משחק רצח
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
משחק רצח
מכר
מאות
עותקים
משחק רצח
מכר
מאות
עותקים

משחק רצח

3.8 כוכבים (5 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

תקציר

ושוב שרשרת רציחות ומשטרה חסרת אונים.
 
חלפו חודשים אחדים מאז סייע ג‘אז למשטרת לוּׁבּוס נֹוד לתפוס את הרוצח הסדרתי שזכה לכינוי ”החקיין“. מאז, מדי יום ביומו ג‘אז, מתבגר צעיר ושובה־לב, מתמודד עם תחושת אשמה: הוא יודע שהוא אחראי לבריחת אביו הרוצח מהכלא.
 
שרשרת חדשה של רציחות מתרחשת, הפעם בברוקלין, וחוקר ממחלק הרצח במשטרת ניו יורק מבקש מג‘אז לעזור בחקירתן. ג‘אז מתקשה לסרב לו. הרוצח, שהשוטרים מכנים כובע־כלב, זורע בהלה ב“תפוח הגדול“, והמשטרה ניצבת חסרת אונים.
 
האם בסייעו לתפוס את כובע־כלב יצליח ג‘אז לנקות את מצפונו?
ואולי יילכד במשחק הקטלני שמשחק הרוצח? 
אבאל‘ה היקר, רוצח־על שלימד את בנו את ”סודות המקצוע“, צופה וממתין אי שם...
 
הספר, על סגנונו המיוחד - המשך לרב המכר "אני צייד רוצחים" - מרתק מן הרגע הראשון, לא פחות מקודמו.

פרק ראשון

פרק 1
 
היא צווחה אבל לא בכתה.
כך הוא יזכור, אותה, את זאת, אמר לעצמו. לא את צבע השיער או העיניים שלה. לא את הטיית הירכיים, את קימור השפתיים. שום דבר מזה. אפילו לא את שמה.
היא צווחה. צווחה אל שמים אדישים וזרועי כוכבים. כולם צווחו. כל אחד ואחד מהם.
אבל היא לא בכתה.
נכון שהבכי לא היה עוזר. הוא היה הורג אותה כך או כך, לכן היתה התנהגותה חסרת תועלת. ובכל זאת לא נתנה לו מנוח: לא דמעות. לא בכי. נשים תמיד בכו. זה היה הנשק שהשתמשו בו כשכלו כל הקצין, הנשק החזק ביותר. בזכותו חברים התנצלו ובעלים חבקו אותן בזרועותיהם. בזכותו אבא הוציא יותר כסף על השמלה לנשף הסיום.
היא צווחה. הצווחה שלה היתה נהדרת.
אבל אם להודות על האמת, הבכי חָסַר לו.
 
לאחר מכן, כשסיים, השפיל אליה את מבטו. היה מוקדם בבוקר - מוקדם מאוד כי השמש טרם זרחה - וחמים, ובאוויר עמדה חריפות קלה של שמן מנועים. עכשיו כשהיתה שקטה ומתה ודוממת, כבר לא זכר למה הרג אותה. לרגע קצרצר תהה אם יש בזה משהו מוזר, אבל מיד דחה את הספק. היא היתה אחת ורבים יבואו בעקבותיה. היו לפניה ויהיו אחריה.
הוא כרע על ברכיו לידה ושלף מנדנו סכין קצר וחד. הוא העביר את אצבעותיו בחטף על גופה.
הוא החליט על הצד השמאלי של המותן. הוא החל לבתֵר.

עוד על הספר

משחק רצח בארי ליגה
פרק 1
 
היא צווחה אבל לא בכתה.
כך הוא יזכור, אותה, את זאת, אמר לעצמו. לא את צבע השיער או העיניים שלה. לא את הטיית הירכיים, את קימור השפתיים. שום דבר מזה. אפילו לא את שמה.
היא צווחה. צווחה אל שמים אדישים וזרועי כוכבים. כולם צווחו. כל אחד ואחד מהם.
אבל היא לא בכתה.
נכון שהבכי לא היה עוזר. הוא היה הורג אותה כך או כך, לכן היתה התנהגותה חסרת תועלת. ובכל זאת לא נתנה לו מנוח: לא דמעות. לא בכי. נשים תמיד בכו. זה היה הנשק שהשתמשו בו כשכלו כל הקצין, הנשק החזק ביותר. בזכותו חברים התנצלו ובעלים חבקו אותן בזרועותיהם. בזכותו אבא הוציא יותר כסף על השמלה לנשף הסיום.
היא צווחה. הצווחה שלה היתה נהדרת.
אבל אם להודות על האמת, הבכי חָסַר לו.
 
לאחר מכן, כשסיים, השפיל אליה את מבטו. היה מוקדם בבוקר - מוקדם מאוד כי השמש טרם זרחה - וחמים, ובאוויר עמדה חריפות קלה של שמן מנועים. עכשיו כשהיתה שקטה ומתה ודוממת, כבר לא זכר למה הרג אותה. לרגע קצרצר תהה אם יש בזה משהו מוזר, אבל מיד דחה את הספק. היא היתה אחת ורבים יבואו בעקבותיה. היו לפניה ויהיו אחריה.
הוא כרע על ברכיו לידה ושלף מנדנו סכין קצר וחד. הוא העביר את אצבעותיו בחטף על גופה.
הוא החליט על הצד השמאלי של המותן. הוא החל לבתֵר.