א.
ביתו הגדול של דוברמַן עמד בראש שורת בתים קטנים ממנו, כעשרים במספר; השורה, מצדה האחד, הפונה לדרך, כאילו הוקצעה לפי־חוט, ומצדה השני התפתלה והשתברה: חלק מן הבתים בלט בחצרותיו ובתוספות לבנייניו, וחלק התכווץ והיה דומה לשקעי הקיר שבטרקלין ערבי. את השורה השלים בית מסודר ומצוחצח, בעל קומה אחת, בית הרוקח. לפניו היתה חצר־גינה גדורה בכלונסאות־עץ וצבועה תכלת. אחריו השתרעה כיכר ריקה ורחבה, מקום שם שיחקו ילדי הרחוב, ובני הערבים רעו את צאן היהודים; שדה־בוּר זה הפריד בין השכונה הזאת לשאר השכונות. מקצה הרחוב, מבית בעל גדר־התכלת, נמשכו עוד חצאי שורות מקבילות של בתים קטנים ונבדלים, אשר נדחקו לבין סלעי הכיכר הגדולים, התערבבו ואבדו בהם. הטרשים סגרו בעד הבתים גם מהעֵבר השני, מצד ביתו של דוברמַן. לכן לא היו לו לבית־דוברמן עוד בתים שכנים; בפינתו היה דומה למקום רחוק מיישוב, לחצי־אי מוקף שדות ומגרשים ריקים, זרועי אבנים אפורות. לאורך שורת הבתים עברה דרך רחבה, לא־מרוצפת, מלאה רפש; היא חיברה את השכונה הזאת ואת השכונות הסמוכות לה, אל כביש יפו. הדרך ירדה אל בקעה רחבה ועמוקה, שגדרות־אבנים חילקו אותה לכמה חלקות, השייכות לבעלים מבני־העיר, יהודים ולא־יהודים. מדי שנה בשנה החכירו את האדמה לפלחים מהכפרים הקרובים; הללו היו באים הנה לחרוש, לזרוע ולקצור, והיו עוברים פעמיים ביום מהלך פרסאות אחדות. מחלונות בית דוברמן, כמו מחלונות כל הבתים אשר בשכונה, נשקפה דלות יהודית, הרעבה ללחם. היא לטשה עין עיוורת, הביטה ולא ראתה, איך מוציאים האנשים האלה, הבאים מרחוק, לחם מן הארץ השטוחה תחת רגליה. על ההר, מעבר לעמק מזה, עמדו עוד בתי יהודים. כל רחוב או כל שני רחובות היו שכונה בפני עצמה, אשר לה שם מיוחד. השכונה המתחילה בבית דוברמן נקראה "נחלת יהודה", על שם יהודה דוברמן הזקן, אבי־אביו של בעל־הבית של עתה, אשר רכש לו, לפני כארבעים שנה, את כל המגרש הפנוי והציב עליו את בניינו הגדול. מידיו קנו יתר בעלי־הבתים את חלקותיהם.
בתוך המרחב הזה נראה בית דוברמן כסמל הדחק, שהשתרש בחיי היהודי ושם גבולות לאופקי חייו. הבית היה בן שתי קומות וחצי, רחב, מרובע, מקיף חצר פנימית וכה גדוש חומות מארבעת עבריו, עד כי קשה היה לאמור, בסקירה ראשונה, מאין נכנסים אל חצרו. מבחוץ נראה כבית ישן ובלה. כותלו המערבי היה מטולא בלוחות־פח שונים בגודלם ובצבעם, תריס כנגד הממטרים והרוחות הקרים, המצליפים עליו מפאת ים. מסביב לחלונות ולדלתות שבקומה העליונה נתלו גזוזטראות־עץ חזקות ורחבות, הנשענות על מוטות־ברזל שחורים, אכולי חלודה. במעונות של מטה, השקועים למחצה באדמה, היו החלונות מוגנים בשׂבכות־ברזל, שצמחו ועלו מהאדמה בגובה אחד עם קרקע הרחוב. עוברים ושבים ראו לרגליהם בצדי הדרך חורים חשכים ולא הכול ידעו כי אלה דירות בני־אדם, בהן יושבות משפחות רבות כל ימי־חייהן, עשרות נפשות רואות אור־עולם, גדֵלות, מגדלות בנים והולכות לעולמן.
הכניסה אל החצר היתה מן הצד הגובל בחצר־סמוכה. הנכנס פנה ימינה אל מבוא צר, ששלח באפו ריח עיפוש חריף וחמוץ קצת, קבוע שָם מִשנים ודורות. במבוא הזה, מימין, נראו שלוש דלתות קטנות, פתוחות למחצה ותלויות באוויר, דלתות בתי־כיסא, ומתחת להן עמדו שלוליות צהובות־דלוחות. קיר־האבנים שמנגד היה מכוסה אבק וקורי־עכביש, ולעתים קרובות גם רוטב, כי היו שהתעצלו או חששו לסור פנימה. העובר במעבר הצר הזה חייב היה להיזהר מנגוע בקירות, ובחצר היה עליו לצעוד בעיניים פקוחות, כי אבני המרצפת היו חלקלקות מרוב ימים ולחות ממי־השופכין, שכּל שכנה היתה נוהגת לזרוק אל אמצע החצר, כשהיא עומדת על מפתן מעונה. מאותו לב החצר, אליו קלעו תושבותיה את מי־השופכין שלהן, הובילו מדרגות־עץ מחריקות אל פרוזדורי הדיוטה העליונה. בתווך היתה רחבה, ממנה נפרדו המדרגות ופנו לשני עברי המסדרון. רחבה זו שימשה מקום־מרגוע לתושבי הבית, ולכן, אולי, הוקמו גם בקרבתה תאי־כבוד בשביל דיירי־מעלה, ושוב הורגש אותו הריח החריף־חמוץ, העולה בכל אף למטה, במבוא.
היה סוף חודש כסלֵו, שבת, השעה שלוש אחר־הצהריים. גשמי־החורף הראשונים חדלו, הרוחות הקרות שקטו. שבה והזהירה, אחרי הפסקה ארוכה, שמש־סתיו של ירושלים, המחממת ואינה מחממת. בחוצות עדיין עמדו בתוקפם הטחב והרפש. חלק מן הדרך, העובר לפני השכונה, כוסה טיט עבה לאורכו ולרוחבו. בכיכר־הטרשים אשר מעבר לבתים התהוותה בִיצה בצקית; הרגליים טבעו בה והוצאו מתוכה בקושי רב, כשגושי־אדמה כבדים דבוקים לנעליים. סלעים ואבנים הציצו מהבוץ כאיים קטנים, והעוברים דילגו מאי לאי... החצר הקדימה להתייבש. הגשם הדיח את אבניה; הן נוצצו וחייכו שלא כדרכן, צחרחרות ומחודשות. באמצעה עדיין בצבצו קרני־אור שוחקות בשלולית מי־גשם טהורים, ובירכתיה, מנגד לסִפּי הדירות שלמטה, נזלו כרגיל שלוליות דלוחות.
דלתות הדירות של מעלה נפתחו אל מסדרון מסוכך, ההולך וסובב מבפנים את כל החצר. הדירות הצרות — שניים־שלושה חדרים בדירה — היו סמוכות זו אל זו ומלאות אדם: בעלי־מלאכה וחנוונים, שמשים ומלמדים, אנשים קטנים בעלי משפחות לא־קטנות. ילדים קטנים במעילים עבים, קרועים ומטולאים, מטפחות על צוואריהם או על ראשם, זחלו בכל פינותיו של המסדרון הארוך. נערות בנות שלוש־עשרה, ארבע־עשרה, עמדו שתיים־שלוש יחד והתלחשו במהירות, כולן בבת־אחת, כשעיניהן מבריקות, פניהן שטופים קרני־שמש רעננות, וסרטים חדשים מוריקים, מוורידים ומכחילים, בצמותיהן הדקות. פה ושם נראו גם האבות והאימהות; הם יצאו להתחמם בשמש, אשר לא ראוה זה־כמה ימים. שכנים שוחחו איש עם רעהו או עם אורחים־לשבת והזמינום לסור החדרה ולהתכבד בכוס תה.
בקצה המסדרון, משמאל למדרגות היוצאות אל החצר, ישבה בפתח דירתה האלמנה מֶנֶה וטשטיין, אישה בת ארבעים ומעלה, גבוהת־קומה ולא רחבה ביותר לפי־ערך קומתה, רק פניה נרחבים־שטוחים ועיניה הגדולות והמביטות נִכחן, כמו לוטות בערפל. על הפנים המצומקים האלה, שצבען צהוב־חולני ואפור, הסתעפו קמטים רבים; הם התקרבו וחצו זה את זה כחוטי־רשת משוקעים בעור, והעידו על עייפות רבה או על מחלה פנימית ממושכת. האשה השנייה, שבאה לבקרה, אחותה בת אִמה, לא היתה דומה לה אלא דמיון רחוק. אֶלקה הקצבת היתה גדולה מאחותה בשבע־שמונה שנים, אבל נראתה בריאה ורעננה ממנה. ראשה היה רחב ומרובע, לסתותיה עבות, בשריות, אדומות־כהות, ובעיניה העגולות והבולטות כעיני אחותה נצנצו זיקי זדון.
האחיות שוחחו על מה שהיו משוחחות כל ימות השנה, אם לא קרה דבר יוצא מגדר הרגיל — על בעליהן ובניהן, על דאגות הבית ועל מחלות, על ההוצאות ועל היוקר. מֶנֶה פתחה בקול־עץ חסר־גוון, אבל רוֹוֶה עלבון עצור — משום כך היה מרתת לרגעים ומתחדד ודוקר כמעט — וסיפרה שוב על הייסורים והתלאות אשר מצאוה בחודשים האחרונים; ואֶלקה נדה לה, כשהיא מגהקת אחרי פולי החמין השמנים של סעודת השבת, והקשיבה לדבריה תוך השתתפות בצער, אף כי לא בלי הנאה, כמי שמקשיב לקינות או לשירה עצובה, אשר אינה מכאיבה עוד, רק צובטת כצוֹרי זה המעלה ארוכה.
מֶנֶה גנחה גניחה רמה ומרה:
"מאז מת אַלטר — לנו לאורך ימים! — חשך מזלנו... אחר העני נגרר עוניו... רגלַי כשני בולי־עץ. זאת", מֶנֶה הראתה על השמאלית, "צבתה כהר ממש... השוקיים... הרי אפשר לתחוב בהם אצבע כמו בבצק. כמעט שאין לי כוח עוד לסחוב את רגלי אל החנות. והעלייה — בחָזְרי — אסון היא לי ממש..."
"למה לך ללכת?" אמרה אלקה בקולה הגס והמגהק. "והבנות מה תעשינה? חולות הן להביא דברים מהחנות? משוגעת שכמותך... באמת משוגעת: שתי בנות לה והיא מטרידה את רגליה הנפוחות בעליות וירידות. הנה אני, שרגלי בריאות, אף אני — עד שאגיע למעלה אין לי נשימה... כלום דבר־קל הוא לעלות לגובה שכזה... מה ללייזר'קה, שאין רואים אותו כלל?"
לייזר, בנה של מֶנֶה, התגולל זה כשנה במחנה חיילים שלא מן המערכה, רובם יהודים ונוצרים; העבידום בעבודה שחורה: סלילת כבישים ומסילות־ברזל, טעינה ופריקה של משאות, חפירת תעלות־הגנה. לפני שבועות־מספר שב הביתה חולה וחבּורות משונות על רגליו; בגללן שחררוהו לחודש ימים.
"הידעתי, איפה הוא מסתובב?" שאלה מֶנֶה בהתרגזות. "אם באתָ שבור ורצוץ, רגליך מקולקלות, שכב לך במקומך ודום — לכל הרוחות הרעות!... לא! יש לו חֶבְרה שלו. אי־אפשר להם בלעדיו... הרגליים, אַת שאלת?... הרגליים כבר הוטבו, ברוך השם!"
"ברוך השם! מה תדברי אפוא? נער הוא... יטייל לו!"
"ומה בצע? זמן־חופשתו הנה עבר כמעט... הוי, הוי!... הבנות, את אומרת... חַי'קה התרחקה מן הבית. באה והולכת כחפצה, אינה שואלת פי איש. האב באדמה — בקול מי תשמע? עובדת היא בעיר, היא עובדת... הידעתי?... שואלת אני, איכה נחיה עד סוף החורף? ועל הכול," היא זרקה מבט אל הדלת והנמיכה את קולה, "על הכול — חמי... כאבן על צווארי... שמא חסרה אני דאגות... מתהלך כענן ומחריש... על מה מצאני כל זה, אֶלקה? מה חטאתי לאלהים, שיענישני ככה?" התפרצה מלבה תלונה מרה ופניה התעוו.
אלקה הסתכלה בה, ניצוץ של סקרנות בעיניה, והניעה ראשה: "בוודאי, בוודאי, עד מתי? דומה, כי עליו להבין בעצמו..."
היא התעטפה היטב ברוֹטוֹנדה הארוכה והרחבה שלה, רוטונדה של קטיפה שחורה, תפורה על־פי אופנה ישנה; בכל־זאת היה לה קר.
"הבה ניכנס החדרה, מֶנֶה," אמרה בעקימת חוטם. "התחממתי דיי בשמש טובה זו."
"נשב עוד מעט!" ענתה מֶנֶה.
היא לא חשה קור. נוח היה לה לשבת במקומה, כשרגליה נחות על הכיסא שממולה, עטופות מטפחת ישנה וחמה. מילדותה הסכינה עם קולה הגס והמגהק של אחותה, עם לשונה הרעה, הלועגת, לא תדע רחם. היה בכך זכר עבר רחוק שנשכח למחצה, מין חמימות ביתית, ובעת שעלו הזיכרונות הללו והתגלגלו לאִטם כחוליות של שרשרת ארוכה ההולכת ונפתחת, לא היה לה חשק לקום, להזיז את רגליה החולות. מאז זכרה את אחותה הבכירה, היתה זו רעת־לב, מוציאה לעז על סביביה, דואגת רק לעצמה, זוללת וסובאת עד להתפקע, ומזלה עמד לה בכול: בריאה היא כגוֹיה, בעלה עקיבא — קצב, משתכר יפה, וגם נוטקה בנה; ועל כל זה — הונגריים הם ומקבלים חלוקה טובה, ואין דבר נוגע בהם — לא צרות המלחמה, לא עבודת־הצבא, לא מחלות ופורענויות.
מֶנֶה נאנחה.
המחשבה על מזל אחותה הבכירה ניקרה במוחה כתולעת מימי נערותה וטיפחה בה רגשי קנאה ועלבון.
מאז ומעולם היתה אלקה מוכשרת ממנה, צעקנית, מחבלת תחבולות, קופצת בראש ומטילה פחד על הכול בלשונה הרעה. מאישה הראשון, אליקום, התגרשה כאשר נוכחה, כי מחלתו ממושכת ואין מרפא לה. אחר זה נישאה לקצב עקיבא, ההונגרי — והנה טוב לה, רגלה טובלת בשמן. והיא, מֶנֶה, נישאה לאלטר, שהיה שמש בישיבה, מציאה יקרה! — אַל ייעלב מדבריה שם באשר הוא!... ימחל־נא לה והיא אינה אלא אישה פתיה! ויהי־נא מליץ טוב בעדה ובעד ילדיה... ואל ישכח, כי עזָבהּ פה ערירית, אלמנה שוממה, חולה, רגליה צבות, ואיתה שתי בנות שהגיעו לפרקן... והבן... אוי ואבוי לה, למה הגיע לייזר'קה זה!... ואת אביו, זלמן הזקן, הניח על צווארם... את זה אל־נא ישכח שם!...
"ניכנס, מֶנֶה!" קמה אלקה בהחלטה. "אל תביטי שאני שמנה כל־כך — עפר לפיהם של אלה, שעינם צרה בי! — נתח־בשר, כסבורה את? ואני דווקא עדינה מאוד מלידה, רכה מאוד, ורגישה מאוד לקור. רוח קל תעבור וכבר אני מפרפרת בכל גופי... רוטוֹנדה זו, רואה את, יקרה היא — מי טובה ממנה? — שלוש לירות־זהב שילמתי בעדה... מידי אמריקאית קניתיה — רוטונדה חמה, כבדה, לא לפי כוחותי לשאת אותה... ואף־על־פי־כן, קר לי: כל־כך רכה בריאותי... אך זוהי עיר!... נו, נו!... בתי־אבן ותנורים אין, אורוות ממש. ואם יש לי תנור קטן שמסיקים בפחמים, והנה מאז החלה המלחמה הארורה הזאת — אפס הפחם. ואם תאמרי להסיק בעצים וקנית לך תנור אחר — ונעלמו העצים... אצלנו בקורולקובו — הזוכרת את, מֶנֶה — כשהיינו יושבים כולנו על־יד תנור־הרעפים הגדול, שהשמיע קולות־נפץ?... ופה — שבי וקפאי בקור כחיית־יער!... מֶנֶה, התיתני לי כוס תה חם? אם לא — אלך לי. לגוש קרח הפכתי פה אצלכם!"
בלב מֶנֶה העירו דברי אחותה אותה הרגשה ישנה של התרגזות ועלבון: "ברייה עדינה... הרוטונדה מכבידה עליה... שלוש לירות־זהב... דג ממולא שכמותה! כמעט שמתפקעת מחלב, הלוואי ויתפקעו כל שונאי ציון!..." — רטנה בקרבה במרירות. אולם כבשה את רגשותיה ככל שיכלה. עתה ודאי שלא כדאי לה לריב עם הקצבת. אחרי הכול, חתיכת־בשר עולה על שולחנה בשבת — זָכרה מֶנֶה — גם כשחסרים לה המזומנים.
"למה תמהרי, אלקה," אמרה בפנים מתוקים־חמוצים. "יש תה, תה חם — עונג ממש! אסתר'קה!.... לאן היא נעלמה, הבחורה?... אוי, צרותי, אוי, אוי!..."
היא קמה מכיסאה מתוך אנחה.
אלקה הספיקה להכניס את ראשה בפתח הדירה, אך מיד הפכה ושבה אל אחותה בפנים משולהבים:
"הלוא היא יושבת אצלו, אצל הנגר, אסתר'קה שלך!" התחילה לוחשת במהירות, לחוֹש ודקוֹר את אחותה בעיניה השחורות והבולטות. "בחדרו, על מיטתו, זה ליד זה כמו שני חתלתולים... והוא מחבקה ככה — בחמש אצבעותיו נכנס..." — את דבר החיבוק והאצבעות המציאה אלקה בו־ברגע מתוך כעס על שמֶנֶה מביטה אליה ושותקת — כמו גולם, אמרה אלקה בלבה — וכאילו אינה נותנת את דעתה על מה שאומרים לה. "מילא, לו, לבחור... בחור? אל ירבו כמוהו בישראל! סידור לא ייקח ביד, תפילין לא יניח — אולי גם אין לו תפילין?... רק שנקרא 'יהודי'... ומה יפסיד כזה, אם היא טיפשה ומתירה לו? למה יקמץ בצביטה?.... והיא... עגלה שכמותה! הלוא הוא הראשון יירק בפניה... והצדק עמו!... בתולה צריכה לדעת להישמר... טפוּ!... וחי'קה, מה תהא עליה? לא יאה כלל, על־דברתי, שבת צעירה תקפוץ בראש!"
סיבה היתה לה לאלקה להתרגז. נוטקה בנה דיבר נכבדות בבנות מֶנֶה לפני שנתיים, קודם בחי'קה, אחר־כך באסתר'קה. והיטב חרה לה עד היום הזה על שאלטר לא הסכים לשידוך והבנות עצמן לא אבו לשמוע. משום־מה? משום התבלול שבעינו של נוטקה? ואשר הוא בחור כארזים וידיו ידי־זהב, וגם שאֵר־בשרם קצת, כמדומה לה — כל זה אינו ולא־כלום? לכן גם הוא ביטלם כעפרא דארעא ולקח לו לאישה את איטלה...
אלקה ראתה מתוך שמחה לאיד, כי הזמן עובר ובנות אחותה אינן נישאות לאיש. עתה, בדלותן, קיוותה, תשפלנה את ראשן, עתה לא תעמודנה עוד לשקול ולבור — בלבד שיזדמן ביש־גדא שירצה בהן... אך בחור כמו הנגר הזה, יפה ועדין, שקט ובעל־מלאכה טוב, הגם שגוי הנהו — על מה מגיע לאסתר'קה? על איזה מעשים טובים?
מֶנֶה חשדה באחותה על מחשבות כאלה; ואף כי לא עלה על דעתה, כי מה שאמרה על החיבוקים בדתה מלבה, בכל־זאת התאפקה מלהרעיש עולמות; על אפה ועל חמתה של אלקה התאפקה, כדי שלא לריב עם בתה לעיניה ולא לגרום לה נחת־רוח יתרה. ובסתר לבה היתה דעתה נוחה מן היחסים שבין בתה הצעירה ובין הדייר. אם מן השמים הוא כי יהיה חתנה, הרי טוב ממנו לא תבקש לבתה. בחור — חלב ודם, לב־זהב לו, ואף פועל מצוין. ואם חי'קה הבכירה — אז אוי ואבוי לה!...
"האדע מה נעשה פה!" קראה בקצב. "חי'קה... הלוא היא..."
"וכי מה, חי'קה?" שאלה אלקה בסקרנות.
בחוץ, באוויר האטליז, קלטה אוזנה שמץ שמועה, אך לא ידעה עד־כמה נכון הדבר.
מֶנֶה הניעה ידה:
"הידעתי מה?" אמרה במרירות, "הרואה אני אותה?... הלוא היא התרחקה מן הבית לגמרי... הוי, לאבדון הכול! כל צרותי, ריבונו־של־עולם, תחולנה על ראש שונאי!..."
"והדורש לי רעה בל יראה בטוֹב הוא גופו!" השיבה אלקה בזעם עצור.
"מדוע זה לך? מי נוגע בך?"
"ומי נוגע בך?"
האחיות הביטו אישה אל פני רעותה ושנאה קרה בעיניהן. מֶנֶה ויתרה הראשונה. שפתיה נתעוו מתוך חיוך מתוק־חמוץ:
"ניכנס, אלקה!... אסתר'קה!... לאן היא נעלמה, הבחורה? אסתר'קה, הדודה רוצה כוס תה!..."
הן נכנסו החדרה.
