ארץ קטנה

פרולוג

 

אני לא באמת יודע איך הסיפור הזה התחיל.

אבא דווקא הסביר לנו פעם, כשנסענו בטנדר.

"תראו, בבּוּרוּנדי זה כמו ברוּאנדה. יש שלוש קבוצות שונות, זה נקרא קבוצות אתניות. ההוּטוּ הם הקבוצה הכי גדולה, הם נמוכים עם אף רחב."

"כמו דוֹנַסיֶין?" שאלתי.

"לא, הוא זאירי, זה משהו אחר. כמו למשל פּרוֹתֶה, הטבח שלנו. ישנם גם הטְוָוא, הפּיגְמים הננסים. אותם נעזוב, יש רק מעט כאלה, הם בעצם לא נחשבים. וישנם הטוּטסי, כמו אימא שלכם. יש הרבה פחות טוטסי מהוטו. הם גבוהים ורזים עם אפים עדינים, ואתה אף פעם לא יודע מה עובר להם בראש. אתה, גבּריאל," אמר והצביע עליי, "אתה טוטסי אמיתי, אף פעם לא יודעים מה אתה חושב."

עכשיו גם אני כבר לא לגמרי ידעתי מה אני חושב. בכל אופן, מה בכלל אפשר לחשוב על כל זה? אז שאלתי:

"המלחמה בין הטוטסי להוטו, זה מפני שהם לא מאותה ארץ?"

"לא, לא זה העניין, הם חיים באותן ארצות."

"אז... הם לא מדברים אותה שפה?"

"דווקא כן, הם מדברים אותה שפה."

"אז הם לא מאמינים באותו אל?"

"הם כן מאמינים באותו אל."

"אז... אז למה הם נלחמים?"

"כי אין להם אותו אף."

בזאת הסתיים הדיון. זה בכל זאת היה מוזר, העניין הזה. אני חושב שגם אבא לא לגמרי הבין. מהיום ההוא והלאה התחלתי להסתכל על האף ועל הגובה של האנשים ברחוב. כשאחותי הקטנה ואני הלכנו למרכז העיר לעשות קניות, ניסינו בהיחבא לנחש מי הוטו ומי טוטסי. לחשנו: "זה עם המכנסיים הלבנים הוא הוטו, הוא נמוך עם אף רחב."

"כן, וזה שם עם הכובע הוא ענק, רזה ועם אף עדין, אז הוא בטח טוטסי."

"וזה שם, עם החולצה המפוספסת, הוא הוטו."

"מה פתאום, הוא גבוה ורזה."

"כן, אבל יש לו אף רחב!"

אז התחלנו לפקפק בסיפור הזה של הקבוצות האתניות. ממילא אבא לא רצה שנדבר על זה. הוא חשב שילדים לא אמורים להתעסק בפוליטיקה. אבל לא יכולנו שלא. האווירה המוזרה הזאת התעבתה מיום ליום. אפילו בבית הספר החברים התחילו לריב כל הזמן ולקרוא אחד לשני הוטו או טוטסי. בהקרנה של 'סיראנו דה בֶּרזֶ'ראק' תלמיד אחד צעק: "תראו את האף שלו, הוא טוטסי!" משהו עמוק השתנה באוויר. איזה אף שלא היה לך, יכולת להריח את זה.

המחשבה על השִיבה לא נותנת לי מנוח. אין יום שבו הארץ לא מזכירה לי את קיומה. רעש חולף, שמץ של ריח, אור של שעת אחר צוהריים, תנועה כלשהי, לפעמים שתיקה, מספיקים כדי לעורר את הזיכרון של הילדות. "לא תמצא שם כלום, רק רוחות רפאים וחורבות," חוזרת ואומרת לי אנה, שלא רוצה לשמוע עוד לעולם על "הארץ המקוללת" ההיא. אני מקשיב לה. אני מאמין לה. היא תמיד הייתה צלולת מחשבה יותר ממני. אז אני מסלק את הרעיון הזה מהראש. אני מחליט אחת ולתמיד שלעולם לא אחזור עוד. חיי הם כאן. בצרפת.

איני גר עוד בשום מקום. לגור פירושו להתמזג בבשר עם הטופוגרפיה של המקום, עם קימורי הסביבה. כאן אין ולו שמץ מזה, אני רק חולף־עובר. רק דייר. השיכון שלי הוא פונקציונלי, מקום לישון בו. לדירה שלי יש ריח של צבע טרי ולינוליאום חדש. השכנים שלי הם זרים גמורים, אנחנו מתעלמים זה מזה באדיבות בחדר המדרגות. אני חי ועובד באזור פריז. סַן־קֶנטַן־אַן־איבְלין. קו C של רכבת הפרברים. חיים חדשים, כמו חיים בלי עבר. נדרשו לי שנים כדי להשתלב, כמו שאומרים. למצוא עבודה קבועה, דירה, עיסוקי פנאי, קשרי ידידוּת.

אני אוהב היכרויות דרך האינטרנט. סיפורים של ערב אחד או של כמה שבועות. הבחורות שיוצאות איתי שונות כולן, אחת יותר יפה מהשנייה. אני משׁתכּר מלהקשיב להן מדברות על עצמן, מלהריח את ריח שערן לפני שאתמסר כליל לרוך הצמר גפן של זרועותיהן, רגליהן, גופן. אף אחת מהן לא שוכחת לשאול אותי אותה שאלה מְעַנה, ואגב תמיד בפגישה הראשונה. "מאיזה מוצא אתה?" שאלה סתמית. מוסכמת. מעבר כמעט הכרחי בדרך לשלב הבא ביחסים. עור הקרמל שלי נדרש שוב ושוב להציג סיסמת מעבר ולפרט את שושלת היוחסין שלו. "אני בן־אדם." התשובה שלי מעצבנת אותן. אבל אני דווקא לא אומר את זה בהתגרות. גם לא כדי לעשות רושם דקדקני או פילוסופי. כבר כשהייתי בגובה שלושה מנגוֹאים החלטתי לא להגדיר עוד את עצמי לעולם.

הערב ממשיך. השיטה שלי עובדת כמו מכונה משומנת. הן מדברות. הן אוהבות שאני מקשיב להן. אני מלחלֵחַ את עצמי, מציף את עצמי, מטביע את עצמי באלכוהול חזק, ונפטר מהכֵּנוּת. אני נהיה צייד מטיל מורא. אני מצחיק אותן. מפתה אותן. לשם השעשוע אני חוזר לשאלת המוצא. אני נהנה לטפח את המסתורין. אנחנו משחקים בחתול ועכבר. אני עונה בציניוּת קרה שהזהות שלי נשקלת בגוּפוֹת. הן לא ממשיכות לחקור. הן רוצות קלילוּת. הן מסתכלות בי בעיני איילה. אני חושק בהן. לפעמים הן מתמסרות לי. הן חושבות שאני טיפוס מיוחד. אני משעשע אותן, אבל רק לזמן־מה.

המחשבה על השיבה לא נותנת לי מנוח, אני דוחה אותה לאחר כך, שוב ושוב, תמיד למועד מאוחר יותר. פוחד שאשוב ואגלה אמיתות שנקברו, סיוטים שהשארתי על מפתן מולדתי. כבר עשרים שנה אני שב וחוזר; בלילה בחלומות, ביום בהרהורים בהקיץ. חוזר לשכונה שלי, לרחוב הקטן ללא מוצא שבו חייתי חיים מאושרים עם משפחתי וחבריי. הילדוּת טבעה בי אותות וסימנים שאיני יודע מה לעשות בהם. בימים טובים אני אומר לעצמי שמשם אני שואב את הכוח והרגישות. כשאני בתחתית הבקבוק הריק אני מאתר שם את הסיבה לחוסר התאמתי לעולם.

חיי דומים לתעייה ארוכה בלי תכלית. הכול מעניין אותי. שום דבר לא מלהיב אותי. חסר לי ניצוץ של דבֵקוּת. אני שייך לגזע הכּפוּפים, לממוצע הרופס. לפעמים אני צובט את עצמי. מסתכל בעצמי בחברה, בעבודה, עם עמיתיי למשרד. האומנם זה אני, הבחור במראָה של המעלית? זה שעומד ליד מכונת הקפה ומתאמץ לצחוק? אני לא מזהה את עצמי. אני בא כל כך מרחוק, שאני עדיין נדהם שאני כאן. עמיתיי לעבודה מדברים על מזג האוויר ועל תוכניות טלוויזיה. אני כבר לא מקשיב להם. קשה לי לנשום. אני משחרר קצת את צווארון החולצה. גופי עטוף מכף רגל ועד ראש. אני מתבונן בנעליי המצוחצחות. הן בוהקות, מחזירות לי בבואה כוזבת. מה קרה לכפות רגליי? הן מתחבאות. הן לעולם לא מסתובבות עוד חופשיות באוויר הפתוח. אני ניגש לחלון. השמיים נמוכים. הם יורקים גשם אפור ודביק, ואין שום עץ מנגו בגן הקטן, הדחוק בין המרכז המסחרי לפסי הרכבת.

באותו ערב בצאתי מהעבודה אני רץ למצוא מחסה בבר הראשון שנקרה בדרכי, מול תחנת הרכבת. אני מתיישב ליד הכדורגל־שולחן ומזמין ויסקי, לחגוג את יום הולדתי השלושים ושלושה. אני מנסה להשיג את אנה בנייד שלה, היא לא עונה. אני לא מוותר. מחייג את המספר שלה שוב ושוב. בסוף אני נזכר שהיא בנסיעת עסקים ללונדון. אני רוצה לדבר איתה, לספר לה על שיחת הטלפון שקיבלתי הבוקר. זה בטח אות מהגורל. אני חייב לחזור לשם. גם אם רק כדי להוריד את זה מהלב. לגמור אחת ולתמיד עם הסיפור הזה שרודף אותי. לסגור מאחוריי את הדלת, לתמיד. אני מזמין עוד ויסקי. רעש הטלוויזיה שמעל הדלפק מכסה לרגע את זרם המחשבה שלי. ערוץ חדשות משדר ברצף תמונות של בני אדם בורחים ממלחמה. אני צופה בסירות הרעועות שלהם מגיעות לחופי אירופה. הילדים שיורדים מהן רועדים מקור, מורעבים, מיובשים. הם משחקים על החיים שלהם במגרש הטירוף העולמי. אני צופה בהם, יושב לי בנוחות ביציע הכבוד, עם כוס ויסקי ביד. דעת הקהל תחשוב שהם ברחו מהגיהינום והגיעו לאֶלדוֹרדוֹ. שטויות! דבר לא יסופר על תלאותיהם. שירה היא לא מידע, אבל זה הדבר היחיד שנשאר לאדם מהמעבר שלו על פני האדמה. אני מסב את מבטי מהתמונות. הן מספרות את המציאות, לא את האמת. אולי הילדים האלה יכתבו אותה יום אחד. אני חש עצוב כמו תחנת שירות שוממה ביום חורף, בשולי הכביש המהיר. זה תמיד אותו דבר ביום הולדתי, תוגה כבדה ניתכת עליי כמו גשם טרופּי כשאני חושב על אבא, על אימא, על החברים, על החגיגה הנצחית סביב פגר התנין המרוּקן שבירכתי הגן...