אשליית השיבה

א. פתח דבר מההווה

מתחילת החודש אני מחכה ל-27. ככל שהוא קרב, כך אני נעשה יותר ויותר מודע לעובדה שבקרוב ימלאו בדיוק חמש-עשרה שנה לעזיבתי את לבנון. אני נמצא כאן כבר חמש-עשרה שנה, חמש-עשרה שנה בלי לחזור ובלי לפגוש אף אחד מהאנשים שהכרתי אז, כך חזרתי ואמרתי לעצמי בתחושה ברורה של הישג.
אתם מבינים, במהלך השנים השגתי מעט מאוד דברים. למעשה, כל כך מעט שהגעתי למצב הנואש שבו אני מסוגל לראות כהישג את העובדה שחלפו חמש-עשרה שנה בלי שפגשתי אף אחד מהעבר. ועכשיו אפילו תחושת ההישג הזאת התגלתה כנמהרת. שיחת טלפון קצרה שינתה הכול. היתה זו שיחה מעַלי, חבר ותיק שלי שעזב את לבנון שנתיים לפנַי.
"זה אני, עלי, מתקשר אליך מאמריקה!" אמר וסיפר לי שביום שלישי ה-24 בחודש יחזור ללבנון, ויעצור לכמה שעות בהיתרו.
די הופתעתי לשמוע את קולו של עלי, וחשבתי שיהיה מעניין לפגוש אותו אחרי כל כך הרבה שנים. למרות זאת חשתי פיתוי להגיד לו שאהיה עסוק עד ה-28. אבל שתקתי.
"לכל הרוחות, בנאדם! זה אני, עלי!" אמר בנימה עליזה. "זה אני, עלי, מתקשר אליך מאמריקה, בנאדם!"
כיוון שלא זכה לתגובה מיידית ממני, הסיק כנראה שלא זיהיתי אותו. לכן חזר שוב ושוב, "זה אני עלי, בנאדם!"
זה הרגיז אותי ולא הצלחתי להתאפק מלשאול, "אם אתה באמת עלי, אז למה לעזאזל אתה מדבר ככה?"
הוא פרץ בצחוק ומיד עבר לדבר בערבית. הוא לא הבין שמה שעִצבן אותי היה המבטא, לא האנגלית.
"הייתי מעדיף לפגוש אותך בקפה של חאג' רמדאן," אמר בנימה משועשעת. הוא ניסה להזכיר לי איך נהגנו להיפגש דרך קבע בבית הקפה, אז בלבנון.
"הוא בטח נסגר מזמן!" אמרתי. לא הרגשתי נוח שפתח בשיחה כאילו שאנחנו עדיין אותם חברים ותיקים מימים ימימה.
"לא בנאדם, הוא עדיין שם. רק שחאג' רמדאן יצא לפנסיה," אמר, ועבר שוב לאנגלית.
"מאיפה אתה יודע את זה?" שאלתי וחשבתי שאולי הוא ביקר כבר בלבנון.
"אני מקבל עדכונים, בנאדם!" אמר והמשיך למסור לי את החדשות האחרונות על אנשים שהכרתי פעם.
"כן, יופי!" קטעתי אותו. "באיזו שעה אתה אמור לנחות בהיתרו?"
"באחת," אמר וחזר שוב ושוב, "לכל הרוחות בנאדם, אני מדבר איתך מאמריקה!"
"בסדר, אני אפגוש אותך באולם הנחיתות!" אמרתי בחופזה בניסיון לסיים את השיחה.
"להתראות, בנאדם!" ענה בנימת קול שופעת עליצות.
עכשיו אין לי יותר סיבה לחכות ל-27 בחודש, חשבתי בזמן שהנחתי את השפופרת. אבל לא הצטערתי. עמוק בתוכי ידעתי שההמתנה ליום הזה היא בעיקר ניסיון לדמיין שמשהו בחיי הושלם.
תמיד התאוויתי לשלמות, תוכניות שהושלמו ומסעות שהושלמו, ומשלמדתי להתייחס לזה בצורה מופשטת, גם מעגלים שהושלמו. זה לגמרי מובן, בהתחשב בעובדה שמעולם לא השלמתי דבר בחיי. ככל שיכולתי לזכור, כל מה שעשיתי או ניסיתי לעשות נותר גמור למחצה. בשנים האחרונות היו לי יחסים חלקיים עם אישה, לא יותר מעבודות זמניות, וזנחתי באמצע את עבודת הדוקטורט שלי. עכשיו כשחשבתי על זה, עם סיום השיחה עם עלי, הבנתי שאפילו הנושא שבחרתי לעבודת הדוקטורט משקף את האובססיה שלי לשלמות.
העבודה עסקה בפליטים הפלסטינים בלבנון, והיתה אמורה לתאר את סיומו של מצב אחד ותחילתו של מצב חדש עבור דור מהקהילה הזאת. רציתי להראות כיצד, רק בגלל שינויים במצב החברתי, הצליחו הפלסטינים לעבור מקיום כמעמד נמוך, כפי שנגזר עליהם להיות מתוקף היותם פליטים, למצב שבו מבחינה חברתית, גם אם לא מבחינה חוקית או פוליטית, הם נחשבים מעמד בינוני. זה הלהיב אותי במיוחד מפני שהדגש נח על הסוף יותר מאשר על ההתחלה. אבל כמובן, לא השלמתי את זה. היה זה אחד מאותם דברים שבאמת רציתי להשלים, מכל מיני סיבות. אחת מהן היתה כדי להרגיז את אלה שניסו לעצור בעדי. פעם אפילו נדרתי נדר לעשות את זה בתור נקמה.
כשהחלטתי על הנושא ידעתי שכתיבת עבודת מחקר כזאת עלולה להרגיז חלק מהפלסטינים, אבל אפילו לרגע לא ציפיתי שיארבו לי ויַכּו אותי. שלושה סטודנטים שהשתייכו לארגון שמכנה את עצמו "המערכה למען זכות השיבה" תקפו אותי כשיצאתי בשעת ערב מאוחרת מבית הספר ללימודי המזרח ואפריקה, ממש לפני חופשת חג המולד. למען ההגינות אודה שבהתחלה ניסו לדבר איתי בהיגיון. הם באו לפגוש אותי פעמיים וניסו לשכנע אותי שעבודת מחקר כזאת לא תשרת אף אחד חוץ מאלה שמסרבים להכיר בזכויות של אנשינו.
כשבאו לפגוש אותי בפעם הראשונה, ישבתי בבָּר של אגודת הסטודנטים. הם נעמדו מול שולחני, הציגו את עצמם בנימוס ושאלו אם נוכל לשוחח. בהתחלה חשבתי שהם רוצים לגייס אותי לארגון שלהם. לא יכולתי שלא להיות מופתע. מעולם לא הייתי חבר בארגון או בקבוצה כלשהם, וגם לא חשבתי ששום ארגון או קבוצה ירצו לצרף אותי כחבר לשורותיהם. מה בכלל אני יכול לתרום לאנשים כאלה, ובעיקר לארגון "זכות השיבה"? חשבתי שנכונה להם הפתעה גדולה ברגע שיֵדעו מה דעותַי על זכות השיבה ושאר טיפשויות מסוג זה, ולא יכולתי שלא לרחם עליהם. אבל התברר שהם מכירים את דעותי היטב: הם שמעו מסטודנטים אחרים על עבודת המחקר שלי.
"לא מעט פלסטינים מדברים על זה," אמר אחד מהם.
"באמת?" עניתי, מופתע ושמח במחמאה.
"כן!" אמר, למרות שלא נראה שזה מרשים אותו בכלל.
אז ניסו להסביר לי שעבודת מחקר כזאת לא תשרת אף אחד חוץ מאלה שמסרבים להכיר בזכויות של אנשינו.
לא הצלחתי להבין למי הם מתכוונים, אבל אחד מהם התנדב לפרש את זה עבורי: "האויב - הציוני - שלנו! זה לא ישרת אף אחד חוץ מאשר האויב הציוני שלנו!" אמר והדגיש כל מילה בנפרד.
"האויב הציוני שלנו!" קראתי ופרצתי בצחוק.
הם הופתעו והתרגזו ואחד מהם צעק עלי: "מה כל כך מצחיק? אתה חושב שזה מצחיק?"
"לא! לא!" מיהרתי לענות וניסיתי להחניק את הצחוק שהשתלט עלי. "פשוט לא שמעתי את הביטוי הזה כל כך הרבה זמן!"
"איזה?" צעק עלַי.
"האויב הציוני שלנו!" חזרתי ולא הצלחתי שלא לצחוק שוב. המשכתי וחזרתי שוב ושוב על המילים האלה, "האויב הציוני שלנו," וצחקתי, מה שהיה מביך מספיק כדי לסיים בחטף את פגישתנו הראשונה. צחקוקַי משכו את תשומת לבם של סטודנטים אחרים בבר, וזה גרם לשותפַי לשיחה להרגיש מטופשים ולעזוב בחופזה את המקום.
אבל מה שהפך את זה למבדר עוד יותר היתה העובדה שישבתי וצחקתי שם עם ארבע כוסות בירה מונחות לפנַי. תבינו, כשהבחורים האלה באו לפגוש אותי, חשבתי שאם הם הולכים לנהל איתי שיחה רצינית, אז כדאי שגם נשתה משהו. לכן הלכתי לדלפק המשקאות וקניתי לכל אחד מאיתנו רבע ליטר, אבל במהרה גיליתי שהם לא שותים.
"אנחנו לא נוגעים באלכוהול!" הצהיר אחד מהם בגאווה.
"אני מבין!" אמרתי ומצאתי את עצמי תקוע עם ארבע כוסות של רבע ליטר שממתינות שישתו אותן.
המצב היה מבדר עוד לפני שהזכירו את המילים "האויב הציוני שלנו", ועד שסיימתי לשתות את הכוס הרביעית הפך הביטוי הזה לבדיחה המצחיקה ביותר ששמעתי בחיי. עד אז כבר עזבו את הקמפוס וחשבתי שלא אפגוש אותם יותר, אבל מן הסתם הם לא רצו לוותר לי בקלות שכזו.
יומיים לאחר מכן הם חזרו. נהגנו בחוכמה הפעם ונפגשנו בקפטריה ולא בבר. שוב ניסו להוכיח לי שעבודת המחקר שלי תגרום לנו, הפלסטינים, רק נזק. ולמרות שנהגו בחוכמה ונמנעו מלהזכיר את הביטוי "האויב הציוני שלנו", לא הצליחו לשנות את דעתי.
"אתה לא מצליח להבין לְמה אנחנו מתכוונים?" צעק עלי אחד מהם בקול של אדם נואש.
"אני מבין בהחלט," אמרתי. ולמרות זאת, לא יכולתי לקבל את הטיעון שלהם.
לא מפני שטיעוניהם היו מוטעים, אלא בגלל הרטוריקה שבה השתמשו. מסיבה כלשהי הרגשתי שרטוריקה כזאת שייכת לעולם שאליו אינני שייך יותר. היא שייכת לעולם של העבר, שיותר ויותר נראה לי כלא מציאותי, ושהאנשים כמו גם הפוליטיקה בו נראו כמו חלק מחלום מעורפל וחסר סדר. היה זה בדיוק מה שניסיתי להסביר להם בפעם השנייה שנפגשנו.
"אנחנו צריכים להיות מציאותיים!" אמרתי. "אנחנו צריכים להיות מציאותיים ולשכוח מהרעיון של זכות השיבה. השיבה היחידה שעליה אנחנו צריכים לחשוב היא שיבה סמלית."
אבל נכשלתי במאמצַי לשכנע אותם.
"אין טעם בשיחה איתו," לחש אחד מהם לשני האחרים. הם קמו מיד ממושבם והלכו משם.
שבוע לאחר מכן, בדיוק לפני תחילת חופשת הסמסטר הראשון, הם תקפו אותי. היה חושך ולא יכולתי להבחין בפניהם, אבל ידעתי שמדובר בהם. רציתי להתלונן עליהם במשטרה, אבל אז שאלתי את עצמי, מה בדיוק אספר למשטרה? שהותקפתי בגלל נושא תזת הדוקטורט שלי? ואיך אסביר את זה בדיוק? אני לא מאמין שלמשטרה יש את הסבלנות או את הרצון הטוב להאזין להסבר מפורט. לאף אחד אין, כך למדתי מניסיוני. הסברים מסוג זה סוחפים בדרך כלל את הדובר למרחקים גדולים מכדי שיהיו מובנים, אפילו לאלה שיטרחו להאזין לו. וקרוב לוודאי שדווקא חוסר היכולת להסביר הוא שהרגיז אותי כל כך, וגרם לי לנדור נדר להשלים את עבודת המחקר שלי. לא רק להשלים אותה, כפי שדמיינתי בלבי ברגע של נחישות גדולה, אלא גם לפרסם אותה בצורת ספר. אבל מעולם לא השלמתי אותה. מה שכן הצלחתי לעשות, למרות הכול, זה לנקום באלה שתקפו אותי.
יום אחד הבחנתי בכרזה שלהם תלויה על קיר המסדרון שמוביל לבר של אגודת הסטודנטים. היתה זו כרזה גדולה של מפת פלסטין מתקופת המנדט, עליה נכתבה הסיסמה המגושמת: "בלי שיבה, אין שלום!" מתחת לה, בפינה השמאלית, צוין שם הארגון, "המערכה למען זכות השיבה". הבנתי שזאת ההזדמנות שלי להזכיר להם מה אני חושב על המערכה שלהם. העמדתי פנים שאני בוחן אותה בעניין רב, המתנתי עד שלא היה אף אחד בסביבה, ובמהירות מחקתי בקו את המילים "זכות השיבה", וכתבתי בדיוק מעליהן באותיות גדולות את המילה "מאוננים". ולאחר רגע של היסוס הוספתי גם סימן קריאה. פניתי לאחור ומיהרתי להסתלק משם. דמיינתי שלא תהיה להם ברירה אלא להאשים בזה את "האויב הציוני שלנו".

לא השלמתי את עבודת המחקר שלי, ועכשיו, לאחר שיחת הטלפון מעלי, אני מבין שגם סיפור חיי כאן, ללא מגע עם איש מהעבר, נגזר עליו שלא יושלם לעולם. אבל הסיפור שלי לא היה היחיד שלא הושלם, אמרתי לעצמי בקמצוץ של נחמה. גם הסיפור של עלי לא נגמר למרות שתמיד רציתי להאמין בכך.
כשעלי עזב את לבנון לפני שבע-עשרה שנה, אני וכל אלה שהכירו אותו חשבנו שלא נראה אותו שוב. הוא היה משת"פ של ישראל, והאמנתי שלא יחזור לעולם ללבנון. זה היה אמור להיות סיפור שלם, בכל אופן בעיני רוחי.
לפני שעלי עזב הוא ידע שהישראלים עומדים לצאת מהאזור, ולכן דאג להימלט מבעוד מועד. כמעט חודש שלם לפני שהישראלים יצאו משם, הצליח לתפוס מטוס למישיגן. הדרך שבה הגיע לשם הפכה את הסיפור שלו למושלם עוד יותר. הוא לא השתמש במסלול הרגיל, בדיוק ההפך מזה. הוא נסע לתל אביב בעזרתם של כמה מכרים ישראלים, השיג ויזה אמריקנית, ונמלט דרך נמל בן-גוריון עם כרטיס בכיוון אחד. המסלול הרגיל היה חסום, השגרירות האמריקנית בביירות ננטשה, ושדה התעופה היה הרוס.
הוא יכול היה לנסוע דרך דמשק במקום דרך תל אביב, אבל לא בלי לקחת סיכון גדול שיאסרו אותו או אפילו שיירו בו. במסלול בין האזור שלנו, שנמצא עדיין תחת שלטון ישראלי, לבין הגבול הסורי, שלטו מגוון כוחות צבאיים - סוריים, לבנוניים ופלסטיניים. כל אחד מהם יכול היה לאסור את עלי באשמת שיתוף פעולה עם ישראל או פשוט מפני שהוא פלסטיני, או בגלל שני הדברים גם יחד. המצב הפוליטי בזמן ההוא הגיע לרמה כזאת של אבסורד שהרבה פעמים לא היה אפשר לדעת מי נלחם במי. לדוגמה, הכוחות הסוריים, או שותפיהם הלבנוניים והפלסטיניים, יכלו לאסור את עלי גם באשמת שיתוף פעולה עם ישראל וגם בגלל תמיכה בערפאת. ערפאת היה אז - עבור כוחות אלה - אויב בדיוק כמו ישראל.
עלי ידע שלא עומדת בפניו שום ברירה חוץ מתל אביב. כולנו הבנו את זה. אבל בכל זאת היה מוזר כל כך לראות פלסטיני נוסע לחו"ל דרך ישראל. זה נראה כסימן ברור לזמנים המשתנים. אבל במהלך השנים, ולמרות שהייתי מודע לעובדה שעלי מתגורר במישיגן, הצלחתי בהדרגה לשכנע את עצמי שמעולם לא נסע לשם, שכנראה נשאר בישראל, ושהותר לו להתגורר בכפר ההוא שממנו נמלטו הוריו במהלך מלחמת 1948. זה נראה כסיום מושלם לסיפורו של עלי, בדיוק מה שצריך לקרות, חשבתי בלבי. ולמה שעלי ואנשים אחרים כמוהו לא יחזרו לשם ויפרצו את הדרך שההיסטוריה חסמה, חשבתי בהתלהבות גדולה באותה תקופה. בפגישה השנייה שלנו אפילו סיפרתי את זה לדפוקים האלה מארגון "זכות השיבה". אבל הם לא הבינו. אחד מהם חשב שאני צוחק עליהם.
"אתה מנסה להגיד," שאל אותי בנימה סרקאסטית, "שכדי להשיג את מטרת השיבה שלנו, אנחנו צריכים לעודד את אנשינו להיות משת"פים של ישראל?"
"לא," עניתי בכל הרצינות. התעלמתי מהסרקאסטיות שלו והמשכתי להסביר שאפילו עבור אחד כמוני, שמאמין שהפליטים הפלסטינים מעשיים בדיוק כמו כולם, ואולי אפילו יותר מכל השאר, ושאסור להם לפספס אף הזדמנות להתקדם הלאה - עדיין, בדמיוני, השיבה נראית כמו הסיום הנכון של הסיפור.
לאחר ההכרזה הזאת התבוננתי בפניהם, כל אחד בתורו, בתקווה שישיבו לי מבטי הסכמה והערכה. אבל לא, לא נראה שהם מבינים את כוונתי. הם גם לא הראו עניין, ולו הקל ביותר, בהסברים נוספים. אף על פי כן, חשבתי שעלי להמשיך בהסברַי. הרעיון הלהיב אותי וחשבתי שהוא טוב מכדי שאניח לו כל כך מהר. ההנאה המובטחת בתיאורו היתה מפתה מספיק כדי לא לשתוק.
"עלינו להיות מציאותיים ולקבל את העובדה ששום שיבה בפועל לעולם לא תתרחש," פתחתי בדברי והמשכתי בהם במשך לא פחות מעשר דקות. יֵאמר לזכותם של שלושת שותפי לשיחה שהם הקשיבו לי בסבלנות.
"במקום שנשטה בעצמנו בכך שנחשוב על השיבה כעל אפשרות מציאותית," המשכתי, "עלינו להסתכל על רעיון השיבה כערך סמלי."
הייתי מרוצה מהביטוי "ערך סמלי", ולכן השתמשתי בו ארבע או חמש פעמים. שכחתי לרגע משותפי לשיחה ומהוויכוח שמתנהל בינינו, ובמקום זה חשבתי שלרעיון מקורי כזה חייב להיות ערך, ושאולי אני צריך לכתוב עליו מאמר ארוך ולדאוג שיתפרסם באחד מאותם כתבי עת יוקרתיים. אבל אז חשבתי שגם אם אתחיל לכתוב ממש באותו רגע, כל עוד אני עדיין מלא התלהבות מהרעיון, קרוב לוודאי שאנטוש אותו לפני שיושלם. ידי לא תגיע לעולם לסיכום הדברים.
מה שהיה מרתיע עוד יותר היה העובדה שלא נראה שלביטוי הזה יש איזושהי השפעה על שלושת המאזינים שלי. הדבר היחיד שבאמת תפס את תשומת לבם היה הצהרתי הקודמת שעלינו להיות מציאותיים ולשכוח משיבה אמיתית. נראה שבמשך כל עשר הדקות של הנאום שלי, הם רק המתינו שאסיים כדי שיוכלו להשיב לטענה הזאת.
"למה זה לא מציאותי לדרוש את זכות השיבה?" שאל אחד מהם.
ניסיתי לענות לו, אבל נראה שהתכוון לומר שזו שאלה רטורית. כי המשיך בלי לתת לי זמן מספיק לענות, "למה מציאותי בשביל היהודים לשוב אחרי אלפיים שנה, ולא מציאותי בשבילנו לשוב אחרי סך הכול חמישים שנה?"
"קראת את ספרו של דוקטור אַבּוּ פַטָּה בנושא?" שאל אחד אחר, ונראה ששוב מדובר בשאלה רטורית, כי במהרה התחיל לצטט מומחים ולציין מחקרים שלכאורה מוכיחים שאין דבר לא מציאותי ברעיון זכות השיבה.
הוא נראה מרוצה מאוד מעצמו, אבל לא התייחסתי ברצינות לציטוטים ולמחקרים שלו. התאכזבתי כשהבנתי שאף אחד מהם לא הראה הערכה מספקת למה שניסיתי להסביר, ובמיוחד לביטוי "ערך סמלי", והחלטתי לפטור את כל דבריהם כרטוריקה ותו לא.
"מחקרים הם שטויות," אמרתי. "כל אידיוט יכול לערוך מחקר שבו הוא מוכיח כל דבר שהוא רוצה להוכיח. כל העסק הזה של מחקרים צמח מתרבות שונה מאוד מהתרבות שבה אתם מנסים ליישם אותם."
המשכתי להרצות להם בנימת קול מתנשאת, "מחקר לא יכול להיות אובייקטיבי לחלוטין, גם אם הוא נוהל בכנות ומטרתו היחידה היא להשיג מידע אובייקטיבי."
"אבל דוקטור אבו פטה מוכיח את זה," ענה השני, אבל קטעתי את דבריו כדי להגיד שדוקטור אבו פטה לא יודע כלום, והמשכתי והסברתי איך האמת תלויה בהקשר התרבותי.
"מה שנראה כמו אמת אובייקטיבית עבורכם עלול להיחשב בעיני הישראלים כתעמולה גרידא!" אמרתי וחייכתי בצורה שרמזה שיש להם עוד הרבה מה ללמוד.
וזה עבד. הם נעלבו.
"רק בוגד יעז להגיד את מה שאתה אומר!" אמר הראשון.
"אין לך שום זכות לדבר בשם אנשינו," הוסיף השני.
"אם הייתי במקומך הייתי שומר את דעותַי לעצמי," הזהיר אותי הראשון.
"דיבורים כאלה מובילים רק לצרות," אמר השני בקול מאיים.
אבל התעלמתי ממנו. למעשה התעלמתי משני אלה שדיברו והבטתי בטיפוס השלישי שנשאר שקט במשך כל הפגישה. קיוויתי לשמוע ממנו משהו אחר, משהו מעודן ומלא חוכמה. למען האמת, עדיין קיוויתי שהוא יהיה זה שיַראה קצת הערכה לרעיון שלי על השיבה כערך סמלי. חשבתי שאולי השלישי בוחר לשתוק מתוך הערכה למקוריות של דעותַי. בטח הבין שאני מצפה ממנו לומר משהו לטובתי. אבל הוא לא אמר כלום, רק הביט בי במבט מלא בוז, וכשאף אחד לא אמר יותר כלום נעמד, עדיין עם מבט של בוז על פניו, הסתובב והלך משם. שני האחרים הלכו בעקבותיו בלי שום היסוס.

כשאני נזכר בזה עכשיו, לאחר סיום השיחה עם עלי, אני מבין שזה קשור גם למבטא. כי כשהבטתי בטיפוס השלישי, לא רק ציפיתי ממנו שיגיד משהו חיובי לגבי הרעיון שלי של "שיבה סמלית", אלא גם לשמוע אותו, לשמוע את המבטא שלו. בתוך תוכי קיוויתי שידבר במבטא כמו שלי. אחת הסיבות שבגללן לא התייחסתי ברצינות לחבריו לא נבעה רק מהרעיונות שניסו לקדם, אלא גם מהמבטא שלהם. היה זה המבטא שגרם לי להרגיש כאילו באנו משתי קהילות שונות, ושמה שאמרו נכון אולי עבורם, אבל לא עבורי. בניגוד לעלי ולי, ובאופן כללי לאנשים כמונו שהצליחו לעבור ממחנה הפליטים לעיר, שלושת הסטודנטים מארגון "זכות השיבה", או לפחות השניים ששוחחו איתי, דיברו במבטא של כאלה שנשארו במחנה הפליטים. בעיני היה זה מבטא של אנשים שמנותקים מהעולם במידה כזאת שאין להם אפשרות להיות מציאותיים ולו לרגע. וקרוב לוודאי שמסיבה זו פתחתי את השיחה איתם בכך שאמרתי שעלינו להיות מציאותיים. כנראה הנחתי, ברגע ששמעתי את המבטא שלהם, שהם עומדים לומר משהו מנותק לגמרי מהמציאות.
עכשיו, לאחר שדיברתי עם עלי, אני יכול להבין בבירור איך המבטא יכול היה להשפיע על התגובה שלי לבחורים האלה. לדוגמה, כשעלי אמר במה שנשמע כמו מבטא אמריקני כבד, "לכל הרוחות, בנאדם! זה אני, עלי!" לא יכולתי שלא לענות: "אם אתה באמת עלי, אז למה לעזאזל אתה מדבר ככה?"
ידעתי שהוא מתקשר מאמריקה, ולא לקח לי יותר מכמה שניות להיזכר שהוא גר שם כבר שבע-עשרה שנה. אף על פי כן, הרגיז אותי לשמוע אותו מדבר אנגלית במבטא אמריקני. וקרוב לוודאי שעלי חש בזה כבר מהתחלה, כי מהר מאוד עבר לערבית. הופתעתי והוקל לי לגלות שהוא מדבר בה באותו מבטא שהיה לו לפני שבע-עשרה שנה. לאנגלית, עם המבטא האמריקני הכבד, כפי הנראה לא היתה השפעה על הדרך שבה דיבר ערבית.
אכן, היה זה המבטא, חשבתי בסיום השיחה עם עלי. מבטא של מישהו כל כך מסתגל ושקול, שאפילו אחרי שבע-עשרה שנה הצליח לגרום לי לזכור בדיוק איך הכול קרה. להיזכר בג'ורג' ובמאהר, בו - בעלי - ובי, בארבעתנו יושבים בקפה רמדאן.
כן, זה חייב להיות המבטא, חזרתי ואמרתי לעצמי בניסיון לשכנע את עצמי. אבל אז גיליתי שיש לי ספק שוב. תהיתי אם אכן די בזה כדי לאפשר לי להחיות מחדש את העבר כולו, מה שלהפתעתי איכשהו הצלחתי לעשות כעת. העובדה שהפכתי מודע בבירור לכך שאירועים ואנשים מסוימים מציאותיים איננה זהה לידיעה הבטוחה שהעבר כולו מציאותי. קרוב לוודאי שמדובר במשהו אחר, חשבתי. קרוב לוודאי שזאת העובדה ששיחת הטלפון הזאת לא היתה סתם מעלי, אלא מעלי שגר במשך שבע-עשרה השנים האחרונות באמריקה, ונמצא כעת בדרכו חזרה. היא היתה מאדם שלא ניתן להתייחס יותר לחייו כאל סיפור שהושלם.
כן, עכשיו אני יכול להבין את זה בבירור, אמרתי לעצמי, והתרגשתי כל כך שלא יכולתי להישאר במקומי. הבנתי שאין לי ברירה אלא לצאת לשתות משהו, או לטייל בפארק. זה, כך חשבתי בהתרגשות הולכת וגוברת, רעיון מקורי, שעליו אני צריך לחשוב לעומק בשקט, ואולי לכתוב אותו כמאמר או אפילו כספר קצר. התיישבתי לשולחן המטבח שלי והתחלתי לתכנן את קווי המתאר של המאמר שלי:

מדובר בחייו של איש (עלי) שגר במשך שבע-עשרה שנה במקום מרוחק מאוד (אמריקה) ולכן לא ניתן לסכם או לתאר זאת במתווה של סיפור ליניארי. וזה מה שהופך את חייו של עלי למציאותיים, ובהכרח גורם לעבר עצמו שיחזור ויהיה מציאותי (לפחות עבורי). אבל השאלה היא איך חייו של עלי באמריקה יכולים לגרום לעבר שיחזור ויהיה מציאותי? כאן נכנסת לתמונה העובדה החשובה השלישית: חזרתו של עלי לעולם העבר. בזכות חייו, שלא ניתן לסכם או לתאר במתווה של סיפור ליניארי, יכול עלי להעניק לעולם העבר כמה ממאפייניו של העולם המציאותי ולגרום לו להיראות כזה.

המשכתי לפתח את הטיעונים בצורה כזאת. אבל ככל שכתבתי יותר כך נעשיתי פחות נלהב, וכשהפסקתי לכתוב הרגשתי שאני עצוב. הרגשתי עצוב ומבוהל. כי לא יכולתי להמשיך להתנחם ברעיון שהעבר אינו מציאותי. העבר שב ולבש עכשיו מראֵה של מציאות, חשבתי בלבי, ובמהרה הופיעה מולי תמונה של עלי, ג'ורג', מאהר ושלי, ארבעתנו יושבים לשולחן בפינה הקבועה שלנו בקפה רמדאן.

זה בטח היה מתישהו לקראת סוף שנת 1982 או תחילת 1983. ישבנו שם עד מאוחר בערב או אפילו עד חצות, מדברים ומעשנים, שותים קפה ותה, תוך התעלמות מהעובדה שיש עוצֶר. עלי היה הציר המרכזי, והוא מילא תפקיד חיוני כגורם מחבר ומאחד בינינו. כיוון שלג'ורג', למאהר ולי לא היה באמת הרבה במשותף חוץ מידידותו של עלי. ג'ורג' ומאהר תיעבו זה את דעותיו ואת אמונותיו של זה, ואילו לי לא היו דעות או אמונות בכלל.
ג'ורג' היה שקוע אז לגמרי בפילוסופיה של היידגר, והאמין שהאופן שבו מאהר מבין את הדברים הוא תולדה של היגיון גס, כצפוי ממרקסיסט. מאהר, לעומת זאת, ראה את עצמו כפעיל פוליטי, וחשב שג'ורג' איננו טוב יותר מכל אינטלקטואל זעיר-בורגני אחר שמתחבא ממציאות הסכסוך או ממלחמת המעמדות, כפי שנהג לכנות זאת, מאחורי פילוסופיה מעורפלת.
"ערפל! ערפל!" נהג מאהר לצעוק בכל פעם שג'ורג' דיבר על Dasein* ועל "קיום בעולם". הדבר המצחיק הוא שבכל פעם שמאהר היה צועק, "ערפל! ערפל!" בעל בית הקפה, חאג' רמדאן, היה צועק בחזרה מהפינה הקבועה שלו, "בלי פוליטיקה בבקשה!"

*מונח בהגותו של הפילוסוף מרטין היידגר. במקור מגרמנית, "הקיים".

כי חאג' רמדאן האמין שכל אי-הסכמה בינינו חייבת לנבוע מאי-הסכמה על פוליטיקה. הוא אסר על אנשים לדבר על פוליטיקה בבית הקפה שלו, למרות שהוא עצמו, כמובן, אף פעם לא הפסיק לדבר על נושאים פוליטיים. כולם דיברו פוליטיקה בלבנון, ולמרות זאת נהגו לומר באותה נשימה שאין שום טעם לדבר על פוליטיקה.
ג'ורג' ומאהר אף פעם לא הסכימו זה עם זה. אני, לעומת זאת, מעולם לא צידדתי באף אחד מהם. למען האמת, לא היה לי עניין רב במה שאמרו. לפעמים הקשבתי מתוך נימוס לשמו, אבל ברגע שהוויכוח נעשה רציני וממוקד מדי, הפסקתי להקשיב והתחלתי לחשוב במקום זה על מישהו אחר, בעיקר על אַמינָה.
באותם ימים דמותה של אחותי אמינה רדפה אותי. היא מתה עשר שנים קודם לכן, אבל לא יכולתי להתגבר על הזיכרונות. לעתים קרובות זה הסיח את דעתי ולא אִפשר לי לשוחח עם אנשים אחרים או להקשיב להם. קרוב לוודאי שמסיבה זאת ג'ורג' ומאהר גם יחד לא התעניינו במיוחד במחשבותי ובאמונותי. למען האמת, היו פעמים שהביטו בי כאילו שהם מתבוננים בכיסא ריק. כשעלי לא היה שם נראה שהם מנסים להימנע מלהיכנס לאחד מוויכוחיהם הסוערים, כי אני לא נחשבתי הקהל הראוי שדרוש לכזה ויכוח. היה זה עלי שאליו כוון הוויכוח. הוא היה הקהל המשובח ביותר שיכלו לבקש, סקרן ומלא קשב אבל אף פעם לא מתערב. הוא היה קרוב לכל אחד מהם בנפרד, וכל אחד מהם חשב שהוא לצדו, וזה מה שהפך את הוויכוח למלהיב יותר מבחינתם. עלי העמיד פנים שהוא מעריך את עומק מחשבותיו של ג'ורג', ובו בזמן העניק למאהר את הרושם שהוא בדיוק כמוהו, ממתין למהפכה שעל פריצתה הממשמשת ובאה הכריז מאהר בלי הפסקה. לגבי יחסו אלַי, מעולם לא ניסה להעמיד פנים. לא ציפיתי ממנו שיסכים או שאפילו יקשיב למה שיש לי לומר. לא היינו קרובים במיוחד, אבל הידידות בינינו נקשרה שנים רבות לפני שהכרנו את ג'ורג' ומאהר. היינו ביחד בבית הספר, התחלנו לעשן ביחד, בהתחלה סיגריות ואחר כך ג'וינטים, ואז התחלנו לקחת כדורים. החברים שלנו, במיוחד ג'ורג' ומאהר, נחרדו מהידיעה שאנחנו לוקחים סמים, אבל לנו לא היה אכפת. למעשה, ניסינו לעודד גם אותם לנסות. שאבנו הנאה מהסמים, והעובדה שכל כך מעט מחברינו לוקחים אותם הפתיעה אותנו במקצת. יחד עם זאת, בכל פעם שנזפו בנו, נהגנו לטעון ש"המצב" הוא שגורם לנו להזדקק להם כל כך.
"אתם יודעים, המצב," נהגנו עלי ואני לומר, "מלחמת האזרחים והבלגן והכיבוש הישראלי!"
"אתם יודעים, המצב!"