מונעים - הצד השני של המירוץ
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מונעים - הצד השני של המירוץ
מכר
מאות
עותקים
מונעים - הצד השני של המירוץ
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

מונעים - הצד השני של המירוץ

3.8 כוכבים (25 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

ק. ברומברג

ק. ברומברג היא האישה המופנמת שיושבת בפינה, שלעולם לא הייתם מנחשים שיש בתוכה ילדה פראית – זו שיוצאת לחופשי בכל פעם שאצבעותיה נוגעות במקלדת. היא רעיה, אם, נהגת, מרימת צעצועים מהרצפה, גיבורת על, צופה אדוקה בלה-לה-לופסי, מלבישת אמריקן-דול, אלופת מולטי טסקינג בבית ובחוץ. היא אוהבת דיאט קולה עם רום, מוזיקה חזקה, והמזווה שלה מצויד תמיד בחפיסות שוקולד.
 
ק. מתגוררת בדרום קליפורניה עם בעלה ושלושת ילדיהם. כשהיא צריכה הפסקה מהבלגן בחייה, רוב הסיכויים שתמצאו אותה על ההליכון או עם קינדל ביד, טורפת ספר טוב ועסיסי.

תקציר

סופרת רבי המכר ק. ברומברג חוזרת עם תוספת לטרילוגיה האהובה מונעים. נובלה המאגדת סצנות מהסדרה כולה (מונעים, מתודלקים ומתרסקים), שקוראים רבים ביקשו לראות מבעד לעיניו של קולטון דונבן.
קולטון דונבן חי בנתיב המהיר של החיים, אבל רק ריילי תומס יכולה ללמד אותו על המירוץ האמיתי.
יהיר מושחת שבור עף-על-עצמו פה מלוכלך מורד מכושף טיפה מכופף פזיז חסר אחריות
נראה לכם שאתם מכירים אותי?
לי לא.
 
הצד השני של המירוץ אינו שחזור מלא של טרילוגיית מונעים. הנובלה מעמיקה לתוך הסצנות המרכזיות המוכרות וגם מציגה סצנות חדשות מנקודת מבטו של קולטון דונבן, שלא נכללו בספרי הטרילוגיה. כאן אפשר לשמוע את מחשבותיו, לחוות את התוהו ובוהו המתחולל בנפשו, לצחוק איתו וללוות אותו במסע שבו הוא מביס את השדים הרודפים אותו ולומד מה זה לאהוב.
 
נובלה זו מוקדשת לקוראים הנאמנים של סדרת מונעים. מומלץ לקרוא אותה אחרי מונעים, מתודלקים ומתרסקים.

פרק ראשון

מונעים
פרק 1
 
 
קוראים רבים היו סקרנים לדעת מה חשב קולטון בפגישה הראשונה שלו עם ריילי כשהיא נפלה עליו פתאום מהמחסן מאחורי הקלעים. גם אותי זה סיקרן. הבעיה הייתה שלא היה לי מושג. אפילו לא ידעתי מה הוא בכלל עשה מאחורי הקלעים מלכתחילה.
הסצנה הזו הייתה הניסיון הראשון שלי לכתוב מנקודת מבטו של קולטון.
התחלתי אותה שבע פעמים לפחות. ניסיתי להבין את המניעים שלו להתרחק מאירוע הגאלה במקום לככב בו. לקח לי הרבה זמן לכתוב את הסצנה, אבל לנצח אראה בה את הסצנה ששינתה את הכיוון של מתודלקים... ולטובה.
 
***
 
מה. נסגר?
כל הגוף שלי מיטלטל כשהיא נופלת עליי פתאום. ציפורניים ננעצות בשרירי הזרוע שלי. ערמת תלתלים חומים ופרועים, זה כל מה שאני רואה כשאני מסתכל מלמעלה על הראש שלה. הכתפיים שלה רועדות והנשימות מהירות וקצרות בהיפרוונטילציה – קול שהולך יד ביד עם הצרחה מחרישת האוזניים שמן הסתם תבוא כל רגע.
תודה רבה, רשתות חברתיות! קחו את כל הציוצים שלכן ואת כל הפוסטים הסטוקריים שלכן ותדחפו לעצמכן לתחת. תודה שעזרתן לעוד מעריצה אלמונית ומטורפת למצוא אותי.
מה נסגר עם כל הנשים שתוקפות אותי כאן? קודם הפיראנה בכוך ועכשיו זה.
ברצינות? הקטע עם העלמה במצוקה? כאילו שזאת פעם ראשונה שלי. את אחת ממיליונים, מתוקה. אם את רוצה שאני אשים לב אלייך, בייבי, את חייבת הרבה פחות בגדים. בבגדים, לצורך העניין, לא נכללים גרבונים ועקבים. אבל רק הם. זה בטוח ימשוך את תשומת לבי.
אני מנסה לזוז קצת אבל היא לא זזה. זהו, מעריצה מטרידה, נגמר הזמן. פאקינג שחררי כדי שאני לא אצא חרא כשאני מוריד אותך ממני בכוח –
פאק.
כל האוויר יוצא ממני בבת אחת כשהעיניים שלה – פאקינג עיניים מדהימות – מסתכלות עליי מתחת לריסים כהים. הראש שלה מוטה הצדה, עדיין כך שהדבר היחיד שאני יכול להתמקד בו הוא הצבע הכחול-סגלגל היוצא דופן שלהן. גם עם כל האיפור שנמרח, המבט שלה כשהיא מסתכלת עליי – הלם, פחד, הקלה, הכול ביחד – עוצר את שטף הקללות העסיסיות שעמד לפרוץ מפי.
מה לא בסדר איתי? היסטריה פלוס בחורה שווה טירוף. סימן בטוח לעוף מפה כמה שיותר מהר. לקח שלמדתי לפני הרבה מאוד זמן. אבל איזה ריח טוב יש לה. תתרכז, דונבן, אל תשכח את הכלל הראשון: לא טובלים זין בבריכות של מטורפות.
עיניה מתנתקות מעיניי, יורדות למטה לאט ושוב עולות למעלה, אל שפתיי, בוחנות בשתיקה. גופה מתקשח, אצבעותיה נדרכות על זרועותיי, ונשימתה נעצרת לרגע ואז ממשיכה בנשיפה מקוטעת ובשאיפה חדשה.
חכה. חכה. זה מגיע. ההצעה הבלתי נמנעת ממנה. התסריט הרגיל עם ההתנשפויות והפיתוי לכל הדברים שהיא תסכים לי לעשות לגוף שלה בתמורה לזכות להתפאר בבילוי של כמה שעות איתי.
הייתי, עשיתי, מתוקה. מכאן נובע הכלל הראשון. היא יכולה לערבב את הסלט כמה שהיא רוצה, זה לא אומר שאני אוהב את הרוטב.
היא מתנדנדת קצת על העקבים ומועדת עליי שוב. הציצים הזקופים שלה נמעכים על החזה שלי והיא קופצת פתאום בבהלה כאילו חטפה מכת חשמל.
נכון, בייבי. אני מחשמל.
זו הפעם הראשונה שאני ממש רואה אותה, והיא בהחלט שווה מבט שני. יש לה יותר קימורים ממה שאני רגיל, אבל פאק, הם יושבים עליה טוב. עיניי טורפות אותה, עם עקבי הדפוק אותי האלה, והרגליים הארוכות והחטובות, והציצים המלאים שגדולים מכפות הידיים שלי. ויש לי ידיים גדולות. אני לא יכול לעצור את ההאצה בקצב פעימות לבי. היא אולי מטורפת, אבל שיט, למעריצה הזאת יש גוף מהמם.
אני לא שומע את ההתנצלות שהיא ממלמלת – את התירוץ העלוב שלה, איך היא ננעלה במחסן – כי עיניי ממשיכות לעלות ונעצרות על הפה שלה. שפתיים פאקינג מושלמות. לגמרי שפתיים שאני יכול לדמיין כמה מושלמות הן יהיו מסביב לזין שלי. אני עוצר בכוח אנחה מהתמונה שיש לי בראש של המעריצה על הברכיים מולי, עם העיניים האלה מסתכלות עליי מלמטה, והלחיים שלה נעות עם הזין שלי שנכנס ויוצא.
זין על זה. ממתי אני בכלל מקשיב לכללים?
כן. שובר מוסכמות, שובר לבבות. הייתי לוקח את התואר בשמחה בתמורה לכמה דקות של כיף איתה.
להתראות, כלל ראשון.
אני מכריח את עצמי להסב את העיניים מהפה שלה ומושך את המבט למעלה לאמוד את כוונותיה. אז היא רוצה לילה סוער עם הילד הרע והידוע לשמצה? אחרי תמונות הפורנו העצמי שיצרתי בראש שלי לפני רגע בכיכובה, פאק, אני מת לתת לה את זה.
אבל היא תעבוד בשביל זה. מה שיש לי להציע הוא טוב מכדי לחלק בחינם. מעריצות יש הרבה ובזול, אבל אני פאקינג שווה יותר.
היא מסבה את עיניה שוב ואני רואה אותן נודדות לצדדים. כן, היא אוהבת את מה שהיא רואה, אין ספק... לא נראה לי שיש לה מושג מה מחכה לה.
אני בטוח שכמו כל מטרידנית טובה, היא קוראת את אתרי הרכילות וחושבת שזה יהיה קל – שאני שוכב עם כל אחת שמפשקת את הרגליים שלה מולי. היא רוצה לשחק. אבל מה שהיא לא יודעת, זה שאני במצב רוח למשחק ליגה.
היא ממשיכה להביט בי בלי לדבר, ואני לא יכול שלא לחייך קצת בחצי פה. העיניים שלה מתרחבות והנשימה מהירה יותר. כן, היא בהחלט רוצה לשחק. ושואפת לנצח.
אחרי רגע קצר היא מחזירה את עיניה בחזרה לעיניי. אישונים מורחבים, שפתיים פתוחות מעט, סומק מתגנב ללחייה. פאק, בטח ככה היא נראית כשהיא גומרת. הזין שלי מתעורר בתגובה למחשבה שאני אהיה זה שאעלה את ההבעה הזאת על פניה, כשאחליק לתוך האוצר שבין ירכיה.
ואלך לדרכי. מה כבר יש להגיד? מה שבא בקלות, הולך בקלות.
"אין על מה להתנצל," אני אומר לה ומחייך כי האירוע המשעמם הזה הפך בן רגע להרבה יותר מעניין. תורי לחבוט. "אני רגיל שנשים נופלות עליי."
הראש שלה מזנק למעלה, ובעיניים הבלתי רגילות שלה אני רואה תערובת של בלבול ושל - אני חושב - גועל.
ברוכה הבאה לליגה של הגדולים, מתוקה!
היא פותחת את הפה שלה שוב. מרוגזת. מתקשה לדבר.
אני מלחיץ אותה. יופי.
"תודה. תודה רבה. הדלת ננעלה. היא נתקעה. נלחצתי ו – "
כשהיא מדברת הפעם, אני סוף סוף שומע את הקול שלה. עמוק ולוחש כמו בשיחת סקס טלפונית. שיט. הזין שלי לא סתם מתעורר עכשיו. הגרגור החתולי והסקסי היה יכול להעמיד לנזיר. "את בסדר? מיס - ?"
היא רק מסתכלת עליי. משותקת. התלבטות ובלבול נאבקים זה בזה על פניה היפהפיים. היא מעמידה את עצמה במבחן נחישות היום? אין לה סיכוי. היא לא הולכת לשום מקום. אני תמיד מסיים מה שאני מתחיל, והעניין הזה – הסיכוי לשמוע אותה צורחת את שמי כשאני עמוק בתוכה אחר כך – בשום אופן לא נגמר.
המשחק. מתחיל.
אני שולח יד אל עורפה ומושך אותה קרוב אליי. זה כל מה שאני מתכנן לעשות. מגע קל כדי להעלות את גובה ההימור – לאלץ אותה להניח את הקלפים על השולחן או לחשוף את התרמית שלה. אני מקרב אותה עד למגע קל של השפתיים, להתגרות בה קצת, שתדע על מה היא מהמרת במשחק הבלתי צפוי שהתחלנו לשחק.
אבל פאק, אין לי מושג מה יש בה – משהו שונה, מאתגר או לא מאתגר – שמרים את ידי הפנויה ללטף את זרועה, את קימור צווארה ואת לחיה.
אני לא רוצה לרצות אותה. לא צריך אותה. אם רק בא לי, אני שולח הודעה קצרה ובתוך רגע רקל במיטה שלי לפינוק לילי. פאק, היא בטח כבר שם. הסידור שלנו אולי מתקרב לסופו, אבל עדיין פעיל.
ויש לה כישורים מעולים.
אבל משהו במעריצה המשוגעת מושך אותי למבט נוסף, גורם לי לשכוח שזה סתם משחק.
העיניים האלה. התלתלים האלה, פראיים ומשוחררים מהסיכה, נראים כאילו זיון פרע אותם. השפתיים הרכות והמושלמות האלה, איך שהן פשוקות מעט. שאלוהים יעזור לי. אולי אני אצטרך לתת לה לנצח במשחק הזה, כי היא לא משחקת הוגן.
רצות לי בראש כל מיני אפשרויות לשחק בה. לצלול ישר פנימה ולחשוב על ההשלכות אחר כך, או למשוך את זה ולהשתעשע בה קצת?
היא שואפת אוויר בנשימה מקוטעת שחושפת את ההשפעה שלי עליה. שמגלה שאולי יש לה עיניים גדולות, אבל אני גדול עליה. רומזת למידה מסוימת של פגיעות, שחולפת לרגע בעיניה. והקול הזה – הרעד השקט שאומר לי שגופה רוצה להתעלם מאזהרתו של מוחה להתרחק ממני – מחרמן בטירוף.
ותשוקה מכבה היגיון.
הטסטוסטרון מנצח.
רק טעימה קטנה.
"על הזין!" אני מטה את פי כנגד פיה ומנצל את שאיפת ההפתעה שלה כדי להחדיר את לשוני בין שתי שפתיה הפתוחות. לטעום את מה שהיא מציעה. וואו! זה לגמרי מוציא אותי מהריכוז במשחק. לאישה הזאת יש טעם שלא טעמתי אף פעם בחיי. כולם מכירים סיפורים על מכורים שאומרים שהשורה הראשונה של קוק שהסניפו היא זו שלכדה אותם, שגרמה להם לעשות דברים לא הגיוניים בתמורה למנה הבאה. עכשיו אני סוף-סוף מבין את זה.
מתוקה. תמימה. סקסית. מוכנה.
פאק.
ולפני שאני מספיק לקחת לי עוד ממה שאני פתאום נורא רוצה, וזין על המשחק, היא נאבקת ומנתקת את השפתיים שלה ממני.
רק מחשבה אחת ממלאת את ראשי. מערפלת את נחישותי.
עוד.
הדופק שלה מאיץ מתחת לכף ידי. נשימותיה המהירות מתערבבות בשלי. עיניה מביעות בלבול ופחד. ותשוקה.
עוד.
"תחליטי, מתוקה," אני דורש וכאב מתחיל פתאום עמוק בביצים שלי, ומתמקם. "יש גבול לכמה גבר יכול לרסן את עצמו."
עיניה, כל כך הרבה סתירות מתרוצצות בהן. הן אומרות "בוא לזיין אותי" וגם "אל תתקרב אליי", בבת-אחת. שפתיה נפתחות ונסגרות. ידיה אוחזות בדש החולצה שלי, ההתלבטות ניכרת בכל תו מהמם ביופיו של פניה. למה היא מתנגדת פתאום, אם היא מקבלת בדיוק מה שהיא באה לכאן לחפש? ההימור הפך פתאום מציאותי מדי בשבילה? אה... אז יש לה חבר. איך לא יהיה לה עם איך שהיא נראית?
היא ממשיכה לנעוץ בי את מבטה, עיניה חסרות הבעה אבל גופה מגיב עדיין. כל עצב בגופי צועק להצמיד אותה אליי ולקחת עד שאשתה לרוויה מטעמה הממכר. נגמר הזמן, מתוקה. ההחלטה שלי עכשיו. אני אראה לה מה היא רוצה. אתן לה מה שהחבר שלה לא נותן. הייתה לה הזדמנות ללכת והיא נשארה. אני בטח לא הולך לשום מקום. אני תמיד מקבל מה שאני רוצה.
וברגע הזה, אני רוצה אותה.
אני מהדק את אצבעותיי על צווארה, לא יכול לכבוש את החיוך שעולה על שפתיי כשאני חושב על לטבוע בקימוריה הרכים ובכוס הרטוב שלה. ואז אני פועל. היא מתנגדת כשאני תובע את פיה. אני מפתה את שפתיה הרועדות במיומנות, אך ממש לא בעדינות, ולוקח את המנה הבאה שלי.
עוד טעימה אחת.
זה כל מה שאני רוצה. אני מלקק בלשוני את לשונה. דוחף. טועם. דורש.
פאקינג אלוהים אדירים. זו המחשבה היחידה שאני מסוגל לחשוב כשהיא מתחילה להגיב, וגוף מתחבר אל גוף, לשונה משחקת עם שלי. ידיה נעות, ציפורניים שורטות לסת, יד חופנת את שערי. פאקינג כבשן בוער בעמוד השדרה שלי וחודר אל בטני, גניחה בוקעת מפי כשגופה מתחכך בזין הקשה כאבן. הרכות שלה שנכנעת לפלדה שלי.
כל דחף קמאי בגופי מתחנן לגעת בה, לתבוע אותה, לעשותה לשלי. אני מלטף ביד אחת את קימור אגן ירכיה. גופינו רוטטים מאדרנלין ומתשוקה. אני מניח יד אחת על גבה ומצמיד אותה אליי, הזין שלי נתקע בבטנה, ברכי מבקעת דרך בין רגליה. היא מגיבה מיד, והגביע הקדוש בין ירכיה מתחכך ברגלי. אני מרגיש את הכוס הרטוב והחושק שלה דרך בד המכנסיים שלי.
פאק, היא מגיבה חזק. גופה פשוט מציית לרמזים הדקים ביותר מגופי, מגיב למגע הקל ביותר. מתמסר ברצון.
אוף, כמה שאני רוצה להשחית אותה.
ואז היא משמיעה את הצליל השקט והאירוטי ביותר ששמעתי בכל ימי חיי. גניחה עדינה שמתחננת ומפצירה ומציעה בעת ובעונה אחת.
ואני כבר החלטתי. אני גמור. אני נחוש.
זין על המשחק.
שלי.
אני רוצה אותה. חייב אותה. אני מחליט מה קורה עכשיו. אדרנלין מציף אותי, זורם בי כמו הגל של הדגל הירוק.
אני חייב שהיא תהיה שלי.
אני נוגס בשפתה התחתונה ומלקק את מקום הנשיכה. לקבור את הכאב בעונג. "אני מה זה רוצה אותך עכשיו." אני ממלמל על שפתיה בין נשיקה לנשיקה, והזין שלי בוער מהמחשבה על להדוף אותו לתוכה חזק. הידיים שלי תופסות שליטה. תשוקה מתדלקת את הבעירה שלי. האצבעות מלטפות את פטמותיה הזקורות שפשוט מתחננות שאטעם אותן. אנחנו נהדפים בכוח אל הקיר. ידיי מחפשות עור חשוף. אני מגיע אל גרבוני המשי ומגשש את דרכי כלפי מעלה, עד שאני מוצא את גימור התחרה המתוח על הירכיים. אני גונח לתוך פיה.
פאקינג מושלם. משי, תחרה ועור חשוף. הזין שלי תופח עוד, אם זה בכלל אפשרי.
המעריצה כנראה לא רוצה להיות אחת מרבות וזולות.
היא צוברת ביטחון ולשונה מתגרה בלשוני במתקפת תמרונים מסחררים. קצות אצבעותיי זוחלים על העור החשוף של פנים הירך – רכות חלקה שמתחננת שאלקק, אמצוץ ואנשוך. אני מגיע לתחרה שרק מחכה להיקרע מעל גן העדן המחכה לי.
"אלוהים אדירים," אני ממלמל כשאני מרגיש כמה הבד רטוב, כמה מוכנה היא לקראתי.
"לא. לא – אני לא יכולה!" היא דוחפת ומתרחקת צעד אחד לאחור, מרימה יד רועדת אל פיה. עיניה אומרות לי לא, אבל הגוף שלה? גופה הבוגדני רוטט בציפייה: חזה מתנשף, שפתיים תפוחות, פטמות נוקשות.
אני מכריח את עצמי לבלוע. לנשום. להחזיר לעצמי את שיווי המשקל שהיא ערערה ומשכה מתחת לרגליי היציבות תמיד. היו לי יותר נשים ממה שגבר יכול לבקש, אבל היא פאקינג טלטלה את כל עולמי בשפתיה בלבד.
היא לא הולכת לשום מקום.
שלי.
"קצת מאוחר מדי, מתוקה. זה כבר קורה." כאילו עוד יש לך ברירה בשלב הזה. את התחלת, מעריצה, ואני אגיד לך מתי זה נגמר.
אש מתלקחת בעיניה והיא מבליטה את סנטרה בהתרסה. אוף. המבט הזה מעניק משמעות חדשה לגמרי למילה סקסי.
"מי נראה לך שאתה בכלל?" היא מתיזה, "שאתה נוגע בי ככה? מנצל אותי ככה?"
אז חזרנו לקטע של העלמה במצוקה? "באמת?" אני חצי צוחק בפניה ומלטף את הלסת שלי, חושב מה להגיד עכשיו.
קצת מאוחר מדי לשימור עצמי, מתוקה.
"אז ככה את אוהבת לשחק? ועד עכשיו לא השתתפת מרצונך? לא התפרקת לי בידיים רק לפני רגע?" אני לא מתאפק ומשחרר צחוק קצר. "אל תעבדי על עצמך שאת חסודה כל כך ושלא נהנית מזה. שאת לא רוצה עוד."
אני מתקרב אליה צעד אחד ורואה בליל של רגשות מהבהב בעיניה. אבל יותר מכל דבר אחר אני רואה פחד והכחשה. התנגדות. היא באמת מתכוונת להתעלם ממה שקרה עכשיו בינינו? אולי המעריצה בכל זאת משוגעת. אבל פאק, כבר עכשיו אני מת לטעימה הבאה שלי ממנה.
ואני לגמרי מתכוון לקבל אותה.
היא עוקבת בעיניה אחר ידי שמתרוממת להעביר אצבע על לחיה. למרות שלסתה חשוקה, פניה מגיבים אינסטינקטיבית, בתנועה קלה שבקלות, למגעי. כן. אין לי ספק שהיא מעוניינת, אז למה היא נאבקת בזה כל כך?
"בואי נבהיר דבר אחד," אני מסנן את האזהרה בין שיניי, מנסה להסוות את הרוגז שעולה בי מהצורך להיאבק על משהו שפתאום הפך למסובך. "אני. לא. לוקח. מה. שלא. מציעים. לי. ושנינו יודעים, מותק, שאת הצעת. מרצונך החופשי."
היא משחררת את סנטרה מאצבעותיי בתנועה נזעמת. מי ידע שהתרסה זה דבר מחרמן כל כך? ומעצבן. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה הייתי צריך להתאמץ כדי להשכיב אישה מתחתיי.
גופה רוטט מזעם. או מתשוקה. אני לא בטוח. אני חודר שוב למרחב האישי שלה, כועס על עצמי שאני נותן לה להשפיע עליי עד כדי כך.
"כל הקטע הזה של חסרת הגנה עובד על החבר שלך אולי. הוא בטח מתייחס אלייך כמו אגרטל יפה על המדף, חפץ שביר שנעים להסתכל עליו. שלא משתמשים בו כמעט..." אני מושך בכתפיים כאילו לא אכפת לי, אבל אני רוצה לשחרר ממנה תגובה. משהו שיגיד לי על מה היא חושבת מאחורי החזות הסטואית שלה. "אבל תודי, מתוקה, זה משעמם."
"החבר – " היא מגמגמת, כאב ניצת בעיניה. מממ. היא כנראה אחרי פרידה. אז עיתוי מושלם ללדפוק ולזרוק. "אני לא שבירה!"
בול.
"באמת?" בא לי ללחוץ על עוד כפתורים. לחלץ ממנה הודאה שהיא רוצה אותי. אני תופס את סנטרה באגודל ואצבע להבטיח שהיא לא תוכל להתחבא מעיניי. "את בהחלט נראית."
היא מחלצת את סנטרה מאצבעותיי בתנועה חדה, ו"לך תזדיין!" מסתנן משפתיה היפות. הלהט בעיניה לוכד אותי.
ולחשוב שכמעט דחיתי את המעריצה המשוגעת על הסף.
"איזו רוח קרב!" גיחוך עולה על שפתיי. אם היא כל כך נמרצת עכשיו, אני יכול רק לדמיין איך היא תהיה בין הסדינים. "אני מת על רוח קרב, מותק. זה רק גורם לי לרצות אותך יותר."
 
כל כך הרבה רגשות חולפים על פניה בבת-אחת ואני אפילו לא מתחיל להבין אותם. היא פוסעת הצידה ויוצרת מרחק בינינו בדו קרב הדומם. בדיוק כשאני חושב שהיא עומדת לומר משהו, הדלת בקצה המסדרון נפתחת וגל של שאון מהמסיבה מציף אותנו. שנייה לפני שהמעריצה מסתובבת לכיוון הרעש, אני רואה הקלה מבליחה על פניה.
מאחוריה אני רואה גבר בעל מבנה גוף ממוצע עומד בגבו אל הדלת, בוחן אותנו בסקרנות גלויה. לשנייה אני לא זוכר מי הוא, אבל אז אני קולט שראיתי אותו קודם עם כמה מהמנהלים של קורפורט קר. "ריילי? אני חייב את הרשימות. מצאת אותן?"
ריילי? מה נסגר?
"משהו הסיח את דעתי" היא ממלמלת אליו ומסתכלת שוב עליי. הבעת פניה היא תערובת של הקלה, חרטה ואכזבה. היא עובדת איתו? בקורפורט קר? היא אומרת לו עוד משהו שאני לא שומע, כי אני מנסה לעכל את העובדה שהמעריצה המשוגעת היא בכלל לא מעריצה.
ולא משוגעת.
ריילי. השם נשמע לי מוכר קצת. אני מגלגל את שמה בראשי, אוהב את הצליל, את ההרגשה.
היא עוקפת אותי בלי ליצור קשר עין ונכנסת למחסן. אני עוצר את עצמי מלהושיט את ידי אליה, כי ממש עוד לא סיימנו פה. אני הולך אחריה, מחזיק את הדלת שלא תיסגר, ומתבונן בתנועותיה המהירות והנבוכות כשהיא אוספת את השלטים למכירה הפומבית. אני מרגיש את עיניו של הקולגה שלה קודחות בגבי בניסיון להעריך את המצב. אני בטוח שהוא אומר לי שמור מרחק.
בדיוק מה שאני מרגיש כלפיו. שמור מרחק, גבר, כדי שנוכל לגמור את מה שהתחלנו פה. במבט מהיר אל ריילי אני רואה שהיא מזדקפת עם שקית השלטים בידה, מיישרת את כתפיה ויוצאת בלי להעיף בי מבט נוסף.
כעס ממלא את עורקיי. אותי לא משחררים. "השיחה שלנו לא נגמרה, ריילי."
"היא נגמרה ועוד איך, אייס." היא זורקת את המילים מעבר לכתפה בלי לעצור.
אני עוקב אחריה במבטי. מותניים מעכסים בכוונה. קימורים שמתחננים למגע. עקבים – העקבים שאני רוצה שהיא תשאיר בלי שום דבר אחר חוץ מהפאקינג גרבונים האלה עם התחרה – נוקשים על הרצפה.
ממתי אני חושב שאישה מתרחקת זה הדבר הכי סקסי שראיתי אי פעם?
הדלת נסגרת מאחוריהם, והשקט חוזר. אני מעביר יד בשערי ונשען על הקיר, מנסה להבין מה קרה בעשרים הדקות האחרונות. אני נושף אוויר בקול, לא מבין למה אני מעוצבן.
אתה כנראה מתחיל לאבד את זה, דונבן.
כשהן הולכות ממני, זה אמור להיות דבר טוב. זה מפחית את הסיכון לסיבוכים. אני לא רודף אחריהן. זה לא הקטע שלי – אף פעם לא היה, אף פעם לא יהיה. יש יותר מדי נשים שרוצות. למה לטרוח ולבזבז זמן עם אלה שמקשות? למה לעבוד בשביל זה, כשהחיים שלי כבר מסובכים מספיק כמו שהם? אני מזיין את מי שבא לי, מתי שבא לי. אני בוחר. בתנאים שלי. מה שמשרת אותי. כללים שתיים עד שש.
אבל שיט... ה.... היא... איך אני יכול פשוט לתת לה – פאק!
אף אחת לא הולכת ממני עד שאני אומר שסיימתי. ואני לגמרי מתכוון לסיים מה שהתחלתי איתה. הדגל המשובץ שלי. אני את קו הגמר הזה אחצה.
לחיי ערב של פעמים ראשונות.
קודם ברונטית.
ואז המרדף.
קדימה, אני מוכן.
תניפי את הדגל המשובץ, בייבי, כי הוא יהיה שלי.

ק. ברומברג

ק. ברומברג היא האישה המופנמת שיושבת בפינה, שלעולם לא הייתם מנחשים שיש בתוכה ילדה פראית – זו שיוצאת לחופשי בכל פעם שאצבעותיה נוגעות במקלדת. היא רעיה, אם, נהגת, מרימת צעצועים מהרצפה, גיבורת על, צופה אדוקה בלה-לה-לופסי, מלבישת אמריקן-דול, אלופת מולטי טסקינג בבית ובחוץ. היא אוהבת דיאט קולה עם רום, מוזיקה חזקה, והמזווה שלה מצויד תמיד בחפיסות שוקולד.
 
ק. מתגוררת בדרום קליפורניה עם בעלה ושלושת ילדיהם. כשהיא צריכה הפסקה מהבלגן בחייה, רוב הסיכויים שתמצאו אותה על ההליכון או עם קינדל ביד, טורפת ספר טוב ועסיסי.

עוד על הספר

מונעים - הצד השני של המירוץ ק. ברומברג
מונעים
פרק 1
 
 
קוראים רבים היו סקרנים לדעת מה חשב קולטון בפגישה הראשונה שלו עם ריילי כשהיא נפלה עליו פתאום מהמחסן מאחורי הקלעים. גם אותי זה סיקרן. הבעיה הייתה שלא היה לי מושג. אפילו לא ידעתי מה הוא בכלל עשה מאחורי הקלעים מלכתחילה.
הסצנה הזו הייתה הניסיון הראשון שלי לכתוב מנקודת מבטו של קולטון.
התחלתי אותה שבע פעמים לפחות. ניסיתי להבין את המניעים שלו להתרחק מאירוע הגאלה במקום לככב בו. לקח לי הרבה זמן לכתוב את הסצנה, אבל לנצח אראה בה את הסצנה ששינתה את הכיוון של מתודלקים... ולטובה.
 
***
 
מה. נסגר?
כל הגוף שלי מיטלטל כשהיא נופלת עליי פתאום. ציפורניים ננעצות בשרירי הזרוע שלי. ערמת תלתלים חומים ופרועים, זה כל מה שאני רואה כשאני מסתכל מלמעלה על הראש שלה. הכתפיים שלה רועדות והנשימות מהירות וקצרות בהיפרוונטילציה – קול שהולך יד ביד עם הצרחה מחרישת האוזניים שמן הסתם תבוא כל רגע.
תודה רבה, רשתות חברתיות! קחו את כל הציוצים שלכן ואת כל הפוסטים הסטוקריים שלכן ותדחפו לעצמכן לתחת. תודה שעזרתן לעוד מעריצה אלמונית ומטורפת למצוא אותי.
מה נסגר עם כל הנשים שתוקפות אותי כאן? קודם הפיראנה בכוך ועכשיו זה.
ברצינות? הקטע עם העלמה במצוקה? כאילו שזאת פעם ראשונה שלי. את אחת ממיליונים, מתוקה. אם את רוצה שאני אשים לב אלייך, בייבי, את חייבת הרבה פחות בגדים. בבגדים, לצורך העניין, לא נכללים גרבונים ועקבים. אבל רק הם. זה בטוח ימשוך את תשומת לבי.
אני מנסה לזוז קצת אבל היא לא זזה. זהו, מעריצה מטרידה, נגמר הזמן. פאקינג שחררי כדי שאני לא אצא חרא כשאני מוריד אותך ממני בכוח –
פאק.
כל האוויר יוצא ממני בבת אחת כשהעיניים שלה – פאקינג עיניים מדהימות – מסתכלות עליי מתחת לריסים כהים. הראש שלה מוטה הצדה, עדיין כך שהדבר היחיד שאני יכול להתמקד בו הוא הצבע הכחול-סגלגל היוצא דופן שלהן. גם עם כל האיפור שנמרח, המבט שלה כשהיא מסתכלת עליי – הלם, פחד, הקלה, הכול ביחד – עוצר את שטף הקללות העסיסיות שעמד לפרוץ מפי.
מה לא בסדר איתי? היסטריה פלוס בחורה שווה טירוף. סימן בטוח לעוף מפה כמה שיותר מהר. לקח שלמדתי לפני הרבה מאוד זמן. אבל איזה ריח טוב יש לה. תתרכז, דונבן, אל תשכח את הכלל הראשון: לא טובלים זין בבריכות של מטורפות.
עיניה מתנתקות מעיניי, יורדות למטה לאט ושוב עולות למעלה, אל שפתיי, בוחנות בשתיקה. גופה מתקשח, אצבעותיה נדרכות על זרועותיי, ונשימתה נעצרת לרגע ואז ממשיכה בנשיפה מקוטעת ובשאיפה חדשה.
חכה. חכה. זה מגיע. ההצעה הבלתי נמנעת ממנה. התסריט הרגיל עם ההתנשפויות והפיתוי לכל הדברים שהיא תסכים לי לעשות לגוף שלה בתמורה לזכות להתפאר בבילוי של כמה שעות איתי.
הייתי, עשיתי, מתוקה. מכאן נובע הכלל הראשון. היא יכולה לערבב את הסלט כמה שהיא רוצה, זה לא אומר שאני אוהב את הרוטב.
היא מתנדנדת קצת על העקבים ומועדת עליי שוב. הציצים הזקופים שלה נמעכים על החזה שלי והיא קופצת פתאום בבהלה כאילו חטפה מכת חשמל.
נכון, בייבי. אני מחשמל.
זו הפעם הראשונה שאני ממש רואה אותה, והיא בהחלט שווה מבט שני. יש לה יותר קימורים ממה שאני רגיל, אבל פאק, הם יושבים עליה טוב. עיניי טורפות אותה, עם עקבי הדפוק אותי האלה, והרגליים הארוכות והחטובות, והציצים המלאים שגדולים מכפות הידיים שלי. ויש לי ידיים גדולות. אני לא יכול לעצור את ההאצה בקצב פעימות לבי. היא אולי מטורפת, אבל שיט, למעריצה הזאת יש גוף מהמם.
אני לא שומע את ההתנצלות שהיא ממלמלת – את התירוץ העלוב שלה, איך היא ננעלה במחסן – כי עיניי ממשיכות לעלות ונעצרות על הפה שלה. שפתיים פאקינג מושלמות. לגמרי שפתיים שאני יכול לדמיין כמה מושלמות הן יהיו מסביב לזין שלי. אני עוצר בכוח אנחה מהתמונה שיש לי בראש של המעריצה על הברכיים מולי, עם העיניים האלה מסתכלות עליי מלמטה, והלחיים שלה נעות עם הזין שלי שנכנס ויוצא.
זין על זה. ממתי אני בכלל מקשיב לכללים?
כן. שובר מוסכמות, שובר לבבות. הייתי לוקח את התואר בשמחה בתמורה לכמה דקות של כיף איתה.
להתראות, כלל ראשון.
אני מכריח את עצמי להסב את העיניים מהפה שלה ומושך את המבט למעלה לאמוד את כוונותיה. אז היא רוצה לילה סוער עם הילד הרע והידוע לשמצה? אחרי תמונות הפורנו העצמי שיצרתי בראש שלי לפני רגע בכיכובה, פאק, אני מת לתת לה את זה.
אבל היא תעבוד בשביל זה. מה שיש לי להציע הוא טוב מכדי לחלק בחינם. מעריצות יש הרבה ובזול, אבל אני פאקינג שווה יותר.
היא מסבה את עיניה שוב ואני רואה אותן נודדות לצדדים. כן, היא אוהבת את מה שהיא רואה, אין ספק... לא נראה לי שיש לה מושג מה מחכה לה.
אני בטוח שכמו כל מטרידנית טובה, היא קוראת את אתרי הרכילות וחושבת שזה יהיה קל – שאני שוכב עם כל אחת שמפשקת את הרגליים שלה מולי. היא רוצה לשחק. אבל מה שהיא לא יודעת, זה שאני במצב רוח למשחק ליגה.
היא ממשיכה להביט בי בלי לדבר, ואני לא יכול שלא לחייך קצת בחצי פה. העיניים שלה מתרחבות והנשימה מהירה יותר. כן, היא בהחלט רוצה לשחק. ושואפת לנצח.
אחרי רגע קצר היא מחזירה את עיניה בחזרה לעיניי. אישונים מורחבים, שפתיים פתוחות מעט, סומק מתגנב ללחייה. פאק, בטח ככה היא נראית כשהיא גומרת. הזין שלי מתעורר בתגובה למחשבה שאני אהיה זה שאעלה את ההבעה הזאת על פניה, כשאחליק לתוך האוצר שבין ירכיה.
ואלך לדרכי. מה כבר יש להגיד? מה שבא בקלות, הולך בקלות.
"אין על מה להתנצל," אני אומר לה ומחייך כי האירוע המשעמם הזה הפך בן רגע להרבה יותר מעניין. תורי לחבוט. "אני רגיל שנשים נופלות עליי."
הראש שלה מזנק למעלה, ובעיניים הבלתי רגילות שלה אני רואה תערובת של בלבול ושל - אני חושב - גועל.
ברוכה הבאה לליגה של הגדולים, מתוקה!
היא פותחת את הפה שלה שוב. מרוגזת. מתקשה לדבר.
אני מלחיץ אותה. יופי.
"תודה. תודה רבה. הדלת ננעלה. היא נתקעה. נלחצתי ו – "
כשהיא מדברת הפעם, אני סוף סוף שומע את הקול שלה. עמוק ולוחש כמו בשיחת סקס טלפונית. שיט. הזין שלי לא סתם מתעורר עכשיו. הגרגור החתולי והסקסי היה יכול להעמיד לנזיר. "את בסדר? מיס - ?"
היא רק מסתכלת עליי. משותקת. התלבטות ובלבול נאבקים זה בזה על פניה היפהפיים. היא מעמידה את עצמה במבחן נחישות היום? אין לה סיכוי. היא לא הולכת לשום מקום. אני תמיד מסיים מה שאני מתחיל, והעניין הזה – הסיכוי לשמוע אותה צורחת את שמי כשאני עמוק בתוכה אחר כך – בשום אופן לא נגמר.
המשחק. מתחיל.
אני שולח יד אל עורפה ומושך אותה קרוב אליי. זה כל מה שאני מתכנן לעשות. מגע קל כדי להעלות את גובה ההימור – לאלץ אותה להניח את הקלפים על השולחן או לחשוף את התרמית שלה. אני מקרב אותה עד למגע קל של השפתיים, להתגרות בה קצת, שתדע על מה היא מהמרת במשחק הבלתי צפוי שהתחלנו לשחק.
אבל פאק, אין לי מושג מה יש בה – משהו שונה, מאתגר או לא מאתגר – שמרים את ידי הפנויה ללטף את זרועה, את קימור צווארה ואת לחיה.
אני לא רוצה לרצות אותה. לא צריך אותה. אם רק בא לי, אני שולח הודעה קצרה ובתוך רגע רקל במיטה שלי לפינוק לילי. פאק, היא בטח כבר שם. הסידור שלנו אולי מתקרב לסופו, אבל עדיין פעיל.
ויש לה כישורים מעולים.
אבל משהו במעריצה המשוגעת מושך אותי למבט נוסף, גורם לי לשכוח שזה סתם משחק.
העיניים האלה. התלתלים האלה, פראיים ומשוחררים מהסיכה, נראים כאילו זיון פרע אותם. השפתיים הרכות והמושלמות האלה, איך שהן פשוקות מעט. שאלוהים יעזור לי. אולי אני אצטרך לתת לה לנצח במשחק הזה, כי היא לא משחקת הוגן.
רצות לי בראש כל מיני אפשרויות לשחק בה. לצלול ישר פנימה ולחשוב על ההשלכות אחר כך, או למשוך את זה ולהשתעשע בה קצת?
היא שואפת אוויר בנשימה מקוטעת שחושפת את ההשפעה שלי עליה. שמגלה שאולי יש לה עיניים גדולות, אבל אני גדול עליה. רומזת למידה מסוימת של פגיעות, שחולפת לרגע בעיניה. והקול הזה – הרעד השקט שאומר לי שגופה רוצה להתעלם מאזהרתו של מוחה להתרחק ממני – מחרמן בטירוף.
ותשוקה מכבה היגיון.
הטסטוסטרון מנצח.
רק טעימה קטנה.
"על הזין!" אני מטה את פי כנגד פיה ומנצל את שאיפת ההפתעה שלה כדי להחדיר את לשוני בין שתי שפתיה הפתוחות. לטעום את מה שהיא מציעה. וואו! זה לגמרי מוציא אותי מהריכוז במשחק. לאישה הזאת יש טעם שלא טעמתי אף פעם בחיי. כולם מכירים סיפורים על מכורים שאומרים שהשורה הראשונה של קוק שהסניפו היא זו שלכדה אותם, שגרמה להם לעשות דברים לא הגיוניים בתמורה למנה הבאה. עכשיו אני סוף-סוף מבין את זה.
מתוקה. תמימה. סקסית. מוכנה.
פאק.
ולפני שאני מספיק לקחת לי עוד ממה שאני פתאום נורא רוצה, וזין על המשחק, היא נאבקת ומנתקת את השפתיים שלה ממני.
רק מחשבה אחת ממלאת את ראשי. מערפלת את נחישותי.
עוד.
הדופק שלה מאיץ מתחת לכף ידי. נשימותיה המהירות מתערבבות בשלי. עיניה מביעות בלבול ופחד. ותשוקה.
עוד.
"תחליטי, מתוקה," אני דורש וכאב מתחיל פתאום עמוק בביצים שלי, ומתמקם. "יש גבול לכמה גבר יכול לרסן את עצמו."
עיניה, כל כך הרבה סתירות מתרוצצות בהן. הן אומרות "בוא לזיין אותי" וגם "אל תתקרב אליי", בבת-אחת. שפתיה נפתחות ונסגרות. ידיה אוחזות בדש החולצה שלי, ההתלבטות ניכרת בכל תו מהמם ביופיו של פניה. למה היא מתנגדת פתאום, אם היא מקבלת בדיוק מה שהיא באה לכאן לחפש? ההימור הפך פתאום מציאותי מדי בשבילה? אה... אז יש לה חבר. איך לא יהיה לה עם איך שהיא נראית?
היא ממשיכה לנעוץ בי את מבטה, עיניה חסרות הבעה אבל גופה מגיב עדיין. כל עצב בגופי צועק להצמיד אותה אליי ולקחת עד שאשתה לרוויה מטעמה הממכר. נגמר הזמן, מתוקה. ההחלטה שלי עכשיו. אני אראה לה מה היא רוצה. אתן לה מה שהחבר שלה לא נותן. הייתה לה הזדמנות ללכת והיא נשארה. אני בטח לא הולך לשום מקום. אני תמיד מקבל מה שאני רוצה.
וברגע הזה, אני רוצה אותה.
אני מהדק את אצבעותיי על צווארה, לא יכול לכבוש את החיוך שעולה על שפתיי כשאני חושב על לטבוע בקימוריה הרכים ובכוס הרטוב שלה. ואז אני פועל. היא מתנגדת כשאני תובע את פיה. אני מפתה את שפתיה הרועדות במיומנות, אך ממש לא בעדינות, ולוקח את המנה הבאה שלי.
עוד טעימה אחת.
זה כל מה שאני רוצה. אני מלקק בלשוני את לשונה. דוחף. טועם. דורש.
פאקינג אלוהים אדירים. זו המחשבה היחידה שאני מסוגל לחשוב כשהיא מתחילה להגיב, וגוף מתחבר אל גוף, לשונה משחקת עם שלי. ידיה נעות, ציפורניים שורטות לסת, יד חופנת את שערי. פאקינג כבשן בוער בעמוד השדרה שלי וחודר אל בטני, גניחה בוקעת מפי כשגופה מתחכך בזין הקשה כאבן. הרכות שלה שנכנעת לפלדה שלי.
כל דחף קמאי בגופי מתחנן לגעת בה, לתבוע אותה, לעשותה לשלי. אני מלטף ביד אחת את קימור אגן ירכיה. גופינו רוטטים מאדרנלין ומתשוקה. אני מניח יד אחת על גבה ומצמיד אותה אליי, הזין שלי נתקע בבטנה, ברכי מבקעת דרך בין רגליה. היא מגיבה מיד, והגביע הקדוש בין ירכיה מתחכך ברגלי. אני מרגיש את הכוס הרטוב והחושק שלה דרך בד המכנסיים שלי.
פאק, היא מגיבה חזק. גופה פשוט מציית לרמזים הדקים ביותר מגופי, מגיב למגע הקל ביותר. מתמסר ברצון.
אוף, כמה שאני רוצה להשחית אותה.
ואז היא משמיעה את הצליל השקט והאירוטי ביותר ששמעתי בכל ימי חיי. גניחה עדינה שמתחננת ומפצירה ומציעה בעת ובעונה אחת.
ואני כבר החלטתי. אני גמור. אני נחוש.
זין על המשחק.
שלי.
אני רוצה אותה. חייב אותה. אני מחליט מה קורה עכשיו. אדרנלין מציף אותי, זורם בי כמו הגל של הדגל הירוק.
אני חייב שהיא תהיה שלי.
אני נוגס בשפתה התחתונה ומלקק את מקום הנשיכה. לקבור את הכאב בעונג. "אני מה זה רוצה אותך עכשיו." אני ממלמל על שפתיה בין נשיקה לנשיקה, והזין שלי בוער מהמחשבה על להדוף אותו לתוכה חזק. הידיים שלי תופסות שליטה. תשוקה מתדלקת את הבעירה שלי. האצבעות מלטפות את פטמותיה הזקורות שפשוט מתחננות שאטעם אותן. אנחנו נהדפים בכוח אל הקיר. ידיי מחפשות עור חשוף. אני מגיע אל גרבוני המשי ומגשש את דרכי כלפי מעלה, עד שאני מוצא את גימור התחרה המתוח על הירכיים. אני גונח לתוך פיה.
פאקינג מושלם. משי, תחרה ועור חשוף. הזין שלי תופח עוד, אם זה בכלל אפשרי.
המעריצה כנראה לא רוצה להיות אחת מרבות וזולות.
היא צוברת ביטחון ולשונה מתגרה בלשוני במתקפת תמרונים מסחררים. קצות אצבעותיי זוחלים על העור החשוף של פנים הירך – רכות חלקה שמתחננת שאלקק, אמצוץ ואנשוך. אני מגיע לתחרה שרק מחכה להיקרע מעל גן העדן המחכה לי.
"אלוהים אדירים," אני ממלמל כשאני מרגיש כמה הבד רטוב, כמה מוכנה היא לקראתי.
"לא. לא – אני לא יכולה!" היא דוחפת ומתרחקת צעד אחד לאחור, מרימה יד רועדת אל פיה. עיניה אומרות לי לא, אבל הגוף שלה? גופה הבוגדני רוטט בציפייה: חזה מתנשף, שפתיים תפוחות, פטמות נוקשות.
אני מכריח את עצמי לבלוע. לנשום. להחזיר לעצמי את שיווי המשקל שהיא ערערה ומשכה מתחת לרגליי היציבות תמיד. היו לי יותר נשים ממה שגבר יכול לבקש, אבל היא פאקינג טלטלה את כל עולמי בשפתיה בלבד.
היא לא הולכת לשום מקום.
שלי.
"קצת מאוחר מדי, מתוקה. זה כבר קורה." כאילו עוד יש לך ברירה בשלב הזה. את התחלת, מעריצה, ואני אגיד לך מתי זה נגמר.
אש מתלקחת בעיניה והיא מבליטה את סנטרה בהתרסה. אוף. המבט הזה מעניק משמעות חדשה לגמרי למילה סקסי.
"מי נראה לך שאתה בכלל?" היא מתיזה, "שאתה נוגע בי ככה? מנצל אותי ככה?"
אז חזרנו לקטע של העלמה במצוקה? "באמת?" אני חצי צוחק בפניה ומלטף את הלסת שלי, חושב מה להגיד עכשיו.
קצת מאוחר מדי לשימור עצמי, מתוקה.
"אז ככה את אוהבת לשחק? ועד עכשיו לא השתתפת מרצונך? לא התפרקת לי בידיים רק לפני רגע?" אני לא מתאפק ומשחרר צחוק קצר. "אל תעבדי על עצמך שאת חסודה כל כך ושלא נהנית מזה. שאת לא רוצה עוד."
אני מתקרב אליה צעד אחד ורואה בליל של רגשות מהבהב בעיניה. אבל יותר מכל דבר אחר אני רואה פחד והכחשה. התנגדות. היא באמת מתכוונת להתעלם ממה שקרה עכשיו בינינו? אולי המעריצה בכל זאת משוגעת. אבל פאק, כבר עכשיו אני מת לטעימה הבאה שלי ממנה.
ואני לגמרי מתכוון לקבל אותה.
היא עוקבת בעיניה אחר ידי שמתרוממת להעביר אצבע על לחיה. למרות שלסתה חשוקה, פניה מגיבים אינסטינקטיבית, בתנועה קלה שבקלות, למגעי. כן. אין לי ספק שהיא מעוניינת, אז למה היא נאבקת בזה כל כך?
"בואי נבהיר דבר אחד," אני מסנן את האזהרה בין שיניי, מנסה להסוות את הרוגז שעולה בי מהצורך להיאבק על משהו שפתאום הפך למסובך. "אני. לא. לוקח. מה. שלא. מציעים. לי. ושנינו יודעים, מותק, שאת הצעת. מרצונך החופשי."
היא משחררת את סנטרה מאצבעותיי בתנועה נזעמת. מי ידע שהתרסה זה דבר מחרמן כל כך? ומעצבן. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה הייתי צריך להתאמץ כדי להשכיב אישה מתחתיי.
גופה רוטט מזעם. או מתשוקה. אני לא בטוח. אני חודר שוב למרחב האישי שלה, כועס על עצמי שאני נותן לה להשפיע עליי עד כדי כך.
"כל הקטע הזה של חסרת הגנה עובד על החבר שלך אולי. הוא בטח מתייחס אלייך כמו אגרטל יפה על המדף, חפץ שביר שנעים להסתכל עליו. שלא משתמשים בו כמעט..." אני מושך בכתפיים כאילו לא אכפת לי, אבל אני רוצה לשחרר ממנה תגובה. משהו שיגיד לי על מה היא חושבת מאחורי החזות הסטואית שלה. "אבל תודי, מתוקה, זה משעמם."
"החבר – " היא מגמגמת, כאב ניצת בעיניה. מממ. היא כנראה אחרי פרידה. אז עיתוי מושלם ללדפוק ולזרוק. "אני לא שבירה!"
בול.
"באמת?" בא לי ללחוץ על עוד כפתורים. לחלץ ממנה הודאה שהיא רוצה אותי. אני תופס את סנטרה באגודל ואצבע להבטיח שהיא לא תוכל להתחבא מעיניי. "את בהחלט נראית."
היא מחלצת את סנטרה מאצבעותיי בתנועה חדה, ו"לך תזדיין!" מסתנן משפתיה היפות. הלהט בעיניה לוכד אותי.
ולחשוב שכמעט דחיתי את המעריצה המשוגעת על הסף.
"איזו רוח קרב!" גיחוך עולה על שפתיי. אם היא כל כך נמרצת עכשיו, אני יכול רק לדמיין איך היא תהיה בין הסדינים. "אני מת על רוח קרב, מותק. זה רק גורם לי לרצות אותך יותר."
 
כל כך הרבה רגשות חולפים על פניה בבת-אחת ואני אפילו לא מתחיל להבין אותם. היא פוסעת הצידה ויוצרת מרחק בינינו בדו קרב הדומם. בדיוק כשאני חושב שהיא עומדת לומר משהו, הדלת בקצה המסדרון נפתחת וגל של שאון מהמסיבה מציף אותנו. שנייה לפני שהמעריצה מסתובבת לכיוון הרעש, אני רואה הקלה מבליחה על פניה.
מאחוריה אני רואה גבר בעל מבנה גוף ממוצע עומד בגבו אל הדלת, בוחן אותנו בסקרנות גלויה. לשנייה אני לא זוכר מי הוא, אבל אז אני קולט שראיתי אותו קודם עם כמה מהמנהלים של קורפורט קר. "ריילי? אני חייב את הרשימות. מצאת אותן?"
ריילי? מה נסגר?
"משהו הסיח את דעתי" היא ממלמלת אליו ומסתכלת שוב עליי. הבעת פניה היא תערובת של הקלה, חרטה ואכזבה. היא עובדת איתו? בקורפורט קר? היא אומרת לו עוד משהו שאני לא שומע, כי אני מנסה לעכל את העובדה שהמעריצה המשוגעת היא בכלל לא מעריצה.
ולא משוגעת.
ריילי. השם נשמע לי מוכר קצת. אני מגלגל את שמה בראשי, אוהב את הצליל, את ההרגשה.
היא עוקפת אותי בלי ליצור קשר עין ונכנסת למחסן. אני עוצר את עצמי מלהושיט את ידי אליה, כי ממש עוד לא סיימנו פה. אני הולך אחריה, מחזיק את הדלת שלא תיסגר, ומתבונן בתנועותיה המהירות והנבוכות כשהיא אוספת את השלטים למכירה הפומבית. אני מרגיש את עיניו של הקולגה שלה קודחות בגבי בניסיון להעריך את המצב. אני בטוח שהוא אומר לי שמור מרחק.
בדיוק מה שאני מרגיש כלפיו. שמור מרחק, גבר, כדי שנוכל לגמור את מה שהתחלנו פה. במבט מהיר אל ריילי אני רואה שהיא מזדקפת עם שקית השלטים בידה, מיישרת את כתפיה ויוצאת בלי להעיף בי מבט נוסף.
כעס ממלא את עורקיי. אותי לא משחררים. "השיחה שלנו לא נגמרה, ריילי."
"היא נגמרה ועוד איך, אייס." היא זורקת את המילים מעבר לכתפה בלי לעצור.
אני עוקב אחריה במבטי. מותניים מעכסים בכוונה. קימורים שמתחננים למגע. עקבים – העקבים שאני רוצה שהיא תשאיר בלי שום דבר אחר חוץ מהפאקינג גרבונים האלה עם התחרה – נוקשים על הרצפה.
ממתי אני חושב שאישה מתרחקת זה הדבר הכי סקסי שראיתי אי פעם?
הדלת נסגרת מאחוריהם, והשקט חוזר. אני מעביר יד בשערי ונשען על הקיר, מנסה להבין מה קרה בעשרים הדקות האחרונות. אני נושף אוויר בקול, לא מבין למה אני מעוצבן.
אתה כנראה מתחיל לאבד את זה, דונבן.
כשהן הולכות ממני, זה אמור להיות דבר טוב. זה מפחית את הסיכון לסיבוכים. אני לא רודף אחריהן. זה לא הקטע שלי – אף פעם לא היה, אף פעם לא יהיה. יש יותר מדי נשים שרוצות. למה לטרוח ולבזבז זמן עם אלה שמקשות? למה לעבוד בשביל זה, כשהחיים שלי כבר מסובכים מספיק כמו שהם? אני מזיין את מי שבא לי, מתי שבא לי. אני בוחר. בתנאים שלי. מה שמשרת אותי. כללים שתיים עד שש.
אבל שיט... ה.... היא... איך אני יכול פשוט לתת לה – פאק!
אף אחת לא הולכת ממני עד שאני אומר שסיימתי. ואני לגמרי מתכוון לסיים מה שהתחלתי איתה. הדגל המשובץ שלי. אני את קו הגמר הזה אחצה.
לחיי ערב של פעמים ראשונות.
קודם ברונטית.
ואז המרדף.
קדימה, אני מוכן.
תניפי את הדגל המשובץ, בייבי, כי הוא יהיה שלי.