נזירה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
נזירה
מכר
מאות
עותקים
נזירה
מכר
מאות
עותקים
5 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

מרקו לודולי

מרקו לודולי, יליד 1956, רומא, הוא סופר איטלקי, זוכה פרסים ספרותיים רבים. הספר "איטליה, ענן" הוא תרגום ראשון מיצירתו לעברית.

תקציר

"נזירה" היא הנובלה השלישית המצטרפת לשתי אחיותיה "איטליה" ו"ענן". כל אחת לחוד ושלושתן יחד הן פנינה ספרותית יוצאת דופן, פרי עטו של הסופר האיטלקי מרקו לודולי.
 
אַמַרַנטָה היא נזירה, המתמנה על ידי אם המנזר להיות מורה. למרות רתיעתה הראשונית מהתפקיד, היא נטמעת אט־אט בהווי הכיתה שאותה היא מחנכת, לומדת להכיר את תלמידיה והוריהם, ובמיוחד היא נקשרת לתלמיד בשם לוּקָה, ילד שתקן שאינו לוקח חלק בחיי הכיתה. אַמַרַנטָה עסוקה בהתבוננות ובכלל זה היא בוחנת את משמעות היותה נזירה בעולם העכשווי של ימינו. הילד לוּקָה עוזר לה בדרכו המיוחדת.
 
פשטות המבע של אמַרַנטָה, יכולתה להתבונן נכוחה בפרטי הדברים ולתאר בשקט ובצלילות את המציאות הסובבת אותה, כמו גם את עולמה הפנימי, כל אלה מאפיינים את כתיבתו של ל ו ד ו ל י ומקנים לנזירה, ולנובלות האחרות שלו, איכויות של שירה אינטימית ומרגשת.
 
מרקו לודולי, 1956 , יליד רומא, הוא סופר איטלקי, זוכה פרסים ספרותיים רבים. לודולי משמש כמורה ואף חיבר ספר ביקורתי על מערכת החינוך באיטליה.

פרק ראשון

אלי, רד־נא אליי כמו נשיקה או גרזן, השמע קול, אני כה בודדה.
ציפור קטנה על אדן החלון הקר של החדר, ציפור קטנה שאפשר לחפון בכף יד, אדומת חזה וצהובת מקור, מצייצת מנגינה שנשמעת כמו שיר אהבה, מזיזה את ראשה הקטן ואינה מתעופפת, אף שאני כאן עומדת, עטופה בשמלתי השחורה, שאולי מפחידה אותה. היא מתנערת כולה, כאילו עמדה תחת מטר של גשם. ופתאום היא מפנה דווקא אליי את עיניה הכהות ככפתורים: נועצת בי מבט, מכירה אותי, מדברת אליי. אומרת: אל תדאגי, אַמַרַנטָה, הכול בסדר, הכול כשורה, ואת נמצאת במקום הנכון, שבו הנחתי אותך.
כך, טיפשה שכמותי, דמיינתי לי לאורך שנים.
כעת הייתי מקבלת ברצון פציעה בצלעות, רגל מעוקמת שאינה מסוגלת ללכת, כאב בראש, ולוואי שמתוך הכאב הזה יבקע קול, כמו לַבָּה מתוך הר געש, קול נאנק ומאיים, שיאמר לי משפט אחד, תקיף ובהיר: את כאן, כי אני כאן. אז הייתי מאושרת גם בכאב, אף שאני כה מפחדת מכאב; כי אז היו לחיי טעם, כיוון ומטרה.
אלא שדבר לא קורה, שום דבר אינו קורה. כאן הכול זורם כרגיל, ואני מזדקנת מיום ליום בייאוש, בתחושה שאני נתונה בתוך סיפור שקרי. אני מזדקנת, ודבר אינו משתנה. אני מביטה באחיות, הן נראות תמיד עסוקות ומאושרות, מחייכות אל מי או אל מה, אינני יודעת, עוברות בזריזות במסדרונות, מתעטפות בציות מרגיע. לפעמים בא לי לפנות אל מישהי — למשל אל האחות גֶ'נציאַנָה, שיש לה פנים כמו תפוח, והיא כה תמימה, עד שאינה מסוגלת לשקר — ולשאול כבדרך אגב, כאילו שיח בין ידידות: את חשה אותו? לפעמים הוא מדבר אלייך? קולו יורד מן השמים עד אלייך? אז נדלקות עיניה כאילו הוצתו בהן נרות, היא מניעה את ידיה באוויר כמתכוננת לצאת במעוף, ואינה אומרת דבר כמעט. זה יום כה יפה, היא אומרת, דבר אינו חסר. ולפעמים היא מניחה את ראש התפוח שלה על כתפי.
אני חשה בתוכי ריקנות איומה, רעב שאינו יודע שובע ונהיה מרושע.
אם המנזר, יש לה ידיים דקות, שפתיים דקות, עיניים דקות. היא צופה בנו במעשינו היומיומיים ובתפילות, יודעת מי אנחנו. אפשר שהיא יודעת גם מי איננו, אילו מחשבות עמומות ומסוכנות מתרוצצות בראשינו, ויודעת כיצד לתקן. היא הבינה מייד שהאחות פֶ'ליצֶ'טָה אינה בטוב; למעשה, גם אני הבנתי את זה. ליד השולחן, בארוחה, היא הייתה מדברת בקול רם מדַי, מסיטה את הכיסא שלה בתנועה נמרצת מדַי, מתמהמהת לרגע לפני שכרעה ברך בתפילה. הייתה אומרת שהעולם הולך ונהרס, שיש יותר מדַי רוע באוויר, ומדֵי פעם הייתה מזליפה טיפה של בושם מאחורי האוזניים. אז אם המנזר שלחה אותה למטבח, שתדיח צלחות, תשטוף יפה את הרצפה, תקרצף סירים ותקפל מפיות. שתאסוף את הפירורים. כל אלה אינם עונשים, כי אם תיקונים נחוצים, שנקבעו לטובת מי שסובל מאי־שקט. אני שיערתי שכבר מזמן אם המנזר צופה גם בי, במבט חודר עד עמקי הנפש: אני מקפידה מאוד לא לעשות שום משגה, להסתיר כל רגש. בכל זאת, אתמול בבוקר היא קראה לי הצִדה ודיברה אליי בקול נמוך, כדרכה, ונדמה שהיא קוראת את המילים בשקט מתוך ספר.
אַמַרַנטָה, ממחר תהיי מורה לילדים בבית הספר שלנו, אמרה כשידיה שלובות על חזהּ.
ילדי היסודי? שאלתי, רק כדי לא לשתוק.
לא, אַמַרַנטָה, הקטנים יותר, ילדי הגן.
אני יודעת שכאן חייבים לקבל כל הוראה בלי למחות, בלי לפקפק, אבל מבלי משים עשיתי צעד לאחור, כעבריין הנשבע שהוא חף מפשע. האמיני לי, האֵם, אינני מסוגלת, אינני מתאימה לעבוד עם ילדים, אינני מבינה אותם, אני פשוט לא אדע כיצד להתחיל.
זה פשוט, היא אמרה והביטה בי מתוך החרכים הצרים התכולים שלה, מחר את מתחילה וממשיכה. היא חייכה אליי בשיניה הקטנות הלבנות ולחצה את זרועי. רציתי להתנער מן האחיזה הזאת, מן החיוך הזה, אבל הרכנתי ראש. אני גבוהה מאם המנזר, וגם חזקה יותר, אבל אני הרבה יותר מבולבלת ממנה, אולי היא יודעת באמת מה נכון.
הילדים יפים, אמרה, הם מלמדים אותך לשכוח הרבה דברים מיותרים, והשאירה אותי לבדי, כדי שאתגמד.

מרקו לודולי

מרקו לודולי, יליד 1956, רומא, הוא סופר איטלקי, זוכה פרסים ספרותיים רבים. הספר "איטליה, ענן" הוא תרגום ראשון מיצירתו לעברית.

עוד על הספר

נזירה מרקו לודולי
אלי, רד־נא אליי כמו נשיקה או גרזן, השמע קול, אני כה בודדה.
ציפור קטנה על אדן החלון הקר של החדר, ציפור קטנה שאפשר לחפון בכף יד, אדומת חזה וצהובת מקור, מצייצת מנגינה שנשמעת כמו שיר אהבה, מזיזה את ראשה הקטן ואינה מתעופפת, אף שאני כאן עומדת, עטופה בשמלתי השחורה, שאולי מפחידה אותה. היא מתנערת כולה, כאילו עמדה תחת מטר של גשם. ופתאום היא מפנה דווקא אליי את עיניה הכהות ככפתורים: נועצת בי מבט, מכירה אותי, מדברת אליי. אומרת: אל תדאגי, אַמַרַנטָה, הכול בסדר, הכול כשורה, ואת נמצאת במקום הנכון, שבו הנחתי אותך.
כך, טיפשה שכמותי, דמיינתי לי לאורך שנים.
כעת הייתי מקבלת ברצון פציעה בצלעות, רגל מעוקמת שאינה מסוגלת ללכת, כאב בראש, ולוואי שמתוך הכאב הזה יבקע קול, כמו לַבָּה מתוך הר געש, קול נאנק ומאיים, שיאמר לי משפט אחד, תקיף ובהיר: את כאן, כי אני כאן. אז הייתי מאושרת גם בכאב, אף שאני כה מפחדת מכאב; כי אז היו לחיי טעם, כיוון ומטרה.
אלא שדבר לא קורה, שום דבר אינו קורה. כאן הכול זורם כרגיל, ואני מזדקנת מיום ליום בייאוש, בתחושה שאני נתונה בתוך סיפור שקרי. אני מזדקנת, ודבר אינו משתנה. אני מביטה באחיות, הן נראות תמיד עסוקות ומאושרות, מחייכות אל מי או אל מה, אינני יודעת, עוברות בזריזות במסדרונות, מתעטפות בציות מרגיע. לפעמים בא לי לפנות אל מישהי — למשל אל האחות גֶ'נציאַנָה, שיש לה פנים כמו תפוח, והיא כה תמימה, עד שאינה מסוגלת לשקר — ולשאול כבדרך אגב, כאילו שיח בין ידידות: את חשה אותו? לפעמים הוא מדבר אלייך? קולו יורד מן השמים עד אלייך? אז נדלקות עיניה כאילו הוצתו בהן נרות, היא מניעה את ידיה באוויר כמתכוננת לצאת במעוף, ואינה אומרת דבר כמעט. זה יום כה יפה, היא אומרת, דבר אינו חסר. ולפעמים היא מניחה את ראש התפוח שלה על כתפי.
אני חשה בתוכי ריקנות איומה, רעב שאינו יודע שובע ונהיה מרושע.
אם המנזר, יש לה ידיים דקות, שפתיים דקות, עיניים דקות. היא צופה בנו במעשינו היומיומיים ובתפילות, יודעת מי אנחנו. אפשר שהיא יודעת גם מי איננו, אילו מחשבות עמומות ומסוכנות מתרוצצות בראשינו, ויודעת כיצד לתקן. היא הבינה מייד שהאחות פֶ'ליצֶ'טָה אינה בטוב; למעשה, גם אני הבנתי את זה. ליד השולחן, בארוחה, היא הייתה מדברת בקול רם מדַי, מסיטה את הכיסא שלה בתנועה נמרצת מדַי, מתמהמהת לרגע לפני שכרעה ברך בתפילה. הייתה אומרת שהעולם הולך ונהרס, שיש יותר מדַי רוע באוויר, ומדֵי פעם הייתה מזליפה טיפה של בושם מאחורי האוזניים. אז אם המנזר שלחה אותה למטבח, שתדיח צלחות, תשטוף יפה את הרצפה, תקרצף סירים ותקפל מפיות. שתאסוף את הפירורים. כל אלה אינם עונשים, כי אם תיקונים נחוצים, שנקבעו לטובת מי שסובל מאי־שקט. אני שיערתי שכבר מזמן אם המנזר צופה גם בי, במבט חודר עד עמקי הנפש: אני מקפידה מאוד לא לעשות שום משגה, להסתיר כל רגש. בכל זאת, אתמול בבוקר היא קראה לי הצִדה ודיברה אליי בקול נמוך, כדרכה, ונדמה שהיא קוראת את המילים בשקט מתוך ספר.
אַמַרַנטָה, ממחר תהיי מורה לילדים בבית הספר שלנו, אמרה כשידיה שלובות על חזהּ.
ילדי היסודי? שאלתי, רק כדי לא לשתוק.
לא, אַמַרַנטָה, הקטנים יותר, ילדי הגן.
אני יודעת שכאן חייבים לקבל כל הוראה בלי למחות, בלי לפקפק, אבל מבלי משים עשיתי צעד לאחור, כעבריין הנשבע שהוא חף מפשע. האמיני לי, האֵם, אינני מסוגלת, אינני מתאימה לעבוד עם ילדים, אינני מבינה אותם, אני פשוט לא אדע כיצד להתחיל.
זה פשוט, היא אמרה והביטה בי מתוך החרכים הצרים התכולים שלה, מחר את מתחילה וממשיכה. היא חייכה אליי בשיניה הקטנות הלבנות ולחצה את זרועי. רציתי להתנער מן האחיזה הזאת, מן החיוך הזה, אבל הרכנתי ראש. אני גבוהה מאם המנזר, וגם חזקה יותר, אבל אני הרבה יותר מבולבלת ממנה, אולי היא יודעת באמת מה נכון.
הילדים יפים, אמרה, הם מלמדים אותך לשכוח הרבה דברים מיותרים, והשאירה אותי לבדי, כדי שאתגמד.