רץ המרתון ההולנדי
בא לי לכתוב באנגלית. מה פתאום שאכתוב באנגלית? זו לא שפת אימי, והיא מתה לפני ארבע שנים. מה פתאום שאכתוב באנגלית אם אני לא יודעת יותר מרמה של פטור באוניברסיטה. יש לי כמה תארים ומשרת הוראה אחת משעממת בתיכון אחד במרכז הארץ. למה שאכתוב באנגלית אם אני רוצה לכתוב על עצמי. נולדתי במדינה קטנה, שהתרחבה ושוב רזתה. לא כמוני. בלי אנגלית, איך אדליק אור לגויים. אני מדליקה כל לילה את מסכי האישי ומדליקה ניצוצות אש בבתים רחוקים. מעין דיאלוג אילם, ללא קולות, ללא מגע, ללא גוף. רק תחושות חודרות מרחפות בין גלי האור.
מי אני שאכתוב באנגלית? מי יקרא אנגלית עילגת ממישהי מישראל? מי ירצה לקרוא על משהו שבכלל לא היה קיים? בכל מקרה אני כותבת ולא להנאתי, כיוון שעיקר המלאכה עדיין לפניי ואני לא רואה את קצות הרקיע. עד היכן נפרשת הגלימה או היריעה?
ואני רוצה להתחיל לספר את סיפורי. אני מקווה לסיים לפני שהחום יתפוגג כאן כשיחלוף הקיץ הדביק, לפני שהגשם ינחת על השדות וימחק לי חלק מהזיכרונות.
כל אחד מאתנו רוצה לברוח מהמציאות. כל אחד מאתנו רוצה לחמוק משולי היום אל עולם הדמיון. העולם כיום נחלק לאנשים החומקים ולאנשים התקועים. האנשים החומקים נחלקים אף הם לשתי קבוצות: החומקים בדמיון אל האין, והחומקים בדמיון הרוצים לגעת בקצות הדמיון, אלו שחיים פנטזיה, את האיִן. אנשים תקועים הם אנשים תלויים באופן זמני. אפשר שנחלוף ממצב למצב ונחוש את כל ההבדל.
עד שלא הגעת לשם לא ידעת דבר. לא כל אחד חודר בין כנפי הדמיון באמצע היום, או בסוף היום. אין צורך לעלות על מטוס או אונייה. אין צורך לעוף רחוק, באמת. אפשר לגלוש לתוך עולם קסום באמצעות נקישות קלות במקלדת קרה. אותיות עבריות, אותיות לועזיות...
לא האמנתי שעולמי כה ישתנה, שקצות הדמיון ייפתחו לעומק חדש. חודרים למקום אשר ממנו אֵין יציאה. רק לחדור עמוק.
אם אתם מביטים בי בעיניים מוזרות, אין להאשים אתכם בחוסר ידיעה, או בחוסר רגישות — אלא באי הכרה.
אל תלכו למסע הדמיון לא מוכנים, אל תלכו למסע הדמיון מצוידים בדרכון אמיתי — הסתפקו בדרכון דמיוני, דרכון המאפשר לכם לנוע ממדינה למדינה, מחבר לחבר. אל תארזו חפץ. כאן אין חוקים הכובלים אתכם למוסדות המוכרים. הנכם מלאכים רוחניים, מתפרקים זה על זה. כמו שכבתם במיטה אחת ענקית, עם כל החברים הריחניים. זו מיטת פרחים עטופה בהמון אהבה. המון גבורה בלי גיבורים אמיתיים.
היכן אפשר להתחיל משהו, שלא החל אף פעם? משהו שהיה קיים רק בדמיוני — משהו שבער בי כמו משהו אמיתי והיה כלא היה.
היכן אפשר להתחיל סיפור שלא היה. בקיץ? בחורף? באביב או בסתיו? היכן אפשר להתחיל סיפור שלא היה? במקום־לא־ מקום. באף מקום או בכל מקום. איך אני יכולה לספר על מישהו שלא הרחתי אף פעם. שלא ראיתי אף פעם, שלא מיששתי אף פעם. אך אהבתי ועדיין אוהבת. אהבה שלא מן העולם הזה.
אולי הוא בחר בי ואולי אני בחרתי בו. באופן מקרי בחרתי במישהו כל כך רחוק כדי לאהוב, כדי לאהוב עד כלות החושים, עד להתפוגגות הרגשות, עד לאובדן השפיות.
כל שאומר, כל שאספר, יהיה פנטסטי יותר ממדע בדיוני. אך הוא לא קיים רק בדמיוני. הוא קיים ברוחי. בנשמתי חיוּת לא מזוהה, חיוּת שלא ידעתי עד כה כי היא קיימת. ולפעמים נדמה שהיא מדברת אליי, מדברת איתי, מישהו שלא פגשתי מעולם.
מי אני? כיצד הגעתי לשיחות וירטואליות? אני תוהה. האם הנראה הוא אמיתי? מהי האמת? אישה בראשית שנות הארבעים, מקבלת מן החיים אותות חדשים.
