פתח דבר
עלמה כהן־ורדי
זוהי אסופה שלישית של סיפורים קצרים הרואה אור במסגרת "במה לסיפור הקצר על שם עפרה אליגון". הסיפור הקצר הוא ז'אנר נידח בספרות העברית, והאסופה מבקשת לייחד לו מקום של כבוד ואהבה. בכל אסופה מופיעים סיפורים של סופרים עברים מרכזיים, שיצירתם הספרותית מסקרנת אותנו ואהובה עלינו, ושלושה סיפורים של כותבים צעירים שזכו במקומות הראשונים בתחרות הסיפור הקצר על שם עפרה אליגון, שלכבודה ולזכרה נערכה גם אסופה זו.
ברומן הבלשי "הדרך של אידה" של ריקרדו פיגליה הארגנטינאי, יש גיבורה ספרותית בשם אליזבת שחולמת לערוך אנתולוגיה של סיפורים קצרים. אבל לא "סתם" סיפורים קצרים — אליזבת רוצה לאסוף סיפורים קצרים קלאסיים של סופרים דגולים, לערוך אותם כך שיהיו "מושלמים" ולקבץ אותם באנתולוגיה. יש לה רשימת פגמים ביצירות המופת שהיא מבקשת לתקן: "הרוצחים" של המינגווי — לדעתה הסוף עם השוודי מפורש מדי; "יום מושלם לדגי בננה" של סלינג'ר — יש שינוי לא מנומק בנקודת המבט של המספר; "צורת החרב" מתוך "בדיונות" של בורחס — אליזבת היתה חותכת את הסוף עם ההסבר של מון. אליזבת מאתרת חוסר שלמוּת, וחלומה — לתקן אותו.
אני מדמיינת את האנתולוגיה של אליזבת ומנחשת איך למרות השאיפה לשלמות, תנשב בה גם רוח פראית. הרוח החופשית תנשב, כך אני מדמיינת, במרווחים שבין הסיפורים, כי באנתולוגיה המכנסת יצירות של סופרים שונים מתקיימת בהכרח דינמיקה מפתיעה, לא מתוכננת, המתרחשת לאחר תהליך העריכה של הסיפורים והצבתם ברצף זה אחר זה, כשזנבו של סיפור קצר אחד נוגע בראשו של סיפור קצר אחר. ואני אוהבת את ההפתעה החופשית הזו שמתחוללת בין הסיפורים ומחפשת דווקא את הדבר השבור, הבלתי־מושלם, הפרוע והלא ידוע — את החומר הפורץ מן המסגרת.
אני בוחרת לאנתולוגיות סיפורים עבריים מודרניים שנכתבו בריסון ובנדיבות המתחייבים מן הז'אנר, סיפורים עם תבונת־מִבנה ורגישות לב, אבל המכנה המשותף הזה אינו רחב כפי שאולי נדמה, שכן הסיפורים שונים מאוד זה מזה. את האופן שבו סיפור אחד ישפיע על סיפור אחר, איני יכולה לחזות מראש. מערכת היחסים שבין הסיפורים נחשפת רק כאשר קובץ הסיפורים כבר כמעט מוכן, כשאני קוראת הכול ברצף, לא רק את המילים הכתובות אלא גם את מה שמתרחש בין סיפור לסיפור.
גם אתם תגלו זאת, אני מקווה. בין שתקראו מן העמוד הראשון אל האחרון ובין שתנדדו באקראי בין הדפים, תפגשו יצירה פנטסטית שתצבע באופן עדין סיפור אוטוביוגרפי סמוך לה, וסיפור שגיבורו נטוע במקום קר וזר שצבעו האפרפר יתערבב בצבעו של סיפור שמתרחש במרחב הים תיכוני הצהוב־כחול שלנו הרוחש זיכרונות משותפים.
ובעיני — זה חלק מן הקסם של אנתולוגיית סיפורים קצרים. הקריאה בה היא הזדמנות לחיפוש חופשי ואישי אחר יופי ופשר שטמונים הן בסיפורים והן בהקשרים שהם מייצרים זה עם זה. הבדיון מאיר את הממשות; הצליל של סיפור הכתוב במשלב גבוה וקלאסי מהדהד עמוק יותר בזכות מיקומו לצד סיפור הכתוב בעברית יחפה; העבר מאיר את ההווה, והמרחב חסר המילים שבין סיפור לסיפור מותח את עצמו בסופו של דבר אל מחוץ לכריכת הספר.
תבלו.
