הממלכה של קנסקי

פרק 1
פגי סו

נעלמתי בלילה שלפני יום הולדתי השנים-עשר.
הדברים כמות שהם, אבל עכשיו כבר עברו יותר מעשר שנים. למדתי בבית-ספר, בקולג׳, והיה לי מספיק זמן לחשוב. אני חייב את זה למשפחה שלי ולחברים שלי, שאותם הולכתי שולל שנים כה רבות - לספר את האמת על ההיעלמות הארוכה שלי, ואיך נשארתי בחיים עד שובי מן המתים.
אבל יש עוד סיבה לספר את זה עכשיו, סיבה טובה הרבה הרבה יותר. קנסקי היה בן-אדם מדהים, בן-אדם טוב, והוא היה חבר שלי. אני רוצה שהעולם יכיר אותו כמו שאני הכרתי אותו.

עד שהייתי כמעט בן אחת-עשרה, עד שהגיע המכתב, החיים היו רגילים לגמרי. בבית, היינו ארבעה: אמא שלי, אבא שלי, אני וסטלה - סטלה ארטואה, כלבת הרועים השחורה-לבנה שלי עם האוזן האחת שלה זקופה והשנייה שמוטה, שכאילו ידעה תמיד מה עומד לקרות עוד לפני שקרה. אבל אפילו היא לא יכלה לחזות מראש איך המכתב ההוא ישנה את חיינו לתמיד.
כשאני משחזר לעצמי בזיכרון את שנות הילדות שלי, אני תמיד מוצא קביעות, דברים שכל הזמן חזרו על עצמם. למשל, ההליכה כל בוקר במורד הרחוב ל״בית-הספר לקופים״. ככה אבא שלי היה קורא לבית-הספר, כי הילדים, הוא אמר, מברברים וצווחים ונתלים עם הראש למטה על מתקן הטיפוס שם בחצר. ובכל מקרה, אני תמיד הייתי בשבילו ״פרצוף קוף״ - כשהוא היה במצב-רוח עליז, זאת אומרת לעיתים קרובות. השם האמיתי היה בית-הספר סנט ג׳וזף, והייתי מאושר שם, לפחות רוב הזמן. כל יום אחרי בית-ספר, בכל מזג-אוויר, הייתי הולך למגרש לשחק כדורגל עם אדי דודס, החבר הכי טוב שלי בעולם כולו, ועם מט ובובי וכל האחרים. המגרש היה בוצי. מרימים כדור, והוא פשוט נוחת ונתקע. היתה לנו קבוצה משלנו, ״מכסחי הבוץ״ קראנו לעצמנו, ונוסף לכול, היינו טובים. קבוצות-אורחות כנראה ציפו משום-מה שהכדור יקפץ, ועד שהם הבינו שלא, כבר היינו מובילים בדרך כלל שתיים או שלוש אפס. לא היינו כל-כך טובים כששיחקנו רחוק מהבית.
בכל סוף-שבוע הייתי מחלק עיתונים בשביל מר פאטל מהחנות בפינה. חסכתי לאופני הרים. רציתי לצאת לרכוב עם אדי למעלה בשטח. הצרה היתה שכל הזמן הייתי מבזבז את מה שחסכתי. מאז לא השתניתי הרבה בעניין הזה.
ימי ראשון, אני זוכר, היו תמיד מיוחדים. היינו יוצאים לשוט בסירה קטנה, כולנו, באגם המלאכותי, וסטלה ארטואה היתה נובחת כמו מטורפת על הסירות האחרות כאילו אין להן שום זכות להיות שם. אבא שלי אהב את זה, הוא אמר, כי האוויר צלול ונקי, בלי אבק של לבנים -הוא עבד אז במפעל הלבנים. הוא היה חסיד נלהב של שיטת עשה-זאת-בעצמך. לא היה דבר שהוא לא יכול לתקן, אפילו מה שלא הצריך תיקון. כך שהוא הרגיש בסירה כמו דג במים. אמא שלי, שעבדה במשרה חלקית במשרדים של אותו מפעל לבנים, היתה גם היא מתענגת. אני זוכר אותה פעם אחת, יושבת ליד מוט ההגה, משליכה את ראשה לאחור ברוח ונושמת עמוק. ״אלה חיים,״ היא קראה, ״ככה החיים אמורים להיות. נפלא, פשוט נפלא.״ היא חבשה תמיד את כובע המצחייה הכחול. היא היתה הסקיפר המושלם. אם היה באזור משב-רוח כלשהו, היא היתה מוצאת ותופסת אותו. היה לה חוש אמיתי לזה.
היו לנו לא מעט ימים נהדרים שם על פני המים. היינו יוצאים גם במזג-אוויר סוער, כשאף אחד אחר לא יצא, ומרחפים-מרפרפים על הגלים, משתכרים מהמהירות, מההנאה הטהורה שבכל זה. ואם לא היה אפילו משב קל של רוח, גם זה לא הפריע לנו. לפעמים היינו הסירה היחידה בכל האגם. במקום זה היינו רק יושבים ודגים - דרך אגב, בדיג הייתי יותר טוב משניהם - וסטלה ארטואה היתה מצטנפת לה מאחורינו בסירה, משועממת, כי לא היה על מי לנבוח.
ואז הגיע המכתב. סטלה ארטואה הסתערה עליו בשצף מייד כשהשתלשל פנימה מתיבת הדואר. היו בו סימני נשיכה והוא היה רטוב, אבל יכולנו לקרוא מספיק. עומדים לסגור את מפעל הלבנים. שניהם הפכו למחוסרי עבודה.
בארוחת הבוקר שררה שתיקה נוראית סביב השולחן. לאחר מכן, לעולם לא יצאנו עוד לשוט בימי ראשון. לא היה אפילו צורך לשאול למה. שניהם ניסו למצוא עבודה אחרת, אבל לא היה כלום.
מועקה כעורה ירדה על הבית. לפעמים הייתי בא הביתה והם פשוט לא היו מדברים. הם היו מתווכחים הרבה, על דברים קטנים ומעצבנים - והם אף פעם לא היו כאלה. אבא שלי הפסיק לתקן דברים ברחבי הבית. ובכל מקרה, הוא כבר בקושי היה בבית. כשלא חיפש עבודה, היה יושב בפאב. וכשהיה בבית, היה רק יושב שם ומדפדף במהירות באינסוף חוברות שיט ולא אומר כלום.
הייתי מנסה לא לחזור הביתה ולהישאר לשחק כדורגל מה שיותר, אבל אז אדי עבר לגור במקום אחר כי אבא שלו מצא עבודה איפישהו בדרום. הכדורגל כבר לא היה אותו דבר בלעדיו. ״מכסחי הבוץ״ התפרקו. הכול התמוטט.
ואז, שבת אחת, חזרתי הביתה מסיבוב העיתונים שלי ומצאתי את אמא שלי יושבת על המדרגות ובוכה. היא היתה תמיד כל-כך חזקה. אף פעם לא ראיתי אותה ככה לפני כן.
״דלפון וטיפש,״ היא אמרה. ״אבא שלך הוא דלפון וטיפש, מייקל, זה מה שהוא.״
״מה הוא עשה?״ שאלתי אותה.
״הוא נסע,״ היא אמרה לי, ואני חשבתי שהיא מתכוונת לתמיד. ״הוא לא מוכן להקשיב בהיגיון, רק לא זה. יש לו רעיון, הוא אומר. הוא לא מוכן לספר לי מה זה, רק שהוא מכר את המכונית, שאנחנו עוברים לדרום, ושהוא הולך למצוא לנו מקום לגור.״ רווח לי, ולמען האמת, הייתי די מרוצה. לדרום זה אומר יותר קרוב לאדי. היא המשיכה: ״אם הוא חושב שאני עוזבת את הבית הזה, אז אני אומרת לך שמחכה לו הפתעה.״
״למה לא?״ אמרתי. ״אין פה שום דבר מיוחד.״
״ישנו הבית, קודם כול. וישנה סבתא, ובית-הספר.״
״יש גם בתי-ספר אחרים,״ אמרתי לה. ואז היא התרתחה מכעס, מעולם לא ראיתי אותה כועסת ככה.
״אתה רוצה לדעת מה שבר אותו?״ היא אמרה. ״זה היית אתה, מייקל, זה שהלכת הבוקר לחלק עיתונים. אתה יודע מה אבא שלך אמר? אני אגיד לך, אני יכולה? ׳את יודעת משהו?׳ הוא אמר. ׳רק משכורת מחורבנת אחת נכנסת לבית הזה - הכסף של מייקל מהעיתונים. איך את חושבת שאני מרגיש עם זה? הבן שלי בן אחת-עשרה ויש לו עבודה, ולי אין׳.״
היא הרגיעה את עצמה רגע או שניים לפני שהמשיכה, ועיניה מלאו דמעות של זעם. ״אני לא זזה מפה. נולדתי פה. ואני לא עוברת. לא משנה לי מה הוא אומר, אני לא עוזבת.״
הייתי שם כשהגיעה שיחת הטלפון בערך שבוע לאחר מכן. ידעתי שזה אבא שלי. אמא שלי אמרה מעט מאוד, כך שלא יכולתי להבין מה קורה, לא עד שהושיבה אותי מולה מאוחר יותר וסיפרה לי.
״הוא נשמע שונה, מייקל. אני מתכוונת, כמו שהוא היה פעם, מזמן מזמן, כמו שהוא היה כשהכרתי אותו. הוא מצא לנו מקום. ׳רק תארזו מה שצריך ותבואו׳, הוא אומר. פירהם. איפישהו ליד סאותהמפטון. ׳ממש על הים׳, הוא אומר. והוא נשמע שונה מאוד, אני אומרת לך.״
אבא שלי אכן נראה אדם שונה. הוא חיכה לנו כשירדנו מהרכבת, בעיניים בורקות ובמצב-רוח מצוין. הוא עזר לנו עם המזוודות. ״זה לא רחוק,״ הוא אמר, ופרע את שערי. ״חכה שתראה את זה, פרצוף-קוף. כבר סידרתי הכול, הכול מסודר. ואין שום טעם שתנסו להוריד אותי מזה, שניכם. כבר החלטתי.״
״על מה?״ שאלתי אותו.
״אתה תראה,״ הוא אמר.
סטלה ארטואה דילגה לפנינו, זנבה זקור גבוה, מאושרת. כולנו הרגשנו ככה, אני חושב.
בסוף לקחנו אוטובוס כי המזוודות היו כבדות מדי. כשירדנו, נמצאנו ממש ליד הים. לא נראו שום בתים בשום מקום, רק מעגן יאכטות.
״מה אנחנו עושים פה?״ שאלה אמא.
״אני רוצה שתפגשו מישהו. חברה טובה שלי. קוראים לה פגי סו. היא כבר מחכה לפגוש אתכם. סיפרתי לה הכול עליכם.״
אמא הביטה אלי, וקימטה את מצחה בתמיהה. גם אני לא הבנתי יותר ממנה. אבל הייתי בטוח שהוא בכוונה מסתורי.
נאבקנו במזוודות, השחפים צורחים מעלינו, תורני היאכטות מנקשים סביבנו, וסטלה צווחת-נובחת על הכול, עד שלבסוף הוא עצר בדיוק מול גישרון שהוביל ליאכטה נוצצת, כחולה-כהה. הוא הניח את המזוודות על הארץ ופנה לעברנו. הוא חייך חיוך רחב מאוזן לאוזן.
״הנה היא,״ הוא אמר. ״תרשו לי להציג אתכם. זאת הפגי סו. הבית החדש שלנו. מה אתם אומרים?״
בהתחשב בכל המצב, אמא שלי קיבלה את זה די בסדר. היא לא צעקה עליו. היא רק נעשתה שקטה מאוד, ונשארה שקטה לאורך כל ההסבר שלו למטה במטבח, על ספל של תה.
״זה לא היה סתם דחף פתאומי. חשבתי על זה הרבה זמן, כל השנים האלה שעבדתי במפעל. בסדר, באותם ימים אולי רק חלמתי על זה. מצחיק כשחושבים על זה: אלמלא איבדתי את העבודה, לעולם לא הייתי מעז לעשות את זה, גם לא בעוד מיליון שנה.״ היה ברור לו שהוא לא נשמע כל-כך הגיוני. ״אז בסדר. תשמעו מה חשבתי. מה הדבר שאנחנו הכי אוהבים לעשות? לשוט, לא? אז יהיה נהדר, חשבתי, פשוט לצאת להפליג מסביב לעולם. יש אנשים שעשו את זה. קראתי על זה.
״כמו שאמרתי, בהתחלה זה היה רק חלום. ואז, אין עבודה ואין סיכוי לעבודה. איך הבן-אדם אמר? תעלה על האופניים שלך ותתחיל לחפש. אז למה לא סירה? יש לנו פיצויי פיטורים, את המעט הזה. קצת חסכונות, והכסף מהמכונית. לא הון, אבל מספיק. ומה לעשות עם זה? יכולתי לשים הכול בבנק, כמו כל האחרים. אבל בשביל מה? סתם לראות את זה מתבזבז ומתנדף עד שלא יישאר כלום? או, חשבתי, שאפשר לעשות עם זה משהו ממש מיוחד, משהו שעושים רק פעם בחיים: אפשר להפליג מסביב לעולם. אפריקה. דרום אמריקה. אוסטרליה. האוקיינוס השקט. אפשר לראות מקומות שרק חלמנו עליהם.״
ישבנו שם, מוכי-אלם. ״אני יודע מה אתם חושבים,״ הוא המשיך. ״אתם חושבים, כל מה שעשינו עד עכשיו זה לשוט באגם מלאכותי, לשוט בסירה קטנה. אתם בטח חושבים שהשתגעתי, שאני מסובב על כל הראש. אתם חושבים שזה מסוכן. אתם חושבים שאנחנו נתרושש לגמרי. אבל אני כבר חשבתי על הכול. חשבתי אפילו על סבתא שלך - הרי לא ניסע לנצח, נכון? היא תהיה כאן כשנחזור, לא? היא בריאה כמו שור.
״יש לנו כסף. עשיתי את כל החישובים. קודם נתאמן שישה חודשים. נפליג לשנה, אולי לשנה וחצי, כמה שיספיק הכסף. נעשה את זה בדרך בטוחה, כמו שצריך. אמא, את תעשי את רשיון המשיט שלך. אה, לא אמרתי? לא אמרתי, נכון אמא? את תהיי הסקיפר. אני אהיה קצין ראשון ואחראי על התיקונים. מייקל, אתה תהיה נער הסיפון, וסטלה -סטלה תוכל להיות החתול של האונייה.״ זה מילא אותו, הנשימה שלו נעתקה מרוב התרגשות. ״נתכונן. נעשה כמה הפלגות לצד השני של תעלת לה מאנש, לצרפת, אולי גם לאירלנד. נכיר את הסירה הזאת כאילו היא אחת מאיתנו. היא באורך שנים-עשר מטר שמונים. תוצרת בומן, העבודה הכי טובה, התכנון הכי טוב. הכי בטוחה שיש. עשיתי שיעורי בית. תוך שישה חודשים אנחנו מפליגים מסביב לעולם. זו תהיה הרפתקה של פעם בחיים. הסיכוי היחיד שלנו. לעולם לא נקבל עוד אחד. אז מה אתם חושבים?״
״נ...ה...דר,״ לחשתי, וזה בדיוק מה שחשבתי.
״ואני אהיה סקיפר אמרת?״ שאלה אמא שלי.
״איי איי, קפטן,״ ואבא החווה הצדעה ליצנית.
״מה עם הלימודים של מייקל?״ היא המשיכה.
״חשבתי גם על זה. שאלתי פה בבית-הספר. הכול מאורגן. ניקח את כל הספרים שהוא יצטרך. אני אלמד אותו. את תלמדי אותו. הוא ילמד את עצמו. ואני אגיד לך משהו, בכמה שנים על הים הוא ילמד הרבה יותר מאשר בבית-הספר לקופים שהוא לומד בו. אני מבטיח לך.״
היא לגמה מהתה, ואז הינהנה לאיטה. ״בסדר,״ היא אמרה, וראיתי שחייכה. ״למה לא? קדימה. תקנה אותה. תקנה את הסירה.״
״כבר קניתי אותה,״ אמר אבא שלי.
מובן שזה היה טירוף מוחלט. הם ידעו את זה, אפילו אני ידעתי את זה, אבל זה פשוט לא שינה כלום. כשאני חושב על זה, נראה לי שזו בטח היתה מין השראה שמתוך יאוש.
כולם הזהירו אותנו לא לעשות את זה. סבתא באה לבקר ונשארה על הסיפון. זה די מגוחך, היא אמרה, פזיזות, חוסר אחריות. היא ראתה שחורות ונצורות. קרחונים, סופות הוריקן, שודדי-ים, לווייתנים, מיכליות ענק, גלים אדירים - גיבבה אסונות על גבי זוועות, במטרה להפחיד אותי וכך להפחיד גם את אמא ואבא שלי. אותי היא די הצליחה להפחיד, אבל אף פעם לא הראיתי את זה. מה שהיא לא הבינה הוא, ששלושתנו כבר היינו קשורים זה בזה בשיגעון משותף. התכוונו להפליג, ושום דבר ואף אחד לא יכלו לעצור אותנו. עשינו מה שעושים אנשים באגדות. יצאנו לבקש הרפתקאות.
בהתחלה הכול הלך בערך לפי התוכנית של אבא שלי, מלבד זה שהאימונים דרשו הרבה יותר זמן. עד מהרה למדנו שלשלוט ביאכטה של שנים-עשר מטר שמונים זה לא רק לשוט בסירה קטנה, רק יותר גדולה. המדריך שלנו היה ספן זקן עם זקן-לחיים, איש מועדון השיט, ביל פרקר (״ביל השפמנון" קראנו לו, אבל לא בפניו, כמובן). הוא כבר הקיף פעמיים את כף הורן ופעמיים צלח לבדו את האוקיינוס האטלנטי, וחצה את התעלה ״יותר פעמים ממה שאכלת ארוחות חמות, ילד״.
אם לומר את האמת, אף אחד מאיתנו לא חיבב אותו. הוא העביד אותנו בפרך. הוא נהג בי ובסטלה ארטואה באותו בוז. בשבילו, בעלי-חיים וילדים היו סתם מטרד, ועל סיפון אונייה - אך ורק נטל. כך שהתרחקתי ממנו ככל האפשר, וכמוני גם סטלה ארטואה.
למען ההגינות יש לומר כי ביל השפמנון ידע את מלאכתו. כשסיים את העבודה איתנו ואמא קיבלה את הרשיון שלה, הרגשנו מסוגלים להשיט את הפגי סו לכל מקום. הוא החדיר בנו כבוד אמיץ לים, אבל בו-בזמן גם ביטחון בכוחנו להסתדר כמעט עם כל בעיה שהים עלול להציב בפנינו.
ובכל זאת, לפעמים מצאתי את עצמי ממש מאובן מרוב פחד. אבא שלי ואני שיתפנו זה את זה בשתיקה בחרדות שלנו. אי-אפשר להעמיד פנים, למדתי, מול קיר ירוק בגובה שישה מטר המסתער לעומתך. ירדנו בגיאיות כה עמוקים עד שחשבנו שכבר לא נוכל לטפס שוב החוצה. אבל הצלחנו, וככל שנישאנו על גבי הפחד, ככל שרכבנו על גבי הגלים, כך חשנו בטוחים יותר בעצמנו ובסירה שלנו.
אמא שלי, לעומת זאת, מעולם לא הראתה אפילו סימן קלוש לפחד. בזכותה ובזכות הפגי סו, יחד, הצלחנו לעבור גם את הרגעים הקשים ביותר. מדי פעם היא סבלה ממחלת-ים, ואנחנו אף פעם לא. גם זה היה משהו.
חיינו בצפיפות, כולנו, דבוקים זה לזה, ועד מהרה גיליתי שהורים הם יותר מהורים. אבא שלי נעשה חבר שלי, שותף להפלגה. סמכנו זה על זה. ובאשר לאמא שלי, האמת היא - ואני מודה בכך - לא ידעתי שיש לה את זה. תמיד ידעתי שהיא אמיצה ונחושה, ומתמידה בכל דבר עד שהיא מצליחה. אבל פה, היא עבדה יומם ולילה על הספרים והמפות שלה עד שהשתלטה על הכול. היא אף פעם לא שקטה. נכון, היא יכלה גם להיות קצת עריצה אם לא שמרנו על הסירה מסודרת, אבל גם לאבא וגם לי לא היה איכפת במיוחד, למרות שהעמדנו פנים. היא הסקיפר. היא זו שתיקח אותנו מסביב לעולם ובחזרה. היה לנו אמון מוחלט בה. היינו גאים בה. היא היתה נהדרת. וצריך לומר, גם נער הסיפון והקצין הראשון היו נהדרים למדי עם הבננות, על ההגה, ואשפים בהכנת שעועית אפויה במטבח. היינו צוות נהדר.
וכך, ב-10 בספטמבר 1987 - אני יודע את התאריך כי יומן ההפלגה מונח לפני בזמן הכתיבה - כאשר כל פינה וסדק עמוסים באספקה ובמצרכים, היינו מוכנים סוף סוף להרים עוגן ולצאת למסע הגדול, לאודיסיאה המפוארת שלנו.
סבתא היתה שם ונופפה לנו לשלום בדמעות. בסוף היא אפילו רצתה לבוא איתנו, לבקר באוסטרליה - היא תמיד רצתה לראות קואלה בר בטבע. היו שם גם הרבה חברים שלנו, כולל ביל השפמנון. אדי דודס בא עם אבא שלו. הוא זרק לי כדורגל בזמן ששיחררנו את החבלים. ״קמיע למזל,״ הוא צעק. אחר-כך, כשהסתכלתי, ראיתי שהוא חתם עליו את השם שלו בכל מקום, כמו הכוכבים באליפות העולם.
סטלה ארטואה נבחה עליהם לשלום, ועל כל סירה שעל פניה חלפנו בתעלת סולנט, אבל השתתקה באופן מוזר מייד כשעברנו את האי ווייט. אולי הרגישה, כמונו, שעכשיו כבר אין דרך חזרה. זה לא היה חלום. יצאנו להפלגה מסביב לעולם. זה היה אמיתי, אמיתי באמת.