1.
קינג
ביום שהשתחררתי מהכלא מצאתי את עצמי מקעקע פּוּסי על פּוּסי. החיה על איבר המין הנשי.
לא חתולה על גג פח לוהט. חתולה על גב פות לוהט.
דבילי לגמרי.
הקירות של חנות הקעקועים המאולתרת שלי פעמו והלמו בקצב הכבד של המוזיקה שנשמעה ממסיבת השיבה-הביתה שלי שהשתוללה בקומה למטה. המוזיקה טלטלה את הדלת כאילו מישהו מנסה לעקור אותה ממקומה במקצבים קבועים. תרסיסי צבע ופוסטרים כיסו את הקירות מהרצפה עד לתקרה ויצרו שכבה מדומה של אור על כל מה שבפנים.
השרלילה הקטנה עם השיער השחור שעבדתי עליה גנחה כאילו היא תיכף גומרת. אני בטוח שהיא הייתה מסטולית לגמרי, כי אין מצב שקעקוע ישר מעל הדגדגן לא יכאב בטירוף.
פעם יכולתי להתרכז בקעקועים שעות, להתמסר לזה עד הסוף, וגיליתי שהפינה הקטנה הזאת בחיים שלי לא מתערבבת עם כל הבולשיט שהייתי צריך להתמודד איתו על בסיס יומיומי.
בפעמים הקודמות שיצאתי מהכלא, אם כי אז הייתי בו לתקופות הרבה יותר קצרות, הדבר הראשון שרציתי לעשות היה זיונים וחגיגות. הפעם, הדבר הראשון שעשיתי כשחזרתי הביתה היה לקחת את אקדח הקעקועים שלי. אבל זה לא היה אותו הדבר. לא הצלחתי להגיע למקום הזה של הקלה זמנית, ולא משנה כמה ניסיתי. לא עזרה העובדה שאנשים התחילו לבקש קעקועים יותר ויותר מטומטמים.
סמלים של קבוצות כדורגל, ציטוטים מספרים שאתה יודע שהם לא קראו בחיים, ועברייני-צעצוע שרצו קעקוע של דמעות על הפנים. בכלא, קעקוע של דמעה ייצג רצח של בן אדם. כמה מהחלאות הקטנות שביקשו את הקעקוע הזה נראו כאילו הם לא מסוגלים לדרוך על ג'וק בלי להתכווץ מפחד בפינה ולקרוא לאימא'לה.
אבל מכיוון שהלקוחות שלי שילמו רוב הזמן בטובות וכללו בעיקר אופנוענים, חשפניות וילד עשיר מזדמן שמצא את עצמו פתאום בצד הלא נכון של הגשר, הייתי צריך להנמיך את רף הציפיות שלי.
האמת שהיה טוב לחזור הביתה. האמת שהיה טוב להיות בכל מקום שלא מסריח מקיא ומחיים מבוזבזים.
החיים שלי נעו קדימה בקצב שיא מאז היום שפגשתי את פרופסור. אהבתי את החיים מחוץ לחוק. חייתי מהפחד בעיניים של אלה שהרגיזו אותי. הדבר היחיד שאי-פעם התחרטתי עליו היה שנתפסתי.
כשלא הייתי בכלא ביליתי כמעט כל יום מעשרים ושבע השנים שלי על פני האדמה בלוגאנס ביץ', עיירה קטנה ועלובה בחוף המפרץ של פלורידה. מקום שבו האנשים מצד אחד של המפרץ חיים במטרה אחת ויחידה: לשרת את העשירים שחיים בצד השני, באחוזות ובגורדי השחקים על שפת המים. שכונות קרוואנים ובתים עלובים שכנו במרחק של קילומטר וחצי או פחות מעושר שנדרש יותר מדור אחד כדי לצבור.
ביום הולדתי השמונה-עשר קניתי בית קביים הרוס שנחבא מאחורי חומה של עצים עבותים והשתרע על פני שטח אדמה רציני ממש מתחת לגשר. שילמתי במזומן. ויחד עם חברי הטוב פרופסור התקדמנו ועברנו לצד העשיר של העיירה, כמו שני זבלים לבנים שעלו לגדולה.
נשארנו נאמנים למילתנו ונעשינו אדונים לעצמנו בלי לקבל פקודות מאף אחד. עשינו מה שרצינו. אני הפכתי את הציורים שלי לקעקועים.
פרופסור השיג שרלילות.
זיינתי. נלחמתי. חגגתי. התמסטלתי. גנבתי. זיינתי. קעקעתי. גנבתי חשיש. גנבתי אקדחים. גנבתי. זיינתי. עשיתי פאקינג כסף.
וזיינתי.
לא הייתה מסיבה שלא אהבתי או שלא אהבה אותי. לא הייתה בחורה שלא סימנה לי לבוא, להרים לה את הרגליים ולהוריד לה את התחתונים. קיבלתי מה שרציתי כל פעם.
החיים לא היו סתם טובים. החיים היו מדהימים. הייתי על פסגת העולם ואף אחד לא התעסק איתי או עם מה שהיה שלי.
אף אחד.
ואז הכול השתנה ובזבזתי שלוש שנים מהחיים בתא פצפון בלי חלונות, בבחינה מדוקדקת של הסדקים המשתנים בקירות הבטון.
כשסיימתי עם החתול הסגול המצויר מרחתי משחה, עטפתי בניילון נצמד והשלכתי את הכפפות שלי לפח. הבחורה הזאת באמת חושבת שזה ידליק בחורים? עשיתי עבודה טובה, במיוחד בהתחשב בעובדה שהייתי מחוץ לעסק שלוש שנים רצופות, אבל התוצאה כיסתה את החלק האהוב עליי בגוף האישה. אם אני הייתי מפשיט אותה ורואה את החתול, הייתי הופך אותה על הבטן.
האמת שזה נשמע לי רעיון טוב. זיון טוב יעזור לנער מעליי את הערפל הזה שאחרי-הכלא, ואני אוכל לחזור אל הדברים שהיו חשובים לי בלי תחושת החרדה המתמשכת שרובצת על התודעה שלי.
אז במקום לשלוח את הבחורה בחזרה אל המסיבה שבחוץ, תפסתי אותה בכוח ומשכתי אותה לקראתי לאורך השולחן. קמתי והפכתי אותה על הבטן. עם יד אחת על העורף שלה דחפתי את ראשה אל השולחן. ביד השנייה שחררתי את חגורת המכנסיים שלי. הוצאתי קונדום מהמגירה הפתוחה.
היא ידעה מראש שהתשלום שאני מחפש הוא לא כסף, ושחינם זה לא הקטע שלי. אז לקחתי את הגוף שלה בתור תשלום על הקעקוע החדש. פוסי תמורת פוסי, זוכרים?
פאק על החיים שלי.
לבחורה היה גוף מעולה, אבל אחרי כמה דקות של גניחות מעצבנות ומה זה מוגזמות היא לא עשתה לי את זה בכלל. הרגשתי את הזין שלי מתרכך בתוכה. זה לא היה אמור לקרות, במיוחד אחרי שבשנים האחרונות הפרטנרים היחידים שלי לסקס היו יד ימין והדמיון שלי.
מה לא בסדר איתי לעזאזל?
תפסתי בצוואר שלה בשתי הידיים ולחצתי, הגברתי את הקצב ופרקתי את התסכולים שלי עם כל תנועת חדירה אלימה, בהתאמה עם פעימות המוזיקה הכבדות שעלו מהחדר השני.
כלום.
עמדתי להתקפל ולהרים ידיים.
כמעט לא הבחנתי בדלת הנפתחת.
כמעט.
מפתח הדלת ננעצו במתרחש שתי עיניים כחולות, כמו עיני בובה ריקות מהבעה, ממוסגרות בשיער בלונדיני-לבן, גומת חן קטנה במרכז הסנטר ושפתיים ורודות מלאות שמתעקלות הצדה בתמיהה. היא הייתה רק ילדה, בת שבע-עשרה, לכל היותר שמונה-עשרה, קצת רזה מדי.
קצת רדופה.
הזין שלי התעורר לחיים והזכיר לי שאני עדיין מפמפם את הברונטית. האורגזמה הכתה בי חזק, טסה והסתחררה במעלה חוט השדרה שלי ותפסה אותי בהפתעה מוחלטת. עצמתי את העיניים, שפכתי את המטען הנוזלי אל תוך הקעקוע שלה וקרסתי על גבה.
פאק, מה קרה פה עכשיו?
כשפקחתי שוב את העיניים הדלת הייתה סגורה והנערה עם העיניים העצובות לא הייתה שם.
אני פאקינג מאבד את השפיות.
הברונטית עדיין נשמה למרבה המזל, אם כי היא איבדה את ההכרה מחנק או מרוב סמים שהגדילו לה את האישונים בטירוף.
התיישבתי על הכיסא המסתובב שלי ושמטתי את ראשי אל תוך ידיי.
היה לי כאב ראש מהגיהינום.
פרופסור ארגן את המסיבה הזאת לכבודי. האדם שהייתי לפני הכלא כבר היה מסניף קוק מציצים של חשפניות בשלב הזה. אבל האני של אחרי הכלא רק רצה משהו לאכול, שינה טובה, ושכל האנשים המזדיינים האלה יעופו לי מהפנים ומהבית.
"אתה בסדר, בוס?" שאל פרופסור ודחף את ראשו פנימה.
הצבעתי על הבחורה חסרת ההכרה. "סלק מפה את הכלבה הזאת." העברתי יד בשיער. מהלומות הכאב בראש שלי רק התגברו ביחד עם פעימות המוזיקה. "ותנמיך את הזבל הזה ברקע, לעזאזל!" לא הגיע לפרופסור לספוג ככה את כל הזעם שלי, אבל הייתי דפוק מדי בראש בשביל לעדן את הפקודות שלי.
"אין בעיה," הוא ענה בלי היסוס.
פרופסור החליק על פניי ולא שאל שאלות מיותרות בקשר לבחורה החצי עירומה שעל השולחן. הוא הרים את הגוף הרופס שלה על הכתף שלו בתנועה אחת קלה. הזרועות של הבחורה חסרת ההכרה חבטו בגבו עם כל צעד שלו.
"סיימת עם זה?" הוא שאל. כמעט לא שמעתי אותו בגלל המוזיקה. הוא החווה בסנטרו על הברונטית שעל כתפו. חיוך של ילד התפשט לו על הפנים.
סימנתי לחיוב עם הראש ופרופסור חייך שוב, כאילו אמרתי לו שהוא יכול לקבל גור כלבים במתנה.
איזה ראש חולני יש לו.
אני מת על הילד הזה.
סגרתי את הדלת והוצאתי את האקדח והסכין שלי מהמגירה התחתונה של ארגז הכלים שבו החזקתי את ציוד הקעקועים שלי. את הסכין דחפתי למגף ואת האקדח הכנסתי לחגורה של הג'ינס.
ניערתי את הראש שלי לשני הצדדים כדי לפזר את הערפל. החיים בכלא עושים לך את זה. שלוש פאקינג שנים של לישון עם עין אחת פקוחה בכלא מלא באנשים שכמה מהם חברים שלך וכמה מהם אויבים.
הגיע הזמן לבקש כמה טובות מהחברים האלה, כי היה משהו חשוב יותר מהזבל האנוכי שלי. משהו שאני צריך לדאוג לו. מישהו.
השינה יכולה לחכות. הגיע הזמן לרדת למטה ולהיות נחמד לאופנוענים. במשך שנים נמנעתי מלעשות איתם עסקים מכל סוג אף-על-פי שהבוס שלהם, הדוב, הוא כמו אח בשבילי. הדוב ניסה לצרף אותי לכנופיה שלו מאה פעמים, אבל אני תמיד אמרתי לא. אני פושע שאוהב את הפשעים שלו ישר ולעניין, בלי קטע מאורגן. אבל עכשיו אני צריך קשרים שהאופנוענים יכולים לספק, וגם גישה לפוליטיקאים מפוקפקים שאפשר לקנות את ההחלטות והדעות שלהם.
אף פעם לא היה אכפת לי מכסף. בשבילי זה היה משהו שמשתמשים בו וזורקים, משהו שמימן לי את סגנון החיים של "הכול על הזין". אבל עכשיו?
שוחד לפוליטיקאים הוא לא עניין זול. אני צריך להשיג הרבה כסף, ובקרוב מאוד.
או שאני לעולם לא אראה שוב את מקס.
