די כבר עם השקרים שלך
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
די כבר עם השקרים שלך
מכר
מאות
עותקים
די כבר עם השקרים שלך
מכר
מאות
עותקים

די כבר עם השקרים שלך

4.7 כוכבים (32 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: דורית דליות
  • הוצאה: אריה ניר, מודן
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2017
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 160 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 40 דק'

פיליפ בסון

פיליפ בסון הוא סופר צרפתי, מחזאי ותסריטאי, ונחשב לאחד הסופרים החשובים והמשפיעים של זמננו. בסון כתב עד כה כעשרים ספרים, חלקם עובדו למחזות ולסרטים, וזכו לפרסים יוקרתיים רבים.

תקציר

המקום: בארֶּבזֶייה במחוז שראנט (Charentais).
 
השנה: 1984
 
פיליפ בסון הוא נער בן שבע-עשרה, תלמיד טוב ומושא ללעג קל בגלל המראה וההתנהגות השונים שלו.
 
בסון נעשה מודע לנטייה המינית שלו יותר ויותר, דבר לא פשוט בכפר קטן. הדבר קשה אפילו יותר לתומא אנדרייה, שלו מוקדש הספר, בן של איכר וחביב הבנות. בסון מספר על התאהבות דחוסה ומוכחשת שמעורבת בתשוקה גדולה והתנסויות גופניות ראשונות של השניים. התשוקה הדדית והאהבה הבלתי אפשרית מתערבבות בכללי הסתרה נוקשים של תומא שמבין שבסון לא נועד לחיות בכפר הזה, שיהיו לו חייו אחרים טובים יותר במקום אחר, גדול יותר. תומא הוא זה שקובע את החוקים ובסון המאוהב פשוט מצפה לו ונענה בכל רגע שהוא נקרא. זו אהבה אינטנסיבית שנמשכת כמה חודשים ונפסקת לפתע. אבל הרגשות, מסתבר, לא מתים עם המרחק הפיזי.
 
כעבור 23 שנים, בעת ריאיון בבורדו על ספרו "להחליט להיפרד" (תורגם לעברית בזמורה-ביתן), רואה בסון במקרה פרופיל של בחור צעיר. הוא מזהה את תומא, אהוב נעוריו, ורץ אליו. אבל, מסתבר שזהו בנו של תומא, לוקאס. לאט לאט הוא שומע מפיו של הבן את הסיפור של האבא, אהבתו הראשונה, במונולוג מסעיר.
 
בסון מספר שכאשר היה ילד, נהג לספר סיפורים. האמת השתלבה עם השקרים כל כך טוב שלא היה ברור לגמרי מה נכון ומה לא. פעמים רבות אמו אמרה לו: "די כבר עם השקרים שלך." בספר הזה החליט לעשות את זה...
 
ב"די כבר עם השקרים שלך" חושף בסון סיפור על אהבה וכמיהה המתרחש בצרפת הכפרית והשמרנית של שנות השמונים. בכישרון נפלא, ברגישות ובאומץ הוא מגולל את מסע הייסורים וההתבגרות של שני נערים המגלים יחד את זהותם המינית, מסע שיותיר חותם בל יימחה על חיי שניהם.
 
פיליפ בסון הוא סופר צרפתי, מחזאי ותסריטאי, ונחשב לאחד הסופרים החשובים והמשפיעים של זמננו. בסון כתב עד כה כעשרים ספרים, חלקם עובדו למחזות ולסרטים, וזכו לפרסים יוקרתיים רבים.

פרק ראשון

יום אחד, אין לי בעיה לומר מתי, התאריך זכור לי במדויק, יום אחד אני מוצא את עצמי בלובי של מלון, באחת מערי השדה, לובי המשמש אף בר, יושב בכורסה, שקוע בשיחה עם עיתונאית, בינינו ניצב שולחן עגול, נמוך, והעיתונאית מראיינת אותי אודות הספר האחרון שלי, רומן שזה עתה יצא לאור, להחליט להיפרד, והיא מעלה בפניי שאלות הנוגעות לפרידה, לכתיבת מכתבים, לתיקון שהגלות מחוללת או לא, אני משיב, אני יודע את התשובות לשאלות האלה, הן שגורות בפי, והמילים זורמות בקלות, אני עונה לה כמעט בלי לחשוב, מכוח ההרגל, עד כדי כך שעיניי מסוגלות אף להתבונן באנשים החוצים את אולם הכניסה, בעוברים ושבים, באלה המגיעים ובאלה היוצאים לדרכם, אני ממציא להם חיים משלהם, לאותם אנשים שבאים מאין־שהוא והולכים לאנשהו, אני מנסה לדמיין מאין הגיעו, לאן מועדות פניהם, תמיד אהבתי לעשות את זה, להמציא חיים לאלמונים שחולפים ביעף, להתעניין בצלליות האלה, זה גובל באובססיה, נדמה לי שזה התחיל כבר בילדות, כן, זה מלווה אותי מגיל צעיר, אני נזכר עכשיו, זה הדאיג את אמי, היא נהגה לומר: די כבר עם השקרים שלך, היא אמרה שקרים במקום סיפורים, זה נחרת בי, וכך שנים רבות אחרי כן, אני ממשיך, אני מעלה כל מיני סברות בעודי משיב על שאלות, בעודי מדבר על כאבן של נשים נעזבות, אלה שני דברים שאני יודע להפריד ביניהם, שאני מסוגל לעשות במקביל, כשלפתע אני מבחין בגבר, גבו אליי, הוא גורר מזוודה על גלגלים, גבר צעיר שעומד לצאת מהמלון, ההליכה, הלבוש משדרים נעורים, ואני מרגיש איך מיד התמונה הזאת מוחצת אותי, כי זו תמונה בלתי אפשרית, תמונה שלא יכולה להתקיים, אולי אני טועה, כמובן, אחרי הכול איני רואה את הפנים, איני יכול להבחין בהם ממקום מושבי, אבל נדמה לי שאני מכיר היטב את הפנים האלה, שאני יודע איך האיש נראה, ואני אומר שוב: זה בלתי אפשרי, פשוט בלתי אפשרי, אבל אני זורק שֵם לאוויר, תומא, אני זועק אותו יותר נכון, תומא, והעיתונאית מולי נבהלת, היא רוכנת על הפנקס שלה, משרבטת הערות, מעתיקה את מילותיי, והנה היא זוקפת ראש, כתפיה מתכווצות, כאילו צעקתי עליה, אני אמור להתנצל אבל איני עושה זאת, אני לכוד על ידי הדמות הנעה, ממתין שהשם הנזעק יעשה את שלו, אבל הגבר אינו מסתובב, הוא ממשיך בדרכו, אני אמור להסיק שטעיתי, הפעם באמת, שאין זו אלא הזיה, שזרם ההולכים ושבים הוא שגרם להזיה, לאשליה הזאת, אבל לא, אני קם, מזנק ויוצא בעקבות הדמות החמקמקה, איני מוּנע על ידי הצורך לאַמת, כי באותו רגע אני עדיין משוכנע שהצדק עמי, כנגד ההיגיון, כנגד הברור מאליו, אני משיג את הגבר הפוסע על המדרכה, מניח את ידי על כתפו, הוא מסתובב ו.

פיליפ בסון

פיליפ בסון הוא סופר צרפתי, מחזאי ותסריטאי, ונחשב לאחד הסופרים החשובים והמשפיעים של זמננו. בסון כתב עד כה כעשרים ספרים, חלקם עובדו למחזות ולסרטים, וזכו לפרסים יוקרתיים רבים.

סקירות וביקורות

אותה בלורית שיער 'די כבר עם השקרים שלך' של פיליפ בסון מדגים את כוחה הטוטאלי, המחניק, של אהבה ראשונה

בתמונה: ציור של הנרי סקוט טיוק, ‭ 1927 ‬

אין שקר גדול יותר מאהבה ראשונה. שלום חנוך שוטט נוגה בפרדסים רטובים, עמוס קינן נזכר בנשיקות מתוקות ויפות והביטלס שרו על "מוזיקה וורדים נפלאים ושדות מבושמים בניחוח מתוק של שחר וטל". אבל אהבה ראשונה כמעט אף פעם לא מתחילה בשדה או באחו, אלא באולם ספורט או במכונית של ההורים או במיטת יחיד בחדר חשוך, ואין לה ריח מתוק של ורדים או של שחר, אלא של זיעה ופחד ודם וציפייה ואכזבה וריגוש שאין דומה לו.

בפתח הרומן האוטוביוגרפי 'די כבר עם השקרים שלך', באמצע ראיון בלובי של מלון, מזהה הסופר והמחזאי הצרפתי פיליפ בסון פרופיל של בחור צעיר שנראה כמו אהבת נעוריו - תומא אנדריי, עם השיער הפרוע והמבט הקודר. הרגע הזה מחזיר אותו יותר מ-‭20‬ שנה אחורה, כמו נידון למוות שכבר קיבל את גזר הדין, לסיפור האהבה הבלתי אפשרי בין שני נערים בכפר בצרפת של שנות ה-‭.80‬ ואולי כזאת היא כל אהבה ראשונה - קצרת מועד, אבודה מראש, גפרור שניצת וכבה ברגע.

קל לפטור את הרומן כעוד סיפור מתקתק על שלהבת נעורים - אולי לכן הספר הנפלא הזה נפל כאן בין הכיסאות - אבל בסון מצליח להביא את כוחה הטוטאלי, המחניק, המאכל, של אהבתו לתומא היפה; אהבה שהיא לא רק תבנית לכל האהבות שיגיעו אחריה או דימוי אידילי של האהבה במצבה הגולמי, אלא הדבר עצמו. והוא מנסה לפצח את השפעתה עליו בתור אדם, בתור מאהב, בתור סופר.

בסון מספר שכילד היה ממציא כל הזמן סיפורים עד שאמו הייתה אומרת לו, "די כבר עם השקרים שלך". לא סיפורים, שקרים. הטווח שבין אמת לבדיה מעניין את בסון, שמעורר במכוון את התהייה עד כמה הרומן הזה אכן אוטוביוגרפי. הוא מסביר שכסופר באפשרותו לכתוב על מחוזות שלא ביקר בהם מעולם, שהרי ממילא "הסבירות חשובה יותר מהאמת". אבל באהבה ראשונה אין שום דבר סביר, ובסון חוזר למחוז שאין ספק שביקר בו, ומצליח לשוב ממנו עם נתח יפהפה ומדמם, שכל כולו אמת.

אלעד בר-נוי
בתמונה: ציור של הנרי סקוט טיוק, ‭ 1927 ‬

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

אלעד בר-נוי 7 לילות 01/06/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
סוד האהבה הראשונה, שצובע חיים שלמים עמרי הרצוג הארץ 19/12/2017 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: דורית דליות
  • הוצאה: אריה ניר, מודן
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2017
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 160 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 40 דק'

סקירות וביקורות

אותה בלורית שיער 'די כבר עם השקרים שלך' של פיליפ בסון מדגים את כוחה הטוטאלי, המחניק, של אהבה ראשונה

בתמונה: ציור של הנרי סקוט טיוק, ‭ 1927 ‬

אין שקר גדול יותר מאהבה ראשונה. שלום חנוך שוטט נוגה בפרדסים רטובים, עמוס קינן נזכר בנשיקות מתוקות ויפות והביטלס שרו על "מוזיקה וורדים נפלאים ושדות מבושמים בניחוח מתוק של שחר וטל". אבל אהבה ראשונה כמעט אף פעם לא מתחילה בשדה או באחו, אלא באולם ספורט או במכונית של ההורים או במיטת יחיד בחדר חשוך, ואין לה ריח מתוק של ורדים או של שחר, אלא של זיעה ופחד ודם וציפייה ואכזבה וריגוש שאין דומה לו.

בפתח הרומן האוטוביוגרפי 'די כבר עם השקרים שלך', באמצע ראיון בלובי של מלון, מזהה הסופר והמחזאי הצרפתי פיליפ בסון פרופיל של בחור צעיר שנראה כמו אהבת נעוריו - תומא אנדריי, עם השיער הפרוע והמבט הקודר. הרגע הזה מחזיר אותו יותר מ-‭20‬ שנה אחורה, כמו נידון למוות שכבר קיבל את גזר הדין, לסיפור האהבה הבלתי אפשרי בין שני נערים בכפר בצרפת של שנות ה-‭.80‬ ואולי כזאת היא כל אהבה ראשונה - קצרת מועד, אבודה מראש, גפרור שניצת וכבה ברגע.

קל לפטור את הרומן כעוד סיפור מתקתק על שלהבת נעורים - אולי לכן הספר הנפלא הזה נפל כאן בין הכיסאות - אבל בסון מצליח להביא את כוחה הטוטאלי, המחניק, המאכל, של אהבתו לתומא היפה; אהבה שהיא לא רק תבנית לכל האהבות שיגיעו אחריה או דימוי אידילי של האהבה במצבה הגולמי, אלא הדבר עצמו. והוא מנסה לפצח את השפעתה עליו בתור אדם, בתור מאהב, בתור סופר.

בסון מספר שכילד היה ממציא כל הזמן סיפורים עד שאמו הייתה אומרת לו, "די כבר עם השקרים שלך". לא סיפורים, שקרים. הטווח שבין אמת לבדיה מעניין את בסון, שמעורר במכוון את התהייה עד כמה הרומן הזה אכן אוטוביוגרפי. הוא מסביר שכסופר באפשרותו לכתוב על מחוזות שלא ביקר בהם מעולם, שהרי ממילא "הסבירות חשובה יותר מהאמת". אבל באהבה ראשונה אין שום דבר סביר, ובסון חוזר למחוז שאין ספק שביקר בו, ומצליח לשוב ממנו עם נתח יפהפה ומדמם, שכל כולו אמת.

אלעד בר-נוי
בתמונה: ציור של הנרי סקוט טיוק, ‭ 1927 ‬

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

אלעד בר-נוי 7 לילות 01/06/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
סוד האהבה הראשונה, שצובע חיים שלמים עמרי הרצוג הארץ 19/12/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
די כבר עם השקרים שלך פיליפ בסון

יום אחד, אין לי בעיה לומר מתי, התאריך זכור לי במדויק, יום אחד אני מוצא את עצמי בלובי של מלון, באחת מערי השדה, לובי המשמש אף בר, יושב בכורסה, שקוע בשיחה עם עיתונאית, בינינו ניצב שולחן עגול, נמוך, והעיתונאית מראיינת אותי אודות הספר האחרון שלי, רומן שזה עתה יצא לאור, להחליט להיפרד, והיא מעלה בפניי שאלות הנוגעות לפרידה, לכתיבת מכתבים, לתיקון שהגלות מחוללת או לא, אני משיב, אני יודע את התשובות לשאלות האלה, הן שגורות בפי, והמילים זורמות בקלות, אני עונה לה כמעט בלי לחשוב, מכוח ההרגל, עד כדי כך שעיניי מסוגלות אף להתבונן באנשים החוצים את אולם הכניסה, בעוברים ושבים, באלה המגיעים ובאלה היוצאים לדרכם, אני ממציא להם חיים משלהם, לאותם אנשים שבאים מאין־שהוא והולכים לאנשהו, אני מנסה לדמיין מאין הגיעו, לאן מועדות פניהם, תמיד אהבתי לעשות את זה, להמציא חיים לאלמונים שחולפים ביעף, להתעניין בצלליות האלה, זה גובל באובססיה, נדמה לי שזה התחיל כבר בילדות, כן, זה מלווה אותי מגיל צעיר, אני נזכר עכשיו, זה הדאיג את אמי, היא נהגה לומר: די כבר עם השקרים שלך, היא אמרה שקרים במקום סיפורים, זה נחרת בי, וכך שנים רבות אחרי כן, אני ממשיך, אני מעלה כל מיני סברות בעודי משיב על שאלות, בעודי מדבר על כאבן של נשים נעזבות, אלה שני דברים שאני יודע להפריד ביניהם, שאני מסוגל לעשות במקביל, כשלפתע אני מבחין בגבר, גבו אליי, הוא גורר מזוודה על גלגלים, גבר צעיר שעומד לצאת מהמלון, ההליכה, הלבוש משדרים נעורים, ואני מרגיש איך מיד התמונה הזאת מוחצת אותי, כי זו תמונה בלתי אפשרית, תמונה שלא יכולה להתקיים, אולי אני טועה, כמובן, אחרי הכול איני רואה את הפנים, איני יכול להבחין בהם ממקום מושבי, אבל נדמה לי שאני מכיר היטב את הפנים האלה, שאני יודע איך האיש נראה, ואני אומר שוב: זה בלתי אפשרי, פשוט בלתי אפשרי, אבל אני זורק שֵם לאוויר, תומא, אני זועק אותו יותר נכון, תומא, והעיתונאית מולי נבהלת, היא רוכנת על הפנקס שלה, משרבטת הערות, מעתיקה את מילותיי, והנה היא זוקפת ראש, כתפיה מתכווצות, כאילו צעקתי עליה, אני אמור להתנצל אבל איני עושה זאת, אני לכוד על ידי הדמות הנעה, ממתין שהשם הנזעק יעשה את שלו, אבל הגבר אינו מסתובב, הוא ממשיך בדרכו, אני אמור להסיק שטעיתי, הפעם באמת, שאין זו אלא הזיה, שזרם ההולכים ושבים הוא שגרם להזיה, לאשליה הזאת, אבל לא, אני קם, מזנק ויוצא בעקבות הדמות החמקמקה, איני מוּנע על ידי הצורך לאַמת, כי באותו רגע אני עדיין משוכנע שהצדק עמי, כנגד ההיגיון, כנגד הברור מאליו, אני משיג את הגבר הפוסע על המדרכה, מניח את ידי על כתפו, הוא מסתובב ו.