עשרים סיפורים קצרים- אסופה שלישית
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
עשרים סיפורים קצרים- אסופה שלישית

עשרים סיפורים קצרים- אסופה שלישית

ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

תקציר

זו היא אסופה שלישית של סיפורים קצרים הרואה אור במסגרת "הבמה לסיפור הקצר ע"ש עפרה אליגון" ובשיתוף המחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון והעיתון "מקור ראשון". האסופות הקודמות התקבלו בחום רב על ידי קהל הקוראים והביקורת, והאסופה של שנת 2015 תורגמה לאיטלקית. 


אנתולוגיה של סיפורים קצרים מאפשרת להציג יצירות ספרות קצרות בלי לעסוק במשמעות הגבולות שבין כתיבה אישית לכתיבה ספרותית, בין מסה לסיפור קצר. הקריאה באנתולוגיה היא הזדמנות לחיפוש חופשי ואישי אחר יופי ופשר שטמונים בסיפורים השונים כל כך זה מזה ובהקשרים שהם מייצרים ביניהם. והמגוון שיש כאן — רב ועשיר.

הסיפורים באסופה הם פרי עטם של יוצרים מרכזיים בני זמננו ורובם נכתבו במיוחד לאסופה זו. לצדם מתפרסם סיפור של עפרה אליגון, סיפור מעיזבונו של
אמיר גוטפרוינד, וסיפוריהם של זוכי התחרות: אילנה רודשבסקי, אביעד רוטשטיין וריטה קוגן.


מן הביקורות:


"האסופה הזאת בולטת בהטרוגניות שלה ומציגה את הסיפור הקצר בריבוי פניו, גם מבחינת תת־סוגותיו וגם מבחינת מגוון כותביו: אלמונים וידועים, בני זמננו ובני דורות קודמים; שמרנים וחדשנים; ארכנים וקצרנים... הקורא הטוב ימצא בו הרבה סיפורים כלבבו."

רבקה שאול בן צבי, "מקור ראשון" 


"שמחתי מאוד על צאתה של אסופת הסיפורים הקצרים של כנרת, זמורה־ביתן... עלמה כהן ורדי שערכה באמת עשתה עבודה מצוינת בבחירה, והקובץ כולו ראוי, מעניין ומגוון."

ענת לב אלדר, "לאישה"



מטרתה של הבמה לסיפור הקצר ע"ש עפרה אליגון לעודד ולטפח את הז'אנר שהיה מושא יצירתה של עפרה אליגון וקרוב אל לבה. נוסף על האסופה השנתית כוללת הבמה את תחרות הסיפור הקצר ליצירות ביכורים.
 שלושת הסיפורים הנבחרים מן היצירות הנשלחות לתחרות זוכים בפרסום הסיפור באסופת הסיפורים הקצרים השנתית של "כנרת־זמורה־דביר", בפרס כספי ובסדנת כתיבה בבית הספר לכתיבה "המגירה".

פרק ראשון

פתח דבר
עלמה כהן־ורדי
 
זוהי אסופה שלישית של סיפורים קצרים הרואה אור במסגרת "במה לסיפור הקצר על שם עפרה אליגון". הסיפור הקצר הוא ז'אנר נידח בספרות העברית, והאסופה מבקשת לייחד לו מקום של כבוד ואהבה. בכל אסופה מופיעים סיפורים של סופרים עברים מרכזיים, שיצירתם הספרותית מסקרנת אותנו ואהובה עלינו, ושלושה סיפורים של כותבים צעירים שזכו במקומות הראשונים בתחרות הסיפור הקצר על שם עפרה אליגון, שלכבודה ולזכרה נערכה גם אסופה זו.
ברומן הבלשי "הדרך של אידה" של ריקרדו פיגליה הארגנטינאי, יש גיבורה ספרותית בשם אליזבת שחולמת לערוך אנתולוגיה של סיפורים קצרים. אבל לא "סתם" סיפורים קצרים — אליזבת רוצה לאסוף סיפורים קצרים קלאסיים של סופרים דגולים, לערוך אותם כך שיהיו "מושלמים" ולקבץ אותם באנתולוגיה. יש לה רשימת פגמים ביצירות המופת שהיא מבקשת לתקן: "הרוצחים" של המינגווי — לדעתה הסוף עם השוודי מפורש מדי; "יום מושלם לדגי בננה" של סלינג'ר — יש שינוי לא מנומק בנקודת המבט של המספר; "צורת החרב" מתוך "בדיונות" של בורחס — אליזבת היתה חותכת את הסוף עם ההסבר של מון. אליזבת מאתרת חוסר שלמוּת, וחלומה — לתקן אותו.
אני מדמיינת את האנתולוגיה של אליזבת ומנחשת איך למרות השאיפה לשלמות, תנשב בה גם רוח פראית. הרוח החופשית תנשב, כך אני מדמיינת, במרווחים שבין הסיפורים, כי באנתולוגיה המכנסת יצירות של סופרים שונים מתקיימת בהכרח דינמיקה מפתיעה, לא מתוכננת, המתרחשת לאחר תהליך העריכה של הסיפורים והצבתם ברצף זה אחר זה, כשזנבו של סיפור קצר אחד נוגע בראשו של סיפור קצר אחר. ואני אוהבת את ההפתעה החופשית הזו שמתחוללת בין הסיפורים ומחפשת דווקא את הדבר השבור, הבלתי־מושלם, הפרוע והלא ידוע — את החומר הפורץ מן המסגרת.
אני בוחרת לאנתולוגיות סיפורים עבריים מודרניים שנכתבו בריסון ובנדיבות המתחייבים מן הז'אנר, סיפורים עם תבונת־מִבנה ורגישות לב, אבל המכנה המשותף הזה אינו רחב כפי שאולי נדמה, שכן הסיפורים שונים מאוד זה מזה. את האופן שבו סיפור אחד ישפיע על סיפור אחר, איני יכולה לחזות מראש. מערכת היחסים שבין הסיפורים נחשפת רק כאשר קובץ הסיפורים כבר כמעט מוכן, כשאני קוראת הכול ברצף, לא רק את המילים הכתובות אלא גם את מה שמתרחש בין סיפור לסיפור.
גם אתם תגלו זאת, אני מקווה. בין שתקראו מן העמוד הראשון אל האחרון ובין שתנדדו באקראי בין הדפים, תפגשו יצירה פנטסטית שתצבע באופן עדין סיפור אוטוביוגרפי סמוך לה, וסיפור שגיבורו נטוע במקום קר וזר שצבעו האפרפר יתערבב בצבעו של סיפור שמתרחש במרחב הים תיכוני הצהוב־כחול שלנו הרוחש זיכרונות משותפים.
ובעיני — זה חלק מן הקסם של אנתולוגיית סיפורים קצרים. הקריאה בה היא הזדמנות לחיפוש חופשי ואישי אחר יופי ופשר שטמונים הן בסיפורים והן בהקשרים שהם מייצרים זה עם זה. הבדיון מאיר את הממשות; הצליל של סיפור הכתוב במשלב גבוה וקלאסי מהדהד עמוק יותר בזכות מיקומו לצד סיפור הכתוב בעברית יחפה; העבר מאיר את ההווה, והמרחב חסר המילים שבין סיפור לסיפור מותח את עצמו בסופו של דבר אל מחוץ לכריכת הספר.
תבלו.

עוד על הספר

עשרים סיפורים קצרים- אסופה שלישית סופרים שונים
פתח דבר
עלמה כהן־ורדי
 
זוהי אסופה שלישית של סיפורים קצרים הרואה אור במסגרת "במה לסיפור הקצר על שם עפרה אליגון". הסיפור הקצר הוא ז'אנר נידח בספרות העברית, והאסופה מבקשת לייחד לו מקום של כבוד ואהבה. בכל אסופה מופיעים סיפורים של סופרים עברים מרכזיים, שיצירתם הספרותית מסקרנת אותנו ואהובה עלינו, ושלושה סיפורים של כותבים צעירים שזכו במקומות הראשונים בתחרות הסיפור הקצר על שם עפרה אליגון, שלכבודה ולזכרה נערכה גם אסופה זו.
ברומן הבלשי "הדרך של אידה" של ריקרדו פיגליה הארגנטינאי, יש גיבורה ספרותית בשם אליזבת שחולמת לערוך אנתולוגיה של סיפורים קצרים. אבל לא "סתם" סיפורים קצרים — אליזבת רוצה לאסוף סיפורים קצרים קלאסיים של סופרים דגולים, לערוך אותם כך שיהיו "מושלמים" ולקבץ אותם באנתולוגיה. יש לה רשימת פגמים ביצירות המופת שהיא מבקשת לתקן: "הרוצחים" של המינגווי — לדעתה הסוף עם השוודי מפורש מדי; "יום מושלם לדגי בננה" של סלינג'ר — יש שינוי לא מנומק בנקודת המבט של המספר; "צורת החרב" מתוך "בדיונות" של בורחס — אליזבת היתה חותכת את הסוף עם ההסבר של מון. אליזבת מאתרת חוסר שלמוּת, וחלומה — לתקן אותו.
אני מדמיינת את האנתולוגיה של אליזבת ומנחשת איך למרות השאיפה לשלמות, תנשב בה גם רוח פראית. הרוח החופשית תנשב, כך אני מדמיינת, במרווחים שבין הסיפורים, כי באנתולוגיה המכנסת יצירות של סופרים שונים מתקיימת בהכרח דינמיקה מפתיעה, לא מתוכננת, המתרחשת לאחר תהליך העריכה של הסיפורים והצבתם ברצף זה אחר זה, כשזנבו של סיפור קצר אחד נוגע בראשו של סיפור קצר אחר. ואני אוהבת את ההפתעה החופשית הזו שמתחוללת בין הסיפורים ומחפשת דווקא את הדבר השבור, הבלתי־מושלם, הפרוע והלא ידוע — את החומר הפורץ מן המסגרת.
אני בוחרת לאנתולוגיות סיפורים עבריים מודרניים שנכתבו בריסון ובנדיבות המתחייבים מן הז'אנר, סיפורים עם תבונת־מִבנה ורגישות לב, אבל המכנה המשותף הזה אינו רחב כפי שאולי נדמה, שכן הסיפורים שונים מאוד זה מזה. את האופן שבו סיפור אחד ישפיע על סיפור אחר, איני יכולה לחזות מראש. מערכת היחסים שבין הסיפורים נחשפת רק כאשר קובץ הסיפורים כבר כמעט מוכן, כשאני קוראת הכול ברצף, לא רק את המילים הכתובות אלא גם את מה שמתרחש בין סיפור לסיפור.
גם אתם תגלו זאת, אני מקווה. בין שתקראו מן העמוד הראשון אל האחרון ובין שתנדדו באקראי בין הדפים, תפגשו יצירה פנטסטית שתצבע באופן עדין סיפור אוטוביוגרפי סמוך לה, וסיפור שגיבורו נטוע במקום קר וזר שצבעו האפרפר יתערבב בצבעו של סיפור שמתרחש במרחב הים תיכוני הצהוב־כחול שלנו הרוחש זיכרונות משותפים.
ובעיני — זה חלק מן הקסם של אנתולוגיית סיפורים קצרים. הקריאה בה היא הזדמנות לחיפוש חופשי ואישי אחר יופי ופשר שטמונים הן בסיפורים והן בהקשרים שהם מייצרים זה עם זה. הבדיון מאיר את הממשות; הצליל של סיפור הכתוב במשלב גבוה וקלאסי מהדהד עמוק יותר בזכות מיקומו לצד סיפור הכתוב בעברית יחפה; העבר מאיר את ההווה, והמרחב חסר המילים שבין סיפור לסיפור מותח את עצמו בסופו של דבר אל מחוץ לכריכת הספר.
תבלו.