטבעת הכסופה. ״יש לה משמעות מיוחדת?״

״לא,״ אומרת לור.

״לא רצית להוריד אותה.״

פרנקליין מביטה בה וממתינה. לור מחבבת את שתיקותיה; אז היא יכולה להתבונן בה, לבחון את פניה המוארכות החלקות שיש בהן צלקת קטנה מתחת לעין השמאלית.

״אפשר לשמור על הטבעת,״ מבטיחה לה פרנקליין. ״הם יחתכו אותה במקום אחד בלבד ותוכלי לתקן אותה אחר כך.״

הטבעת עלתה ללור הרבה כסף, כמעט שלוש מאות דולר. הרבה פחות כמובן מהסכום שהוציא אסא על הטבעת שקנה לה - טבעת עם אבן אזמרגד ירוקה בצורת טיפה ומשני צדדיה יהלומים. היא הדיחה אותה באסלה שישה שבועות אחרי שקיבלה אותה, יום אחרי ששלחה אותו בחזרה אל ג'וליה. היא יכלה למכור אותה תמורת סכום נאה.

״לור. את מרגישה כשאני לוחצת את האצבע שלך? חשבתי שלא.״

היא אף פעם לא פענחה כיצד מימן אסא את הטבעת. יש להניח שרק הלוואה מהוריו יכלה לאפשר את הקנייה, אבל היא התקשתה לדמיין את אסא הגאה מבקש מהם. היא נחרדה כשהוא נתן לה אותה, כי במובנים מסוימים הייתה יותר חסכנית ממנו. הוא נכנס הביתה והקים רעש גדול מהרגיל - בצעדיו, עם תיק הגב שלו, בידו כוס הקפה־לדרך שקנה אך לא סיים כי להשליך את השאריות לפח יהיה בזבוז חסר אחריות. הוא נראה עצבני ונרגש מהרגיל. הם ישבו לאכול מרק עדשים שהכינו בסוף השבוע, והוא קירב לעברה את קופסת הטבעת. היא פתחה אותה והביטה בו. הוא שתק.

״זו טבעת אירוסין?״

״מממ,״ הוא אמר.

הצעת נישואים נראתה מיושנת במידה לא אופיינית לו. היא חשבה שההחלטה הבלתי נמנעת על נישואים תהיה משותפת, עניין שהם יגיעו אליו ערב אחד בסיומה של שיחה על הדירה והחשבונות. זה היה הסגנון שלהם. המחשבה הראשונה שעברה לה בראש הייתה שמוטב היה לנצל את הכסף שהוציא על הטבעת למימון חלק מהוצאות החתונה שלהם. אבל כשהחלה לומר זאת, למחות ולהגיד שעדיף שיחזיר את הטבעת ויחליף אותה באחת פשוטה יותר, הוא התחיל להתעצבן ואמר שאם הוא לא יכול לפנק אותה בטבעת אירוסין אז מתי כן יפנק אותה?

חשדה צריך היה להתעורר כבר אז. האמת שהיא אכן גילתה חשדנות. אימתי נזקקה לור - או רצתה - שיפנקו אותה? ממתי בכלל כלל מילון האוהבים שלהם את המונח לפנק? ערב אחד, שבועות אחדים קודם לכן, היא הסבה עם אסא וג'וליה לארוחת ערב ולפתע מחשבה בלי מילים ניקרה במוחה. מבטה נדד מאסא לג'וליה ובחזרה. המחשבה חמקה ממנה, ובמקומה עלה בה הרושם שאסא וג'וליה הולכים ונעשים יותר ויותר דומים במראם החיצוני. היו מי שטעו וחשבו אותם לפעמים לאח ואחות למרות השוני במבנה גופם. זאת בגלל גון העור הזיתי, אפיהם הצרים והארוכים, השיער המתולתל. גובהם, אצבעותיהם הארוכות, והאופן שבו הניפו אותן באוויר בסערת רוח או התרגשות. אנשים ניחשו: יהודים? שחורים? איטלקים? אבל לבטח קרובי משפחה. עכשיו היה נדמה ללור שאפילו האוזניים שלהם בעלות מבנה זהה, שהם מטים את ראשם באותה זווית, וחותכים את הירקות בצלחת באותה איטיות וריכוז מוגזם. המילים שיצאו מפיהם נשמעו במשך דקות כמו פוגה מוזיקלית, וריאציות על נושא. הן נאמרו באותה נגינה, באותה אינטונציה. ואז התנערה לור משרעפיה, לקחה לעצמה מנה נוספת של ספגטי בולונז ולגמה מהיין האדום.

לור יכלה למכור את הטבעת, אבל היא הדיחה אותה באסלה כשגאוותה הולמת באוזניה. אחר כך קנתה לעצמה את טבעת הכסף העגולה בבוטיק יקר להחריד בסוהו. כך ביקשה לחגוג את העובדה שהיא אינה זקוקה לארוס כדי שתהיה לה טבעת. הזבנית בחנות הסבירה שהדוגמה אינדיאנית, ומשמעותה אהבה וחיים לנצח. ״היא תביא לך מזל טוב. את רואה איך צורת האות L חוזרת על עצמה? אין התחלה או סוף.״

עכשיו היא תהיה הארוסה של עצמה; היא תינשא לעצמה. היא תהיה אם ואב לילד הזה. והאמת שזה אחד הסיפורים הכי שגרתיים בעולם.

היא ממתינה בסבלנות מטופשת כשפרנקליין מלבישה על זרועה את השרוול של מד לחץ הדם ומהדקת אותו. הנתונים המופיעים נורמליים, 120 על 90, אבל פרנקליין מודדת פעמיים. אחר כך היא אומרת שהטבעת חייבת לרדת למרות זאת, והיא הולכת לקרוא לסניטר. אז שתוריד אותה, חושבת לור. היא מושכת בכתפיה בהפגנת כניעה. היא עייפה. היא עייפה מאוד. פרנקליין הבטיחה שאפשר יהיה לתקן את הטבעת.

״ואני אתקשר לדווח לד״ר אלספת'־צ'אנג,״ אומרת פרנקליין בתור פרס.

הפעם לור עוצמת את עיניה כדי לא להבחין בריקנות שבחדר בהיעדרה של פרנקליין. תחת עפעפיה העצומים היא מרגישה מדקרות אור, רואה כוכבים פנימיים ואט־אט נעלמת תחושת המקום. אין סביבה חדר, בית חולים, רחוב סואן שבו חולפות בחטף מכוניות. רק צליל צופר עמום נשמע ממרחק רב. היא אינה מעוגנת בכלום, היא נוכחות מטושטשת שמרוחה באטמוספרה דחוסה. כמה טוב להיות דבר מה מטושטש בלב זמזום עמום. הצופר נשמע שוב. הכאב בצווארה מתמוסס, בטנה הכבדה נהפכה לכדור גדול צף. איך נהנתה - רוב הזמן - להסתובב ברחובות העיר על אף עייפותה, כשבטנה הגדולה מזדקרת לפניה. פסיעותיה האיטיות, המהורהרות, קבוצות האנשים שהתפזרו וזזו הצדה כדי לאפשר לה לעבור. כנראה מעין אינסטינקט על־זמני שעדיין מעורר בבני האדם כבוד וענווה כלפי אישה הנושאת בתוכה חיים חדשים. לור עצרה בחנויות הקטנות והמפתות לבגדי תינוקות שבמדיסון אווניו, וגילתה שכמעט הכול בהן היה יקר מדי בשבילה. דמעות עלו בעיניה למראה בגדי הגוף הראשונים והגרביים הזעירים מכותנה אורגנית. היו שם קוביות מעץ עם תבליטים, בקבוקי תינוקות לא רעילים באחריות, וערימות של ספרי קרטון שיחשפו את הילד שלך לצבעים וטקסטורות קסומים תמורת עשרים דולר האחד. כל זה היה מגוחך בעיני לור, מעין דרך לחלץ כסף מאנשים שהיה להם יותר מדי. אבל בה בעת היא השתוקקה לכל מערך הציוד הזה שנועד לטוהר ושיפור. פחות מגוחך בעיניה היה טוהר הלידה עצמה: הכבוד שבצירים ללא הפרעות חיצוניות - בלי מוניטור, זריקות, מלקחיים, תפרים. בדמיונה ציירה לעצמה תמונה של מזרון על הרצפה ונרות על אדן החלון. מוזיקה שקטה שמתנגנת בפינה וידיים חסונות. יבבה בודדה של תינוק בדממה הפעלתנית. אחר כך מחקה את התמונה, כי מי יישאר ער לצדה? של מי יהיו הידיים? למרות הכול זה יהיה חייב להתרחש בבית החולים על כל מיומנויותיו האפלות. ובכל זאת, היא תגן כמיטב יכולתה על התינוק ועל עצמה מפני התערבות העולם. היא סירבה לערוך בדיקות חלבון עוברי וטיי־זקס. היא תקבל את התינוק הזה בכל מצב שבו יגיע. ד״ר אלספת'־צ'אנג הנידה בראשה. כאם חד־הורית, לור עלולה לקרוס כספית אם תצטרך לטפל בילד בעל מום רציני. לור השיבה שהיא יודעת להסתדר, שהיא נצר לשושלת ארוכה של אנשים שתמיד הסתדרו.

לפיכך היא אכלה ירקות מוקפצים ואורז חום, וכשישבה על האסלה כיווצה והרפתה את שרירי האגן כדי למנוע צורך בחתך חיץ. באחת החנויות המתעתעות במדיסון אווניו מצאה לור ספר שנקרא ״תוכנית הלידה״ וקנתה אותו. היא קראה אותו ומילאה דפים ברשימות. היא כבר חשבה על האפידורל ושהות התינוק אתה בחדר כל הזמן, אבל התברר לה שיש הרבה דברים אחרים שצריך לשקול: האם לאפשר זריקת ויטמין K? טיפות אריתרומיצין? בכל פעם שחשבה על סוליי שלה, שיגיח מגופה החמים אל האוויר הקר ולתוך זוג ידיים מקצועיות וענייניות, על האימה שוודאי יחוש כשיועבר במהירות בחלל הפתוח, הרגישה צביטה בגרון ועצמה את עיניה כדי למחוק את התמונות. בכך שהסכימה ללדת בבית החולים הסכימה לקבל גם את העלבונות הללו שיוטחו בסוליי - את האוויר, הידיים, ההנפה. אך היא תמנע ממנו ככל שתוכל כל כאב. היא הקדישה שעות ארוכות אחרי העבודה בבית־הספר לקריאה בספר ״תוכנית הלידה״ על פרוצדורות נפוצות בבתי חולים, מה נחוץ ומה פחות חיוני. אחר כך חיברה את מסמך ההוראות שלה. היא מצאה סיפוק בכתיבת טיוטות ותיקונן, בליטוש ודיוק של משאלותיה. פרטים קטנים לא שיעממו אותה. פרטים קטנים הם כוח. מעון לסוליי מרגע שתחזור לעבודה יעלה 1,200 דולר לחודש. את ההוצאות על חיתולים ושאר פריטים שנדרשים בשנה הראשונה אמדה ב־750 דולר, פורמולה ומזון - 800 דולר, ביגוד לא יעלה כמעט כלום כי אחת מעמיתותיה בבית־הספר תכננה להוריש לה את כל בגדי הגוף יוניסקס, הגופיות ונעלי הבית שהיו של בנה הפעוט.

היא מתנמנמת. מעליה נפתחת מטרייה גדולה, זרועות המתכת שלה נפרשות החוצה, אלא שזרוע אחת שבורה והבד השחור מתנפנף מעלה־מטה... עכשיו פרנקליין מדברת אליה. לור מרכזת מאמץ ומתעוררת. ד״ר אלספת'־צ'אנג מעוניינת לסיים לקבל את כל המטופלות שנקבע להן תור אליה לשעות אחר הצהריים. ״אין לה הרבה מה לעשות עד שתהיה לך פתיחה מלאה,״ אומרת פרנקליין. ״אבל את מתקדמת. את רוצה שהמתמחה יבדוק אותך שוב?״

לור מסרבת בישנוניות. לעצמה היא חושבת, שהרופא הזה ישמור ממני מרחק עם האצבעות המלוכלכות שלו. היא מרימה את ידה מול עיניה ומתבוננת בבשר אצבעה הלכוד והצבוט תחת טבעת הכסף. אני מניחה שאוכל להסתדר בלי אצבע אחת, היא מחליטה.

פרנקליין קמה, ממלמלת משהו שלור אינה קולטת ונחפזת לשירותים שבחזית החדר. הדלת נסגרת בקליק. שוב נעלמה! קוראת לור בלי קול. אבל זה רק לשירותים, היא מזכירה לעצמה, ואנשים חייבים לסגור את הדלת כשהם משתמשים בשירותים. ועם זאת, למה שכל האנשים האלה יבואו וילכו, יבואו וילכו - אחיות ורופאים וגברים עם שלג בשערם - בזמן שהיא חייבת לשכב במיטה, מקורקעת ופסיבית? גם היא תלך, כך היא חושבת לעצמה. היא תקום ותצא מהחדר. זה לא בית כלא או מוסד לשיקום עבריינים ויש לה הזכות ללכת. היא הודפת את עצמה ומתרוממת, עושה כמיטב יכולתה לסדר את הכותונת הלא נוחה. באצבעות נחושות היא מכניסה כפות רגליים לנעלי הבית שבית החולים הנפיק לה. עוד כשהייתה מאוד צעירה למדה שאם אדם מתנהג כמי שיודע מה הוא עושה, כאילו נוכחותו במקום כלשהו לגמרי לגיטימית - אנשים לא ישימו לב שהוא במקום הלא נכון או עושה את הדבר הלא נכון. בבית־הספר ״גבירתנו של הצער״ היא הגיעה לעיתים ללימודים בגרביים קצרים מדי ובבגדים בצבעים אסורים, אבל אם העמידה פנים לעצמה שהיא לבושה בהתאם לקוד הלבוש של המוסד נדמה היה שאף לא אחת מהנזירות הבחינה בכך. אז עכשיו היא מסתובבת במסדרונות בלי האחות שלה. הפעם היא הולכת בכיוון ההפוך ומרגישה התרגשות גדולה למחשבה שעוד מעט תגלה מה מסתתר מעבר לדלתות מחלקת היולדות בצד הזה. לא מחלקת מחלות ריאה אלא משהו אחר, חלק בעייתי אחר בגוף וחדרים מלאים באנשים שסובלים באופן שונה לגמרי. מבוגרים וצעירים, עניים ועשירים, חולים וחולים יותר. לא תמיד העובדה שאתה צעיר ועשיר מגינה עליך מפני מחלה. אמא שלה (לא עשירה, אבל גם לא מבוגרת) מתה בגיל ארבעים וחמש. היא שכבה במיטת בית חולים בבית בהובס קורנרס, ומפיה שנמתח בקו מוארך עלה הבל פה שנחרת לנצח בזיכרונה של לור כריח שהמוות משגר כשהוא יודע שניצח בקרב ושהוא עומד לקחת אותך.

לור טיפלה בסידורי ההלוויה הצנועה שאמה השאירה כסף למימונה. השתתפו בה בני משפחת אמה הנבוכים, שהתייחסו אל לור כאל זרה, קומץ עמיתים לעבודה של אמה וכמה שכנים. לור הביטה אז בפני אמה, שהמוות החליק אחדים מקמטיה האופייניים, וחשבה לעצמה שלפניה מונח האדם היחיד שאי־פעם יבין אותה באמת, האדם היחיד שאי־פעם תרצה להיות קרובה אליו.

״אנחנו דומות בזה,״ אמרה לה ג'וליה ביום שבו נפגשו. ״האמהות של שתינו מתו.״ ג'וליה המציאה שקרים בעלי צליל של אמת פואטית, והיא האמינה בהם כשאמרה אותם.

בהזדמנות אחרת סיפרה שבילדותה לקתה בעיוורון היסטרי שנמשך שלושה חודשים, כי לא רצתה לראות את הוריה רבים (אסא, בתשובה לשאלה, חייך וחלק על הסיפור). ג'וליה ולור ישבו בקפיטריה של המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק. זה היה יום שישי בערב בחודש פברואר, שישה שבועות אחרי שלור הגיעה לניו יורק. היא הייתה בת עשרים ושש, ואמה מתה בהתפרצות אחרונה של המחלה בסוף נובמבר. היה קשה להיכנס לתפקיד באמצע שנת הלימודים, להתמודד עם התלמידים שהותירה אחריה גברת בָּאטְלֶר שנפצעה בתאונת דרכים. בבית־הספר הציבורי מס' 30 החימום היה חזק מדי, ובסוף כל יום עבודה השתוקקה לור נואשות להסתובב באוויר הפתוח על אף מזג האוויר הקשה. היא עקפה את תחנת הרכבת התחתית שלה והמשיכה צפונה עד שפניה צרבו והיא איבדה את התחושה בידה הימנית - באותו בוקר איבדה את הכפפה שלה. היא עצרה לקנות זוג כפפות חדש שעלה לה ארבעה דולר בדוכן של רוכל רחוב. כשחתכה מערבה אחרי רחוב חמישים ראתה תור מתפתל מחוץ למוזיאון לאמנות מודרנית, וכששאלה מה האנשים ממתינים לראות נאמר לה שביום שישי הכניסה למוזיאון חופשית. היא הצטרפה לממתינים הרועדים והמנתרים בתור, אסירת תודה שיש לה תירוץ לעכב את חזרתה לדירתה במערב רחוב מאה (אותה חלקה עם שני בוגרי מכללות טריים ובלגניסטים להחריד, שלאחד מהם גם היו שני חתולים ושגם בה החימום היה חזק מדי). התור התקדם באיטיות ועד שהגיע תורה להיכנס כבר הייתה רעבה. הצצה במחירים של הקפיטריה שכנעה אותה להסתפק בכוס קפה. היא שאלה צעירה בעלת תלתלים ארוכים וצפופים אם הכיסא שלידה פנוי. ג'וליה הנידה בראשה והחוותה ללור שתשב. עיניה, שמצמצו במהירות, היו ירוקות. היא נראתה כמו יצור ימי, תמירה ועדינה, מעלת אדוות ומנצנצת. בתנועה ידידותית היא הניחה בצד את מגזין האופנה היקר שבו קראה.

״קלינאית תקשורת,״ התנשפה ג'וליה בעקבות תשובה של לור לשאלה במה היא עובדת, כאילו מדובר במקצוע הנפלא ביותר שעליו שמעה אי־פעם. ״את מסייעת לאנשים במשך יום שלם.״

״טוב,״ אמרה לור, נבוכה מתשומת הלב שהרעיפה עליה הצעירה האלגנטית הזאת. היא הסכימה לקביעה שהיא כנראה עוזרת לאנשים - לילדים, בכל אופן. היא הרגישה טוב עם עבודתה. ג'וליה אמרה שהיא עצמה חסרת תועלת - היא ציירת, שזה בערך הדבר הכי אגואיסטי שאדם יכול להיות. היא אספה באצבעה פירורים אחרונים מהקרואסון שלה. ״את אוהבת את העבודה שלך? מה את אוהבת בה?״ היא שאלה, ולור, שאיש לא שאל אותה את השאלה הזו מאז הגיעה לעיר (ורק לעיתים רחוקות קודם לכן), מצאה את עצמה מדברת ומספרת על ההנאה שבהובלת ילד צעד אחר צעד לעשות את התיקונים הנדרשים, את השינויים הקטנים במנח הלסת והשיניים ובנשימה - כל מה שמאפשר לו להשמיע את קולו בעולם. צריך למצוא את המפתח לכל ילד; התרגילים או ההוראות שסייעו לאחד לא תמיד עזרו לאחר. צריך להגיע אתם לאינטימיות - להציץ להם לתוך הפה, להניח אצבע על החניכיים שלהם. צריך לגעת בגרון העדין שלהם, לבחון את הוויברציות בעורפם. מדובר בילדים שהביעו בצורה מעוותת רצונות ומחאות ושהמבוגרים בעולמם לא הקשיבו להם כפי שהיו צריכים, כי לא מקשיבים כהלכה למי שלא מדבר בצורה ברורה.

״את אוהבת אותם?״ שאלה ג'וליה שאלה שאיש לא שאל מעולם. לעיתים קרובות אמרו לה שהיא בטח אוהבת ילדים אם היא עובדת אתם כל כך קרוב. לור עצרה לרגע. היא אמרה שהיא לא בטוחה. היא מחבבת אותם. היא חושבת שעם הזמן למדה לאהוב אחדים מהם. היא אמרה שאנשים שאומרים בלי סוף שילדים הם נורא חמודים, אף פעם לא בילו אתם יום שלם. האמת היא שילדים הם חיות קטנות ופראיות, חדות, ערמומיות ופגועות, נכונות לגרום בעצמן כאב לאחרים, ומנסות להשיג את מה שהן זקוקות לו בחיים. והיא מסייעת להם לדבר על הצרכים הללו. לכן היא עסקה בזה. בגלל זה ומפני שהתברר שיש לה כישרון לכך.

ג'וליה אמרה: ״הלוואי ויכולתי לחבב ילדים. אבל הם מפחידים אותי. נדמה שהם תמיד רוצים משהו, ואני לא יודעת מהו.״

ככה זה היה מההתחלה: דרך שיחתן. לור מעולם לא הכירה מישהו שהתנהג כמו ג'וליה, שניגש ישר לעיקר וגם אִפשר לך לדבר על כך. זה היה במידה כזו שכבר לא רצית לחזור לשיחה מהסוג הרגיל - רצופה בהעמדות פנים ושלא אפשרה להבין מה באמת מישהו רצה לומר.

לור דרוכה להקשיב לכאב, אבל לא מרגישה דבר. מעבר לקירות המסדרון הצבועים בצהוב חיוור היא מרגישה את אחר הצהריים דועך אל בין הערביים. היא פוסעת בעקבות גבר מבוגר בחולצת פולו מסודרת ומכנסיים נאים. היא נדרכת כשהם חולפים על פני הדלפק בקצה מחלקת היולדות, אבל האחות אפילו לא מרימה מבט אליהם. היא רק מזמזמת ופותחת לשניהם את הדלת. השלט אומר שהיא במחלקת דימות והיא עוצרת להתבונן בציור גדול ממוסגר. חוף ים במקום כלשהו, סלעים אפורים צהובים, מים ורודים כחולים. יש בתמונה כתמים קטנים שאמורים להיות אנשים שנופשים: צועדים על החול, נכנסים למים. אחד הכתמים (היא מתקרבת לציור) הוא אמא שמתכופפת לילד־כתם ונותנת לו גביע גלידה. לאמא של לור הייתה תמונה דומה לזו אך קטנה יותר והיא תלתה אותה סמוך לדלת הכניסה בשני הבתים אשר בהם התגוררו בהובס קורנרס. היא אמרה שלו היה לה כל הכסף שבעולם הייתה קונה בית על החוף ושוכבת בשמש כל היום (אולם היא אף פעם לא למדה לשחות, ולא הלכה עם לור לים אפילו פעם אחת). סנטימנטלית, כך הייתה ג'וליה מגדירה את התמונה ההיא - וגם את זו כמובן. לג'וליה היו דעות נחרצות על סוגים מסוימים של ציורים וסרטים וחדרים. היא תיעבה יופי קל. ביופי, כך אמרה, חייב תמיד להיות משהו מכוער, חסר איזון, משהו אמיתי. השמש המחווירה בציור כבר שקעה יותר ממחצית הדרך בשמים; זהו הרגע ביום חם וארוך שבו האור מצטנן, הזיעה שעל העורף והכתפיים מתייבשת, והאדם שבע רצון ומנומנם מאור השמש שנספג עמוק בעצמותיו. לור נרכנת כדי לקרוא את הכתוב על הלוחית שליד הציור: תומאס אדינגטון, 1993.

אחרי הקפיטריה קיבלה לור הזדמנות לראות אמנות מהסוג שג'וליה אהבה. לא חופים וגביעי גלידה. קומה חמישית, אקספרסיוניזם אוסטרי: ציורים של ג'ורג' גרוֹס, אוטו דיקס, אגון שילֶה. מהומה של שכבות צבע עבות, הצללה מוזרה, צבעים מתנגשים. אגון שילה נעץ בה עיניים קודחות מתחת לגבות מזדקרות מתוך פורטרט עצמי; היה משהו מאיים ומרושע בקווצת השיער שהציצה מתחת לבית שחיו. הוא לפת את גולגולתו; ציפורניו הלבנות הטיחו בה האשמה. ג'וליה עמדה דוממת מול כל אחד מהציורים. לור התבוננה בפניה היפות של ג'וליה, בעיניה השחורות מול האדומים והירוקים והסגולים האלימים שעל בדי הציורים, והייתה לה הארה שככה ג'וליה נראית מבפנים - מרוחה ומודלקת. היא הבינה. היא נטלה את ידה של ג'וליה ולחצה אותה. ג'וליה לחצה את ידה בתגובה. יש לי חברה, חשבה לור.

״הי את!״ קורא לעברה סניטר לבן־שיער, שמתנדנד מצד לצד ומנסה ללכוד את תשומת לבה. הוא צריך לעבור עם האלונקה שהוא מסיע. לור זזה הצדה כדי לאפשר לאלונקה לעבור; הדמות שעליה מכוסה כולה בסדינים, לראשה כובע מנותחים וצינורות כה רבים משתלשלים ממנה עד שלור לא מסוגלת להבחין אם זה גבר או אישה. היא מחליטה שזו אישה. היא מרכינה את ראשה במחוות כבוד לא מודעת. כף יד אחת ארוכת אצבעות, כולה פרקים ומפרקים, מונחת על הסדין; שאר הדמות שמתחתיו נגלית לרגע חטוף והיא זעירה וכחושה. האם האישה חיה או מתה? ערנית או מטושטשת? בילדותה הייתה לור מוקסמת מאחד הסיפורים בספר סיפורי מיתולוגיה יוונית. הסיפור היה על אודות איש צעיר שפונה אל הרה, מלכת האולימפוס, ומבקש ממנה חיי נצח. הרה, בכוונת זדון, מעניקה לו את משאלתו באופן מילולי מפני שהוא אמנם ביקש חיי נצח - אבל שכח לבקש גם לא להזדקן לעולם. וכך חלפו השנים והאיש הזדקן: גבו נכפף, עורו דהה ונעשה נפול, גפיו התכווצו ובסופו של דבר קרסו. חלפו מאות שנים והוא הלך וקטן, הלך והתייבש וקמל עד שלבסוף היה כחגב. אז לקחה אותו הרה לאולימפוס, הניחה אותו בכלוב, ושם הוא נאלץ להשמיע להנאתה את צרצוריו הצרודים לעולמי עד.

אולי האישה תחת הסדינים הייתה פעם צעירה ויפה (צעירה היא לבטח הייתה) וקיוותה לאותם דברים שאותם ביקש האיש הצעיר, ועכשיו כאן היא מקבלת כגמולה. מלמול חרישי עולה מתחת לסדין, ולור רואה בדמיונה את האישה הקשישה חולמת על עצמה כשלכתפיה כנפיים יפהפיות בשלל צבעים - קצותיהן סגלגלות, והיא שרה לְאֵלָהּ כל היום. יכול להיות נחמד לזכות בחיי נצח גם אם רק בהזיה, וגם אם אלו חיי נצח הזויים של חרק הזוי.

סנטימנטלי, חוזרת ואומרת ג'וליה על הציור של תומאס אדינגטון. בסדר, בסדר, משיבה לור נסערת ופונה ממנה. מיהי שתתווכח אתה? היא אינה יוצרת דברים, אין לה הכישרון הזה. היא לא יודעת לצייר או לרשום, היא אינה מנגנת בכלי כלשהו, כתיבתה ישירה ומעשית. היכולת היצירתית היחידה שלה, אם בכלל יש לה כזאת, מתבטאת בסיוע לילדים ללמוד איך עליהם לדבר. לכך היא מנתבת את כל סבלנותה, את האינסטינקטים שלה, את כושר ההמצאה שלה. זה מקובל עלייך, נכון קטנטונת? היא שואלת ונוגעת בבטנה. בכל אופן, זה מה שיש לך.

היא ממשיכה הלאה. יש חדרים פתוחים ובהם מכשירים גדולים. איש צעיר, שמסיכה שמוטה תחת סנטרו, מנקה מכשיר אחד כזה. הוא מחייך אליה כאילו הוא מכיר אותה, ולור שנתפסה לא מוכנה מחייכת חזרה. נניח, היא חושבת. נניח שהייתי מתיישבת לידו במוזיאון... אבל היא נושאת את המשא הכבד של נתיב אחר וילד של מישהו אחר והיא ממשיכה ללכת הלאה, עורה מתלהט ואצבעותיה קצת מעקצצות.

כשלור וג'וליה עצרו שוב לקפה בקפיטריה, דוחות את פרידתן, ג'וליה אמרה ללור שיש מישהו שהיא רוצה שלור תפגוש. ״חבר שלי אסא. הוא צריך חברה.״

״ואני במקרה הופעתי?״

״לא! את כל כך תתאימי לו. יש לי תחושה מה־זה משונה.״

ג'וליה הסבירה שאסא הוא החבר הכי ותיק שלה. הוא חתיך ומצחיק וחכם ופנוי באורח לגמרי לא מובן. הם מכירים זה את זה מאז שנולדו, הוריהם היו חברים קרובים באוניברסיטה. אבא של אסא ואבא של ג'וליה שניהם פרופסורים להיסטוריה שם; אמא של אסא עובדת בהוצאה לאור של האוניברסיטה. גם אמא של ג'וליה לימדה שם לפני שעברה למערב. אוניברסיטת קולומביה! זה בהחלט היה מרשים (אמה של לור רכנה אל חבצלות שנאבקו לנשום. היא ישבה כפופה אל מכונת תפירה שגמגמה).

גילוי נאות, אמרה ג'וליה: במשך השנים היא ואסא היו זוג כמה פעמים, בהפסקות. הם איבדו את בתוליהם זה עם זה. הנשיקה הראשונה שלהם הייתה בגן הילדים! אבל כל זה היה ונגמר. תלות נעורים ששניהם התבגרו ממנה. לפעמים הקרבה ביניהם הייתה ממש לא בריאה (האמהות שלהם היו בהיריון אתם ביחד, זו לצד זו. ההפרש בין ימי ההולדת שלהם הוא שלושה שבועות בלבד). חלפו כבר שנתיים מאז הפעם האחרונה והרת האסון שבה היו זוג: הדיכאון שבו שקעו אז, תחושת הדשדוש והקיבעון וחוסר היכולת לתקן את המצב, הוכיחו להם שלטווח הארוך הם נועדו להיות רק חברים־הכי־טובים. וג'וליה החליטה למצוא לאסא את השידוך המושלם, את האדם הנכון בשבילו, היא חזרה ואמרה (היא עצמה הייתה ברומן חלומי עם סיימון, כוכב עולה בחברת העיצוב שבה עבד). האם הזכירה כבר שאסא חתיך הורס ומצחיק וחכם? ואדם ממש ממש טוב - הוא עובד בקרן להגנת הסביבה, מציל את האוויר והאוקיינוסים.

״האוויר והאוקיינוסים,״ חזרה אחריה לור. ״נשמע הרבה.״ אבל ג'וליה לא חייכה. היא דיברה בכנות - אסא היה מין קדוש.

דלת אחרי דלת: נא לא להיכנס. מתבצעת בדיקה. לור תוהה מה בדיוק מתרחש ברגע זה מאחורי הדלתות הללו; אחרי איזה גושים אפלים מתחקים ואילו סודות מכוערים נחשפים. ארבע דלתות סגורות זו אחר זו. לור מאמינה שהיא מרגישה בגלים שמזמזמים שם חודרים תחת עורה, דוחקים את התאים ומפריעים להם. אולי זה לא טוב לעובר; היא נחפזת הלאה.

בסדר, בסדר, אמרה לור, היא תיפגש עם אסא (אם כי לא חשבה שקדוש יהיה האדם הנכון בשבילה). במשך שבועות דחתה את המפגש. היא הייתה מאוהבת בחברתה החדשה; אסא היה מיותר. אבל בסופו של דבר הסכימה לפגוש אותו במסעדה יוונית לא יקרה - המלצה שלו. מהרגע הראשון ידעה שהוא ירצה לחלוק את החשבון, וזה שימח אותה. זה רימז לכך שלא ירגיש שמגיע לו משהו. היא נמשכה לפיזיות שלו: תלתליו הסתורים, עיניו הכהות, אפו הרומי וכתפיו הרחבות. הוא היה גבוה ממנה בשמונה סנטימטרים, גבר דובי עם חיוך איטי שכולו הנאה. הקצב המהיר והאסרטיביות של העיר היו טבועים בדיבורו ובתנועות ידיו. הוא אכן רצה להציל את האוויר והאוקיינוסים, והוא התחיל לשעמם אותה קצת בפרטים. היו דילמות רבות כל כך. עלינו להפסיק להסתמך על כל כך הרבה נפט מיובא, ולכן אי אפשר לבוא בטענות לחקלאים בצפון המדינה שנאבקים לשרוד, ופתאום נקרתה בפניהם ההזדמנות להקל את חייהם - אבל החברות שקונות מהם זכויות קידוח יהרסו בסופו של דבר את האדמות וירעילו את המים. נכון שהסינים צריכים לפתח את הכלכלה שלהם כפי שאנחנו במערב עשינו בתורנו, אבל תחנות הכוח שלהם המופעלות בפחם עלולות להוות מכת מוות להזדמנות לעצור את ההתחממות הגלובלית. ואלה רק דוגמאות לתמונה הגדולה; עכשיו עבר לפרטים: כספית וטריקְלוֹזַן, לוביסטים ותקנות בנייה. הוא האריך יותר מדי בדיבור, בהבעת דאגותיו והתלהבותו, ואז תפס את עצמו והסב את השיחה אליה. בכמה ילדים היא מטפלת? איך מלמדים ילד להגות את הצליל ״שׁ״? היא הראתה לו והוא התאמן ברצינות כאילו הוא באמת ילד בן שש שצריך להתחיל מאפס, וצחק על מעידותיו. גבר, היא חשבה, לא ילד מלא בעצמו. המאהבים המעטים שהיו לה הצליחו בדרך כלל להחזיק בדעה אחת בלבד בכל זמן נתון, והאמינו שלהיות גבר פירושו לגרום גם לך להחזיק באותה דעה. לור הבחינה שלעיר יש השפעה מרככת על גברים מבלי לפגוע בגבריותם. לאסא היה קול עמוק וצרוד ששידר אי־שלמות, פגיעות. כשנישק אותה בפתח ביתה היה מגע ידו על לחייה קל וענוג, אבל הוא לא זז ממנה ולא ניסה להסתיר את פעימות זקפתו הדחוקה במכנסיו. באותו רגע היא ויתרה; היא בחרה: כן.

לאסא הייתה גרסה משלו לסיפור שלו עם ג'וליה. נו טוב, ג'וליה, אמר בלאות מסוימת. הסיפור הכי־הכי ארוך. ג'וליה תמיד גירשה אותו וקראה לו בחזרה. היא לא רצתה אף אחד אחר לידה בשנה שאחרי האונס. היה עליו להיות בקרבתה כל הזמן. והוא - הוא היה חייב לה הכול; הלוואי שהיה מת ולא נותן לה ללכת לבד את המרחק הקצר לביתה (התוקף הכה בראשה שלוש פעמים לפני שגרר אותה לפינה בלובי המתפורר של בניין ה״בּוֹז־אַרט״, שם שכבה מבולבלת עד שזוג שהיה בדרכו חזרה מהתיאטרון שמע את גניחותיה). היכולת שלו לעשות משהו מועיל בשבילה הייתה מוגבלת מאוד. הוא כל הזמן קנה לה מתנות - ממתקים, ספרים, פרחים ואגרות ברכה קטנות מצחיקות ומצוירות ביד ושהכריזו על אהבתו. הוא ליווה אותה לפגישות הטיפול, כי היא בכתה בייאוש לפניהן ואמרה שהיא לא רוצה שיכריחו אותה לדבר על זה יותר. אבל הוא, בהדרכת אביה, הרגיע אותה והבטיח לה שזה יעזור לה בסופו של דבר (האמת היא שחשש שהמטפל עלול לתקוע טריז ביניהם, ידחק בג'וליה להאשים אותו, יעורר את כעסה כלפיו). הם חזרו שוב, בזהירות, לעשות אהבה. ואז ג'וליה החליטה לפתע שהיא נוסעת לגרמניה ללמוד ציור ושעליהם להיפרד, כי בהחלט ייתכן שלעולם לא תחזור. כעבור שישה חודשים היא חזרה והם המשיכו מהמקום שבו הפסיקו - עד שג'וליה החליטה שהיא מעדיפה להיות עם בחור בעל זקן תיש שעבד בחנות אופניים בברוקלין. ככה זה היה תמיד. בגיל תשע־עשרה, עשרים ואחת ועשרים וארבע. אסא היה עוזב כנוע כששילחה אותו מעליה, וחוזר כשהיא רצתה בו שוב. בהפוגות היה מתבודד כמו נזיר (הגזמה: היו לו סטוצים, אבל שום דבר רציני). כשם שהיא לא הצליחה להביא את עצמה להאשים אותו בכל דרך שהיא באונס, כך הוא לא הצליח לכעוס עליה על עזיבותיה. היא פשוט הייתה ג'וליה. הוא אוהב אותה. תמיד אהב אותה.

״אבל כמובן כבר לא במובן הזה,״ הוא אמר ללור. מתי זה היה? ארבעה חודשים אחרי המסעדה היוונית והנשיקה בפתח הבניין? שישה חודשים? אולי זה באמת לא היה אז שקר. ״וחוץ מזה,״ הוא אמר, ״עכשיו יש אותך״ והוא נשק ברכות כזו לצווארה, שהיא נרעדה מירכיה עד קצות אצבעות רגליה.

למען האמת, היא לא האמינה שהוא כבר לא מעוניין בג'וליה במובן הזה. אחרי ככלות הכול, הוא גבר. אבל היא האמינה שהם שמו לזה סוף זמן רב קודם לכן, וחשבה שראתה עדות לכך בהתנהגותו כלפיה וכלפי ג'וליה כששלושתם היו יחד. הלהט שלו לא הותיר מקום לשום דבר אחר. במיטה היה כן וידע להביע הערכה. לפעמים היה קשה להאמין שהוא וג'וליה היו בכלל נאהבים. ג'וליה הייתה שבירה מאוד, אפילו פריכה (כשלא הרגישה טוב היא בקושי אכלה, רזתה מאוד ונחלשה); איך יכול היה אסא הגדול ושופע הבריאות לעשות אתה אהבה מבלי לשבור אותה?

אסא אמר שעכשיו הוא מבין מהי אהבה בוגרת. זו מערכת יחסים שבה שני אנשים לא מתמזגים לישות אחת עד שהם אינם מצליחים לדעת היכן נגמר האחד ומתחיל השני, אלא חיבור של שתי ישויות חזקות ונפרדות שבונות יחד עתיד מבלי לנסות שוב ושוב לחזור אל העבר.

״את לא חוששת מהמשך החברות המשותפת בין שלושתנו?״ הוא שאל ולור ענתה, למה שתפחד? היא מתה על ג'וליה, וחוץ מזה - תתמודד! - היא הייתה חברה של ג'וליה לפני שנהפכה לבת זוגו. אם תיאלץ לבחור, היא הקניטה אותו, ייתכן שתעדיף את ג'וליה על פניו. עם מי היא יוצאת יותר למוזיאונים ולקולנוע, לשתות כוס יין משובח? (אסא כל כך קמצן וכל כך רציני; הוא מעדיף לבלות ערב בקריאה על סכרים הידרו־אלקטרוניים.) ועם מי - אם כבר להיות כנה - היא צוחקת יותר? עם ג'וליה, היא אמרה לו. תיזהר לך.

לור עוצרת ומניחה את ידה על הקיר. היא התקדמה מהר מדי ועכשיו היא מתנשמת. כשעזבה, הקציבה חודשיים לסיפור של אסא וג'וליה. ג'וליה לא תוכל לסבול להיות כולה רק של אסא, וכתמיד תתחיל להרגיש לא בנוח מהתלות שלו בה. כשיגיע הקיץ הם כבר יתפוצצו אחד על השני. אבל בדיוק לפני חג ההודיה ראה אותם חבר נכנסים שלובי ידיים לאולם קולנוע ברחוב 23. כששמעה על כך, הופתעה לור מהעצבות שהרגישה בשבילם. מה יהיה הסוף אתם? ג'וליה עם מצבי הרוח הקודרים שלה, והאימה שלה שמא באמת תזכה במה שהיא רוצה. אסא עם כמיהתו לחיי משפחה. ג'וליה לא תביא ילדים לעולם - היא אמרה זאת פעמים רבות וגם מטפליה התנגדו לכך. והנה היא, לור, זו שנבגדה והושפלה, דווקא לה תהיה משפחה, היא זו שחיים חדשים צומחים בתוכה.

למי התגעגעה יותר? את מי אהבה יותר - את אסא או את ג'וליה? או שאולי ידעה לאהוב אותם רק כצמד? ״אף פעם לא אהבתי מישהו באמת,״ אמרה ג'וליה ביום חם במיוחד בראשית האביב, כשישבו בסנטרל פארק. לור הייתה המומה. ג'וליה החזיקה שקית של שברי קרקרים מלוחים שפיזרה ליונים. היא אמרה שהיא חיה עשרים ותשע שנים בניו יורק ומעולם עד כה לא האכילה את היונים. מאז שהייתה קטנה וראתה את הסרט ״מרי פופינס״ רצתה להאכיל אותן, כמו הזקנה עם השקיות על מדרגות קתדרלת סנט פול, אבל אף אחד בעיר לא האכיל יונים. טוב, אז עכשיו היא מתכוונת להאכיל אותן. הציפורים בעלות הגוף הכהה והשמנמן נחפזו לעברה בלהקות, דוחקות ומנקרות זו את זו בקריאות רמות וצורמניות.

״אנשים צודקים,״ אמרה ג'וליה. ״הן דוחות.״

יונה טיפסה על הנעל שלה והיא מיהרה לנער אותה מעליה. ״איכס!״

״את אוהבת את אסא,״ התעקשה לור. היא הייתה מבוהלת. למה התכוונה ג'וליה כשאמרה שלא אהבה אף אחד? אולי פשוט עובר עליה עוד יום מחורבן? האם זה רמז ראשון לדיכאון מתקרב? אבל בדרך לפארק נראתה ג'וליה די עליזה. היא פנתה אל לור במבט רציני. ״אני לא יודעת. אני לא בטוחה שאני בנויה לאהבה.״

״אני לא מבינה מה זה אומר,״ אמרה לור.

״לכן את כל כך נהדרת. את באמת לא מבינה.״ ג'וליה הדפה עוד יונה מתקרבת, שלא תתקוף את קרסולה. ״אולי,״ היא אמרה ובהתה בחצאיתה המתרחבת בפסי אדום־לבן שלור לעולם לא תשכח, ״אתך אולי הגעתי הכי קרוב שיכולתי.״

לור בלעה גוש מתוק שעמד בגרונה. במשך דקות אחדות ישבה בשתיקה, ולבסוף היא וג'וליה קמו והלכו לבֶּתֶ'סְדָה טֶרַאס6. בפעם הבאה שדיברו הן שוחחו על ציור שג'וליה עבדה עליו - בעיה טכנית שהיא ניסתה לפתור בקשר לשימוש בגוון סגול כהה ומקור אור חיצוני (ג'וליה כמעט אף פעם לא הראתה את ציוריה ללור או לאסא וכמעט אף פעם לא סיימה אותם; הם אף פעם לא היו לשביעות רצונה).

באותו ערב קרה משהו מוזר. לור החלה לשאול את עצמה אם היא אכן אוהבת את אסא כפי שהאמינה. אם אפילו ג'וליה לא אוהבת אותו ולא אהבה אותו מעולם, האם אפשר בכלל לכנות את רגשותיה כלפיו אהבה? היא הריצה בראש סצנות משותפות משגרת ימיהם יחד וחיטטה במה שעמד מאחורי מעשיה, בדברים שאמרה לו: האם היו אלה רגשות אמיתיים או רק הרגל, האם אי־פעם העמידה פנים? אחרי עשרים וארבע שעות של נבירה עצמית השתכנעה שהיא מפתחת הפרעת חשיבה אובססיבית ושמה לכך סוף בהחלטיות, עם כוס נדיבה של יין וערב שכולו צפייה בפרקי ״חוק וסדר״ ו־״CSI״.

על מה שג'וליה אמרה - שאולי היא אוהבת אותה - על כך בכלל לא יכלה לחשוב; זה פילח אותה, נגע קרוב מדי והיה יפה מדי.

הכול כמובן היה שטויות. באותו זמן ג'וליה ואסא כבר שכבו זה עם זה שנתיים. ג'וליה נעצה את עיניה בחצאיתה, כי לא היה לה האומץ להסתכל ללור בעיניים ולשקר לה. היא אמרה את מה שאמרה - על אסא ועל הרגשות שלה כלפי לור - בדיוק כדי לעורר אותן ספקות ומחשבות אובססיביות, לערער את מה שהיה בין לור לבין אסא.

אבל לור יודעת שזה לא העניין, או לפחות לא כל העניין. היא מאמינה - ותמיד תאמין - שג'וליה אכן אהבה אותה והתמקדה בחצאית מתוך מבוכה ובושה. זה לא משהו שתוכל להוכיח אי־פעם לעצמה או למישהו אחר, אבל היא עדיין מרגישה את חמימות עורה של ג'וליה באור האביבי של אותו יום, את טבעיות גופיהן ביחד על החוף, את האופן שבו ג'וליה הביטה בה כשדיברה על אהבה - שלווה ורצינית וטרודה גם יחד. באותו הרגע ג'וליה התכוונה למה שאמרה על לור. היא התכוונה לכך גם בפעמים אחרות, מבלי לומר את הדברים. לור עדיין מרגישה את הרוח שבידרה את שערה, את צווחות היונים, את רגליה המזיעות בגרביים העבים שגרבה באותו בוקר, את הניחוח הרענן והטחוב שהגיע אליהן מן האגם. אוי, אלוהים!

משיכה במקום אחר, שמתחילה מתחת לטבור ונמשכת כלפי מטה, כמו דלת צוהר תקועה. לור נושמת עמוק יותר ומחישה את צעדיה לעבר שירותי הנשים הקרובים שהיא רואה, ממהרת להיכנס. היא מתיישבת על האסלה, זזה קצת כדי למרכז את משקלה, ומזכירה לעצמה את ההוראות של פרנקליין. לנשום למטה אל תוך הבטן. לשחרר החוצה את הקול. אבל הלחץ כבר נעלם. לור ממתינה בציפייה; חולפת דקה ועוד אחת. לאן נעלם הכאב? היא מקללת. כאב ללא סיבה, בהלה ללא סיבה. היא מתנגבת ליתר ביטחון ומתרוממת בעזרת מעקה המתכת שמימין לאסלה. מתי היה הציר האחרון? נדמה לה שלפני יובלות. לשם מה כל ההמתנה הזאת כשהתהליך אמור להתגבר ולהאיץ? היא רוצה את ההאצה, את הכאב, את ההתקדמות. היא קושרת את הכותונת שלה.

מבלי שהתכוונה לכך הרחיקה מהמחלקה בשיטוטיה. היא שוטפת ידיים ופותחת את הדלת הכבדה. עליה לחזור, לשוב לחדר מס' 7. פניה של פרנקליין צפות ועולות לנגד עיניה. בואי תתפסי אותי פרנקליין, היא חושבת. בואי תמצאי אותי. בואי תעזרי לי, בואי תקלי עלי. בעיני רוחה היא רואה את עצמה עושה את דרכה בצעדים כושלים, שעונה על כתפה של האישה הגבוהה. אוי תפסיקי, היא נוזפת בעצמה. היא אישה חזקה, בריאה, נחושה ומסוגלת, בת שלושים ואחת (הדימוי שלה נשענת על פרנקליין היה אבסורדי: היא הייתה בו קשישה, שברירית, לא דומה לעצמה בכלל). היא מתעבת חלומות בהקיץ כאלה על חולשה. הם פוקדים אותה מפעם לפעם. פעם דמיינה את עצמה עושה מה שג'וליה עשתה: נשארת במיטה במשך ימים על ימים מבלי לאכול או להתרחץ. אסא נהג להשתמש במונח ״תקופות״ - ג'וליה באחת התקופות שלה. הוא גם אמר דיכאון, וכל כמה זמן הציף גם את המונח דו־קוטבית. כל זה היה כמובן נורא - ג'וליה הרי סבלה - אבל מתוקף כך הוענקה לה, לדעתה של לור, החירות להיכנע באופן גורף. בית הקפה שבו מלצרה שילם לה כשעבדה והתעלם כשלא עבדה; אביה של ג'וליה שלח לה המחאות לכסות את הוצאותיה בתקופות שבהן לא עבדה; וחבריה סיפקו לה מרקים וחבְרה לשיחה. המטפלת שאתה נפגשה פעמיים בשבוע (גם על חשבון אביה) דיברה אתה בטלפון כשלא יכלה לצאת מהמיטה.

בתקופות הללו היו לור ואסא באים אליה אחרי העבודה, מביאים סורבה יקר או איזשהו מטעם אחר קל לבליעה, כי התקשתה לאכול. לפעמים היא אהבה קלמנטינות. הם ישבו ודיברו אתה, וג'וליה שאלה על עבודתם ואפילו צחקה. למעט העובדה שבקושי אכלה ולא יצאה מהמיטה, אי אפשר היה לדעת שמשהו כל כך מהותי לא בסדר אתה. אביה שהיה מגיע להיות אתה נהג לצאת לעשן סיגריה כשהם הגיעו. בהמשך היה מספר להם שמיד אחרי לכתם היא טמנה את ראשה בכרית ולא הוציאה מילה מפיה כל הערב. השעות הללו בחדרה של ג'וליה היו כמו חלום. האורות בחדר עומעמו מאוד, או לחילופין דלקו כל כך חזק שעיניה של לור כאבו. זה היה נמשך שבועות ואפילו יותר עד שיום אחד ג'וליה הייתה מופיעה כמו תרנגולת מרוטה, הולכת לעבודה, מציירת בסטודיו שלה ומבשלת משהו קטן לארוחות ששלושתם חלקו בדירה של אסא ולור.

לור מחישה את הליכתה; היא אינה חלשה, היא לא איטית. היא חזקה, יש לה יכולות. כשהיא מגיעה לחדרו של האיש שחייך אליה היא מציצה פנימה, אבל החדר ריק ונראה כמגרש חנייה של מתכת ונירוסטה. אחות חולפת על פניה במהירות, נושאת צלחת חד־פעמית ועליה עוגת מאפין. שובל ריח של שוקולד שבדרך כלל נעים לה עולה באפה, אבל הפעם הוא עושה ללור בחילה. כאלה הן גם המחשבות על אסא וג'וליה: עשירות, מפריעות, מעוררות בחילה. בשליש האמצעי להיריון, לור השתחררה מהן כמעט לחלוטין. היא הרגישה חסונה ובכושר, חדורת אסטרטגיות; היא התנערה בקלות מכל תמונה שנואה שעלתה במחשבותיה - וכולן היו גם קלושות מלכתחילה. היא הייתה עסוקה בתכנון תקציבים ובמילוי טפסי מועמדות לעבודות קיץ שיגדילו את הכנסתה. אחות של חברה בבית־הספר היסודי מס' 30 שבו עבדה, מנהלת משפחתון בביתה, והבטיחה לקבל את סוליי בגיל שלושה חודשים עם סיום חופשת הלידה של לור. אם הנטל הכלכלי יהיה כבד מדי היא תעזוב את העיר, תחזור ללוקפורט או לאחת הערים הקטנות יותר בצפון המדינה, אולי אפילו להובס קורנרס - למה לא? בשלב זה בחייה כבר ידעה שהמקום ממנו באה היה במובנים רבים טוב וראוי בדיוק כמו העיר הזאת; ומה שהיה בעיניה כל כך מהפנט ומושך בעיר בהתחלה - המוזיאונים, המועדונים, הסרטים הלא קונבנציונליים, הפארקים והכיכרות המלאים באנשים מיוחדים - כל אלה כבר לא עניינו אותה, ובכל מקרה לא יהיה לה זמן בשבילם. זה ודאי גם מה שקרה לאמה, רקדנית או לא רקדנית: אשליה כלשהי התפוגגה, הזרות הבסיסית שלה נחשפה והפרטים הקטנים של החיים - כל אותם דברים שהיו צנועים ופשוטים כל כך בעיני לור בילדותה, כמו המכפלות בחצאיות בית־הספר או תפוח אדמה אפוי טרי בארוחת הערב - בהם מצאה אמה את הצניעות, ההוגנות והיופי הבסיסיים של החיים.

היא שוב ליד הציור של חוף הים. קולה של ג'וליה עולה בה: מישהו לימד את התומאס אדינגטון הזה שככה נראה סלע וככה נראה הים, ושהכי אמנותי לטשטש טיפה את הממד הריאליסטי בציור עם כמה נגיעות של ורוד במים וצהוב על הסלעים...

די, מפסיקה את עצמה לור בעייפות. היא שוב פורשת יד על בטנה. היא מתמוגגת בהתרסה מהכתמים האנושיים הזעירים שממשיכים להתקיים בציור, מהספינות כובשות הלב ומהשמש הדועכת במלודרמטיות. בדמיונה היא ממקמת את תומאס אדינגטון, 1993, בחדר גדול ומבולגן - אסם עץ אי־שם בחווה ישנה בוורמונט, שרוח קרה חודרת לתוכו מבעד ללוחות העץ, רצפתו מכוסה ביריעות בד. הצייר מוסיף בדקדקנות נגיעות צבע לספינות ולים שלו, למשתזפים ולקיץ. הוא נהנה ליצור קיץ בחורף. הוא יוצר קיץ כמיטב יכולתו. וזה לגמרי בסדר ומעורר כבוד, חושבת לור (באורח מסתורי, האחות משנה כיוון ושוב חולפת על פניה. ריח השוקולד: מעופש, חמצמץ). היא מחליטה שאחרי ככלות הכול זה ציור טוב. לא אכפת לה מה דעתה של ג'וליה, או של אמה של ג'וליה, או של המנהל הדפוק של מוזיאון המטרופולין. יש בו צבעים נעימים. הוא מעורר תחושות של ימים שקטים, נעימים ועצלים. היא נזכרת - והזיכרון מופיע באופן מפתיע מבלי לעורר שום לחץ או מצוקה - בימי קיץ שבהם בילתה על החוף עם ג'וליה ואסא, או רק עם ג'וליה כשאסא לא יכול היה לבוא. היא נזכרת בשמש הקופחת על פניה, בשחפים המנסים לנקר בסנדוויצ'ים שהביאו מהבית, בגלים הקרים שמעירים אותך בחזרה לחיים אחרי שניצלת לגמרי בשמש. היא הייתה שחיינית גרועה ואסא עבד אתה במים, הראה לך איך להתאים בין עבודת הרגליים לנשימות. ג'וליה קראה מהחוף: ״את מסוגלת! קדימה! קדימה!״ לור התביישה בגמלוניותה בכל הקשור במיומנות הבסיסית הזו שמרבית הילדים שולטים בה כבר בגיל שבע. אבל היא השתפרה בהדרגה, ויום ראשון אחד אסא קנה לה כפרס על השתפרותה גלשן והראה לה כיצד להשתמש בו. בהתחלה היא בלעה מי מלח והוטחה שוב ושוב הפוכה אל החוף, אבל עכשיו היא כבר יודעת מה לעשות כשהיא צוללת תחת גל והיא לא נלחצת; היא יודעת לעצור את נשימתה ולהמתין שהעולם ישוב ויתגלה. בתוך זמן קצר היא התמכרה לגלישת גלים, למגעם החלקלק ולתנועתם המהירה תחת הגלשן. נהנתה לדרוך במים ולהמתין לנקודות השבירה של הגלים הגבוהים ביותר, לזנק ולהרגיש את חדוות הניצחון על תזמון מדויק של כל האלמנטים, להרגיש שהגל אוסף אותך בכפו ואת יכולה לעוף. על גלשן לידה גלשו אסא או ג'וליה בתורות, מניחים לה להיות השליטה של הצעצוע החדש. לפעמים הם קראו אליה בעת שגלשו ״זה אחד טוב!״ או ״תיזהרי סופרגירל!״ אבל היא נהנתה מדי מכדי לענות. אותן שניות של גלישה מהירה לעבר המים הרדודים בתוך מנהרה רוחשת של מים מאיצים, יצרו סוג של בדידות נזירות. בסוף הייתה פוסעת על החול ברגליים כושלות ומשתרעת מותשת על כיסא נוח. זה נראה כמו חלום נפלא, לשכב בקצה היבשת ולהשקיף אל המים האינסופיים, זהובי השמש. הכול התרחב בה, היא הרגישה שהיא מתגמשת, מסוגלת למעשים גדולים של הלב. ייתכן שתהיה יפה יותר משהעלתה בדעתה. אולי תהיה גיבורה של משהו. היא סנטה בעצמה על הרעיונות המוגזמים הללו, אבל אפשרה להם למלא אותה באושר סודי.

פרץ קולות בוקע מדלת פתוחה לפניה. רופא - נמוך, עגלגל, בעל שיער כהה, אולי הודי - עומד לצד חולה שיושב בכורסת טלוויזיה. הרופא מחייך קלות. החולה, ששתי רגליו הקטועות בגובה ברכיו חבושות בתחבושות לבנות, מתפקע מצחוק בקול רם. עכשיו העליצות מדביקה גם את הרופא, וחיוכו מתרחב ונהפך לצחוק. הרופא הצוחק מכניס את ידיו לכיסי חלוקו הלבן, ועכשיו כבר כל גופו מתנועע מצחוק. הוּהוּ! צוחק בקול בס עמוק האיש קטוע הרגליים, והרופא עונה לו ב־צַ’גַה צַ’גַה צַ’גַה! וכל גופו נרעד. כך הם ממשיכים את דיאלוג הקולות, ואז הרופא מרים את ידו הימנית כמנצח על תזמורת הצחוק הקטנה שלהם. בועות הצחוק המשותף מדביקות את לור וגם היא מתחילה קצת לרעוד ולחייך, וכשהיא חולפת על פני החדר היא מסתתרת לרגע מעבר לדלת ומנסה להציץ פנימה ולספוג עוד קצת מהצחוק המבעבע.

כשהיא מתקרבת לדלפק הקבלה מביטה בה מרינה, האחות האחראית, בסבר פנים חמור. ״מיז טננבאום!״ היא אומרת בקול. ״שלחתי שתי אחיות לחפש אותך. אסור לך...״ לור מתעלמת ממנה, נכנסת לחדר מס' 7 וסוגרת את הדלת. היא בוהה בלילה שמעבר לחלון אשר פנסי הרחוב והמכוניות מפלחים אותו. כעבור דקות אחדות פרנקליין מגיעה לחדר מתנשפת, ונועצת בה מבט של תוכחה. ״אני מצטערת,״ פולטת לור. כמה שהיא שונאת את המשפט הזה! זה כמו להזיז חול בפה. אבל היא לא עומדת במבט של פרנקליין.

״הייתי חייבת...״ היא מנסה להסביר ומשתתקת. היא לא יודעת מה היא הייתה חייבת.

״מה הייתי אמורה לחשוב?״ שואלת פרנקליין. ״איך הייתי אמורה לדעת איפה את?״

״אני לא...״ מה היא לא? היא לא חשבה. היא כעסה. עכשיו זה נראה טיפשי. ילדותי.

״אני צריכה לדעת שאת בסדר בכל רגע נתון.״

אה! לור מתביישת! שאת בסדר. בכל רגע נתון. לור לא שיתפה פעולה. היא הייתה כפוית טובה! מי עוד הביע עמדה כזו כלפיה - שאת בסדר בכל רגע נתון? מי עוד לקח על עצמו את האחריות הזאת?

(היא הייתה עייפה. היא לא חשבה.)

היא נותנת לפרנקליין להוביל אותה למיטה. בבית שבמולדתה היו אומרים שאיזו לוֹאָה, רוח, השתלטה על לור לזמן קצר. היו שם נערות וצעירים שנעלמו למשך ימים ואפילו שבועות, ולבסוף הם נמצאו משוטטים במרחק קילומטרים רבים מכפריהם. שערם הסתור היה מלא זרדים ובוץ, כתמי דם יבש היו על ירכיהם, ובפיהם סיפורים על חוויות מטורפות שחוו עם עיטים, נשרים ועורבים. לא נותר אלא לרחוץ אותם ולנסות להבין את המסר שהלואה שיגרה. ברנרד נזף בה כשסיפרה סיפורים כאלה. הוא אמר שאין רוחות לבד מרוח הקודש. הוא והוריו הוטבלו לנצרות בידי מיסיונרים פרוטסטנטים כשהיה בן חמש־עשרה. גם פרנקליין האמינה באל המיטיב האחד והיחיד, וכהוכחה ענדה את הצלב. אבל אפילו כאן, במרחק 2,400 קילומטרים מהאיטי, היה קשה להימנע מהמחשבה שפה ושם נכנסות הרוחות מילדותה לגוף של אחרים ומכריזות על קיומן.

כשחזרה לחדר הלידה הריק ולא מצאה את לור במסדרונות הסמוכים וגם לא באף אחד מחדרי השירותים, היא נבהלה וחשבה על כל אותם גברים ונשים מנוקרי־עורבים ורדופי־עיטים; אבל גם על האישה שבעורקיה היו יותר מדי מתאמפטמינים ולפני שנה בסתיו עלתה לקומה האחת־עשרה, יצאה לגג וקפצה. שעות ספורות קודם לכן האישה ילדה בן, והאחות שטיפלה בה (כרמן אינְגְרֶס, כרמן אינגרס המסכנה) השאירה אותה עם החבר שלה כדי שתנוח - או כך חשבה. בפעם הבאה שכרמן הציצה לחדר לבדוק מה העניינים, החבר נעלם ברוח והאישה השליכה את עצמה לשדרה השישית.

פרנקליין סוגרת את הווילונות. בשעה הזאת אנשים בבניינים ממול יכולים לראות אל תוך החדרים כאן. ״ואנחנו חייבים לחבר אותך מיד למוניטור,״ היא מכריזה, משתדלת להעלים את שרידי הכעס מקולה. הבחורה מהנהנת בצייתנות, ופרנקליין מרגישה שכך היא קושרת אותה אליה - מעגנת אותה אל חוף מבטחים כשהיא מחברת אותה למוניטור. היא בוחנת לרגע את התדפיס, מאזינה ללַאבּ־לַאבּ המרגיע. היא שוב מקשיבה גם לקולות העובר שברחמה. הנה עוד עובדה על עובר בשבוע החמישה־עשר: העצמות מתקשות ושבלול האוזן מתפתח. הילד הזה ייראה כמו כל ילד אחר בעולם. אבל הוא יהיה ילד אמריקני, והנשימה הראשונה שינשום תהיה של אוויר אמריקני. המנהגים והצלילים של המדינה הזאת ייטבעו בו, יהיו חלק בלתי נפרד ממהלך חייו. זה טוב או רע? נכון שרבים מהילדים האמריקנים מפונקים. היא רואה את זה בבית החולים: ילדים שועטים במסדרונות, צורחים, מעוררים מהומות, לא מקשיבים להוריהם. אחדים מהם מתנהגים באופן שהורה בן האיטי לא היה מאפשר או סובל. בשכונה שלהם בפלטבוש יש לילדים חירות ויהירות שהיו לגמרי זרים לה ולאחיה בילדותם. הילדים שנולדו באמריקה מתחצפים להוריהם, מקטרים על מטלות ומצפים לקבל כסף לבזבוזים. ההורים מנסים לאכוף את אותם כללי משמעת שבעזרתם גידלו אותם, אבל הצלחתם פחותה בהרבה. הילדים נושמים אוויר אמריקני ושותים מים אמריקניים; ואין מה לעשות. פרנקליין מדמיינת את כל הדברים שתעשה בשביל הילד הזה: היא תכתוש למענו צמחי לחך לארוחת בוקר, תניח קרוב אליו לבנה ובהמשך תרחיק אותה. היא תשיר לו שירים בקולה הלא ערב, למרבה הצער. תדגדג את בטנו. היא וברנרד שניהם רזים, אבל היא מקווה לילד שמן עם רגליים קצרות וחסונות וידיים פעלתניות.

לפי המוניטור הכול בסדר. פרנקליין מציצה אל הבחורה שבוהה בבטנה ממראשות המיטה המוגבהים, כאילו אינה מאמינה שהתינוק יחלץ את עצמו אי־פעם ממעונו התפוח.

גבר משרבב את ראשו לחדר. שערו האפור משוך לאחור ואסוף בקוקו, פניו צרות וקמוטות. ״אפשר להיכנס?״

״כן, כן!״ אומרת פרנקליין ומקבלת את האיש בלחיצת יד. זהו ג'ים, הסניטר שבדרך כלל עובד במחלקה הגינקו־אונקולוגית. מפעם לפעם הוא מסייע גם במחלקת יולדות, במיוחד כשצריך להסיר טבעת או צמיד מאחת המטופלות. פרנקליין שמחה שזה הוא; הוא תמיד עדין עם הנשים.

״השלג יורד חזק, פרנקליין,״ אומר ג'ים. ״עד שתלכי הביתה כבר ירדו חמישה־עשר סנטימטר. עד הבוקר אולי שלושים.״

״זה מה שאומרים?״

״זה מה שאומרים. אקח מחר את הנכדים לגלוש במזחלת, אם אמא שלהם תרשה לי.״

״ג'ים יסיר את הטבעת,״ מסבירה פרנקליין ללור. ״תראי לו את היד שלך, לור.״

ג'ים מתקרב אליה. הוא יוצא ממוקד האור העז של החדר אשר נראה לה קטן יותר עכשיו, משנוף הרחוב נעלם מאחורי הווילונות הסגורים. ״אוּוּ,״ הוא אומר. ״לא טוב. חייבים להוריד את זה, בסדר? אני מצטער. אבל כשהאחיות רוצות להסיר משהו, חייבים להסיר אותו.״ פרנקליין מנמיכה את המיטה, וג'ים מנחה אותה לשבת על הקצה ומזיז הצידה את חיבורי המוניטור. הוא לוקח את כף ידה של לור בידו ומבקש ממנה לפרוש את אצבעותיה. אסור לה להמשיך למחות, היא חושבת בינה לבינה, היא צריכה להתנהג יפה, היא חייבת את זה לפרנקליין בגלל הבריחה והבלגן שעשתה (אבל במסעה ראתה דברים. ציור של הים. אדם קטוע־רגליים צוחק בהנאה עמוקה). הסניטר מוציא מתוך ארגז כלים עשוי פלסטיק מין מלבן בעל בליטה כסופה שנראה כמו מפתח ענקי. הוא מחליק את המפתח תחת הטבעת של לור ומסביר שהמטרה היא ליצור חיץ בין העור שלה לבין מכשיר החיתוך. הוא נאלץ לדחוף כדי להחליק אותו תחת הטבעת. לור מעווה את פניה. ״אני מצטער חמודה,״ אומר ג'ים. הוא מוציא משהו גדול יותר, מין מוט שבתחתיתו גלגל קטן. הוא משמיע לה את הנאום הרגיל שלו, מסביר שהסכין לא יחתוך אותה אם תשב בלי לזוז, כי החיץ שהניח בינה לבין הטבעת מגן עליה.

״מוכנה?״ הוא שואל ומפעיל את הסוללה. ג'ים סיפר פעם לפרנקליין שתמיד מעציב אותו לחתוך טבעות של נשים כדי להסירן; תמיד יש לטבעות איזו משמעות פרטית. פרנקליין מסכימה: המטופלות לא היו משאירות את הטבעות זמן רב כל כך על האצבע, גם אחרי שכבר התאשפזו, לולא הייתה להן משמעות כזאת. לפעמים אלו טבעות נישואים, אבל באופן מפתיע מדובר בדרך כלל בטבעות מסוג אחר לגמרי: חישוקי זהב דקיקים עם אבני חן זעירות, שהועברו בירושה במשפחה מאיזו סבתא עמלנית שהיגרה לכאן, או טבעת פליז זולה שלא הוסרה מאז גיל ההתבגרות. לפעמים יש דמעות. הנשים אוחזות במתכת הפגומה, בוחנות באי־אמון את מה שהיה עד לפני רגע תכשיט, חרדות לגורלו, מבקשות שקית, קופסה, שקיק, ומקימות מהומה סביב מיקום השקית או השקיק או הקופסה בתוך תא אחד מסוים בתיק היד שלהן או בתיק של אמא שלהן. ג'ים מתקדם לאט, מניח לגלגל לחצוב את דרכו שמונה או עשר שניות ברצף ואז הוא מכבה את המכשיר. בכל פעם שהוא עוצר הוא נוגע בחתך המתהווה באצבעו עטוית כפפת המנתחים, מבקש לוודא שהמקום הצטנן דיו כדי להמשיך. פרנקליין שמה לב שההפוגות הללו, המאפשרות לנשים לעקוב אחר החתך המתהווה בהדרגה, מרגיעות אותן. הדקות הספורות עושות את ההבדל, האישה מתחילה להפנים את האובדן. מי יודע מה עשוי לקרות ברגע שההבנה הזו מחלחלת? אחד הסיפורים שג'ים אוהב לספר הוא על מפגש מקרי בסופרמרקט עם אישה שהסיר את טבעת הנישואים שלה זמן קצר לפני שילדה. הוא לא זכר אותה, אבל היא זכרה אותו. ״ברגע שעשית את זה הבנתי שאני לא רוצה להמשיך להיות נשואה לחתיכת־חרא הזה. עכשיו זה רק אליס ואני. אני הרבה יותר מאושרת.״

״חצי הדרך אל היעד,״ אומר ג'ים ללור.

החדר דומם למעט הזמזום המנסר של המכשיר. פרנקליין מלטפת את הטבעת שעל אצבעה. היא תדע להסירה מבעוד מועד, הרבה לפני שתהפוך לבעיה. זה כנראה יקרה רק בטרימסטר השלישי. כמה נפלא יהיה לדעת שעברה את השלב המסוכן ביותר ושעם כל שבוע שחולף העוּבּר בטוח יותר, בשל יותר לחיים. היא תניח את הטבעת בקופסה המרופדת שבה הגיעה, לצד הקופסה הריקה שהכילה את הצלב שהיא עונדת עכשיו.

ג'ים כמעט סיים. הוא אדם מתחשב: הוא ביצע את החיתוך כך שימשיך חריץ בדוגמה שבטבעת ולא יהיה חתך סתם, חיתוך מקרי. לפעמים הנשים עוצרות ונרתעות כשהוא בשלבי סיום, ואז זה מסוכן. אבל לור אינה זזה או רועדת; היא מסתכלת בשלוות נפש על הגלגל הקטן, כמוקסמת מהניצוצות הקטנים שניתזים ממנו יחד עם שבבי כסף זעירים. פרנקליין מרגישה את המאמץ העצום שבשקט שלה. ג'ים עוצר, משמיע ללור את אזהרתו השגרתית, מתנצל שוב ומזכיר שלא נשקפת לה שום סכנה אם לא תזוז. פרנקליין מתבוננת בתזוזה הקלה, בהיסוס הקל של המתכת ואחר כך החתך מושלם. ג'ים פונה אל ארגז הכלים שלו ושולף כלי חדש, מין צמד שיניים ארוכות ומעוקלות שאותן הוא ממקם מתחת לפתח ההפרדה שיצר. הוא מתחיל למשוך ולהפריד את שני צדי הטבעת זה מזה. כשנוצר רווח גדול מספיק, פרנקליין מסירה בעדינות את הטבעת מאצבעה של לור.

״היית מושלמת,״ אומר ג'ים ללור שנראית המומה. ״זה יתחיל לכאוב ברגע שהדם יתחיל שוב לזרום,״ הוא מסביר ומחזיר את מכשיריו לארגז הכלים. ״אבל זה טוב.״

״תשמרי עליה, פרנקליין,״ הוא אומר ולוחץ בעדינות את כתפה של לור.

״בהחלט, כך אעשה.״

״איפה את רוצה שאניח אותה?״ שואלת פרנקליין אחרי שג'ים יוצא. היא הכניסה את הטבעת לשקית ריצ'רץ' שאותה היא מראה ללור.

״לא משנה.״

״אכניס אותה לכיס הצדדי כאן.״ פרנקליין פותחת רוכסן תא צדדי בתיק הצד של לור.

״סליחה,״ אומרת לור. היא מחווה אל רצועת המוניטור - האם היא יכולה להסיר אותה? - ופרנקליין ניגשת לשחרר אותה.

ברגע שהרצועה הוסרה, לור הולכת לשירותים. היא סוגרת אחריה את הדלת וצונחת על האסלה. דמעות נקוות בעיניה, מציפות אותן וזולגות החוצה. טוב, בסדר. היא עדיין רואה בעיני רוחה את ידו של הסניטר - פרק היד הרחב כמו של אסא. היא עדיין מרגישה את ההנאה הכואבת ממגע יד של גבר האוחז בידה, מהכניעה הסופית של המתכת. היא לעולם לא תתקן את הטבעת הזאת. היא לעולם לא תוכל לשאת את התפר המכוער במה שעד כה היה דוגמה מסולסלת מושלמת. אהבה וחיים לנצח. או שלא. היא מושכת מנייר הטואלט, מוחה את עיניה ולחייה. מגוחך. אבל שיזלגו.

היא שוב מרגישה את המשיכה כמו של דלת הצוהר התקועה. משונה איך שהכאב הזה שונה מהכאב שחשה קודם; אולי העובר ירד למטה ולוחץ בצורה ישירה יותר על צוואר הרחם. ואז, בפתאומיות מהירה שמטה אותה חזק הצידה על המושב עד שהיא נאלצת לתמוך בידה בקיר כדי להתייצב, לור מרגישה צורך דחוף ללחוץ למטה, לדחוף החוצה את הכאב שמציף אותה במהירות. הבטן שלה נהפכת למים, ובחילה שוטפת אותה; היא עומדת להקיא. היא קוראת לפרנקליין והאחות מיד מופיעה, כורעת לפניה על הרצפה אומרת לה לא, לא, אל תקומי מהאסלה, תני לזה לעבור קודם, תישעני על הכתפיים שלי אם את צריכה. לור מתכופפת אל פרנקליין כאילו היא ערימת הכריות לרגלי המיטה וכורכת את זרועותיה סביבה. פרנקליין מייצבת את עצמה ביד אחת על שולי האסלה. ״תני לקול שלך לצאת,״ היא מזכירה ללור. ״תוציאי אותו מעמוק בפנים.״ פניהן סמוכות זו לזו, רק סנטימטרים אחדים מפרידים ביניהן. לור חשה בריח העור העדין המתובל של פרנקליין ובריח מנטה כלשהו בהבל פיה. זה מפוגג קצת את הבחילה. היא בולעת. היא לא רוצה לצעוק או לגנוח בפניה של פרנקליין, אבל האחות מעודדת אותה, מפצירה בה והיא מתרצה. היא בוכה, לא יודעת מתי או איך זה קרה. הלחץ בתוכה עצום; העובר לוחץ לה על הגב כאילו שהוא רוצה לצאת משם, וגם לור לוחצת בכוח - לא בכוונה אלא מתוך צורך להקל את הלחץ; משהו מחפש מוצא. תוציאו אותו, תוציאו אותו, תוציאו אותו!

אבל הדבר היחיד שקורה הוא שהציר חולף, והיא נשארת עם תחושה של לחץ מופחת אבל נוכח, כשפניה שטופות דמעות וזיעה. פרנקליין מרטיבה מגבת ומגישה לה אותה בלי מילים. לור מניחה אותה על פניה בידיים רועדות. ״דקה וחמש־עשרה שניות,״ אומרת פרנקליין. עכשיו אין כל חיוך או עידוד, הן מעבר לכך. עכשיו הן רציניות. לור קמה לאיטה ומבחינה שחרבנה סלילי גללים קטנים באסלה. היא איננה נבוכה; היא לא יכולה להרשות לעצמה לבזבז אנרגיה על רגשות מיותרים כאלה. היא מדיחה את האסלה וטופחת על מושב האסלה בנייר טואלט. ״הרגשתי שאני חייבת ללחוץ,״ היא אומרת. ״זה בסדר ללחוץ?״

״אני לא יודעת. כדאי שתהיה לך קודם פתיחה מלאה. לא היה אצלך מעבר שלב ברור.״

״אני מרגישה שאני רוצה ללחוץ.״

״זה אפשרי, כמובן. אבל לא נוכל לדעת אלא אם כן תבַּדְקי שוב - או שהתינוק יֵצא.״

אצבעה של לור פועמת בכאב כמו שהסניטר הבטיח. הדם חוזר בגלי פעימות כבדות ומשונות. בהתחלה היא מחזיקה את האצבע כדי לטשטש את הכאב, אבל זה רק מחמיר אותו. היא בקושי מספיקה לחזור למיטה ולהתמקם בה בלי להפעיל לחץ מיותר על האצבע, כשהציר הבא מגיע ושוב אין לה שהות לעשות דבר. לא נותר לה אלא להישאר על הגב, להרים את רגליה וללחוץ עם הלחץ הנורא. עכשיו זה לא עובר שלוחץ אלא לחץ זר כלשהו, בעל כוונות זדון. אין לה במה להיאחז כראוי - לא כתפיה של פרנקליין או גבה, לא הכריות שנמצאות בקצה המיטה; כל שנותר לה הוא להיאחז בזעם בברכיה ולהתעלם משידוליה של פרנקליין לשאוף עמוק ולגנוח. היא צורחת במרדנות, יודעת שזה רק יבזבז את כוחה וישרוט את גרונה, יודעת שצרחות הן מנת חלקן של החלשות ומי שאיבדו שליטה, ושמישהי בחדר סמוך שומעת אותה עכשיו ונבהלת. כשנשימתה קצת חוזרת אליה היא מקללת ומוחה, מתנועעת מצד אל צד, מתלוננת על טביעות אצבעותיו של הכאב בגופה. פרנקליין מתכופפת מעליה ומורה לה בשקט, ״נסי לא לזוז,״ ולור צועקת, ״אני חייבת שהוא יצא, אני חייבת ללחוץ,״ ופרנקליין אומרת, ״אז תלחצי,״ ולור לוחצת ברגליים רועדות, אצבעותיה (היא כבר לא מרגישה את האצבע הפגועה) חורצות בבשר ברכיה. היא מתאמצת בכל כוחה עד שהיא באמת מצפה לראות תינוק מגיח על הסדין תחתיה, עד שהלחץ נסוג דיו ומאפשר לה לשחרר את אחיזתה ולשוב ולהניח את ישבנה על המזרון.

לור שוב מנגבת את עצמה במגבת לחה שפרנקליין מביאה מהכיור. ״בואי נכין אותך לציר הבא,״ אומרת פרנקליין. היא ממקמת את לור מעל לכריות ומתקשרת לדלפק האחראית. ״המטופלת בחדר 7 מוכנה כנראה ללחוץ. אפשר לקרוא לד״ר אלספת'־צ'אנג?״

הציר הבא מגיע במהירות ונמשך מעל דקה. למרות שהכאב שוטף את לור ומטלטל אותה, הפעם הוא אינו מבהיל אותה. גם הצורך ללחוץ נחלש קצת, והיא מודה למי או למה שלא יהיה על הגאולה הזאת. איש לא אמר לה שהלחיצה עלולה להיות נוראה כל כך, גסה וחייתית כל כך, גרועה בהרבה מהכאב החד והנקי של הצירים. העובר ממתין קצת, החליט להישאר אתה עוד מעט זמן. בתוכנית הלידה שלה הורתה לור להניח את היילוד על החזה שלה ברגע שיגיח לעולם, וציינה שהיא רוצה לחתוך בעצמה את חבל הטבור. המחשבה על כך ממלאת אותה עכשיו אי־שקט. היא מניחה שהבשר יהיה קשה והמספריים ייתקלו בהתנגדותו. תמונה נוראית עולה במחשבתה: היא לא חזקה מספיק כדי לחתוך את חבל הטבור כהלכה, והיא נאלצת לסובב אותו, לחרוץ ולחרר אותו עד שהיא מצליחה לבצע את המשימה. אני אם ואב לילד הזה.

היא מסבה את ראשה לתנוחת מנוחה. עד לא מזמן הייתה לור משוכנעת שלכל אחד מילדיה יהיו שלושה הורים, לא אחד: היא, אסא והדודה האקסצנטרית ג'וליה. ג'וליה שלא הבינה ילדים, פחדה מהם ורק פעם אחת - למיטב ידיעתה של לור - ציירה ציור של ילד. סצנת לידה, למען האמת: אישה כורעת, ומתוכה מגיח פלג גוף עליון של ילד. באופן חריג היה הציור גלוי לעין כול בסטודיו שלה, והיא לא דיברה עליו במרירות או במונחים של הענשה עצמית. נדמה היה שהיא כמעט מוכנה שיחשבו שהוא מוצא חן בעיניה. האישה נראתה שטוחה והרקע היה פרחוני־מזעזע, צבוע בגוונים זועקים של ירוק ואדום וסגול מהסוג שג'וליה ולור ראו בגלריה האימפרסיוניסטית באותו ערב אי־אז. ניתן היה לראות בציור את פני הילד - סיוט מטושטש ומעוות. על אף שלור חששה שכל הערה עלולה לגרום לג'וליה לכסות את כן הציור ביריעת בד ולהיסגר, היא לא יכלה להימנע מלהעיר שהילד מאוד לא אטרקטיבי.

ג'וליה משכה בכתפיה.

״אבל הוא מוצא חן בעיני,״ אמרה לור בכנות והתכוונה לציור. הוא לכד משהו ממנה, מאמא שלה, אולי לא במובן של חוויית הלידה של אמה אלא יותר בהתייחס למה שעברה אמה כשנאלצה לגדל את לור בגפה. אמה גידלה אותה וטיפלה בה, אבל לבטח הרגישה לפעמים שהיא כורעת תחת העול, שהיא נאבקת לגרש זעקה מכוערת ולא ברורה.

״באמת? אתן לך אותו.״

עד אז ג'וליה לא הציעה אף פעם לתת לה ציור. והיא לעולם לא תשוב להציע. כן, כן, אמרה לור בהתרגשות, היא תיקח אותו.

אסא מחה. הוא הודה שהציור לא מצא חן בעיניו וחזר על טיעונו נגד הכנסת דברים של ג'וליה לדירה. במשך שבוע או שבועיים לור דחקה בו לתת לציור הזדמנות. הם ניסו לתלות אותו בסלון, במטבח ולבסוף בחדר השינה. אסא החזיק אותו צמוד לקיר עוד פעם אחת אחרונה. עיניו פגשו את עיניה של לור ושניהם פרצו בצחוק. מרוב צחוק אסא הפיל את הציור לרצפה, ולור הייתה צריכה להביא טישיו לנגב את עיניה: היה ברור שהציור הזה לעולם לא יוכל להיתלות בחדר השינה שלהם או בכל מרחב משותף אחר שלהם. הוא פשוט היה יותר מדי מטריד - יותר מדי ג'וליה. לור עטפה אותו בנייר חום ובלי להוסיף מילה הטמינה אותו בארון שבמסדרון. כשעזבה את הדירה לא השמידה אותו אלא השאירה אותו שעוּן על דופן הארון. אפילו בזעמה לא יכלה להרוס את אחד מציוריה של ג'וליה. נשמתה של ג'וליה שכנה בהם; להרוס אחד מהם היה גרוע יותר ממעשה רצח פיזי.

האם ג'וליה ואסא יביאו אי־פעם לעולם ילד משלהם? רק לפני שבועות אחדים לור הייתה אומרת שזה בלתי אפשרי; לג'וליה לא היו הרצון או היציבות הנחוצים לכך. אבל שום דבר אינו באמת בלתי אפשרי; ובכל יום לור מבינה את זה קצת טוב יותר. עובר יכול לנוע בתעלה שרוחבה שלושה סנטימטר ולהגיח מפתח עוד יותר קטן. לור עשויה לספר לאסא ביום מן הימים את האמת, שהוא ודאי כבר יודע, על סוליי. לא למענו אלא למען סוליי. אם כי...

קולה של פרנקליין עולה מאחוריה: ״את מדממת קצת. בדקתי אם זה מפסיק, אבל זה נמשך כבר כמה דקות. אני רוצה להשכיב אותך על צד שמאל, בסדר? זה משפר את אספקת החמצן לעובר.״

״למה? כלומר, ממה זה יכול להיות?״ שואלת לור וגרונה מתכווץ.

״אני לא יודעת.״ רעשים מאחורי לור, פרנקליין בתנועה.

״כמה זה קצת? קצת־קצת או יותר?״

״אם זה ימשיך נרצה לחבר לך עירוי,״ אומרת פרנקליין ומסייעת ללור להתמקם מחדש במיטה. בלי לשאול היא מחברת אותה למוניטור. העובדה שפרנקליין לא עונה לשאלתה ממלאת את לור חרדה. ״רק כדי לשמור שלא תתייבשי,״ ממשיכה פרנקליין, ״בזמן שנברר מה קורה. יכול להיות שמדובר בכלי דם שנקרעו מהלחיצות. אני הולכת עכשיו לקרוא לרופא.״

לור מתפתלת במקומה. היא מנסה לראות את הדם, אבל הבטן מסתירה לה והיא לא רוצה לאבד את התנוחה מרוב התפתלויות. חם לה והיא מרגישה קצת מסוחררת. תגובה פסיכולוגית, היא אומרת לעצמה: אל תתני לדמיון שלך להתפרע. ציר מגיע, מוקדם מדי, וכל שנותר לה לעשות הוא ללפות את הסדין המתוח תחת אגרופה. אצבעה שוב פועמת בכאב. היא גונחת כמיטב יכולתה ונכנעת, כמעט בתודה, לכאב שימנע ממנה מחשבה או דאגה למשך דקה או שתיים. היא נאבקת לא לזוז. היא חושבת שתנועה עלולה להגביר את הדימום. בתפילה דוממת היא מצווה על הדימום להאט.

המתמחה נכנס לחדר. זה אותו מתמחה מהבוקר, ד״ר מרצ'נט (היא קולטת את משב האנרגיה שלו והבהוב שערו הדק לפני שהיא רואה את פניו). ״אה כן, הגברת ממחלקת החינוך,״ הוא אומר. ״נשמע שיש כאן איזו התרגשות קלה. בואי נראה.״ הוא בוחן את סרט הנייר שהמוניטור יורק באיטיות. לור חושבת שיעיר על כך משהו, אבל הוא שותק.

הוא עוטה כפפות ומבקש ממנה לפשק רגליים. הוא עוצר ומניח יד על ברכה. ״את בטח חושבת שאנחנו כולנו סדיסטים,״ הוא אומר.

היא חושקת שיניים כשהוא מכניס את ידו לתוכה ומשננת לעצמה: רק עוד רגע, רק עוד רגע. אבל הרופא נשאר בפנים. ״שק מי השפיר שלך עוד לא פקע,״ הוא אומר ולור מרגישה מעט נזופה. לחץ אצבעותיו ממלא ואחר כך סודק וחודר כל פינה של חלל פרטי בתוכה, והיא משמיעה יבבות תלונה קולניות שהיא יודעת כי לא יועילו במאום. ״עושה רושם נורמלי,״ הוא אומר ודוחף את ידו עוד פעם אחת יותר לעומק לפני שהוא מוציא אותה. לור מסבה את ראשה אל זרועה, מתנשפת ומתנשמת. משהו נוזל על ירכיה, רטוב וכבד. ״חדשות טובות. יש לך פתיחה של שמונה סנטימטר. מאה אחוז מחיקה, ראש בגובה ספִּינוֹת. את יולדת את התינוק הזה הערב. אני לא יודע להגיד מה הסיבה לדימום, אבל אנחנו נעקוב אחרי המוניטור ואני אחזור בעוד כמה דקות. פרנקליין, תתחילי עירוי ובואי נכין גם חמצן.״ וללור: ״אל תלחצי יותר, טוב? יש לך עוד קצת זמן.״

לור מתחילה לשאול על החמצן - האם זה באמת נחוץ? האם יניחו מסכה על פניה? האם חייבים להתחיל עם העירוי? אבל היא לא מספיקה להגיד הרבה לפני שהיא מרגישה עווית חדשה ואחריה כאב שלא מתחיל במקום מרוחק כלשהו - כמו צליל בס נמוך שגובר - אלא מופיע כמעט מיד בשיאו הגועש, רב העוצמה. היא שומעת את עצמה צועקת. משהו לופת אותה מבפנים ובטנה מתקשה כסלע. ראייתה הפנימית מתעמעמת. משהו נופל על הרצפה בצלצול דקיק, שמצליח איכשהו להישמע בין זעקותיה (היא שומעת את עצמה כמעין הד שחוזר ממשטח מרוחק ומחוספס). ידיים נעות סביבה, אוחזות בכתפה; מישהו שואל מה כואב, מה לא בסדר? היא לא יודעת! היא לא יודעת! אוי אלוהים, זה לא נפסק! הבטן שלה היא אבן. מישהו נאבק להחזיק אותה במיטה.

״זה בסדר, זה בסדר,״ אומרת פרנקליין ללור שבאותו רגע מבינה שזה לא בסדר, שכנראה קורה משהו מאוד רע. היא לא בטוחה אם עדיין יוצא מפיה קול. תשמעו אותי, תשמעו אותי בבקשה! דברים מתחילים להתרחש במהירות רבה: קול לא מוכר, ד״ר מרצ'נט נותן הוראות, פד כלשהו מוצמד למפשעה שלה. המיטה שלה מתנתקת ממקומה, מוסעת מחוץ לחדר, לאורך מסדרון. הלמות רגליים שממהרות לצדה. היא מרגישה פמפום קצוב של משהו בין רגליה, גלוּג־גלוּג - כמו שמפו שניגר סמיך מבקבוק ואחר כך שיטפון. אנשים צועקים. היא מתקשה לנשום ומנופפת בזרועותיה על המיטה הנעה. אבל פרנקליין - היא בטוחה שזו היא - אוחזת בחוזקה בזרוע אחת שלה ומבקשת ממנה להישאר רגועה; ככל שתהיה רגועה יותר, כן ייטב - הם חייבים להוציא את התינוק שלה. היא הייתה רוצה לשכב בשקט, אבל היא לא מסוגלת לכך; הכאב שולט בה, ממלא את עיניה בניצוצות.

האורות נעשים עזים יותר ואחר כך שוב מתעמעמים. אנשים סביבה מדברים בשפת ג'יבריש כלשהי. פחד, פחד נורא תוקף אותה, נורא יותר מהכאב, והיא ממהרת להגיף עליו תריס במחשבתה. אני לא פוחדת. האור נעשה עז ומבריק יותר מתמיד. המיטה נעצרת לפתע, ולור שלא האמינה שהיא מסוגלת לשאת סבל נוסף מרגישה חדירה מייסרת, כל כך אינטימית ודוחה עד שריאותיה צורבות יחד עם הצרחות הבוקעות ממנה.

 

הגוף איננו דבר מוצק. הוא שק נוזלים מרושת גידים ועצמות שבו מתחלקים ומתפתלים תאים, משוגרים ונקלטים פולסים חשמליים. הוא נוטה לדליפות, לקרעים, לבקיעים ולהיפרדויות. הוא נע ונד על גלי הורמונים. בשבועות הראשונים להריונה של לור נפרדה קבוצת תאים מהעובר ונהפכה לשליה משורגת כלי דם, כמו עלה גדול ושטוח. טעות קטנה שמקורה לא ידוע, אולי גורם נוירוני כלשהו, אולי משהו בקוד הגנטי, אולי תוצאה של מכה חזקה משולחן כיתה בבית־הספר - אין לדעת מה - גרמה לכך שבשבוע השלושים להיריון התנתקה חתיכה קטנה של השליה מדופן הרחם. לור לא ידעה על כך דבר; הדם שדלף נלכד ברווח שבין השליה לדופן ולא זרם כלפי מטה. כשהתקרב מועד הלידה המשיכה השליה להתנתק, אבל גם הדם החדש נותר סמוי. כשציריה של לור התקדמו והעובר ירד נמוך מספיק בתעלת הלידה, דלף מגופה חלק מהדם הלכוד. וכשד״ר מרצ'נט פקע את השק - שהיה מתפקע באופן ספונטני או מכוון במוקדם או במאוחר - מצבור הדם הגדול השתחרר בבת אחת והרחם התכווץ בציר חזק, ארוך ומתמשך.

את מי אפשר להאשים במה שקרה? האֵם לא הרגישה כל סימפטומים. אחות חדר הלידה בדקה מדדים חיוניים לעיתים תכופות. ד״ר אלספת'־צ'אנג הורתה על ביצוע המספר המקובל של בדיקות אולטרה סאונד, שבכל מקרה לא תמיד מגלות היפרדות שליה - גם לא היפרדות מתקדמת. ד״ר מרצ'נט מילא אחר הוראות הפרוטוקול לפקיעת קרומים בצירים מתקדמים, שמתקדמים באופן לא סדיר.

ומה אם אין את מי להאשים?

 

הוורידים של לור מיובשים, קשה למצוא אותם. פרנקליין ממששת, מחפשת וריד - אפילו אחד קטן ועלוב, חלקלק או חמקמק. היא מחדירה את המחט פעם אחת ומפספסת. אין יותר זמן לשגיאות. היא מתרכזת, מוצאת וריד ונכנסת. ״בואו נזוז,״ אומר ד״ר מרצ'נט, ופרנקליין תולה את שקית הסֶלִיין ורצה לצד המיטה.

אישה צעירה בחלוק, שיצאה למסדרון כדי להפיג את שעמום ההמתנה בחדר הלידה, נצמדת לקיר בבהלה. עיניה נעות מטה, מהחולה הצורחת אל הדם הניתז על הרצפה.

אין זמן להתרחץ לניתוח, קדימה, והקטטר חייב להיכנס עכשיו, קורא ד״ר מנקוביץ', הרופא הבכיר, כשהם מכניסים את המיטה לחדר הניתוח. צרחותיה של לור כשהקטטר חודר לשופכה יצטרפו לאוסף הזעקות שמופיע לעיתים בחלומותיה של פרנקליין, לצד זעקות ״אבי!״ של האישה בבלויי הסחבות על מדרגות הקתדרלה בפורט־או־פרינס ופרכוסיו האילמים של התינוק שמעולם לא בכה, אף פעם לא השמיע קול חיים.

לור נאבקת, נוקשה כשהם מעבירים אותה לשולחן הניתוחים. האימה והזעם ממלאים אותה כוח. אחות חדר ניתוח קורעת מעליה את כתונת בית החולים, ותמיסת הפולידין שהיא מורחת על בטנה מתפשטת בכתם צהוב־כתום. הם נאבקים להצמיד לפיה את מסכת החמצן ועד מהרה לור נוכחת־נפקדת, תודה לאל. אנחנו באים, אומרת פרנקליין בלי קול לתינוק שבפנים.

ד״ר מנקוביץ' אומר למרדים לעשות אינטובציה.

האחות המיילדת מודיעה בקול שדופק התינוק צלל ל־45 פעימות בדקה. אנחנו באים, חוזרת ואומרת פרנקליין ומכוונת הפעם ללור. היא והאחות המיילדת מניחות פדים תחת ירכיה של לור ומטות אותה בעדינות לתנוחה הרצויה, עם כרית שתומכת בה תחת צדה הימני. ככה, יופי, את אפילו לא יודעת שאנחנו כאן. תשני, תשני.

״תעשה לה חתך אנכי,״ מורה ד״ר מנקוביץ' לד״ר מרצ'נט. סכין המנתחים חודר דרך הרקמה התת־עורית והחיתולית אל החלל הפֶּרִיטוֹנַלִי. באיזו מהירות אפשר לחתוך גוף, לחשוף את איבריו הפנימיים. עכשיו תורו של הרחם. פרנקליין מושכת את הדפנות, שיישארו פתוחים. בחלל יש ים של דם. היא נאבקת בדגדוג של בחילה. מתחת לכל הדם הזה ישנו יצור, חי או מת, בדיוק כשם שבתוכה ישנו מצבור דומה של שרירים ושומן ורקמה מחברת, ודם - יצור. היא שואבת בזמן שהאחות המיילדת מנגבת. היא מצווה על עצמה להתרכז בצינורית השאיבה, ממדי החלל, בתנועות המהירות והמבוקרות של המכשיר שבידה. אוזניה מסננות החוצה כל רעש מיותר.

״זה הכי טוב שנצליח לראות. בואו נתקדם,״ אומר ד״ר מנקוביץ', וד״ר מרצ'נט משכשך את ידיו ברחם כמו אדם שטובל את ידיו בכיור קטן ומלוכלך במיוחד.

בתוך רגע הוא שולף החוצה גוש בשר כחלחל ורופס, ארובות עיניו מלאות דם, אוזניו נראות כספלי תה זעירים מלאים דם. כל גופו מכוסה דם. אך מבעד לכול הם רואים שזו בת. האחות המיילדת שואבת ליחה מהאף והפה, והתינוקת נרעדת קלות. בתנועה כמעט בלתי מוחשת הם כולם רוכנים אליה: התינוקת חיה; יש זמן ויש תקווה. ד״ר מנקוביץ' חותך את חבל הטבור הגדול, הבשרני, והתינוקת מועברת לידי אחות פגייה שלוקחת אותה ומניחה אותה על משטח הטיפול תחת חימום. היא מחברת לה עירוי.

ד״ר מרצ'נט שולף החוצה גוש ממורט של שליה. ״אפס, אחת, אפס, אפס, אחת,״ קוראת אחות הפגייה.

הדם ממשיך לזרום מבטנה של לור ומבין רגליה, מספיג ומציף את הסדינים הסטריליים ומאלץ את פרנקליין לחדול לרגע מפעולת השאיבה על מנת להחליף את הפדים הסופגים. הרחם לא מתכווץ, אומר ד״ר מרצ'נט.

״איפה הדם איי־חיובי?״ תובע ד״ר מנקוביץ'.

פרנקליין בודקת את המוניטור. הדופק של לור מהיר, 160 פעימות בדקה, ולחץ הדם שלה נמוך. הרחם נראה כמו בִּיצה גדולה, כמו בלון שיצא ממנו האוויר. ד״ר מנקוביץ' מורה לתת פיטוצין ומתרגין. סַקְשְן, שאיבה, שאיבה.

״אני לא יכול לחכות. תנו לי דם או־שלילי לעזאזל,״ מורה ד״ר מנקוביץ' לאחות המסתובבת.

״טוב, טוב,״ אומר ד״ר מרצ'נט המדבר לעצמו בזמן שפרנקליין שואבת. הוא מוציא מהרחם פיסות קטנות יותר, שאריות של שליה, כמו קדר שמקרצף ומחליק בזהירות שוליים פנימיים של קדרת חרס. עירוי הדם מתחיל. משב של תקווה עובר בקבוצה - ההזנה האדומה העשירה תפעיל את קסמיה. אבל לחץ הדם של לור ממשיך לצנוח, שוב ושוב. פרנקליין מרימה את עיניה ורואה את רוחה של לור נסוגה מפניה, כמו צל שמתרחק מחלון. הו, אדוני אלוהים מושיעני, היא חושבת. הו, אלוהים אדירים, חוס עליה והצל אותה. היא בקושי שומעת את המרדים מכריז על קוד החייאה. היא חוזרת לעבודת השאיבה שלה; אסור לה לחשוב על משהו אחר. לצדה ממשיך גם ד״ר מרצ'נט להתמקד במשימת הקרצוף שלו.

מרינה שהוזעקה כדי לסייע מתקינה את מכשיר הדפיברילטור, מצמידה את הפדים לחזה של לור. שוק חשמלי ראשון. שני. הקו על צג המוניטור מזנק ואחר כך מתיישר, כמו גל שמיצה את עצמו ושכך. ראש למטה, שאיבה, סקשן, שאיבה. רטט לוהט של כאב בשחלה הימנית של פרנקליין. אלוהי התינוקות והלידות, מָאפְּיָאנְג ופאפא גֶדֶה, לא. שמרו על התינוקת.

״אחת, שתיים, אחת, אחת, אחת,״ קוראת אחות הפגייה. פרנקליין שומעת יבבה זעירה. או שמא דמיינה אותה? אל תחשבי, שאיבה, שאיבה. כעבור רגעים אחדים היא מבחינה באינקובטור מתגלגל מאחוריה, ודלת חדר הניתוח נפתחת ונסגרת. קולות הפגייה נעלמים.

״תמשיכי,״ אומר ד״ר מנקוביץ' למרינה.

״היא נקייה,״ אומר ד״ר מרצ'נט.

״עוד חמש־עשרה שניות אני מתחיל כריתת רחם,״ אומר ד״ר מנקוביץ'. שומעים שוב את הדופק. קצת יותר חזק, אבל עדיין חלשלוש ומהיר. על חוט השערה.

״דוקטור, אני חושב שהדימום נחלש. ניתן לה עוד שלושים שניות?״ שואל ד״ר מרצ'נט. הוא מעסה ידנית את הרחם כדי לעודד אותו להתכווץ.

״דם איי־חיובי הגיע,״ מודיעה האחות המסתובבת וזוכה להתעלמות.

ואז כולם מרגישים בהיעדרו של דבר מה, ושקט מוחלט משתרר. לבה של לור חדל לפעום. ראשים מסתובבים בחדות אל המוניטור. ״תמשיכי,״ אומר שוב ד״ר מנקוביץ' למרינה.

היא שוב נותנת לבחורה שוק חשמלי. ושוב. בפעם השנייה מזדעזעות כתפיה של לור, והיא מגרגרת כמנסה לפלוט את הצינורית שבגרונה. מדדי לחץ הדם שלה מטפסים: 55 על 30. תחזרי, קוראת אליה פרנקליין.

״היא נותנת קצת שתן,״ אומר המרדים.

״שוב,״ אומר ד״ר מנקוביץ'. במכת החשמל הבאה הם שומעים את הדופק אם כי הוא מהיר, רָדוּף. במשך דקות ארוכות הם ממשיכים בעבודתם ומחכים. רחש המשאבה, צליל הפדים ספוגי הנוזלים שנוחתים בדלי. הצפצוף הלא סדיר של המכשירים. לבסוף מבחינה פרנקליין שהרחם מתחיל להתכווץ, כמו תיק ששרוכיו מתהדקים. ד״ר מרצ'נט ממשיך לעסות את הרחם בידיים יציבות, אבל היא מרגישה את החום המתוח שנפלט ממנו.

לחץ דם 80 על 50. דופק 85 פעימות לדקה. תודה לך. תודה לך פאפא גדה. תודה לך אדוננו מושיענו ישו. עכבו את המוות. סרבו לקבל את המוות. אסור שיתרחש היום מוות. לחץ דם 90 על 60. דופק 75 פעימות בדקה. גון פניה של לור משתנה מאפור לחיוור; היא שבה לשכון בתוך גופה.

״אוקיי,״ אומר לבסוף ד״ר מנקוביץ' ומזדקף. ״תסגור אותה.״ הקצב בחדר מואט. עכשיו יש להם זמן להיזהר. ד״ר מרצ'נט מחדיר ומושך החוצה את חוט התפירה הכירורגי, יוצר תפרים מסודרים: עשרים, עשרים וחמישה, שלושים. אין מה למהר. איבריה הפנימיים של לור מוּשבים בהדרגה למרחב פרטיותה.

כעבור דקות שולף המרדים את צינור ההנשמה, ופרנקליין והאחות המיילדת מתחילות בתהליך ניקוייה של לור. הם מנקים אותה בסבלנות במים חמים ופדים אנטי בקטריאליים ומנגבים אותה. הפדים ספוגי הדם מונחים במכל, ממתינים לספירתם; מכל אחר מכיל את הדם של לור, מעורב במי שפיר שגם אותו יש למדוד כדי לדעת בדיוק מה יצא מגופה של לור ומה נכנס, מה איבדה כדי להביא לעולם את התינוקת הזאת.

פרנקליין, המרדים, האחות המיילדת, האחות המסתובבת ושני הרופאים ממתינים לראות את לור מתעוררת. נשימתה סדירה אם כי קצת מהירה. כעבור דקות אחדות היא פוקחת את עיניה. הן בורקות ולא ממוקדות, ונדמה שהיא רואה משהו מעבר לצוות הרופאים והאחיות במדיהם הירקרקים המוכתמים בדם.

״סוליי,״ היא אומרת.

הם מתאספים בחדר סמוך לתחנת האחיות האחורית, וחוזרים ומפרטים זה באוזני זה מה אירע לפני זמן קצר בלבד. הם עוברים על רצף ההתרחשויות דקה אחר דקה. ב־17:34 בוצע החתך. ב־17:39 ביקש ד״ר מנקוביץ' להכניס עירוי דם או־שלילי. אלישיה, האחות המסתובבת, רושמת את הפרוטוקול. ד״ר מנקוביץ' מתשאל את פרנקליין ביחס למהלך הצירים של לור: הכאבים שלה, לחץ הדם, כל דבר אחר שעשוי היה לרמז על היפרדות סמויה. פרנקליין עונה ברוגע רב ככל יכולתה ומראה לו את רישומיה. האם יצביע על משהו שפספסה, טעות שעשתה? אך הוא מחזיר לה את גיליון הרישומים ללא כל טענות. כשהוא, ד״ר מרצ'נט ומרינה יוצאים מהחדר, אלישיה פונה אל פרנקליין. ״היא כבר הלכה,״ אומרת אלישיה. ״שישים ושמונה שניות. הלכה, הייתה מתה.״

פרנקליין מהנהנת בדומייה. היא עייפה מאוד. כולם יחד - פרנקליין ומרינה ואלישיה והאחות המיילדת ושני הרופאים, וכל המכשירים שעושים את שלהם - כולם ביחד אחזו באישה שהמוות כבר לפת אותה, טלטלו וטלטלו עד שאילצו את המוות להרפות ממנה. ועכשיו הם עייפים עד מאוד. משהו כואב עמוק באזור חלציה. היא כבר לא מסוגלת להבחין אם זו רק עייפות או משהו מעבר לכך.

עד שהיא מסיימת להחליף למדים נקיים ולעדכן את רישומיה, השעה כבר אחרי שבע בערב, המשמרת שלה כבר הסתיימה. היא תשוב מחר בבוקר. כדאי שתעצור בחדר ההתאוששות לבדוק מה שלומה של לור ולוודא שהאחות החדשה מעודכנת בכול. אבל קודם עליה לעשות כמה דברים אחרים. בדלפק האחראית היא מחתימה כרטיס לציון סיום משמרת ומברכת לשלום את בילי וסינתיה, שתי אחיות שזה עתה הגיעו לעבודה וקיבלו עדכון ממרינה על אירועי הערב. בחדר 9 מאושפזת יולדת בשלב מעבר בצירים, ובילי ניגשת לטפל בה.

פרנקליין הולכת שוב אל השירותים המרוחקים, ובדרך מציצה אל חדר 7. המיטה כבר הוצעה מחדש, כריות חדשות מונחות עליה. תיק הצד של לור איננו, מן הסתם הועבר לחדר ההתאוששות שבו היא נמצאת. הרצפה עדיין לחה מהשטיפה. היא נכנסת לשירותים ונועלת את עצמה באחד התאים לבדיקה מהירה. אין דם. היא מליטה את פניה בידיה ומניחה לרעידות להשתחרר. היא מצטערת, כל כך מצטערת - היא איננה יודעת לומר על מה בדיוק, היא יודעת רק שהדברים היו צריכים להסתדר אחרת. גל קור שוטף אותה והיא מחבקת את עצמה. שיניה נוקשות והיא לא מסוגלת לעצור את תנועות הרעד החדות ברגליה, ראשה וזרועותיה. זה היה מבחן - היא חושבת - והיא נכשלה בו. סימן. התינוק שלה בסכנה וייוולד כמו התינוקת של לור, ספוג דם ואפור.

פרנקליין. היא שומעת את ברנרד אומר לה להיות הגיונית, להבין כפי שהאמריקנים מבינים, שהעולם מלא מקריות ולא כל אירוע הוא בעל משמעות. אחד מכל מאה הריונות - עכשיו ברנרד אינו הדובר, זו היא שיודעת את הנתונים - אחד מכל מאה הריונות מסתיים בהיפרדות שליה, רבע מהן חמורות ביותר ולכן סביר להניח שאחות אשר עובדת שנים תיתקל מדי פעם במקרה כזה.

כן ברנרד, מסכימה פרנקליין.

ונכון שהתינוקת הגיחה לידי אנשים שניקו אותה וחיממו אותה? ונכון שהיא שרדה?

כן.

היא מתמהמהת בתא השירותים ומניחה לרעד להתפוגג בהדרגה. כשהיא מרגישה מוכנה היא מתיזה מים חמים על פניה ויוצאת בדרכה לקומה השלישית. לפני הכניסה לפגייה היא רוחצת היטב את ידיה ועוטה כפפות סטריליות. כשהיא פותחת את הדלת הכבדה ונכנסת, לוקח לה דקה למקד מחדש את ראייתה כדי לאתר את התינוקות הזעירים אשר ממדיהם הקטנטנים מתגמדים עוד יותר בין שלל האינקובטורים, המסכים ולוחות הבקרה, האורות והכבלים. החדר שמכונה ״החדר הגדול״ - בנבדל מהחדרים הקטנים יותר שאליהם מועברים פגים על סף שחרורם מהפגייה - הוא חדר פנימי שבו אי אפשר לדעת אם יום או לילה. ליתר דיוק, בחדר הזה תמיד לילה למרות ואולי בגלל אורות הניאון שדולקים בכל מקום. שקט כאן, למעט רחש מכונות ההנשמה ושאר המכשירים וצפצופי ההתרעה הבוקעים מהמוניטורים מפעם לפעם. פרנקליין לא מגיעה לכאן הרבה; היא מקפידה להישאר עד כמה שאפשר עם הלידות שמסתיימות בזעקות בריאות של היולדת ובבריאות ורדרדה וטובה של היילודים. התינוקות בפגייה מטרידים את מנוחתה, מחמיצים את לבה, מחזירים אליה זיכרונות ישנים ושאלות שאין להן תשובות (כיצד היו משפיעים כל המכשירים והתרופות האלה על בנה הזעיר ונטול השם? האם יכול היה להיות היום ילד חסון בן שלוש־עשרה, תלמיד בית־ספר שמתרוצץ ברחובות על זוג רגליים חזקות ורוכן אל צלחת סוֹס פְּוָואה, מחית שעועית קריאולית?) וחוץ מזה, עדיף להניח למשפחה ולאנשי המקצוע להקיף את התינוק במעגל ריפוי הדוק; כאן היא לא יכולה להועיל. אבל הערב היא לא מסוגלת להתאפק. היא חייבת לראות ולדעת. היא שואלת על התינוקת טננבאום ונשלחת אל אחות בשם ברברה שהיא מכירה.

הדבר היחיד שפרנקליין מסוגלת להגיד כשהיא נעמדת מול העריסה בעלת הדפנות השקופים והחימום העילי אשר בה שוכבת התינוקת טננבאום הוא, ״אה.״ גם האינקובטור הסמוך נמצא בשימוש, אבל שאר השורה ריקה כעדות לשבוע חלש. כמו רבים מהתינוקות האחרים כאן גם התינוקת טננבאום עוטה לגופה חיתול בלבד, ולראשה כובעון כותנה. לחזה מחוברות מדבקות לניטור הלב, ומדבקה נוספת צמודה לבטנה כדי לעקוב אחר טמפרטורת גופה. צינורית עירוי מחוברת לידהּ ועוד אחת לרגל. זאת בנוסף לצינורית עירוי המחוברת לטבור. מה שמזעזע את פרנקליין יותר מכול ועל אף ניסיונה הוא צינור ההנשמה שמוצמד לפי התינוקת בפלסטר שנמתח מאוזן לאוזן ומסתיר לחלוטין את הבעת פניה. התינוקות המחוברים לאינטובציה נראים תמיד לפרנקליין כמו יצורים שעדיין חיים ביקום תת־קרקעי כלשהו, מעין כתמי־חיים שממתינים לעלות אל פני השטח.

בהשוואה לתינוק באינקובטור לצדה, שמשקלו 900 גרם בלבד, התינוקת ט' נראית כמו מתאבק סומו. אבל איש אינו יודע מה מתרחש בתוך מוחה, איזה נזק מתהווה או מתרפא - אם לנקוט גישה אופטימית. איש אינו יודע - לא הנוירולוגים, לא האחיות, אף אחד. הזמן לבדו יגלה את התשובה.

״יש לך עניין מיוחד בה, מה?״ שואלת ברברה בפָּטוֹאָה7. ברברה ממרטיניק, ושפות־האם שלהן קרובות מספיק כדי שיוכלו להבין זו את זו. זהו צליל מאיר פנים, אינטימי, מעין מחווה מכניסת אורחים שמרגיעה בפרנקליין יצר געגועים סמוי ועמוק על אף שהיא שומעת את שפת אמה מדי יום בשכונת מגוריה. זה נשמע שונה כאן, באמצע מנהטן, בתום יום עבודה ארוך. כן, השפה צובטת בלבה.

״מָה וִוי - כן, אני מתעניינת בה,״ אומרת פרנקליין. ״היא עברה חוויה קשה, האמא. ואין אב בתמונה, אין אף אחד.״

״המממ,״ נוהמת ברברה נהמת גינוי שאינה מכוונת אל לור אלא לגורל שמזמן לאישה לבדה ילד פגום.

״מה הם אומרים?״ שואלת פרנקליין ומתכוונת לניאונטולוג ולמומחה הריאות.

פרנקליין אינה אמורה לשאול שאלה כזאת, והיא גם יודעת שאסור לברברה למסור לה מידע כזה. אבל אף אחד אינו נמצא כאן כרגע ואיש אינו עד לדו־שיח ביניהן, וברברה תבין את הצורך הדוחק של פרנקליין לדעת. היא תדע שהיא יכולה לסמוך על פרנקליין שתשמור את המידע לעצמה. ברברה אומרת בשקט ובמהירות: ״היא איבדה הרבה דם, אבל הריאות שלה חזקות והיא אמורה להתנתק מחר ממכשיר ההנשמה. אנחנו עדיין ממתינים למרבית התוצאות של בדיקות המעבדה. מחר בבוקר יעשו לה סריקת מוח.״

פרנקליין מושיטה את ידה ומניחה שתי אצבעות על הצד הימני החשוף והפחות עמוס מדבקות וחוטים של התינוקת ט'. ברברה מסיטה את ראשה, מעמידה פנים שהיא בודקת מוניטור. התינוקת ט' נבהלת מהמגע, בועטת ברגלה. סימן טוב. בשרה חמים ומאוד מאוד חדש. פרנקליין מרגישה את קצב נשימותיה המוכתב בידי מכשיר ההנשמה. יצור חדש בא לעולם. והמזל של פרנקליין עדיין בתוקף: מאז שהגיעה למדינה בת המזל הזאת לא איבדה אף תינוק ואף יולדת. התינוקת ט' בועטת שוב, כמי שמבקשת למחות על ההפרעה של פרנקליין. היא מכווצת את עיניה כאילו היא עומדת לבכות. אבל היא כמובן איננה יכולה לבכות בגלל הצינור שבפיה, ובאותו רגע ממש מתחיל לייבב תינוק אחר יבבה עיקשת ודקיקה של פגים. פרנקליין מסתובבת לעבר הקול, ובאותו רגע היא קולטת שנגעה בתינוקת של לור לפני שלור עצמה נגעה בה. היא מרגישה צריבת חרטה.

התינוק האחר ממשיך לבכות בכי דק ונחוש.

״אה, התאום הקולני,״ אומרת ברברה ומחווה בראשה אל התינוק. פרנקליין ניגשת אל האח המטפל בתאומים ומציגה את עצמה, והוא מציג בפניה את התאומים ששמותיהם רשומים על האינקובטורים שלהם: מייקל ומיקי. כדי להגיע אליהם נאלצה פרנקליין לחלוף על פני אינקובטור של תינוקת בשם פְלָאוּאֶר - פרח - שצינורית עירוי מחוברת לראשה הקירח, מה שאכן משווה לה מראה של פרח שהרגע נקטף עם הגבעול. התאומים כהי שיער וכל אחד מהם שוקל בסביבות קילו שמונה מאות. נראה שהתאום הרועש הוא מיקי. ״הו, שוּשש,״ אומר האח ברוח טובה ומשחיל במומחיות את ידו בסבך החוטים כדי להרים את מיקי, להניח אותו על כתפו ולטפוח על גבו. ״הוא תמיד מקטר על משהו.״

״חתיכים, לא?״ הוא שואל את פרנקליין. ״זה הילד הרע בין השניים. אז אני מחזיק אותו צמוד ללב שלי.״

״אבל אתה צריך לתת תשומת לב גם לילד הטוב,״ נוזפת בו פרנקליין בחיוך.

״אני נותן, אני נותן. אבל אני הכי אוהב את הילדים הרעים.״

״מייקל ומיקי?״ אומרת ברברה כשפרנקליין חוזרת. ״הם כאן כבר שלושה שבועות. אף אחד לא בא לבקר אותם אפילו לא פעם אחת.״

ועכשיו נשמעים צפצופי התרעת חירום. אלו צפצופים מהירים שגוברים על יבבותיו של מיקי. ברברה מביטה למעלה במבט שליו, מוודאת שהצפצוף מגיע ממכשיר באזור אחר. אחות אחרת ניגשת בנחת לבדוק את חיבורי החוטים. דומה שהפגייה מתכוננת להחלפת משמרות. אם ואב מגיעים לבקר את תינוקם. דקות אחדות אחר כך מתחיל הניאונטולוג שבתורנות את סבב ביקור הרופאים, מלוּוה במתמחה שלו, בקרדיולוג ובמומחה ריאות. הגיע שעתה של פרנקליין ללכת. היא עומדת בשקט במשך דקה, לוטשת עיניים בתינוקת ט' ומנסה לחרוט בזיכרונה כל פרט ופרט: גון עורה, צורת ראשה, האופן שבו היָדוֹן תלוי על פרק ידה הזעיר. בעיניה מנצנצת כנראה חיוּת רבה מהרגיל, כי כשהיא באה להיפרד מברברה, זו סורקת אותה במבט בוחן. אל תיקשרי, היא מזהירה. אל תתני לזה להיות חשוב מדי, לא משנה מה יקרה.

פרנקליין מציצה בשעונה בדרכה לחדר ההתאוששות. בקרוב יערוך ברנרד את השולחן לארוחת הערב בציפייה לבואה.

ליד מיטתה של לור מקבלת את פניה אחות צעירה בשם גלנדה. ״היא מחזיקה מעמד,״ אומרת גלנדה. ״יש לה חום, אבל המדדים החיוניים שלה לא רעים. היא מקבלת הידרומורפון בעירוי.״

פרנקליין מקרבת כיסא. היא לוקחת את כף היד החמה של לור בידה ולוחצת אותה בעדינות. שערה של לור פרוש בקווצות לחות על הכרית. עורה חיוור ועיניה נעות במהירות תחת עפעפיה הסגורים.

״ד״ר אלספת'־צ'אנג הייתה פה הרגע ואישה בשם דיאנה בדרך לכאן,״ אומרת האחות. ״היא מיופת כוח של מיז טננבאום בעניינים הרפואיים. מישהי שעובדת אתה, אני חושבת.״

״אפשר?״ שואלת פרנקליין את האחות. היא עוברת על הגיליון הרפואי של לור. היא מניחה את התיקייה על ברכיה ושולפת מתוכה את תוכנית הלידה של לור.

 

 

במקרה שהתינוק ימות אבקש את הדברים הבאים:

לאפשר לי לראות ולהחזיק את התינוק למשך כל זמן שארצה

להימנע מלתת לי תרופות הרגעה או תרופות שמקהות רגשות

לעשות בעצמי את סידורי ההלוויה

 

היא חוזרת לעמוד הראשון:

 

במקרה שהתינוק ייוולד חולה או בעל מום אבקש את הדברים הבאים:

לקבל הסברים על כל פרוצדורה ותרופה שיינתנו לתינוק

לגעת, להחזיק ולהניק את התינוק במידת האפשר ופעמים רבות ככל האפשר

אם התינוק סובל ממום קשה, אני מבקשת לנהל שיחה מקיפה עם רופא היילודים לפני שמתחילים בטיפול כלשהו כדי שאוכל לבחון את כל האופציות

 

פרנקליין חוזרת למיטה ונוטלת שוב את ידה של לור. האחות נסוגה בדיסקרטיות לפינת החדר, מקפלת מגבות.

אנשים שמקבלים תרופות הרגעה או שרויים בתרדמת שומעים את מה שנאמר להם.

״סיפרו לך על הילדה שלך, לור?״ שואלת פרנקליין. היא רוכנת קרוב אליה. ״אז זו בת והיא בסדר. היא בפגייה, בטיפול נמרץ, והיא נושמת והריאות שלה חזקות. גון עורה ורוד מקסים ויש לה אוזניים קטנות ומקסימות ביותר. מחר היא אמורה להתנתק ממכשיר ההנשמה. הם עומדים לבחון את המוח שלה, לור, לראות שהכול בסדר. אני יודעת שחשבת על הכול. אני יודעת שתדעי לטפל בילדה הזאת, יהיה מה שיהיה. ולכן את חייבת לחזור ולהתחזק, להילחם בחום שיש לך כדי שתוכלי להחזיק את התינוקת שלך ולהעניק לה כל מה שנחוץ לה. עד אז - בית החולים יידע מה לעשות. תהיי רגועה, לור, תהיי רגועה.״ ראשה של לור נע על הכרית באי־שקט מצד אל צד, עדות שהיא שומעת את פרנקליין או לחילופין שצליל הדיבור מפריע את שנתה.

ליד דלפק האחראית במחלקת יולדות מדברת פרנקליין בלחש עם מרינה. האם מרינה מוכנה - שוב - לעזור לה? מרינה מבינה ללבה אך מהססת, משיבה שרק ד״ר מרצ'נט נמצא עכשיו; האחרים עסוקים. ״מישהו אחר, בבקשה,״ אומרת פרנקליין. לא ד״ר מרצ'נט, לא, לא רגע אחרי שראתה אותו מאבד נהר מדמה של לור, לא מיד אחרי שעמדה לצדו כשבחש וחתך בין איבריה הפנימיים של לור. מרינה בוחנת בקפידה יתרה את סידור העבודה. ד״ר פיליפס החתימה הרגע כרטיס שסיימה משמרת והלכה להחליף בגדים; אולי היא תהיה מוכנה. מרינה הולכת לחפש את הרופאה, שחוזרת כעבור דקות אחדות ונראית מרוטה ומעוצבנת, אבל מסמנת לפרנקליין לבוא בעקבותיה לחדר קטן בקצה המסדרון. היא מחליקה נייר חדש על שולחן הבדיקה, ופרנקליין משירה מעליה את מכנסי המדים עם הגומי במותניים, משתרעת על שולחן הבדיקה ונהפכת באחת למישהי אחרת: לא העובדת, המטפלת, אלא עוד גוף של נבדקת שיש לפתוח ולהציץ לתוכו. תרפי, היא מורה לעצמה כפי שהורתה לרבות כל כך אחרות. הרופאה מתיזה ג'ל חמים על בטנה של פרנקליין ומפזרת אותו בתנועות מַתְמר האולטרה סאונד. היא בוחנת את הצג, שותקת בעקשנות, לא משמיעה קולות שמחה או דאגה, עוצרת, מקליקה כדי לצלם כמה תמונות ואחר כך מזיזה את המתמר שוב. עוד תהיות מצד פרנקליין: האם העובר מתחמק מהרופאה בשובבות? האם הוא חש הפרעה, מצוקה? האם הלב שלו בכלל עוד פועם? לבסוף מורה הרופאה לפרנקליין להחליק מטה על השולחן ולהניח את רגליה על הרגליות. ״מתנצלת,״ היא אומרת בענייניות כשהיא מחדירה לתוכה את המתמר. קליק־קליק על לוח הבקרה.

ד״ר פיליפס מוציאה את המתמר ומכריזה שהכול נראה בסדר אצל פרנקליין; העובר בגודל נורמלי, שק מי השפיר בגודל נורמלי והלב נורמלי. לא ניכרת שום השפעה של חלוקת הרחם על התפתחות העובר (היא מצביעה על הקרן השמאלית של הרחם). היא מגישה לפרנקליין מגבת כדי לנגב את הג'ל. ״אני לא רואה כאן שום סיבה לדאגה. אני לא יודעת מה פשר הכאבים. אולי זה לחץ, פרנקליין.״

״תודה, דוקטור.״

״קחי את הזמן. תסגרי את הדלת כשאת יוצאת.״ פרנקליין מנגבת ומנגבת עד שהיא מרגישה יבשה, ואז היא מרימה את מכנסיה ומוציאה מהכיס את מפתח הלוקר שבו נמצאים בגדי הרחוב שלה. עוד יום שבו הכול עבר בסדר, ועוד יום חולף. הערב, כשתהיה עם ברנרד, תחליט - שוב - אם לגלות לו את החדשות.

לור פוסעת לאורך מסדרונות ומחפשת את החדר של בתה. שמאלה, ימינה, שמאלה, ימינה: הדלתות פתוחות, אבל אין כאן תינוקות אלא רק נשים וגברים מבוגרים שמתהפכים בשנתם. הם מטופלים בידי בני משפחותיהם או זועקים לעזרה. היא לא מסוגלת לעזור להם, לא עכשיו, הילדה שלה זקוקה לה, סוליי שלה. בקצה מסדרון, אחרי שחלפה על פני דלתות רבות, ממתינה לה אישה חסונה במדי שוטרת. היא מצפה לשמוע מה מבוקשה של לור. לור מנסה לדבר, אבל אינה מצליחה להגות את צלילי האותיות ל', ר', ס' או ת'. היא מנסה לבצע את התרגילים שהיא מכירה כל כך טוב, להקיש בלשון עשר פעמים מאחורי השיניים העליונות, להרפות את השפתיים. היא מניחה את צדי לשונה בין השיניים הטוחנות האחוריות ולוחצת כנגד השיניים העליונות. דממה לוחשת.

״אני כאן!״ קוראת לור לעבר השוטרת. ״אני כאן!״ אבל היא לא מצליחה להסביר לשם מה היא כאן. היא דוחפת את קצה לשונה בין שיניה הקדמיות. היא מניחה בין שפתיה, לרוחב, לחצן לשון. היא שואפת אוויר דרך קש גדול. ״ס״ זה ״ס״ כמו בסיר. ״שׁ״ זה ״שׁ״ כמו בשעון.

התרופות מעיפות אותה, מציפות אותה בחלומות על שיתוק. היא כבולה בחבלים. היא מסתחררת באטמוספרה שחורה. היא רואה את סוליי קשורה בחוטי ניילון חזקים לעריסה לבנה; עליה להציל אותה. סוליי! סוליי! שפתיה של לור נעות במהירות, היא זועקת והאחות לצדה טופחת על כף ידה ומלטפת את זרועה עד שהיא נרגעת. גם ממעמקי התהום שבה היא נמצאת היא נאחזת במחשבה שיש איזשהו מקום שמתקיים מחוץ ליקום שאליו היא חייבת לטפס. היא נאבקת לעלות ולנקב את המסך המסתיר אותו. היא שבה ושוקעת בחלומות אפלים עוד יותר על צללים עם קרניים שחולפים לאורך קיר, על דופק שפועם בקול רם כל כך שמזעזע את גופה הלכוד כמו סירת משוטים בעין הסערה.

האחות מלטפת את זרועה, מסדרת את עירוי ההידרומורפון, מציינת בגיליון החולה את לחץ הדם של לור טננבאום.

בחדר הישיבות שבהמשך המסדרון אוכלים שני רופאים ארוחת ערב. ד״ר לי: מרק ירקות ועוף מוקפץ שהכינה אשתו, רופאה גם היא. ד״ר גלֶנדינִינְג: לזניה שנקנתה בסופרמרקט. הם סועדים יחד לעיתים קרובות, שניהם אכלנים שיטתיים שאוהבים לאכול בחברת מישהו שלא חייבים לדבר אתו. במשך שעות פתחו חולים, חתכו דרך עור ושרירים ושומן ורקמות ושבו ותפרו בחזרה; גרמו כאב והרגיעו אותו; האריכו חיים והשהו את המוות. הם האלים בסעודה שלאחר תום המשחקים והתחרויות, אבל במקום שתוגש לכבודם סעודת מנצחים מבעלי חיים שנשחטו במיוחד לכבודם ומעלים ניחוחות צלייה, מונחת על השולחן עכשיו מנה של בשר טחון בין שכבות של אטריות שבושלו מראש מקמח סמולינה; במקום קנקני יין יש תה ירוק של ד״ר לי. אין קהל, אין ברכות, אין מחולות שרוקדים לכבודם. הם מצדם מבקשים הרבה פחות - רק דקות אחדות של שקט וערימה קטנה של קלוריות כדי שיוכלו להמשיך בעבודתם. אין להם צורך להיות גיבורים של שירי משוררים.

ד״ר גלנדינינג קם לחפש מלח. ד״ר לי שופך את שאריות התה החם שלו לכיור.

העייפים מעמל יומם עוזבים - ברכבת התחתית, במוניות, ברגל - והמרפאים הרעננים מגיעים. האחיות מתייצבות בדלפק האחראית, הסניטרים מתייצבים בפני המפקחים עליהם. נטלי קומלוסקי, בת שנתיים, ישנה מכורבלת למרגלות מיטת אמה אחרי שפגשה לרגע קצר את אחיה התינוק החדש ונאמר לה שאמא לא יכולה להרים אותה על הידיים בגלל התפרים. היא חולמת על תותים ועל סלסלת עלים רכים ועל כדור ורוד שאיבדה בשבוע שעבר. עכשיו הוא מתגלגל אליה מפינה עלומה. בבוקר היא תדע: לא משנה מה הדברים שנאבד במשך שעות היום, הלילות תמיד יעניקו לנו נחמה ופיצוי. מעכשיו נטלי תמיד תאהב את הלילה: את ההמצאות שלו, את עושרו, את האהדה שלו. יש אנשים של יום (ערניים, חדורי אנרגיה, ממושמעים, מורגלים באובדן) ויש אנשים של לילה (מרדנים, עמומים, בעלי דמיון עשיר, חמדנים). נטלי מצטרפת לאנשי הלילה וזוכה לחיבוקם החם והנאמן.

ארתור ניקולי, בן שבעים ושבע, מנמנם במיטתו. הוציאו לו גידול בגודל של אגוז מהריאה הימנית. ניתוח נקי מאוד, אמר המנתח. ארתור מניח שטוב להיות עדיין בחיים. הוא מניח שזה שווה, למרות שמריה כבר הלכה ואתה הנחרות הקלות שלה לצדו במיטה והקימור הנדיב של ירכיה. לו הייתה בחיים היו חוגגים לה שבעים וחמש במאי הקרוב. אבל היא איננה וגם העבר שהיה להם יחד כבר איננו. איך נהג פעם לרוץ במעלה רחובות תלולים רק כדי לחוש את גופו נוטה ברוח; איך השתמש בידיו החזקות בפטיש ובאת. גם האלכימיה של ילדיו, בריאתם ועיצובם הייתה חוויה נהדרת - כמו גם לראות אותם גדלים, גבוהים וחופשיים. הוא מניח שיש דברים שנשארים, כמו אור השמש הנופל על השטיח בבוקר והחמימות שמספקים גרביים טובים בלילה, כשאתה קורא על צ'רצ'יל או על חרושצ'וב (איזה כיף לקרוא על צ'רצ'יל במיטה). וישנם גם הנכדים שמזכירים לך את מה שהיה פעם, כשהיו לך האנרגיות ונדמה היה לך שהעולם נופל מהשמים בכל בוקר מחדש. הוא מגניב מבט אל ג'ורג' השרוע בכורסה, רגליו הארוכות מגיעות עד מחצית המרחק מהמיטה. בנו מזעיף פנים אל מסך המחשב הנייד שלו, מנקר במקשים. ייתכן שהוא כותב מזכר בענייני עבודה או שהוא משחק באחד המשחקים המטורללים שגם מבוגרים מבזבזים עליהם את זמנם כיום. ארתור ניקולי עישן במשך חמישים ושתיים משבעים ושבע שנות חייו; קרוב לוודאי שבתוך שנים אחדות יצטרכו הרופאים לנתח אותו שוב, ובפעם הבאה המצב יהיה חמור יותר - הגידולים יהיו ארוכים יותר וייצמדו חזק יותר לאיברים. בהתחלה סירב גם לניתוח הזה. אקח את הסיכון עם הגידול הזה, הוא אמר. אבל ג'ורג' ומימי הפצירו בו והתחננו, אוהו איך שהם התחננו! מספיק כדי לגרום לאדם לרצות למות כל יום מחדש רק כדי לראות עד כמה ילדיך רוצים שתישאר בסביבה. עשיתי את זה בשבילכם, הוא חושב בלאות, בשבילכם ילדים אנוכיים, בשבילכם נכדים. עשיתי את זה למענך, ד״ר קנברה, כדי לא לפגוע בגאוותך. הוא נזכר באישה שראה הבוקר כשהובילו אותו לחדר הניתוח: מדונה גדולה בכתונת כחולה, ידיה מונחות על בטנה העצומה. היא שוטטה אל תוך מחלקת הריאות יחד עם האחות שטיפלה בה ונראתה כמו חזיון מעולם אחר. ובשעה שהאחות הצעירה הובילה אותו בכיסא הגלגלים הוא תהה בינו לבינו - מדוע להחזיק בי כשאני חולף עכשיו על פני הדבר האמיתי, האירוע האמיתי: הבטן התפוחה הזאת ועליה היד שאין בכוחה לעצור את הכוח העצום שבתוכה. בתוך שעות יחיה מישהו חדש בעולם. כשהתעורר מההרדמה ראה ארתור בשנית את המדונה בכחול. הבטן שלה הייתה פתוחה ובתוכה נראה גלובוס מסתחרר. היו בו כתמים כחולים כהים של ימים וכתמים ירוקים של יבשות. הוא חשב: בקרוב אני כבר לא אהיה, אבל היא תמשיך בשבילי. למה הילדים והנכדים והרופאים לא מבינים שהיא תמשיך לקיים את החיים בשבילי?

ד״ר מרצ'נט, שעושה תורנות כפולה הערב, בודק יולדת חדשה שהתקבלה למחלקה. ידיו רועדות כשהוא עוטה כפפות. ולמה לא, בעצם? הגוף חלש והמוח טרוד עד שהאדם רואה וצובר הרבה מקרי אסונות ומוות. ד״ר מנקוביץ' שאל אותו מספר שאלות. מה התרחש ממש לפני הדימום? כמה עמוק הכניס את היד כשפקע את קרום שק מי השפיר של המטופלת? בזמן שד״ר מנקוביץ' רשם את תשובותיו ראה ד״ר מרצ'נט שהרופא המבוגר ממנו מעריך שהאירועים היו בלתי נמנעים, שהוא עבר על כל הנקודות רק לצורך הישיבה השבועית שבה כירורגים ומתמחים דנים במקרים הבעייתיים, בכמעט־פספוסים ובאסונות. ד״ר מנקוביץ' יצטרך להתייחס למקרה של לור טננבאום, וד״ר מרצ'נט עשוי להידרש להגיב. אולם אם ד״ר מנקוביץ' אינו מטיל עליו אשמה ואם הוא עצמו אינו סבור שהוא אשם, מדוע הוא מרגיש פחד כזה? הוא מחדיר שתי אצבעות אל תוך האישה שעל שולחן הבדיקה בעדינות רבה ככל האפשר. זה נורא להיות כאן בתוך אישה אחרת. איכשהו זה לא בסדר. הוא צריך היה לצאת לשתות כוס קפה. הוא צריך להיות בבית, לצפות בטלוויזיה עם אשתו. האדרנלין מתחיל לזרום בעורקיו וזוקף את קומתו, מעקצץ באצבעותיו בזרמי חשמל מכאיבים (״ארבעה סנטימטרים,״ הוא אומר למטופלת). נותרו אחת־עשרה שעות ועשרים דקות עד הבוקר.

גבר בחולצת כפתורים שעומד ליד אשתו היולדת מזמר חרש מזמור תפילה, והיא לוקחת את ידו ומניחה לניגון המוכר מאיזשהו מקום לשטוף אותה. בעלה אמר לה פעם שזה מזל רע ללדת בשבת. אחר כך התנצל ואמר שזו אמונה תפלה ישנה שאין סיבה להתעכב עליה, אבל היא נתקעה לה בראש ועכשיו השמש שקעה על יום השישי והיא איננה מסוגלת לשכוח את הדברים. היא לא גדלה בבית דתי, אבל בעלה כן, בחיים אחרים, קודמים. עכשיו הוא מתפלל בידיעה שאותו האלוהים שהוא בדרך כלל אינו מאמין בו יסלח לו על התחינה הזאת, שמוּנַעת מפחד ומנוסטלגיה מוזרה. הוא מפציר באלוהים לאפשר לבנו להיכנס לעולם בבטחה ולקצר את סבלה של אשתו. אבל הוא בעיקר נושא תפילה - כפי שלימדו אותו לעשות לפני שנים רבות - בשבח אלוהים, בורא עולם שנותן לאדם חיים וכוח רצון, ואת היכולת להבדיל בין טוב ורע. אל תבקש יותר מדי מהאלוהים הזה שנמצא מעל לתחינותינו הקטנוניות, ומי יודע איזה תפקיד ייעד לנו במעשה הבריאה. מי כמוך באלים אדוני, מי כמוך נאדר בקודש נורא תהילות עושה פלא?

ולור ממלמלת מתוך שינה טרופה, רואה בדמיונה תמונות ויקומים בהשראת ההידרומורפון. דיאנה מתקרבת אל לור ובידיה קערת פירות. היא אומרת שהתקשרו אליה ושהגיעה כמובן מיד. היא אומרת שהפירות הם בשביל סוליי. סוליי ודאי רעבה. היא תיגש כבר עכשיו להאכיל את סוליי. קחי אותי! קוראת לור. תנתקי אותי! אבל דיאנה נעלמת בהמשך המסדרון, מותירה אחריה שובל של מים עכורים.

לור מדשדשת אל תוך המים, נכנסת יותר ויותר עמוק עד שהיא שוחה הרחק אל תוך הגלים. לוח מחומר מוקצף, כמו זה שאסא קנה לה לגלישה, צונח לידה לפתע והיא מנסה לתפוס אותו. אבל היא מפספסת. היא שולחת יד ומנסה לתפוס לוח אחר, אבל לא מצליחה. גל הופך אותה מתחת למים. אסא שולח יד, מושך אותה אליו ומצמיד אותה לחזהו, ושוחה לאחור אל החוף. הוא איתן ונטול מורא: הוא ישמור עליה, יחזיק את ראשה מעל המים. היא אף פעם לא הייתה שחיינית טובה, אבל בזכותו היא השתפרה.

איכס! קורא סניטר שנגעל מהמים המכסים את מסדרון בית החולים. לכלוך, תמיד לכלוך. רק לכלוך במקום הזה. דיר חזירים. בית מטבחיים. ואיש לא חושב לנקות משהו. הכול תמיד נופל עלי. הוא מביא את המוֹפּ, מגב הניקוי עם זנבות הסמרטוטים הלבנים, את התרסיסים והסבונים והספוגיות והמטליות. הדם נובע מבין האריחים, ולא משנה כמה מהר הוא מנגב - הדם ממשיך לנבוע בשפע. מהר יותר, דוחקת בו לור. תזדרז.

במסדרון ממתינים אסא וג'וליה שמהנהנים אליה ממרחק. לא התכוונו שיהיה כל כך הרבה דם, הם אומרים. לא היה לנו מושג. קולם הולך ונמוג ברוח. ולור משיבה בעיניה: אבל איך לא ציפיתם לדם?

ואז פרנקליין מדברת אליה לאט ובבירור. היא אומרת שהתינוקת נמצאת באיזשהו מקום מיוחד, שריאותיה חזקות ושהיא מחכה ללור. הם חייבים לבדוק את התינוקת, הם חייבים לענות אותה, אבל יום אחד הם ירשו ללור לבוא להרגיע אותה ולהחזיק אותה בזרועותיה. זה אמיתי, חושבת לור. פרנקליין קיימת בעולם: ישות מוצקה, קבועה. לור מתהפכת בין המים לבין המיטה הדוממת. היא מנסה להתעורר ולהקשיב. כל עוד פרנקליין יושבת לידה, לור יודעת להבחין מה אמיתי ומה לא. אני באה, אומרת לור, אבל זרועותיה כבולות ולשונה אינה יוצרת את המילים. אני באה, היא אומרת למרות זאת, משוכנעת שתגיע. היא יודעת שאינה צריכה לעשות דבר לבד מאשר להתעורר מהחלום הזה כדי שתוכל לחבק את סוליי שלה.

תתעוררי, תתעוררי, היא לוחשת לעצמה, אבל היא עדיין לא מסוגלת להתעורר לגמרי.