כמדי בוקר, בטרם ציחצח את שיניו, ניגש מיכאל אל המחשב האישי שבחדר העבודה, לבדוק מה חדש בתיבת הדואר האלקטרוני. הוא הניח את משקפיו השחוקים על חוטמו הרחב ונתן דרור לאצבעותיו, לדפדף בהודעות השווא שהצטברו בתיבה במהלך הלילה.
בגיל שישים ושבע, אחרי מחלה קשה וממושכת שלא מכבר נחלץ ממנה, לא היו למיכאל ציפיות גדולות מן העתיד לבוא. הוא ידע להבחין בין חייו לפני המחלה ולאחריה, ואף שרגז על שגרת ימיו, לא היה בו די כוח לשנותה. ללא ספק התגעגע לימים של פעילות נמרצת, בהם ניהל, כמהנדס בכיר, תהליכים מורכבים בתעשיית המזון. בכל זאת הקפיד מיכאל לפתוח את תיבת הדואר האלקטרוני כמעשה ראשון מדי בוקר, כאילו חיכה שבשורה בלתי-רגילה תגאל אותו משיעמומו. אבל תיבת הדואר הייתה משיבה את פניו ריקם ומחזירה אותו אליה פעם אחר פעם במהלך היום. אשתו רונה, הצעירה ממנו בשש שנים, לא הפגינה קוצר רוח כלפי התנהגותו הכפייתית כמעט, וכמו הבינה את סערת רוחו, ידעה לשוחח אתו וגם לגעת בסוגיות העדינות שנפשו הפגועה הייתה מעלה באופן תדיר: האם יוכל שוב להביא תועלת למשפחתו? האם ישתקם חוסנו הגופני והנפשי? האם יתחדשו הרצון והסקרנות שלו לטייל ולגלות מחוזות רחוקים? האם נכדיו יאהבוהו ויזכרו לו ימים טובים יותר למרות היותו בעיני עצמו זקן טרחן, חמור סבר ורגזן?
בימים אלו נהג להצמיד את פרצופו העגול אל המראה הענקית שבחדר האמבטיה, להתבונן ולגעת בשערו הדליל, בקמטיו העמוקים ובנקודות החן החומות שצמחו למכביר על פדחתו ועל צווארו. אחר-כך היה מוציא לשון גדולה לעבר עצמו ומבטל בתנועת יד את מראה פניו.
המחשבה על ההזדקנות העסיקה אותו ולא הירפתה ממנו גם ברגעיו המאושרים בחברת ילדיו ונכדיו. במחשבותיו לא חדל לשאול את עצמו שאלות מציקות על משמעות חייו וסופיותם הידועה, והתקשה להשלים עם מסקנותיו. עם זאת ולמרות תסכולו הגדול נהג להשמיע בכל פעם מחדש באוזני רונה כי אילו ניתן לו לחיות מחדש את חייו, לא היה משנה בהם מאומה.
בהיותו שבוי זה שנים בקסמה של אמנות הציור האימפרסיוניסטי, הלך בעקבות עבודות צייריה כמעט לכל מוזיאון ברחבי תבל, אך תשוקתו לדעת על אודותיהם וללמוד את סודותיהם רק הלכה והתחזקה עם הזמן. הוא אהב לחזור על משפטו הידוע של רנואר, שנאמר במעמד אחדים מחבריו הציירים: "בוקר אחד, לאחד מאתנו נגמר הצבע השחור - זו הייתה הולדתו של האימפרסיוניזם.
"שבע שנים קודם לכן, כאשר הכיר באקראי את רומן דוקטי, ידע שנתגלגלה לידיו הזדמנות נדירה להגשים את חלום נעוריו. רומן היה צייר אמן, אך לפרנסתו לימד בחוג לאמנות באוניברסיטת תל-אביב, ובנוסף קידם תלמידים פרטיים בשיעורי ציור בסטודיו בביתו. מיכאל ביקש שילמד אותו לצייר, והוא נענה לו.
במשך כשנתיים פקד מיכאל את ביתו של רומן ביפו הערבית. הסביבה הייתה ספוגה בקריאות רוכלים, ריחות דגים שרק הגיעו לדוכנים וניחוחות פיתות שנאפו בטאבון, מתובלות בתבלינים חריפים. בקיץ נערמו אבטיחים אדומים ועסיסיים על שפת המדרכות, אשר פיתו נהגים מזדמנים לעצור ולנהל מיקוח זריז ואמיץ עם הרוכלים, על אף הצעקות והצפירות של אלו שביקשו לעוקפם.
הכניסה לביתו של רומן הייתה מלווה תמיד במבטים עקשניים של שוכני המקום, שהתרגלו אמנם לרומן אך לא לתלמידיו המשונים, הנושאים תיקי ציור גדולים ומגושמים. כל חריקה של דלת הברזל הנמצאת בכניסה לחדר המדרגות, הייתה מזמינה הצצה של ילדי הבניין בזרים המגיעים, והסקרנות הייתה מגיעה לשיאה כאשר בדרכים נעלמות נודע להם על בואה של אישה צעירה המדגמנת במערומיה.
רומן לימד את מיכאל להתבונן בסובב אותו. לראות לא רק את חיצוניותם של החפצים והאנשים המקיפים אותו, כי אם לחדור לעצם מהותם, להבין את תוכנם וצורתם, לגלות את הממד הנכון של הדמות או החפץ, את ריבוי גווניהם של האור והצל המוטלים עליו, את זווית נטייתו, את מיקומו בחלל ואת יחסו לדמויות או לחפצים אחרים וריחוקם ממנו. כאילו רק מי שיודע לקלוט היטב בעיניו ובחושיו יוכל להתקרב אל אמת אוניברסלית ומוחלטת, שאולי כלל אינה קיימת.
בשנים האחרונות שימש כן הציור מפלטו של מיכאל, ודבר לא השתווה לו בחשיבותו. הוא היה מוצב בחדר המזרחי, בדירתו שבקומה השמונה-עשרה. בעומדו ליד הכן, מול קיר הזכוכית, נגלה לעיניו הנוף המרהיב, ההופך ממישורים לגבעות המתגלגלות ברוך ירקרק אל עבר הרי יהודה.
בתוך החדר או "הסטודיו", כפי שנהגה רונה לכנותו, דבר לא שאף לסדר, ובכל זאת נראה היה כאילו כל חפץ מצא את מקומו הטבעי בבלגן. הקירות המקושקשים בחלקם היו מכוסים בפוסטרים ובתדפיסים של אמנים נודעים. שולחן נגרים מגושם ועליו מיני ספטולות וחומרים שונים להכנת צבע, עמד באמצע החדר. חוטי חשמל חצו את החדר והתחברו למנורות ולספוטים אחדים, ששימשו ליצירת משחקי אור וצל כאשר הוקרנו על מודלים לציור. מיכאל היה מרוצה מן האווירה המיוחדת שנוצרה סביבו. בפרט נהנה מריח הטרפנטין ששימש לניקוי המכחולים ומהמוזיקה של ויוולדי, אותה היה משמיע פעם אחר פעם בפטיפון הישן, כרקע להתעסקותו בעפרונותיו ובצבעיו.
עבודות הציור הרבות שהצטברו בשנים האחרונות ושהיו מותרות רק לעיניה של רונה, כוסו וסודרו באצטבאות לאורך אחד הקירות. הציורים היחידים הגלויים לעין היו הדיוקנאות העצמיים האחרונים, שמיכאל החל לצייר בתקופת ההחלמה הממושכת ממחלתו.
הוא כלל לא ריחם על עצמו כשצייר את פניו - הקרחת המתפשטת והמכלה את מעט השיער שעוד נותר על ראשו, המצח החרוש בקמטים עמוקים וארוכים, העיניים הקטנות המשוקעות בחוריהן הכהים, גבות הפרא, אוזניו הגדולות המצמיחות שיער, אפו הרחב המשתלט על פניו ופיו הקפוץ. לא היה בדיוקנאותיו רמז לתקווה כלשהי, כי אם הבעת עצבות אין קץ וייאוש מעולמו.
"אדון מיכאל... אדון מיכאל," קרא לעברו אב הבית כשרק הופיע במבואת הבית ופניו לרחוב.
"הדוור השאיר לך הודעת דואר רשום שאתה צריך לאסוף בסניף הדואר. " מיכאל תחב את ההודעה בכיס מכנסיו, בירך לשלום את אב הבית, ומיהר לצעידתו היומית והנמרצת מסביב לגושי הבניינים של השכונה. צעידה זו נבעה אמנם מתוך עצת רופאת המשפחה אשר ליוותה את תהליך החלמתו, אך מיכאל נהנה מיכולתו לאמץ שוב את גופו.
כשחזר המתינה לו רונה כהרגלה עם ארוחת הבוקר האהובה עליו, מיץ תפוזים טרי, ביצה רכה וטוסט שרק יצא מן המצנם, מרוח בחמאה וגבינת עזים שמנה. הקפה ביעבע בפרקולטור וריחו הטוב הציף את הבית כולו. היא נהגה לעודד ולפנק אותו בכל דרך שרק יכלה, בפרט בימים של דכדוך, כשנפלה רוחו ותחושת החידלון איימה לכלות אותו. מעולם לא נתנה לו להידרדר לתהומות הייאוש, ובאותן פעמים שבהן כמעט שנגע בתחתיתן, ידעה להילחם כמו לביאה ולמשוך אותו בחזרה מעלה, אל עבר השפיות.
"מיכה," קראה רונה, "פתחת את המכתב שהגיע מלונדון?"
"משונה," הוסיפה לעצמה, מנמיכה את קולה, "מי היה יכול לכתוב לו מלונדון?"
"אני לא שומע, רונה," ענה מיכאל מן המקלחת, "אני מתלבש ובא לשתות קפה. "
נייר המכתבים המהודר נשא לוגו של משרד עורכי דין בשם "הרטפורד את הרטפורד", שעל-פי הכיתוב, היו נצר לשושלת משפחתית אשר עסקה בענייני משפט משנת אלף שמונה מאות ואחת-עשרה.
פעם אחר פעם הביט מיכאל בתמיהה בשמו המודפס בדייקנות בפתיח המכתב, ולא חדל להרהר בתוכנו.
...אנו מתכבדים לפנות לכבודך מכוח בקשתו של מר חוסה ריקובסקי, ועל-פי רצונו בעודו בחיים, להביא לחלוקת נכסיו ורכושו בין קרובי משפחתו... נוכחותך תידרש במשרדנו בלונדון למשך כשבועיים, בכתובת הרשומה מטה, מיום רביעי, עשרים ושניים בינואר 2003, בשעה 17.00. לנוחיותך מצורפים בזאת כרטיסי טיסה על שמך ושם אשתך, והזמנת חדרים במלון סבוי שבמרכז לונדון...
"אבל מי זה לעזאזל אותו ריקובסקי?" רטן מיכאל חסר מנוחה. הוא לא זכר ששמע אי-פעם את שמו, לא מפי אביו המנוח, לאון זסוביץ, וגם לא מפי אמו המבוגרת, חולת מחלת האלצהיימר ההרסנית.
בקורות המשפחה הידועים לו כמה דורות אחורנית, לא היה כל זכר לריקובסקי זה.
מאחר שמיכאל הבין שמדובר בטעות זיהוי קשה, החליט יחד עם רונה להתקשר למחרת ללונדון ולהעמיד אנשים טובים אלו על טעותם. אך למרות החלטתו, השתעשע מיכאל במחשבה שהנה בערוב ימיו הפך לעשיר מופלג, היכול להגשים כל חלום או פנטזיה. הוא אפילו התבדח עם רונה על האפשרויות הטמונות בכסף, תוך שהוא מסגיר את חיוכו הנערי והממזרי שנעלם זמן כה רב מעיניה.
למחרת בבוקר ביקש מיכאל מרונה לנהל את השיחה ללונדון. "אין לי שום חשק לדבר עם האנשים האלה, תעשי את זה בשבילי?" שאל. לאחר שהסכימה, התקשרה רונה והועברה מייד ללשכתו של מר בנדיקט הרטפורד, שהפליג באמירותיו המנומסות ולא הסתיר את שביעות רצונו מעצם הקשר אשר נוצר. מיכאל, שסקרנות לא אפיינה אותו לאחרונה, האזין הפעם בקוצר רוח לשיחה מן השלוחה בחדר השינה, אך לא הוציא הגה מפיו.
בעודה נעזרת בפיסת הנייר שעליה רשמה כל שעליה לומר, העמידה רונה את מר בנדיקט הרטפורד על טעות הזיהוי של מיכאל על-ידי משרדו, ומבלי יכולת להתאפק הוסיפה: "ובכן מר הרטפורד, היה יכול להיות מעניין למדי, אך לצערנו אין זה המיכאל שאתם מחפשים. "
קולו של מר הרטפורד בעברו האחר של הקו לא נשמע כלל מופתע או מאוכזב. בגינוני לשון אופייניים לג'נטלמן אנגלי, ביקש את רשותה של רונה להציג בפניה את אשר ידוע לו.
"לשמחת כולנו, גברת זסוביץ, לא מדובר בטעות. אנו יודעים שבעשרים ושישה בחודש הבא אתם חוגגים שלושים ושש שנות נישואים. אנו יודעים גם שמיכאל היה מהנדס מזון ושאת פרשת לפני שנתיים מעיסוקך כאחות ראשית בבית-החולים העירוני. נוכל להוסיף ששניים מילדיכם נשואים ושאתם סבא וסבתא לשתי נכדות. לא, גברת זסוביץ, אין כאן שום טעות, אלא אם הפרטים שמסרתי שגויים או זרים לך.
"גברת זסוביץ? האם את עדיין על הקו? גברת זסוביץ?"
רונה התקשתה להתעשת מן ההפתעה שגרמו לה דבריו של מר הרטפורד, בפרט כאשר מיכאל, אשר האזין לשיחה, עמד עתה לפניה, מנסה בתנועות ידיים והבעות משונות להביע או לבקש דבר-מה חשוב שככל הנראה לא סבל דיחוי.
"כן מר הרטפורד, אני על הקו ושומעת אותך," הפטירה רונה בקול מהוסס משהו.
"אדון וגברת זסוביץ, בבקשה תתלוו אליי, אתם טסים במחלקת עסקים," אמרה דיילת "בריטיש איירוויס" מחויכת, בהצביעה על דלפק משלוח המטען. מופתעים כאילו לרגע איבדו שליטה על מעשיהם, משכו מיכאל ורונה את המזוודה מן התור וצעדו במרחק קטן אחרי הדיילת.
"אוכל לקבל את הדרכונים והכרטיסים בבקשה?" שאלה בחיוך רחב דיילת הדלפק.
הם היו בדרכם ללונדון, מתרווחים בנינוחות בכורסאות וממתינים להמראה. זה זמן רב לא ראתה רונה את מיכאל במצב רוח כה מרומם. שוב הרגישה שהיא הולכת עמו כפי שעשתה פעמים כה רבות במהלך חייה.
"מחר בשעה הזו נהיה במשרדים של 'הרטפורד את הרטפורד',"חשב מיכאל לעצמו ואחז בידה של רונה.
לאחר שהגיעו למלון והתאוששו מעט, ירד מיכאל לטרקלין המפואר של מלון סבוי המחודש והמתין לרונה. בחוץ סערה הרוח וגשם הצליף בכל מי שהעז לעבור את הסף. בדלפק הקבלה סימן לו פקיד לבוש טוקסידו כהה וחולצה ופפיון לבנים, כי המונית בדרך. גם מיכאל ענב עניבה, למרות חוסר רצונו והקושי לכפתר את הכפתור העליון של חולצתו. בסך הכול היה נעים מאוד במלון, אך נימוסי המקומיים היו כל-כך שונים ומוגזמים, שמיכאל השתעשע במחשבה על דריסה מכוונת של רגליהם, ובלבד שישמע את התנצלות הקורבן שלפניו: "הו, אַי אם סורי!"
מחלון חדרם נשקף נהר התמזה ואזור התיאטראות של לונדון. לא הרחק משם ניצבו הקובנט גרדן ואולם האופרה, ובמעלה רחוב הסטראנד, בו עמד המלון, בקרבת בית-המשפט המלכותי, נמצא משרדם של עורכי הדין שאתם היו אמורים להיפגש בשעה חמש אחר-הצהריים.
נהג המונית, אדם בעל תושייה, הצליח לעקוף את הרמזורים המושבתים, המהבהבים בצהוב, ולהביאם אל מול שלט הנחושת המלבני שסימן את יעדם: "הרטפורד את הרטפורד - משרד עורכי דין מאז 1811 ".
כשעלו במעלה מדרגות השיש שהובילו לקומה הראשונה, פעם לבו של מיכאל בחוזקה.
"ברוכים הבאים למשרדנו, הגברת ומר זסוביץ, בבקשה בואו אחריי," קיבל את פניהם בנדיקט הרטפורד ומיהר להוביל אותם אל חדר הישיבות.
האולם הגדול מאוד שאליו נכנסו נראה כלקוח מתקופה אחרת. קירותיו הגבוהים המצופים עץ מהגוני נגעו בתקרה המעוטרת. מן התקרה השתלשלה נברשת בדולח שהאירה את שולחן הישיבות הארוך, הממוקם בדייקנות סימטרית במרכז החדר. רונה ומיכאל נתבקשו לשבת בקצה השולחן, ליד החלון הצמוד לרחוב הסטראנד. מיכאל ראה כי בחוץ פחתה עוצמת הסערה.
"הכירו נא את אבי, מר בנימין הרטפורד, המצטרף לפגישתנו," אמר בנדיקט בהציגו את האיש הזקן, המוקפד בלבושו, שהושיט לעברם ממושבו בכיסא הגלגלים את ידו הרפויה. היה משהו משועשע בהבעת פניו של הזקן.
תוך שהוא מביט במיכאל היה מקמץ את שפתיו, מצמצם את עיניו ומנענע נענוע קל בראשו, כאילו ביקש לומר בשפת גופו את אשר לא היה יכול לבטא במילים.
"אבי הכיר היטב את מר חוסה ריקובסקי," הוסיף בנדיקט, "וייתכן שנוכל להיעזר בזיכרונו להבהרת אירועים שהתרחשו כאן לפני שנים רבות. אבי עבר עקב מחלת הסרטן ניתוח להסרת מיתרי הקול, אך ראשו צלול וידו זריזה בכתיבה. "
מיכאל חיפש את עיניה של רונה בניסיון נואש לקבל הסבר כלשהו על המתרחש, שמא החמיץ משהו או לא הבין את כל אשר נאמר על-ידי בנדיקט, אך גם רונה חשה באווירת המסתורין ששררה בחדר.
דלת צדדית נפתחה וממנה הגיחה אישה צעירה לבושה חליפה שחורה וחולצה לבנה, אשר החזיקה בידה תיק עתיק דמוי מזוודה קטנה, שדופנותיו עשויות לוחות עץ חרוטים. בנדיקט הינהן אליה בראשו, והיא הניחה את המזוודה בקצה השולחן ושבה על עקבותיה.
"מר זסוביץ," אמר בנדיקט הרטפורד אחרי שתיקה ממושכת, כשאצבעות ידיו שלובות אלו באלו ואגודליו נעים בחוסר מנוחה, "מזוודה זו מכילה מסמכים ותצלומים שנמסרו לנו למשמורת. יחד עמה קיבלנו הוראות, שנכתבו בנוכחותנו על-ידי חוסה ריקובסקי, ואשר אבי ואנוכי התחייבנו למלא אחריהן כרוחן וכלשונן. "
לפני שהספיק מיכאל להגיב, שלף בנדיקט מפתח מכיס מכנסיו, פתח את המזוודה הקטנה ושלף תצלום ישן שקצותיו דהויים. "האם מוכרות לך הדמויות שמופיעות בתצלום, מר זסוביץ?" שאל בסקרנות מופגנת.
רונה ומיכאל מיקדו את מבטיהם בתצלום שהונח על השולחן לפניהם. על רקע מלאכותי של צמחיית יער בסטודיו לצילום, יושבת על כורסה גבוהת גב, אישה קטנת ממדים כבת עשרים. ידה השמאלית נשענת על מסעד הכורסה וימינה מחזיקה בה. רגליה, נטויות מעט, נחות על שרפרף נמוך מרופד עור שחור. היא לובשת שמלה אלגנטית המכסה את כל גופה למעט כפות ידיה, והחיוך שעל פניה מרמז על שביעות רצונה. לידה, מבלי לגעת בה, עומד גבר משופם גבה קומה ויפה תואר, המביט במבט קפוא אל עבר עדשת המצלמה. הוא לבוש מעיל חורפי ארוך ומגפיים נמוכים. חולצתו הלבנה מבצבצת מקצות שרווליו ומצווארונו הכרוך בעניבה.
"האישה הצעירה מזכירה לי את סבתי היקרה סוניה, אך לגבי האיש שלידה... " התעכב מעט מיכאל בדיבורו וניענע את ראשו לשלילה, "אין לי שמץ של מושג. "
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
