סוד הסיפור המנצח

פתח דבר: 

״כוח הרצון חדר לשרירים״

 

תמונה ראשונה

אבי פסע על החול הזהוב בתנועת ריקוד גמלונית; רגלו האחת קצרה ודקה והשנייה ארוכה ורחבה. פסעתי לצדו, אוחזת בכף ידו הגדולה. חוף ימה של העיר נתניה מוקף בהרים גבוהים. ממעלה ההר נדמה כי הים שקט ורגוע, גלים קטנים כמהים אל החוף ומתנפצים טרם בואם. במורדות הים גובר רחש הגלים וקצפם של המתנפצים מלחך את המים התכולים, כמו מבקש להמשיך את מסעם בדרך אל החוף.

ישבנו זה מול זו בבית קפה הצופה אל הים. שולחן קטן הפריד בינינו, לוגמים בירה קרה וצוללים אל נבכי העבר. צלילי הגלים המתנפצים אל המזח מלווים את השיחה, משבצים לתוכה רסיסי זיכרונות ויוצרים סימפוניה המחברת בין העבר, ההווה והעתיד לבוא.

את רוב שנות ילדותי ביליתי בחוף הים. בכל שבת בבוקר היה אבי נושא על אופניו את שלושת ילדיו; אחי הבכור ישב מאחור, אחי הצעיר מלפנים ואני נישאתי על כתפיו הרחבות, צופה בעולם מעל כתפי ענקים. כך, על זוג אופניים קטנים וזוג כתפיים רחבות, התגלגלנו ארבעתנו במורד ההר אל החוף. בשפת הים המתינה זה מכבר חבורת מתעמלי הקרקע: כדורי הנמוך, יוסף התוניסאי ושאר גברים שזופים עבי שרירים, שהתקבצו למופע אקרובטיקה. שברי זיכרונות מהעבר הרחוק מחלחלים עתה אל השיחה ומרחיבים אותה.

גם לסיפור נושן יש רגע של הולדת... את סיפור חייו של אבי ינקתי משחר ילדותי. הוא ליווה אותי בכל שעל וסלל לי את דרכי. אולם עתה, לובש הסיפור כסות חדשה. המוכר מתגלה כזר. שנים רבות חסיתי בצלו, ליקטתי מצליליו, אולם מעולם לא הטיתי אוזן למלודיה המלווה את מכלול סיפור חייו; לשלם שהוא יותר מסכום חלקיו.

- ״אבא, ספר לי את סיפורך,״ אני שומעת את קולי נחלש נוכח החשש פן המוכר ייהפך עתה לזר, לבל הסיפורים שעליהם גדלתי בילדותי יתמוססו עתה ואת מקומם יתפסו סיפורים אחרים המתהווים מנקודת המבט הנוכחית של אבי על סיפור חייו. שתיקה, תמונות מן העבר צפות ועולות אל השיחה ואבי מתחיל את הסיפור מהתחלה:

נולדתי בטורקיה בעיר איזמיר. בגיל שנה חליתי במחלת פוליו קשה ורגלי השמאלית שותקה. הרופאים לא נתנו לי תקווה. הם אמרו שלנצח אשאר כך. בילדותי, כלל לא יכולתי ללכת, לא הייתה לנו מכונית או מרכבה ואימי סחבה אותי על גבה לכל מקום. ריחמתי עליה, על הסבל שגרמתי לה בעל כורחי. כשבגרתי, הקיפו הרופאים את רגלי הקטנה בנעל ברזל כבדה בניסיון לייצבה. הברזלים הגיעו עד לירך ובצדם היה קפיץ קטן שנפתח ונסגר. כך צעדתי בכבדות לבית הספר, מותח את הקפיץ - הרגל מתיישרת, משחרר - היא נוחתת על הרצפה. הילדים הטורקים היו לועגים לי, זורקים עליי אבנים ובורחים. לרדוף אחריהם לא יכולתי. לא היו לי חברים, אף אחד לא רצה לשחק איתי.

 

קולו העבה של אבי נעלם בתוך הבדידות שעטפה אותו באותה תקופה ונשמע לפתע כקולו של בני הצעיר. אולם כדרכו, אבי אינו משתהה ברגע כואב והוא ממשיך ומספר:

כשהייתי בן תשע, החליטו הוריי לעלות לארץ ישראל. בטורקיה הבטיחו לנו סוכני העלייה בתים משותפים. הגענו ארצה וגרנו באוהלים. שתי משפחות באוהל, בלי חשמל, ללא רצפה. בימי החורף הגשומים האוהל הוצף במים ובקיץ בערה בו החמה והוא התמלא בפשפשים. תנאי המעברה היו קשים לי במיוחד ואימי לא יכלה לראות אותי בסבלי. היא נלחמה כלביאה להוציא אותי מהמעברה ולשלב אותי כילד חוץ בקיבוץ. אימי ניצחה במאבקה ובגיל 12 עברתי לקיבוץ כפר הנשיא.

באותן שנים גם בקיבוצים לא היו כבישים או מדרכות ובחורף כשירד גשם, התמלאה האדמה בבוץ סמיך ורגל הברזל שלי הייתה טובעת בתוכה. הייתי שוקע בבוץ ולא היה מי שיחלצני. חייתי לבדי. יום יום אחרי הלימודים הייתי מסתגר בחדרי. פחדתי להיקלע לקטטות הנערים.

בגרתי ואיתי גדלה גם כף רגלי הקטנה. בוקר אחד נעל הברזל מיאנה להיסגר סביב ירכי. פניתי למזכיר הקיבוץ והוא הפנה אותי לאורתופד בחיפה, כדי שיבנה לי נעל חדשה. הגעתי אליו באוטובוסים וישבתי מולו. חלוק לבן מכסה חולצה לבנה מכופתרת ועניבה אדומה מבצבצת מתוכה, עיניו כחולות, פניו חרושות קמטים. הוא הביט בי ובנעל הכבדה שעטפה את רגלי ושאל: ״תגיד, לא קשה לך ללכת כך?״

״קשה, קשה נורא, בעיקר בחורף, בבוץ, בגשמים, אבל אין מה לעשות, אלה החיים,״ אמרתי תוך מילוט אנחה כבדה.

הרופא הביט בעיניי, התכופף לעברי ואמר בקול נחוש והחלטי:

״יש מה לעשות ילד. אני הייתי באושוויץ ושם על בשרי למדתי שעלינו לשאוף תמיד להרים את עצמנו למעלה ולהתנגד לכוחות שמנסים להוריד אותנו מטה, זה סוד הקיום שלנו, ילד.

יש לי פתרון עבורך. במקום נעל ברזל אכין לך רצועת עור דקה, תכרוך אותה סביב נעל רגילה ותרים את רגלך בעזרת ידך, כשתרצה להורידה תתנגד עם הרגל בכיוון הרצפה. זכור: להרים למעלה ולהתנגד לקרקע, להרים ולהתנגד לקרקע. מהיום, במשך שעה ביום, תתאמן בעזרת הרצועה. מרץ, מרץ, מרץ, להתאמן ולא לחדול, לא לוותר לעצמך, להזרים את דמך. תזכור, זה מה שאנו צריכים לעשות בחיים - להרים את עצמנו למעלה ולהתנגד לכוחות שמנסים להוריד אותנו למטה.״

טון דיבורו הנחרץ, המשפטים שאמר והרצועה הדקה שנתן לי, שינו את חיי. התאמנתי יום יום, שעות על גבי שעות בעזרת הרצועה הדקה ואכן הרגל התחזקה והתחזקה. התחלתי ללכת במהירות גבוהה פי שתיים, והרגל הפכה לקלה. הרגשתי שקיבלתי אותה במתנה. מקץ שנה, זרקתי את הרצועה והתחלתי ללכת על הרגל, כשאני גורר אותה על הרצפה. זה היה הישג גדול בשבילי.

יום אחד קראתי בעיתון על מכון כושר שנפתח בתל־אביב. לא היה לי כסף להירשם למכון, שכן את כל מה שהרווחתי במחנה העבודה בקיבוץ שלחתי להוריי. החלטתי לעבוד בערבים בסלילת כבישים. עבדתי מספר חודשים, חסכתי אגורה לאגורה ויום אחד נסעתי לתל־אביב לבד. הגעתי למכון 'שמשון׳, הסברתי למאמן את מצבי והוא הסכים לקבל אותי והחל לאמן אותי. התאמנתי במשך חודש שלם, לא היה לי כסף לשלם לחודש נוסף אז פרשתי והחלטתי להמשיך ולהתאמן לבד.

חזרתי לקיבוץ והתאמנתי באינטנסיביות רבה. בתום יום עבודה מפרך, הייתי נכנס לחדרי, שם תקליט ובמשך שעה שלמה קופץ בחבל על הרגל המשותקת. ילדי הקיבוץ היו מביטים בי מהחלון, בעודי נוטף זיעה, וצוחקים. התעלמתי מהם והמשכתי באימונים. האימון נתן לי כוח, גרם לי להאמין בעצמי. המשכתי להשתלם וללמוד לבד; קניתי חוברות אימונים באנגלית ופניתי לדויד, חבר קיבוץ שידע היטב אנגלית, בבקשה שיתרגם לי אותן, והוא עשה זאת בשמחה. בשלב הזה כבר בני המשק חלקו לי כבוד וחלקם אף היו חברים שלי. את התרגילים שלמדתי כתבתי על גבי בריסטולים גדולים, תליתי אותם בחדר והתאמנתי מדי יום ביומו במשך כארבע שעות רצופות. יום אחד ניגש אליי מזכיר המשק ואמר: ״למה שלא תפתח לנו חדר כושר כאן בקיבוץ ותאמן בו את בני המשק? זו תהיה עבודתך.״ כמובן שהסכמתי מיד. קיבלתי חדר, שיפצתי אותו, הכנסתי מכשירים, תליתי תכניות אימונים על הקירות, חיברתי רמקולים, התקנתי מוסיקה טובה ו... זו הייתה תקופה נפלאה, הרגשתי כמו כוכב זורח...

ואז, כשהכול היה טוב כל כך, כשהנכות כבר לא היוותה מכשול בחיי, אימי נדרסה בתאונת דרכים קשה והפכה לנכה. רכב פגע בה והותיר אותה זרוקה על המדרכה. אבי נפטר חמש שנים קודם לכן, כשהייתי בן 13, והיא נותרה לבדה. נאלצתי לעזוב את הקיבוץ, לחזור להתגורר לצדה כדי לסעוד אותה.

בבית שבו גרה אימי היו שלושה חדרים: חדר שינה, סלון וחדר קטן. חזרתי העירה, רכשתי משקולות וספסל אימונים ובחדר הקטן פתחתי מכון כושר. קראתי לו 'מכון סנטו׳, על שמי. אספתי סביבי קומץ חניכים והתחלתי לאמנם. המכון היה למקור פרנסתי. בשלב מסוים, כשראיתי שהחניכים מתמידים באימונים, החלטתי לאמנם בצורה יסודית לקראת התחרות הארצית בהרמת משקולות. התאמנו יחד שעות על גבי שעות ואז ועדת בעלי המכונים קיבלה החלטה, שגם מאמנים רשאים להשתתף בתחרות. החלטתי לנסות את מזלי. שנה שלמה התאמנתי באינטנסיביות רבה והקפדתי על תזונה נכונה ועל אורח חיים בריא: לפני אימון קשה - עשר שעות שינה, אכילת חלבונים וארבע שעות אימונים בכל יום, כך במשך שנה שלמה.

הגיע יום התחרות הארצית. בבוקר של אותו יום שתיתי רק מיץ ענבים. היו בי ספקות ופרפורים. המרחק מילד בודד ונכה ל׳אלוף ישראל׳ היה בדמיוני גדול מדי, בלתי ניתן לגישור.

בשעות אחר הצהרים התמלא האולם מפה לפה. טלוויזיה לא הייתה באותה תקופה ואנשים יצאו לבלות, חיפשו מפלט מטרדות החיים בסרטים ובמופעים. התחרות חולקה לשלושה שלבים; לכל מתחרה היו שלוש כניסות אל האולם, שלושה ניסיונות של לחיצה בשכיבה; בכניסה הראשונה לחצתי 160 ק״ג והיריב הצמוד אליי לחץ 162; בכניסה השנייה לחצתי 175 ק״ג ויריבי לחץ 180; בכניסה השלישית לחצתי 200 ק״ג. לא האמנתי. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה בחיי שעשיתי זאת. עד היום לא שברו בישראל את השיא שלי. הקהל עמד על רגליו והריע לי. זכיתי ללא עוררין בתואר 'מר ישראל׳ בהרמת משקולות בקרב הבריאים.

למחרת בבוקר התפרסמו כתבות בכל העיתונים. אהבתי במיוחד את הכותרת של 'ידיעות־אחרונות׳: ״כוח הרצון חדר לשרירים.״ הכתב הזה קלע למטרה. הכתבת של עיתון 'לאישה׳ קצת פספסה: ״המשותק שלא שתק,״ היא כתבה. היא הציגה אותי דרך הדבר שממנו רציתי לברוח כל חיי. כך או כך, הזכייה הפכה אותי לגיבור מקומי בעיר נתניה. הייתי מסתובב ברחוב ואנשים היו מבקשים את חתימתי. נכים הגיעו אליי מירושלים, תל־אביב, ביקשו שאאמן אותם. זכור לי במיוחד יעקב, נכה צה״ל שהגיע אליי מצפת, כדי שאאמן אותו. דרך האימון פיתחתי בקרב הנכים את האמונה שבכוח הרצון ניתן להיחלץ מכל מצוקה. זהו, זה סיפור חיי. שמעתי פעם משפט שאומר, שאדם מספר את סיפוריו כל כך הרבה פעמים עד שהוא והסיפורים הופכים להיות אותו דבר עצמו...

 

כאן חתם אבי את סיפור חייו. ברגע השיא, שממנו הייתה אחר כך רק ירידה תלולה. במהלך חייו הבוגרים המשיך אבי לסבול מנכותו. הנכות הפרידה אותו מהזכות לעבודה קבועה והוא נדד מעבודה לעבודה. אולם גם ברגעים של חוסר ביטחון כלכלי הדהד סיפור הגבורה מבין קירות הבית ועטף אותנו בהילה של כוח ותעוזה. גביע הניצחון והמדליות שניצבו על המזנון, תמונות התחרות שקישטו את הקירות, אלו הגנו עלינו מפני הסיפור של העוני, שנחבא אל הכלים בארונות הבגדים, במקרר הריק ובסביבת המגורים.

לא בכדי חתם אבי את סיפור חייו ברגע הזה, שהיה ואיננו והנושא בתוכו את תמצית המשמעות בחייו. בזה כוחו של הסיפור. הוא מאפשר לנו ליטול את מכלול האירועים בחיים וליצור מתוכם צורה המשקפת את המשמעות שאנו מבקשים להעניק להם כעת חיה. השחזור מחדש של החוויה שנשתכחה תחת מערומי הפרנסה עורר התרגשות רבה. כשסיפר לי אבי את סיפור חייו אורו עיניו, כשהגשתי לו אותו כרוך ומודפס הבחנתי בדמעות קלות שזלגו מעיניו. הוא הראה אותו לבני הבית ולאחותו ושב - ולו לרגע קט - אל אותה תקופה מופלאה. זה כוחה של המילה הכתובה, המסוגלת לאחוז מציאות מופשטת בעטיפה קוהרנטית וברורה, להפיח חיים ברגעי העוצמה, להשיבם על כנם ולהפיח בתוכם נשמה חדשה. סיפור המעשה שהיה השיב את אבי אל המקום של משמעות קיומו.

הסיפור על כוח הרצון שחדר לשרירים הוא זה שגידל אותי מינקותי ועד הלום; הוא שליווה אותי במחוזות ילדותי, העצים את כוחי ברגעי חולשה ונטע בי כוח ותקווה. נולדתי אל עולם מסופר, שבו אבי היה דמות ההזדהות והחיקוי. משחר ילדותי הוא נטע בי את האמונה שבכוח הרצון אפלס את דרכי בעולם. המנטרה שהתנגנה בביתי הייתה - שרצון והתמדה הם המפתחות להצלחה או בשפתו ההיתולית של אבי שחזר ואמר: ״עם קצת רצון וקצת יכולת, יכול פיל להתחתן עם תרנגולת.״ ובמקום שבו נגמרו המילים ניצבה דמותו ההרואית של אבי, שגילמה בהווייתה את צדקת הטענה.

כל אדם נושא בזיכרונו דמויות חיקוי שהשפיעו ומשפיעות עליו בעיצוב התנהגותו, אופיו, תפיסת עולמו וכו׳. כך ניתן למצוא במוחו של כל אדם את דמויותיהם של אבא, אימא, אחים ומכרים. אלה מהווים חלק ממארג הדמויות הרבות שאותן אנו מחקים באופן לא מודע. מרגע לידתנו, אנו עסוקים בחיקוי של התנהגויות ותכונות אופי, מחשבות ושפות של האנשים הסובבים אותנו. עם השנים אנו מדחיקים את מקורם של דברים רבים שרכשנו כתוצאה מתהליכי חיקוי ומנכסים אותם לעצמנו, כאילו אנו אלה שפיתחנו אותם בעצמנו.

זהותנו נרקמת גם תוך כדי תהליכי הזדהות עם סיפורו של האחר. הסיפור של האחר מאפשר לנו, מרגע שמצאנו בו דבר, להתחיל לעבד אותו בתוכנו. אוכלוסיות ממעמד סוציו־אקונומי נמוך ניכרות בכך, שיש להן שיג ושיח בעיקר עם אנשים אשר דומים להם במעמדם ובמצבם הכלכלי. בסביבתם הקרובה הם מתוודעים לטווח מצומצם מאוד של חלופות להתפתחות מקצועית עתידית. הם חסרים אנשים שיהוו עבורם מודלים אלטרנטיביים להזדהות ולחיקוי. בהיעדר דמויות חיקוי והזדהות חסר להם הכוח, שבאמצעותו הם יוכלו לרקום לעצמם חלום ולסלול את דרכם להיחלצות ממצוקתם הכלכלית ולמימוש הפוטנציאל הטמון בהם. סיפורי הצלחה, המופיעים חדשות לפרקים בתקשורת האלקטרונית ובעיתונים, מציגים את גיבוריהם באור נוצץ ומרוחק. באור הרואי זה קשה לאותן אוכלוסיות לרקום יחסים של הזדהות וקרבה בינן לבין אותן דמויות. לאדם השוקע כל כולו במצוקה קשה להזדהות עם גיבור המוצג רק דרך זרקור ההצלחה.

בספר זה נתחקה אחר שלל סיפורים של גברים ונשים שהתמודדו עם מצוקות קשות בחייהם, חילצו עצמם מתוכן, הגיעו לעמדות מפתח בחברה וחווים כיום תחושות של אושר ומימוש עצמי. סיפור חייהם מובא כיחידה שלמה, החל משלבי הסבל, העוני והמצוקה ועד להיחלצות מתוכה. דרך המסע בעקבות סיפורי ההצלחה נתחקה הן אחר האנטומיה המעשית של היחלצות ממצבי משבר ומצוקה ומעבר להצלחה והן אחר הסיפור שמספרים לעצמם אותם אנשים ושהובילם, במידה רבה, להצלחתם.

הספר מושתת על הפילוסופיה הנרטיבית, שחדרה בשני העשורים האחרונים למדעי החברה ורכשה בהדרגה מקום של כבוד בתחומי התיאוריה, המחקר והטיפול בתהליך המכונה: ״המהפכה הנרטיבית.״ בעבר, ההתבוננות בבני אדם התמקדה בביוגרפיה שלהם, קרי: מינם, מוצאם, עיסוקיהם, הישגיהם והאירועים המרכזיים בחייהם. המהפכה הנרטיבית האירה דרך חדשה להתבוננות בבני אדם ולהנעתם דרך הסיפור שהם מספרים על חייהם.

הנחת היסוד בחשיבה הנרטיבית היא, שלכל אדם יש סיפור חיים. כל בני האדם מארגנים את מכלול האירועים בחייהם ויוצרים מתוכם סיפור. יש מי שעושה זאת במודע ויש מי שבהיסח הדעת, אך אין בנמצא אדם החי את חייו ללא סיפור המלווה אותם. הסיפור הוא סוג החשיבה הנפוץ ביותר, שבאמצעותו אנו מארגנים את חיינו. משחר ילדותנו אנו חושבים, מדמיינים ומכריעים הכרעות מוסריות בהתאם למבנים סיפוריים (Bruner, 1987; 1991). הסיפורים הם הכלים המרכזיים שבאמצעותם אנו מעניקים משמעות לחיינו (White & Epston, 1990). בני אדם אינם מקבלים את אירועי החיים באופן פסיבי, אלא מנחילים באופן אקטיבי משמעות לחוויות חייהם; קווי המתאר של סיפור החיים הם שמתווים את משמעות החיים.

הסיפור שאדם מספר על חייו משפיע במידה רבה על האופן שבו הוא חי אותם: הסיפור אינו רק ראי של המציאות, אלא הוא גם מעצב ויוצר אותה. הסיפורים שאנו מספרים על עצמנו והסיפורים שאחרים מספרים עלינו יוצרים את מציאות קיומנו ומעצבים אותה. המילה והתודעה יוצרות מציאות והאמונה של אדם בעצמו היא המפתח להצלחתו. המהפכה הנרטיבית מניחה, שהאדם יכול לחולל שינוי משמעותי בחייו כמכלול או בתחומים מסוימים בתוכם, באמצעות יצירת שינוי באופן שבו הוא בונה את סיפור חייו.

״לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים,״ אמר קהלת. בת שש לכיתה א׳, בן 13 למצוות, בת 17 לרישיון נהיגה ובן 18 לצבא. יום הולדתי ה־17 קרב ובא ואיתו התשוקה לקבלת אות ההצטרפות לבורגנות. בכיתה התרוצצה שמועה על שמואל, המורה לנהיגה המופלא, שמקץ 22 שיעורים שולח את תלמידיו אל הטסט וכמעט כולם עוברים כבר בטסט הראשון. המילה כמעט נאמרה בלאט. ואני, נערה בת 17, מלאת כיסופים ומצוידת במזומנים, שכן בכל אותן שנים עבדתי בערבים כמלצרית וחסכתי פרוטה לפרוטה לרישיון ולהשכלה גבוהה, יצאתי למבצע. חלפו שלושים שיעורים ואת הטסט הס מלהזכיר. בשיעור החמישים, לאחר בקשות חוזרות ונשנות, נאות המורה לבקשתי ושלח אותי אל לוע הבוחן. כחמש דקות לאחר ההתנעה הגיעה הבלימה הראשונה, לא הבטתי לצדדים בפנייה לשמאל ולא שמתי לבי למשאית הדוהרת לקראתי. בטסט השני התעלמתי מתמרור 'עצור׳ שניצב מימיני. עת ללמוד ועת לחדול מללמוד. סיימתי את בחינות הבגרות והתגייסתי לצבא. בסופי שבוע יצאתי הישר אל המושב הקדמי ברכבו של שמואל המורה. מקץ חצי שנה ניגשתי לטסט השלישי ושוב נכשלתי. החיים זורמים. השתחררתי מהצבא, פשטתי מדים ונרשמתי ללימודים גבוהים בירושלים. ביני לבין עצמי אני מתלבטת היכן להשקיע את משכורתי הצבאית האחרונה - בשכר לימוד או בשיעורי נהיגה. שבוע לפני תחילת הלימודים ניגשתי לטסט הרביעי ו... יצאתי להפוגה קלה. עת לאהוב, עת לשחוק, עת לחבוק, עת ללדת. חלפו שש שנים, סיימתי תואר ראשון, סיימתי תואר שני, ילדתי את בני בכורי וגמלה בלבי החלטה לשוב לשיעורי נהיגה. אני לומדת מאה שיעורים והמורה ממאן לשלוח אותי לטסט:

- ״את עדיין רחוקה מלהיות מוכנה, אין לך שום סיכוי לעבור את המבחן.״

- ״אם לא תשלח אותי למבחן, אני עוזבת.״

- ״טוב בסדר, אשלח אותך רק בגלל עקשנותך, אבל תזכרי מה שאמרתי, אין לך הרבה סיכויים להצליח.״

הפסיקה החדה מהדהדת בתוכי ואינה מרפה. עם ברכת דרך כזו להצלחה, אכן סיכויי קלושים. לצידה מנקרת הכמיהה להנהיג את חיי במו ידיי. לנוע באופן חופשי במרחב הפיזי. גמלה בלבי החלטה לא מודעת לברוא סיפור אחר, שיאפשר לי ליצור מציאות חדשה. כוחי במילים, בשירה, בחריזה. וביום שלפני המבחן, כשגוברים פרפורי הבטן המבשרים על הכישלון הקרב ובא, אני יושבת וכותבת לי חמשיר ילדותי:

אני אצליח יהיה לי רישיון

אני אצליח אהיה מקום ראשון

אביט אל הצדדים

אשים לב לתמרורים.

 

אני מלחינה מנגינה ושרה את השיר. על משכבי בלילה, כשמתגנבת לאיטה חרדה, אני מתעוררת ושרה. הבוקר עלה, אני מתעוררת ומזמרת. אלעד, בני הקטן, מצטרף אל הפזמון. אני לובשת חליפה מחויטת, עוטה ארשת רצינית על פניי, ויוצאת לדרך. הבוחן נכנס לרכבי ויושב לצדי. אני מתניעה, מביטה לצדדים, שמה לב לתמרורים ובתוך תוכי בטוחה שהשיר הזה יובילני להצלחה. מקץ 15 דקות של נהיגה רצופה, נטולות בלימות פתאומיות, אני יורדת מהרכב. הבוחן פוגש במורה שלי, קטן האמונה, ומודיע לו שעברתי את הטסט.

זהו סיפור קטן מהחיים המאיר את כוחם של סיפורים לחולל שינוי בחיים. אולם לא רק סיפורים חיוביים מטמיעים בנו את הרצון לחולל שינוי בחיינו. לא אחת קורה, שדווקא אמרה קשה מטלטלת אותנו בסערה ודוחפת אותנו לחולל מהפך.

 

 

תמונה שנייה

״חבל על האוכל״: על אמת ובדיה בסיפורי חיים

פרדס ירוק טבול בחרציות, מוקף עצי תפוזים ואשכוליות ובלבו שכונה קטנה. קולות הברבורים, התרנגולים והחמורים המטיילים בשדה חודרים מבעד לחלונות אל הבתים הקטנים ומשווים ליושביהם אווירה כפרית. הבתים נמוכי קומה ומתלכדים זה לזה למעגל שלם ועגול. במרכז השכונה רחבת משחקים: ארגז חול, מגלשה ונדנדה, אליה מתקבצים כל ילדי השכונה. זה היה ביתי. ילדה פרועה ושובבה הייתי בילדותי. פניי עטו נמשים, שערי האדמוני התפזר לכל עבר, סרב להיקלע בתוך צמות סדורות. את רוב ימי ילדותי ביליתי בפרדס, משוטטת בין עצי התפוז לקלמנטינה, קוטפת פרות, קולעת זרי חרציות ומסתודדת עם חברותיי בין פסי הרכבת המקיפים את השכונה. רק לעת ערב, כשירדה העלטה, שבתי אל ביתי. כששב אבי הביתה מעבודתו, כסבל במשמרת ראשונה וכמאמן במכון כושר במשמרת שנייה, היה יושב לצידי בעודו מיוזע ומנסה ללמדני לקרוא ולכתוב, אך לשווא. האותיות פרצו מבין השורות והדמיון הפרוע מיאן להתמסר אל המילים הכתובות. נפשי יצאה אל השדות. סבלנותו ונחישותו של אבי ללמדני לא הועילה. התעודות העידו על חוסר התקדמות בלימודים והמורים טענו שאני חסרת תקנה. כך היה בכיתות א׳ ו־ב׳.

בת שמונה הייתי כשעליתי לכיתה ג׳ ובאותה שנה חל בי מהפך מדהים בלימודים, שאיש לא יכול היה להסבירו. בסוף השליש הראשון של השנה עמדה המורה מול הכיתה כולה והקריאה בהשתאות ובפליאה לילדי הכיתה תעודה משעממת של תלמידה מצטיינת: א׳ א׳ א׳ לאורכה ולרוחבה. המורים, ההורים והחברים לא ידעו להצביע על הגורם למפנה שחל בי.

24 שנים אחר כך, בעודי מצויה בעיצומה של עבודת הדוקטורט על עולמם של היוצאים לשאלה, חלמתי חלום שבו נגעתי בקצה קרחון של הסבר למהפך שחל בחיי.

באותם לילות הדרתי שינה מעיניי, מסרבת להיפרד מהכתיבה וקוצבת בקפידה שעות ספורות לנמנומים ולמגע עם מעגל החיים. מקץ מספר לילות עם אור בחלונות, אפסו כוחותיי ותרדמה עמוקה נפלה עליי. בחלומי אני שבה אל מחוזות ילדותי וחוזה במחזה הבא:

חג השבועות. אל ביתי הקטן מגיעים אורחים מכובדים - הדודים הרחוקים מירושלים. הם יושבים בסלון, לוגמים משקה קל, אוכלים דברי מתיקה ומספרים בגאווה איש איש על ילדיו. אני ילדה כבת שמונה, המצויה על הגבול שבין כיתה ב׳ ל־ג׳, משחקת בחדר השינה של הוריי ומטה אוזן לשיחה. כשהגיע תורו של אבי הוא פתח ואמר: ״אבי, הבן הגדול שלי, הוא תלמיד מצוין, אבל שריתי - 'חבל על האוכל׳. תנו לה רק לשחק כל היום, לטייל בשדות, לשוטט ברחובות, זה מה שהיא רוצה.״ אני זוכרת את השתנות פני הילדה בחלום. תחילה נעלבות, אחר כך כועסות ובסוף נחושות ומלאות תעוזה להוכיח כמה אוכל היא שווה.

אני מתעוררת מהחלום בתחושה שלא הייתה זו בדיה, כי אם חזיון של העבר. החלום מעורר בי בו־זמנית תחושות של כעס והודיה. מחד, אני תוהה שמא הצורך לרצות את אבי גרם לי להתרחקות מהרצון הפנימי שלי, מהכמיהה אל החופש והשדות. מאידך, כיצד היו נראים חיי ללא הכתיבה, ללא הלמידה? עם בוא השחר אני תוהה האם ייתכן כי היה זה משפט אחד ויחידי שגרם למהפך כה גדול בחיי? ואולי זה רק חלום, מעשה בדיוני שסיפרתי לעצמי בניסיון להסביר את התפנית שאירעה בחיי? הן עד היום לא מצאתי הסבר לשינוי שחל בי והנה עתה מבצבץ מזיכרוני או שמא מדמיוני הסיפור הנוכחי ומאפשר לי להסבירו, ליצור קשר סיבתי בין שתי תקופות מנוגדות בחיי.

היה או לא היה? מה משמעות הידיעה המוחלטת בסיפורי חיים, האם היא אפשרית? האם היא משמעותית?

התפיסה הסיפורית, שעליה מתבסס ספר זה, נכנסה לתחום המחקר והפסיכותרפיה כמשקל שכנגד לאמונה שמדע האדם כמוהו כמדעי הטבע, עוסק באובייקטיבי ובעובדתי, בדברים כשהם לעצמם (עומר ואלון, 1997). אל מול מושג 'האמת האובייקטיבית׳ חותרת הגישה הנרטיבית להבנת החוויה הסובייקטיבית של האדם והסיפור שאנשים מבנים על חייהם. בהתבוננותי בסיפור חיי ובסיפורי החיים של גיבורי הספר, מעניינת אותי פחות השאלה - האם המציאות המתוארת בסיפור אכן התקיימה. מה שמעניין אותי יותר היא החוויה הסובייקטיבית של הגיבורים, האופן שבו הם מתארים ובונים את סיפור חייהם, עולם המשמעות שלהם ותודעתם המשתקפים בסיפור שהם מספרים על חייהם.

השאלה - האם הסיפור על ״ילדה שחבל על האוכל״, שהופיע בחלומי, אכן קרה, פחות רלוונטית בתפיסה הסיפורית ואף אינה צריכה להיפתר. כולנו בונים לעצמנו מדי יום ביומו את סיפור חיינו. בסיפור אנו מחברים בין אירועים שונים בקשרים סיבתיים ובונים בתוך כך את משמעות קיומנו בעולם. הסיפור הוא האמצעי שבעזרתו אנו בונים את זהותנו. הסיפור משתנה עם השנים, בכל תקופה בחיים העבר והעתיד שלנו מצטיירים בעינינו באור אחר ובהתאם לכך גם משתנה והולכת התפיסה שלנו את עצמנו (Bruner, 1987; Sarbin, 1986; White & Epston, 1990). העצמי הוא סיפור המסופר לסיפור. עם זאת, הסיפורים אינם תעתועי דמיון גרידא, כי אם האמצעי שבו אנו יוצרים סדר ויציבות בתוך התוהו ובוהו שבתוכו אנו חיים. הסיפורים אינם הכלים שבאמצעותם אנו מתארים מציאות בעלת סדר מטבעה, כי אם עצם הכלים שבאמצעותם אנו מסדרים את המציאות.

סיפור חיינו משתנה בהתאם לזמן ולמרחב שבו הוא מסופר; הזיכרונות נשלפים בהתאם להלך הנפש שבהווה ועל פיו הם מתפרשים. בכל תקופה ובכל הקשר חברתי אנו מעלים זיכרונות אחרים על אודות ילדותנו ולפיכך לעולם לא נוכל להגיע מתוך היזכרות לעדות אובייקטיבית על הדברים כפי שהיו בזמנם. זיכרונות הילדות שלנו אינם דמות דיוקנו של העולם, כפי שנחרט בנפשנו בילדותנו, כי אם דמות דיוקנו של עולם הילדות, כפי שאנו מדמים אותו בעיני המבוגר שבנו.

שאלת האמת מול בדיה מתחדדת בספר זה לאור העובדה, שהספר מתעד ביוגרפיות של אנשים מפורסמים, המופיעים בו גלויי שמות ופנים. עובדה זו מגרה את סקרנותו של הקורא המבקש לקלף את הסיפור ולחשוף את גרעין האמת, את העובדות 'האובייקטיביות׳ הנקיות מהעטיפה הסיפורית, שהעניקו להן האדם המספר את סיפור חייו והמחבר שכתב על אודותיו. הקורא מבקש לקחת מהסיפור את מוסר ההשכל; לפעמים הוא מבקש רק את הסיפור שמאחורי הסיפור, שיגידו לו מה באמת קרה בחיים.

המלצתי אליכם היא, אפוא, לבחון ספר זה במרחב אחר; לא בשטח שבין הכתוב לבין המספר או המחבר, אלא בשטח שבין הכתוב לבין עצמכם. חפשו בו את האמת ברוח דבריו של ניטשה אודותיה, שטען כי: ״אמת היא כל מה שמוסיף לכוח החיים שלי ומחזק את האדם היוצר שבי.״ הסיפורים המובאים בפניכם, של גברים ונשים, אשר גדלו בתנאים קשים, נחלצו ממצוקתם, הצליחו במגוון תחומים וכיום הם חווים אושר, סיפוק והגשמה, רוויים בחשיבה חיובית, באמונה, בתקווה. קחו מהסיפורים את מה שעשוי להגביר את כוח החיים שבכם.

 

 

תמונה שלישית

בחירת תסריט חיי: ניקיונות, סמים, אלוהים ולימודים

בת עשר הייתי כשעברנו מצפון נתניה לדרומה. אני שבה אל בית הוריי בדרום העיר נתניה. בניין גבוה, רב־קומות, מוקף גדר חלודה. ילדים אתיופים, רוסים ומזרחים משחקים יחפים בחדר המדרגות. קומץ נערים ונערות יושבים על הגדר, עיניהם בוהות בי בייאוש ובחוסר תקווה. אני חוצה את רחבת הכניסה, פוסעת בשביל המוקף בדשא יבש ומכוסה בקליפות גרעינים, נכנסת לחדר המדרגות וממתינה למעלית. רבקה, השכנה מהקומה הראשונה, יושבת במפתן דלת ביתה הפתוחה לרווחה. אני מחייכת לעברה ושואלת לשלומה.

- ״טוב, תודה,״ היא משיבה, במבטא מרוקאי חם. ״ואיך אצלך בירושלים דוקטור, מה את עושה?״

- ״לומדים, עובדים, מגדלים ילדים,״ אני משיבה בקצרה ונפרדת לשלום.

הבניין עוטף אותי בתחושות מנוגדות של חום, אהבה, כעס ואשמה. שייכת, לא שייכת, בורחת ואותם משאירה כאן. דלת ברזל כבדה נפתחת לעברי. אני נכנסת למעלית ולוחצת על הכפתור המוביל לקומה השלישית של בית הוריי. בניין בן שבע קומות וארבע דירות בכל קומה. מולנו מתגוררת משפחת סויסה. דלת ביתם פתוחה תמיד לרווחה, מוסיקה מזרחית מתנגנת מתוכו ובנות הבית עסוקות מבוקר עד ערב בניקיונו. בילדותי, כשיצאתי מדי בוקר בשבע ושלושים עם אחי ואחיותיי לבית הספר, היו השטיחים בביתם כבר מגולגלים, הכיסאות מורמים ודליי מים נשפכים לכל עבר. כך עובר לו יום ועוד יום מאז ועד היום, הבנות נישאות וממשיכות להתגורר בבית אמם, יולדות, מנקות, ממרקות, יולדות, מנקות, ממרקות וחוזר חלילה.

מימין לביתם התגוררה משפחת מרציאנו. לקראת סוף שנות השמונים, עם צמיחתה של ש״ס, התגלה להם אלוהים ובני הבית הצטרפו לתנועה להחזרת עטרה ליושנה. הילדים נשלחו למוסדות חרדיים של תנועת 'אל המעיין׳, שם זכו ליום לימודים ארוך ולארוחת צהרים חמה והוריהם עטו מלבושים שחורים מבית מדרשם של אחינו מליטא וחזרו אט אט בתשובה.

בקומה אחרת, התגוררה משפחת דדשבילי. הגברים במשפחה זו מיאנו לצעוד בפס הייצור השחור ובחרו ב׳חומר הלבן׳. בחצות הליל הם הסתודדו במורדות המדרגות ועם עלות השחר התגלו לילדי הבניין שברי בקבוקים, בדלי סיגריות, ריחות אפופי מסתורין ועשן שסיפר את סיפורו של ליל אמש...

בקומות אחרות התגוררו משפחות שנאבקו מדי יום ביומו את מלחמת ההישרדות וההשתלבות בחברה. את ילדיהן הם שלחו לבתי ספר מקצועיים, בעצתם של מורים ויועצים ששיבחו את ידיהם הטובות והבטיחו להורים שכך ילדיהם ירכשו מקצוע. והם אכן רכשו. במשך ארבע שנים תמימות הם למדו מכונאות, מסגרות, תפירה ונגרות וברבות השנים היו לחוטבי העצים ושואבי המים של החברה הישראלית. בין דיירי הבניין התקיימו יחסי שכנות קרובים במיוחד. חלק מדלתות הבתים היו פתוחות לרווחה לסירוגין, חושפות לעיני כל את המתחולל בתוכם פנימה. השכנים חלקו ביניהם מצרכי מזון חסרים ולעתים גם דברים אחרים. הסיפור הייחודי רק לנו החל להתגלגל בבוקר שבו נגמלה בטוני, השכנה, ההחלטה לחבוט את השטיחים מחלון ביתה. או אז, בעודה הולמת בשטיח בחוזקה, נדהמת מגרגרי האבק הרבים שהצטברו בו, הבחינה שהגרגרים צונחים הישר אל תוך רעמת תלתלים שחורים של גבר שקפץ אל תוך חלון ביתה של דוריס, השכנה מהקומה הראשונה. טוני הפילה את המחבט מידה ומיהרה להציל את שכנתה האהובה. היא ירדה במדרגות, פתחה את הדלת וראתה את רעמת התלתלים מונחת על השולחן בסלון. היא פסעה בשקט אל החדר הסמוך ושם גילתה את יוסי, בעלה, בתנוחה המוכרת רק לה עם דוריס השכנה. עוד באותו היום היא סילקה אותו מביתה והוא עבר להתגורר בביתה של דוריס, שנפרדה זה מכבר מבעלה. חודש אחרי, דפק על דלת ביתה של טוני אחיה ג׳קי מבאר־שבע. הוא ניכנס לדירתה עם חמשת בניו וסיפר לאחותו, כי עזב את ביתו לאחר שגילה כי אשתו בגדה בו עם לא אחר מאשר דני, אחיהם הצעיר. טוני, שחשה הזדהות ושותפות גורל עם אחיה, הזמינה אותו להתגורר בביתה עם חמשת בניו. מקץ כשנה גילה ג׳קי, כי בדירה מעליו מתגוררת אישה חטובה עם שיער בלונדיני, העונה לשם מירי. הוא לא זכר שראה את בעלה נכנס לדירה. לבו נקשר בלבה ועד מהרה, כאשר גילה שהיא התגרשה מבעלה, הם נישאו. עם השנים בגרו בניו של ג׳קי ונישאו לאחיותיה של חברתי הקרובה שהתגוררה בקומה השנייה. שני אחים נישאו לשתי אחיות. היחסים החמים בין דיירי הבניין נודעו בעיר כולה וכך הוא זכה בתואר המופלא: 'ספינת האהבה׳. ואכן הייתה הרבה קרבה ואהבה בין דיירי הבניין ואותה ניתן לראות בשתי דרכים שונות. סוציולוגים יודעים לספר, שזהו גורלם של רבים מבני המעמד הכלכלי הנמוך, המקיימים שיג ושיח בעיקר עם אנשים ממעמדם ובתוך כך מנציחים את מעגל המצוקה ומתקשים להיחלץ מתוכה. אני, שגדלתי לצדם, יודעת לספר מתוך החוויה גם על הכוח והעוצמה הטמונים בקהילת אנשים החווים שותפות גורל בספינה אחת ובקרבתם מעניקים זה לזו מכוחם. בצלילי המוסיקה הרועמים ובשמחת החיים שבקעה מבין הבתים ביטאו השכנים את התנגדותם לעדשות המצלמה המצמצמות את חייהם למונחים של עוני, דלות ומצוקה.

זהו פסיפס האחרות האולטימטיבית שניצבה מול פתח ביתי מדי יום ביומו. בכל בוקר היא האירה לי מחדש את התסריטים האפשריים של חיים ללא לימודים. בבית הוריי, נאסר עליי ועל אחי ואחיותיי ליטול חלק בעבודות הבית. במסירות חסרת גבולות, נטלה אימי על עצמה את כולן. היא עטפה אותנו בצמר גפן רך וניסתה בתוך כך לצמצמם את החיכוך שלנו עם הסביבה שבה גדלנו. במודע או שלא במודע, היא ניסתה לבדל אותנו משלל התסריטים שאפפו אותנו. בפעמים שבהם ניקיתי את הבית בהיעדרה היא כעסה: ״למה בזבזת זמן, תפסיקי להתעסק בשטויות, ממילא אני אחזור על הכלים ששטפת.״ כך זנחתי את הכביסות, הרצפה והכלים ושקדתי על הלימודים. ובמקום שאהיה אסירת תודה לאימי, שהשקיעה את כל מרצה רק בגידול ילדיה, שהסירה מעלינו את עול הבית ופינתה אותנו ללימודים ולהתפתחות אישית, ביני לבין עצמי, לאורך כל שנות בגרותי, ביקרתי אותה על האופן שבו היא בחרה לחיות את חייה, כחיים של נתינה טוטאלית לילדיה ואפס נתינה לעצמה. כך, כשם שאימי ניסתה לבדלני מסביבתי הקרובה, אני התבוננתי בה לאורך כל השנים מהצד, כמו מבקשת לערוך בדרך אחרת את סיפור חיי, להותיר בו מרחבים לאהבה עצמית, להגשמה עצמית, לעצמאות כלכלית ולהשפעה הפורצת את גבולות המרחב הפרטי והביתי ומחלחלת אל החברה בכללותה.

בת 14 הייתי כשיצאתי לראשונה לעבוד. תחילה כזבנית בחנות בגדים וכמלצרית בבית קפה ואחר כך גם כעורכת עיתון לצעירים. את הכסף שהרווחתי חסכתי ללימודים באוניברסיטה. הכמיהה לנוע קדימה הצטיירה במוחי בתנועה מרחבית של היחלצות פיזית מסביבת מגוריי ודבקות בהשכלה גבוהה.

הוריי נטעו בי את האמונה שהאדם חופשי לבחור ולעצב את חייו. השכם וערב שינן אבי את המנטרה שחיינו אינם מוכתבים על ידי גורל קבוע מראש. המתח שבין הגורל וחופש הבחירה הטריד את מנוחתי משחר ילדותי, במרחב שבין הבית לבין הסביבה.

הדת היהודית טוענת שיש לאדם בחירה, אך עם זאת כל מעשיו צפויים מראש, כמאמר התלמוד: ״הכול צפוי והרשות נתונה״. נשאלת השאלה, אם כל מעשינו צפויים מראש, איך ייתכן שנתונה לנו הרשות לבחור? הרב ברג, בפרשנותו לספר 'הזוהר׳, מצטט משל ובו הוא טוען כי על פי 'הזוהר׳ חיינו משולים לאדם העומד במרכזו של חלל ענק ועגול, שעל קירותיו דלתות רבות. כל דלת היא פתחו של אולם קולנוע אחד. בכל אולם קולנוע מוכן להקרנה סרט אחר. האדם ניצב במרכזו של האולם הגדול ומתלבט באיזה סרט לבחור. מרגע שבחר להיכנס לסרט מסוים הוא מזדהה עם הגיבור וחש שזה הוא. הסרט המוקרן באולם מייצר בו תחושת ריאליסטיות ממכרת, המשכיחה את הידיעה, שישנם אולמות קולנוע, שניתן לצפות בהם בסרטים אחרים. הנמשל - כל בחירה שאנו בוחרים בחיינו מכניסה אותנו למעשה ל׳אולם קולנוע׳ נסתר, שמתחיל להקרין 'סרט׳ שסופו אמנם לא ידוע לנו ברגע זה, אך כמו כל סרט אחר, מהלכו וסופו ידועים מראש למי שיצר אותו. הבחירה שיש לאדם היא, האם להישאר ולצפות בסרט מסוים זה או לקום, לעשות מעשה, לבצע שינוי כלשהו ולעבור לסרט אחר. בחירה זו אינה מובנת מאליה. ישנם סרטים מענגים, מלטפים, מרדימים ובעיקר נוחים, וההחלטה לקום ולעזוב לסרט אחר נתפסת בדרך כלל כבעלת סיכון. כדי לעבור לסרט אחר צריך להאמין, או להיות מודע, שיש אלטרנטיבה, שיש סרטים אחרים, לקבל החלטה שהסרט המוקרן לא טוב עבורנו, לעשות מעשה כלשהו, שיוציא אותנו מ׳הסרט׳ הנוכחי אל עבר 'החלל הגדול׳ שרק בו נמצאת הבחירה החופשית.

בבית הספר שבו למדתי התקיימה אינטגרציה ושם יצאתי אל החלל האחר ונפגשתי עם תסריט אחר של החיים. יוכי ברנדס מתארת בספרה גרעינים לבנים את חוויותיה של ילדה החיה בין העולמות:

״תמיד קנאתי בילדים האחרים שגרו מעבר לכביש, בחלק הנכון של העיר. בדרך חזרה מבית הספר הייתי חוצה את הכביש בדרכי אל העץ ורואה אותם מתהלכים בחופשיות נינוחה, לבושים מכנסיים קצרים וסנדלים, קונים ממתקים ומלקקים ארטיקים. כמה התביישתי לעבור לצידם בבגדיי הדהויים, בחצאית ארוכה וחולצה ישנה שחשפו ללא רחם את היותי משם, מן העבר ההוא של הכביש, משכונת אולגה. בכל יום ויום, בסיור הקבוע אל העץ שכפיתי על עצמי, הכריזו התלבושות בקול גדול את גזירת ההבדלה: הם שם ואת פה״ (ברנדס, 2003).

תסריט החיים הדמיוני של הילדים האחרים שרקמתי במוחי חלחל לתוכי ובילדותי התמקמו בתודעתי שלל סרטים: ניקיון בתים, אלוהים, סמים או לימודים. לימים בחרתי בתסריט האחרון ושבוע לאחר השחרור מהשירות הצבאי מצאתי את עצמי במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים.

 

 

תמונה רביעית

האישי הוא פוליטי

אל תוך מזוודה כחולה אני זורקת בגדים, מזכרות, תמונות, מצעים, כריות ומטעמים הנושאים בתוכם את ריחות הבית. נפרדת, מתרחקת, עולה על האוטובוס לירושלים. להוטה לקראת המעבר אני רואה, בעת ההיא, בעיקר את הסיכוי לצמיחה. הסיכון והכאב הכרוכים בפרידה נעלמים מעיניי לעת עתה. תחנה ראשונה: מעונות הסטודנטים בהר הצופים. חדר קטן ובו שתי מיטות עץ נפרדות ושולחן כתיבה רחב המחבר ביניהן. השולחן צופה לחלון המשקיף לנופה הקסום של העיר העתיקה. עצים ירוקים. ציוצי ציפורים חודרים לתוך החדר פנימה. אני מוצאת את עצמי פוסעת במסדרונות האוניברסיטה. בדידות מהולה בהתרגשות ועצמאות מלוות אותי בצעדיי. המסדרון דומה למבוך אימתני, אני יוצאת מחדר אחד ולא מוצאת את השני.

בשיעורי סוציולוגיה אני מתוודעת לראשונה לתיאוריות מרקסיסטיות ואחרות הפוקחות את עיניי ומאירות את היסטוריית חיי באור אחר. פתאום אני מבינה, שהתסריטים והבחירות של הילדים בשכונה שבה גדלתי הושפעו במידה רבה מהמוסדות הפוליטיים והחברתיים. הם שנטלו לעצמם את אצבע אלוהים והשפיעו על מסלול חייהם של הילדים. ליועצת, שניתבה את כל הילדים בכיתתי למסגרות מקצועיות, הייתה לימים השפעה על השאלה - מי ינהיג את החברה וישלוט במוסדותיה ומי יתדרדר תהומה במדרונותיה. הנתונים הסטטיסטיים המוצגים בשיעור על אודות הזיקה ההדוקה שבין מין, מוצא ולאום לבין מעמד חברתי־כלכלי, פוקחים את עיניי ומעוררים את חשיבתי הביקורתית. לפי משנתו של פאולו פרירה (פרירה ושור, 1990), היה זה השלב המשמעותי ביותר בהתחנכותי. פרירה סבור שמודעות היא תנאי הכרחי של שחרור האדם. המודעות מולידה מאבק לשחרור וזה מוליד את האדם המשתחרר. ההתוודעות לתיאוריות ביקורתיות אפשרה לי להתבונן מזווית אחרת בסיפור שהחברה מספרת על המקום והאנשים בסביבה שבה גדלתי. בתוך כך יכולתי לא רק לספר סיפור חדש על עצמי, אלא גם לספר סיפור אחר על השורשים החברתיים והעדתיים שלי. הסביבה שבה גדלתי מוגדרת בתיאוריות הסוציולוגיות ובשנתון הסטטיסטי כ״מעמד סוציו־אקונומי נמוך.״ המינוח הזה עבר הבניה חברתית, כזו שיוצרת זיקה הדוקה בין עוני (מצב אקונומי) לבין נחשלות חברתית ותרבותית (סוציו). כשחלחלו לתוכי הספק והביקורת, שאלתי: מיהו הדובר המוסמך ליצור את הזיקה והמגדיר כך את האחר? האם אותן אוכלוסיות מגדירות כך את עצמן? פעמים כה רבות אנו לכודים באופן שבו האחר רואה אותנו ורואים את עצמנו מבעד לעיניו. השאלה - כיצד ניתן לשבור בתודעתנו את נקודת המבט של האחר על אודותינו ולבנות לעצמנו סיפור חדש, הטרידה אותי רבות באותה תקופה.

 

 

תמונה חמישית 

חאפלה באקדמיה

במרחק גיאוגרפי של חמש דקות הליכה מהמחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית ומרחק תודעתי של אלפי שנות אור, שכנה לה היחידה למעורבות חברתית. מסדרונותיה הצרים הומים קולות של עשייה, מחאה ומעורבות בחברה. סטודנטים מהפריפריה החברתית פועלים בקרבה במגוון פרויקטים חינוכיים, הנרקמים שם מדי יום ביומו. בתכניות השונות הם מביאים אל כותלי האוניברסיטה שלל קבוצות המוגדרות בעגה הסוציולוגית כ״סובלות מהדרה חברתית״: תלמידים מרקע כלכלי נמוך, שאינם רואים בהשכלה גבוהה תסריט אפשרי של חייהם העתידיים; אסירים משוחררים המתגוררים בדירה אחת עם סטודנטים; בנות שנפלטו מכל המסגרות החינוכיות וחוסות במעונות חסות; עולים מאתיופיה המתגוררים במרכזי קליטה ועוד כהנה וכהנה רבים וטובים שכף רגלם מעולם לא דרכה במסדרונות האוניברסיטה.

מקץ שנה של פעילות ביחידה למעורבות חברתית, נבחרתי לנהל בקרבה את קרן איס״ף: הקרן הבינלאומית לחינוך. איס״ף נוסדה בשנת 1977 על ידי הפילנתרופ היהודי אדמונד ג׳. ספרא והגב׳ נינה ווינר, המשמשת כנשיאת הקרן מיום היווסדה. חזונם של מייסדי הקרן היה צמצום פערים חברתיים בישראל באמצעות הנגישות להשכלה גבוהה. בקרן חברים סטודנטים לשלושת התארים: ראשון, שני ושלישי, כולם פעילים בתכניות השונות ומשתתפים בימי עיון לדיון בסוגיות חברתיות. בשנות ניהולי את הקרן היה מתכנס בביתי, בשעת לילה מאוחרת, צוות רכזי הקרן, חבורת אנשים ייחודיים הטעונים באי־נחת נוכח הפערים החברתיים המתרחבים והחדורים בחשיבה מהפכנית. הם קראו את משנתם של מגוון מהפכנים חברתיים ופיתחו סדנאות וימי עיון להגברת התודעה החברתית של חברי הקרן. מלאכתם לא הייתה קלה; הסטודנטים החדשים שהצטרפו לקרן היו שבויים בקונספציה האינדיווידואלית והתכחשו, בשלבים הראשונים להצטרפותם, לקיומם של כוחות ומבנים חברתיים המעצבים את מיקומו של האדם בחברה, ברוח האמרה הידועה: ״אם אני הצלחתי, כל אחד יכול להצליח ומי שאינו מצליח בוחר בכך.״ בהתאם למשנה הקפיטליסטית, הם האשימו את הקורבן בכישלונו והתרחקו בתוך כך מכור מחצבתם. צוות הרכזים ואנוכי חיפשנו אחר הדרכים שבאמצעותן נוכל לחבר אותם בשנית לכור מחצבתם: לשבור את החשיבה הבינארית המתקיימת בתודעתם בין תרבות מזרחית והצלחה, בין עוני והשכלה, לחבר אותם מחדש אל הבית, המשפחה, הקהילה והמוצא ולהרחיב את תחושת השייכות והאחריות שלהם לגורלם של האחרים שנותרו שם. בימי העיון הם נפגשו עם סופרים, מוסיקאים, אנשי רוח ואקדמיה ויחד איתם, בשבילים של תבונה וחוויה, ניפצו את הבינאריות לרסיסים.

לצד השתתפותם בתכנית העיונית, לקחו הסטודנטים חלק במגוון תכניות מעשיות, שבהן הם עבדו עם תלמידים מאוכלוסיות מוחלשות. המפגש, שהתקיים באותן תכניות, בין הסטודנט שיצא זה עתה משכונת מצוקה לבין הנער, האסיר או המהגר, שהמרחב האקדמי מצטייר במוחו כאי של זרות ואחרות, היה עמוס באנרגיות של קרבה והזדהות. הסטודנטים בתארים השונים היו לנערים בבחינת מודל של הצלחה. דרך המפגש הקרוב והאינטימי איתם חלחלה בהם התובנה, שהגבול בינם לבין השכלה גבוהה אולי אינו עבה כל כך, כפי שהוא נראה. אם אותם סטודנטים חוררו נקבים בגבולות העבים וחצו אותם, הרי שגם דרכם של האחרים סלולה; גם אם היא לא תהיה סוגה בשושנים וירבו בה הקשיים והמכשולים, הרי היא אפשרית. בשפת הנרטיב ניתן לומר, שבמפגש הזה התחולל תהליך ראשוני של בנייה מחדש של הסיפור שאותם תלמידים סיפרו על עצמם ועל עתידם.

במהלך שש שנים ניהלתי חיים כפולים בין המחלקה לסוציולוגיה, שם עבדתי כמרצה, לבין מסדרונות היחידה למעורבות חברתית. הכפילות הייתה כה חדה, עד שלעתים חשתי ששפת הגוף והשפה המילולית שלי משתנות במעבר בין שני המרחבים. צלילים, מילים ומעשים מנוגדים בקעו מכל אחד מהמרחבים; מחדרי המרצים במחלקה לסוציולוגיה בקעה מוסיקה קלאסית ובמסדרונות היחידה התנגנה לא אחת מוסיקה של התזמורת האנדלוסית, ואני ביקשתי לערבב בין הצלילים, לנפץ את גבולות המרחבים המוגדרים והמגדירים.

בתום שש שנים החלטתי לפרוש מכל אחד מהעולמות ולפתח שיטה שתשזור את החשיבה האקדמית הנרטיבית, שבה התמחיתי במסגרת האקדמית, אל תוך השדה החברתי.

בטקס הפרידה, שערכו לי חבריי לקרן, הייתה לי עדנה. הם השיבו לי באופן סימבולי את מה שניסיתי לטעת בהם. התכנית הסודית גובשה על ידי צוות הרכזים. ביוני 1999 הם הזמינו אחדים מחבריי למחלקה, את הוריי ואת חברי הקרן כולה לחאפלה מזרחית בתוך כותלי האוניברסיטה העברית. סטודנטים לבושים בכפתנים חגיגיים הסתובבו עם מגשים עמוסים בעוגיות מזרחיות, סיגרים ומיני מאפה. זמר מזרחי הנעים בסלסולים ורקדנית בטן חוללה בין מעגלי הסטודנטים וסחפה אותם אל הריקוד והמנגינה, שבבואם לכאן חלקם הותירו מאחור. עד לשעות הקטנות של הלילה שרנו ורקדנו את זמר ניפוץ הגדרות.

 

 

תמונה שישית

״וואלה, לא רואים עלייך שאת משם״

בין החלום להגשמתו פעורה תהום עמוקה. רבים מוותרים על הזכות לחלום בראותם את הקשיים הרבים שעליהם לחצות בדרך. מכון מנדל למנהיגות בנה רשת ביטחון ויצר שבילים המאפשרים לחולמים לפסוע בהם בדרך אל הגשמת חלומם. להגות ולעשות, לתכנן ולבצע, לרקום חלומות ולהביאם לידי מימוש והגשמה. במהלך שנתיים הייתי חלק מקבוצה נדירה ברבגוניותה במכון: ערבים ויהודים, מזרחים ואשכנזים, גברים ונשים, דתיים וחילונים, סוציאליסטים וקפיטליסטים, אנשי היי־טק, חינוך, צבא, אמנות, ועוד. כולנו - 15 חברים וחברות - ישבנו יחד, הגינו בסוגיות רוחניות, פוליטיות וחברתיות ופיתחנו מגוון פרויקטים הזרועים בתקווה לשינוי פני החברה.

לצד העניין וההנאה היו גם רגעים שבהם הקבוצה התפרקה, רגעים שבהם היא לא יכלה לשאת עוד את שלל הצבעים והדעות שבתוכה. כדי לארגן את המגוון הוכנסו האנשים מבלי משים, במשך שנתיים תמימות, אל תוך 'כלובים׳ של זהויות חד־ממדיות: הערבי ייצג את קולם של כלל הערבים; הצפון תל־אביבי את קולם של הבורגנים; החרדי את קולם של החרדים, ועוד. הסכנה שארבה בפתחו של תהליך זה נעוצה בקשר המעגלי המתקיים בקרבנו בין האופן שבו דמותנו משתקפת בעיני אחרים לבין האופן שבו אנו תופסים את זהותו ובונים אותה. הצצה לזיקה הזו התאפשרה לי בקורס מנהלים לעמיתי מכון מנדל ולבוגריו.

חדר מלבני מוקף בווילונות ירוקים, השמש שולחת את קרניה ברווח שבין החלון לווילון, כמו מבקשת להטיל קרן אור על היושבים בחדר. שטיחים פרוסים מקיר לקיר, פינת קפה עם עוגיות ותריסר גברים ונשים, בוגרי בית הספר למנהיגות חינוכית, יושבים במעגל ודנים בסוגיות של תקשורת בין־אישית. יוני, בחור ג׳ינג׳י, יושב לצדי. גיא גרדי, הקיבוצניק העירוני, חבוש בכובע קסקט ונעול בסנדלי טבע נאות, מספר בחיוך נערי על כך, שזה לא מכבר מנהל המתנ״ס בשכונה סיפר לאשתו שהוא נתן לה הנחה בחוג מאחר שבעלה תימני. צחקוקים נשמעים בחדר: ״מה, גיא, אתה לא תימני?״ יוני מספר שלמד איתו בנתניה בחור בשם גרדי שהיה תימני.

- ״נתניה,״ אני קופצת ממושבי כמוצאת שלל רב של רסיסי נוסטלגיה מתוקה, ״גם אני גדלתי שם.״

- ״באמת?״ הוא מכחכח את כפות ידיו בפליאה, ״איפה בנתניה?״

- ״ברמת הרצל,״ אני עונה וחשה בתוך כך איך שם המקום שבעבר נלחש, נרמז, כוסה והוסתר מושמע עתה בבטחה ואף טבול בקורטוב של גאווה.

- ״את בטח מתכוונת לעמק חפר, בשכונת הווילות על הגבעה הגבוהה.״

- ״לא, אני מהשכונה התחתית, אחרי המדרון למטה, בתחתית של התחתית.״

- ״לא יכול להיות, את עובדת עליי.״

- ״לא עובדת עליך. שם גדלתי.״

- ״וואלה, לא רואים עלייך שאת משם,״ פוסק יוני בקביעה חדה, כאילו בני שכונתי עוטים על מצחם אות המסמן את השתייכותם ומונע מבעדם לנוע אל עבר מרחבים אחרים בחברה.

התגובה הראשונה שעולה בי באותה שנייה היא כעס. מבטי הפליאה של יוני מספקים לי מראה חדה אודות הציפיות החברתיות מאנשים הגדלים בשכונה שבה גדלתי. התמיהה וההשתאות הם שיקוף בוטה של חוסר האמונה של אותם אלה המצויים מצדו האחד של המתרס החברתי בכוחם של האחרים, המצויים בצדו הנגדי, לחצות אותו ולשבת לצדם. הכעס וההתרסה חידדו בקרבי את התשוקה לערוך מחקר אקדמי רחב, אשר ינפץ את תקרות הזכוכית שאנשים בונים בתודעתם בין עברו של אדם לבין עתידו המיוחל.

 

 

שש התמונות שהובאו להלן משקפות מקצת מן החוויות האישיות שלי אשר הובילו אותי אל המחקר והשפיעו רבות הן על בחירת המרואיינים והן על תהליך המחקר והכתיבה. אין גבול דיכוטומי בין שער הכניסה לבין הסיפורים שיובאו להלן. שכן, בדומה להבחנה בין ביוגרפיה לאוטוביוגרפיה קול המספר אינו נפרד מן הטקסט אלא קשור אליו, כך שלא רק הקול מספר את הטקסט אלא גם הטקסט מספר את סיפורו של הקול, וכך הקול הופך בעצמו לטקסט.

בטרם נצא למסע בעקבות סיפורי ההצלחה נבהיר מקצת מהנחות היסוד שעליהן מושתת המחקר.

 

 

העבריין והעתידן - אסטרטגיות לבניית הסיפור האישי

בעולם המערבי רווחת ההנחה לפיה עברו של האדם משפיע במידה רבה על עתידו. הנחה זו בולטת בעיקר בתחום הטיפולי. תרבות העולם המערבי ספוגת הפסיכולוגיה דבקה באמונה המשותפת, שהסיבה לבעיותיהם הנפשיות של בני האדם נעוצה אי־שם בעברם. אנשים רבים, שידעו בחייהם סבל ומכאוב, מצביעים על שורשי צרותיהם הנעוצים בילדותם. מומחים שונים שבים ומסבירים, ששנות חיינו הראשונות הן בעלות השפעה מכרעת על שנות חיינו המאוחרות.

אנו נתקלים במערכת אמונות פסיכולוגית זו בכל מקום, בוויכוחים מדיניים, חברתיים וציבוריים, בשיחות רשמיות ובלתי רשמיות, בתכניות רב־שיח בטלוויזיה, בספרות, בראיונות עם מומחים ובעיתונים. המצב שבו החברה או האדם מפקידים בידי העבר את המפתחות הבלעדיים לקביעת ההווה והעתיד גובל בעבריינות חברתית, שכן הוא יוצר עבור האדם מחסום מפני פריצת הדרך להצלחה. מחקרים רבים מטילים ספק בשתי המשוואות הפשטניות והלינאריות הנפוצות: ילד הסובל מחוויות קשות יהיה בהכרח עתיר בעיות בעתיד, ומבוגר הסובל מבעיות הוא בהכרח אדם שסבל מילדות קשה (פרומן, 1999).

את מחקר האורך הידוע ביותר בנושא ההישרדות ניהלו בהוואי אמי וורנר ורות סמית. במשך למעלה משלושים שנה עקבו אנתרופולוגיות אלו אחר סיפורי חיים של כ־700 ילדים מתרבויות שונות, שהוריהם עובדים במטעים והם חיים בעוני מחפיר. בגיל 18, שליש מהילדים שנמצאו בדרגת סיכון גבוהה התפתחו והפכו לבוגרים בעלי ביטחון עצמי ואמינות חברתית. עם זאת, שני שליש מהם היו בעלי בעיות וסווגו כנערים עם סיכון גבוה. בבדיקה חוזרת בשנות השלושים לחייהם נמצא, כי שני שליש מבין הנערים והנערות בעלי הסיכון הגבוה התפתחו והפכו למבוגרים מצליחים בגיל 32 (Werner & Smith, 1992). כלומר, בהתאם למחקר זה, שלושה מתוך ארבעה מבוגרים שחוו ילדות קשה הצליחו לבסוף להתמודד בהצלחה עם משימות החיים בהגיעם לאמצע שנות השלושים שלהם.

מחקרים אחרים מראים, כי רק ילדים ספורים שהוריהם שתיינים מתחילים להתמכר לשתייה בבגרותם. כך גם לגבי ילדים שהוריהם סובלים מבעיות נפשיות, בעוד הם עצמם הופכים רק לעתים רחוקות בלבד ללוקים בנפשם.

בניגוד לאמונה הרווחת, בעיות רגשיות ונפשיות אלו, המתרחשות בחיי הילדים, אינן מועברות בעתיד לאורך שושלת הדורות. אמנם יש בכוחן להגביר את הסיכון להופעתן של בעיות דומות או אחרות בעתידו של הילד ובשנותיו כמבוגר, אך נסיבות אומללות אינן המחוללות הבלעדיות של הסבל בשנות הבגרות.

מדוע נראה כי ילד אחד מצליח לשרוד במצבים קשים ובהיעדר חוויות חיוביות טוב יותר מאשר ילד אחר, העומד בפני אותם חסכים וקשיים? חוקרי התנהגות החלו אף הם להגביר בהדרגה את התעניינותם בסוגיה זו. לאחרונה, החלו להופיע ברחבי העולם פרסומים רבים של כנסים וסמינרים המתייחסים לנושא זה של התגברות על הפרעות ומכאובים בילדות המוקדמת.

המונח 'חסינות׳ מתאר את יכולתו של בן אנוש לשרוד, להחלים, להתמיד במאבקו נגד מכשולים ואיומים שונים ואף להפיק כוח ורווחים מאתגרי חיים. המושג במדעי החברה אומץ מתחום ידע אחר, העוסק במתכות ובחוזק חומרים. חוסן הוא תכונה של מתכות המבטאת את יכולתן לחזור חזרה לצורתן המקורית לאחר כיפוף, עיקום, פיתול או עיוותים אחרים. המושג חוסן אישי מבטא את יכולתו של אדם להתגבר על מצוקה ומצבי סיכון. ההתמודדות של הפרט היא גמישה, באופן שמאפשרת לו לנהל את חייו ולהתפתח באופן מוצלח למרות המצב (Rutter & Quilton, 1984; Goldstein, 1997).

ספר זה חובר לקריאת התגר של גישת החוסן האישי נגד הקביעה המושרשת כי ״ילדותו של אדם היא גורלו.״ הספר מציג את האמונה, שעיצוב חיינו אינו כבול להבנת העבר, אלא דווקא להבניית העתיד, בעזרת גורמי החוסן הנפשי, הדמיון, היצירתיות והסיפור שהאדם מספר על חייו. הספר אינו מבקש למחוק את העבר, שיש לו מקום רב בתהליך הבנת הסיפור והבנייתו. עם זאת, הוא מציע התבוננות מחודשת בעבר ואיתור מקורות הכוח והעוצמה המסתתרים בתוכו. הזרקור מופנה אל מקורות הכוח והעוצמה אשר אפשרו לאדם לצמוח על אף ואולי בזכות הקשיים שהיו נחלתו בעברו.

דומני, שבמהלך קריאת הספר יהיו קוראים רבים אשר ירימו גבה, ״הוא והיא גדלו שם? עברו את התלאות הללו, התייתמו מהוריהם, איבדו את ילדיהם?״ ובין השתוממות אחת לאחרת, אט אט תצמח אמונתם. כך בשבילי התמיהה, הפליאה וההשתאות תתאמנו אתם, הקוראים, באמונה - שמכל מקום ומכל הקשר אישי וחברתי יכול האדם לנוע אל עבר הקשר אחר. אין גבול ליכולתו של אדם לגבור על המכשולים הנקרים בדרכו. בספר ניפגש עם סיפורי חיים של אנשים אשר נסקו אל עבר פסגות אישיות וחברתיות למרות, על אף או אולי בזכות המכשולים הרבים שנקרו בדרכם והסיפור שהם רקמו לעצמם אודותם.

רוב המחקרים העוסקים באוכלוסיות מובסות בחברה הישראלית מתבוננים באותן אוכלוסיות מהפרספקטיבה הצרה של הקושי והבעיה. ספר זה מבקש להאיר גם את נקודות האור, להתבונן באותן אוכלוסיות מנקודת המבט של ההצלחה, שיש בכוחה לטעת זרעי תקווה ואמונה.

חיזוק והשראה ללמידה מהצלחות קיבלתי מפרופ׳ יונה רוזנפלד, חתן פרס ישראל ומייסד תורת הלימוד מהצלחות. פרופ׳ רוזנפלד טוען, כי תפקידה הייחודי של העבודה הסוציאלית הוא לשרת ״אוכלוסיות מובסות.״ הכוונה היא לפרטים או לקבוצות החיים בשולי החברה או שנפלו בצידי הדרך ושחייהם ניכרים בכך, שיש להם שיג ושיח רק עם אנשים כמותם. המשותף לכל האוכלוסיות המנודות הוא, שהעובדים הסוציאליים לא הצליחו לעזור להן. מכיוון שללא עזרה זו נגזר עליהן לחיות בשולי החברה, חייבת העבודה הסוציאלית ליצור ״ידע לפעולה,״ כלומר ידע שהעובדים בשדה יכולים לפעול לפיו כאשר הם באים לעקוף או להפוך על פיה השתלשלות מקרים בלתי רצויה. אחד ממקורות הידע המשמעותיים ביותר הם אותם מקרים שבהם נחלה העבודה הסוציאלית הצלחה וזוהי מהותה של ״למידה מהצלחות״ (רוזנפלד, 1997).

 

הגדרתה המחודשת של ההצלחה

בשיח הציבורי ובהגדרה המילונאית המושג 'הצלחה׳ מוגדר כהשגת יעדים שתוכננו מראש והוא נקשר על פי רוב עם השגת פרסום, עושר או עוצמה. בשום מקום במילון אין התייחסות למציאת משמעות, סיפוק ואושר. אין שום אזכור לתחושת החיוניות המפכה בכם, כשאתם עוסקים במה שחשוב לכם ומחוברים עם אותו עיסוק. לא מעלים כלל את יצירתה של מורשת, שנועדה לשרת את העולם. אך כל אלה מציאויות שאנשים, שהצלחתם מתמשכת, אומרים כי דווקא הן החשובות להם ביותר בחייהם ובעבודתם (פוראס, אמרי ותומפסון, 2007).

גיבורי הספר מחזקים את הטענה, כי ההגדרות המילונאיות המסורתיות של ההצלחה - ובייחוד עושר, פרסום ועוצמה - אינן מתארות את משמעותה של ההצלחה מבחינתם. חלקם אינם נמנים עם העשירונים העליונים מבחינה כלכלית ואף לא עם האסוציאציות החופשיות המתלוות למונח הצלחה - דירת פאר, מכונית יוקרתית - שאינן מהוות חלק מעולמם. ההצלחה מוגדרת על ידם כיכולת ״לתרום תרומה ייחודית,״ ליצור רישום בר־קיימא ולנהל ״חיים של הגשמה וסיפוק עצמי.״ הצלחתם התבטאה בכמיהה שהתממשה להקדיש את עצמם לעניינים חשובים יותר מאשר הם עצמם והאינטרסים האישיים שלהם, וחייהם הביאו להם סיפוק רב. יש מביניהם הנהנים מרווחה כלכלית, אולם גם אלה אינם רואים בעושר, בפרסום ובעוצמה מטרות או יעדים העומדים בפני עצמם. כסף והכרה הם גורמים חיצוניים - זוהי התוצאה של עבודה הנעשית מכל הלב ולעתים תכופות למען מטרה או יעד שונים לגמרי.

 

 

כיצד בחרתי את המרואיינים לספר?

בתהליך בחירת המרואיינים חיפשתי גיבורים, שמעבר להגדרתם כסיפורי הצלחה יהיו בעלי מודעות חברתית עמוקה. כולם נחלצו ממצוקתם ולאחר יציאתם היו מעורבים בדרכים שונות - תודעתיות, פוליטיות, אמנותיות או מעשיות בסיוע לאותם אלה שנותרו שם להיחלץ ממצוקתם.

בהיסטוריה של העם היהודי בולטים שני מנהיגים אשר יצאו מתוך עמם ועברו אל צדו השני של המתרס: משה רבנו ואסתר המלכה. משה ניצל בינקותו מחיי עבדות או מיתה והיה לחלק מהגמוניית המעבידים. כשגילה את שורשיו: ״... ויצא אל אחיו וירא בסבלתם וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו״ (שמות, ב׳, י״א), עמדה בפניו הבחירה לטמון ראשו בחול כבת יענה או לפשוט את כסותו הראשונה ולשוב אל עמו. משה בחר באפשרות השנייה וגאל את עמו מעבדות לחירות. גם אסתר המלכה עזבה את עמה והשתלבה בבית המלוכה. משם היא הייתה עדה לסבל העתיד לפקוד את עמה. אסתר עשתה מעשה ופעלה מצדו השני של המתרס להצלת עמה: ״אם מצאתי חן בעיניך המלך ואם על המלך טוב תינתן לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי: כי נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד…(אסתר, ו׳, ג׳־ד׳). גדולתם של משה רבנו ואסתר המלכה היא בכך, שגם ממקום מושבם הנינוח והבטוח הם גילו אמפתיה למצוקת עמם ונחלצו להצלתם.

גם הגיבורים בספר זה חצו, בהיבטים שונים, את הקווים, את קווי העוני וחיי הדלות, קווי החולי, השכול או היתמות ובראו לעצמם מציאות חדשה. אולם גם לאחר שחצו את הקווים הם טורחים להביט לאחור, הם מגלים אמפתיה לסבלם של אחיהם שנותרו שם ופועלים בדרכים שונות לגאול אותם ממצוקתם. זאת, באמצעים של צדק וצדקה, אמנות או מחאה, פוליטיקה, אקדמיה או כלכלה.

הצבתי לעצמי מספר קריטריונים סובייקטיביים ואובייקטיביים שעל פיהם בחרתי את המרואיינים:

המשתנה הראשון והמשמעותי ביותר הוא - המרחק שעבר האדם מהשלבים המוקדמים בחייו: ילדותו, נעוריו ובגרותו ועד היום. כאן השתלבה התפיסה הסובייקטיבית של האדם את עצמו והשאלה הראשונה שנשאלה טרם הבחירה היא: האם האדם מגדיר את המרחק שהוא עבר כביטוי של הצלחה. משתנה זה הוביל לפסיפס רחב של סיפורים מן היקב ועד הגורן. המשתנה השני הוא: עוצמת ההשפעה של האדם על אנשים אחרים, היקפה והמידה שבה הוא מפעיל את כוח השפעתו בשיפור פני החברה בהתאם לחזונו. המשתנה השלישי הוא תחום ההצלחה: כאן ביקשתי ליצור פסיפס רחב ככל האפשר. הספר מתעד סיפורי הצלחה בתחומים מגוונים: אמנות, כלכלה, אקדמיה, צבא, חברה, פוליטיקה, חסד וצדקה, שירה, ועוד.

שאלה נוספת, מורכבת יותר, הכרוכה בבחירת אוכלוסיית המחקר, נוגעת לנקודת המוצא שמתוכה יצאו הגיבורים: תנאים קשים, סבל ומצוקה. כיצד ניתן להגדיר ממדים אלה? האם קיימות אוכלוסיות שבקרבן המצוקות גדולות יותר בהשוואה לאחרות? איזו הגדרה קובעת: הסובייקטיבית - הגדרת האדם את עברו או שמא ההגדרה האובייקטיבית - קו העוני וכו׳. פסיפס המרואיינים התהווה מתוך מזיגה בין מכלול ההיבטים הללו. שלל הביוגרפיות מספקות יריעה רחבה של מצוקות חברתיות ואישיות, שמתוכם גיבורי הספר חילצו את עצמם: עוני, שכול, יתמות, מצוקות רגשיות, מצוקות חברתיות. הטענה המסתתרת מאחורי היריעה הרחבה היא, שאין לאוכלוסייה מוגדרת בחברה הישראלית בעלות על הסבל והמצוקה. ההגדרה - מהם תנאים קשים נתונה לפרשנות הסובייקטיבית של המרואיינים ולמכלול רחב מאוד של משתנים.

בסך הכול נאספו לצורך המחקר מאה סיפורי חיים של גברים ונשים המייצגים קבוצות שונות באוכלוסייה, אשר גדלו בתנאים קשים לסוגיהם, נחלצו ממצבי מצוקה, פילסו את דרכם להצלחה בתחומים שונים בחברה וחווים כיום חוויות של סיפוק והגשמה אישית. מתוך מאה הסיפורים שנאספו בחרתי תשע ביוגרפיות של אנשים המייצגים קבוצות שונות בחברה הישראלית וביטויים מגוונים של מושג ההצלחה.

הראיונות התקיימו בין השנים 2006-2004 והפרטים הביוגרפים של המרואיינים מעודכנים עד לאותה תקופה.

מאה הסיפורים שנאספו אינם מייצגים כמובן את הכלל, אלא את היוצאים מהכלל. לצד אותם בודדים שהצליחו מצויים מאות אלפי גברים, נשים וילדים שעדיין רחוקים מהפתח להיחלץ ממעגל העוני, הסבל והמצוקה. ספר זה מבקש להטיל זרקור על דרכי המילוט האפשריות בממד המעשי, הנרטיבי והתודעתי ולהפיצן בקרב הציבור הרחב.

הכתיבה בספר נעה במתח מתמיד בין הקולות האופטימיים התרים אחר התקווה לבין קולות הכעס, המרי והמחאה. מלחמת הצלילים מלווה את הכתיבה ומשפיעה עליה לכל אורכה, מהשלב שבו נבחרו גיבורי הספר וכלה באופן שבו נותחו סיפורי חייהם.

גיבורי הספר מתריסים נגד הכינוי המיוחס להם בעגה הציבורית כ־Self Made Men. כינוי זה צומח מתוך תפיסת עולם אינדיווידואליסטית וקפיטליסטית הרואה בכסף ערך מרכזי, שעשוי להוביל אנשים להצלחה. בהתאם לכך, אדם שהצליח ללא משאבים חומריים נתפס כמי שעשה זאת בעצמו. סיפורי החיים של גיבורי הספר, שגדלו כולם בתנאים קשים והגיעו לעמדות מפתח בחברה, מנפצים הגדרה זו. אין אדם היוצר את עצמו רק בגפו. גם בסביבות חברתיות דלות מבחינה חומרית ניתן לייצר שפע משאבים רוחניים ורגשיים - אכפתיות, דאגה, השראה רוחנית, אמונה ביכולת להצליח, העשויים לא אחת לגבור על כוחם של המשאבים החומריים.

 

 

מבנה הספר

בספר ארבעה שערים המאירים את הפסיפס הרחב של סיפורי הצלחה ואת הסיפור האישי ככלי להבנת נפש האדם ולהנעתה.

השער הראשון - ״כוחו של סיפור״ מתאר ביוגרפיות של אנשים אשר חילצו את עצמם ממצוקות קשות באמצעות הצורה שבה הם יצרו את סיפור חייהם. דרך צלילה עמוקה אל סיפור חייהם נתוודע לאסטרטגיות הנרטיביות, שבאמצעותן הם בנו את סיפורם.

השער השני - ״מסיפור אישי לחזון חברתי״ מתמקד בתנועה מהסיפור האישי לחזון החברתי ובמסגרתו נצא למסע בעקבות סיפור חייהם של אנשים אשר תרגמו את המשמעות האישית שהם יצקו אל תוך סיפור חייהם לחזון חברתי כולל.

השער השלישי - ״א״ב להצלחה״ מבוסס על ניתוח כולל של מאה סיפורי הצלחה, שמתוכם יצרתי את מילון המעשים והמחשבות המובילים להצלחות. זהו מילון פתוח, המתהווה בכל פעם מחדש במפגש עם סיפורי הצלחה. ההזמנה שלי אליכם, כקוראים, היא להתבונן במהלך הקריאה לא רק באותם יסודות המופיעים בסיפורי ההצלחה, אלא גם בסיפור החיים שלכם ולאתר את הא״ב להצלחה האופייניים לכם.

בשער הרביעי - ״סיפורי חיים במחקר ובטיפול״ יוצגו הנחות היסוד של הגישה הנרטיבית במחקר ובטיפול, שמתוכן נובעת הבנת הסיפורים. כמו כן, תוצג תכנית סמ״ל: סיפורים מובילים להצלחה, אשר אותה פיתחתי בעקבות המחקר, ואשר זכתה להכרה במשרד החינוך ומיושמת כיום במגוון מוסדות חינוך ורווחה, בעבודה עם מבוגרים וילדים.

 

 

מה קרה לי במסע בעקבות סיפורי הצלחה?

ארבע שנים פסעתי בעולמם של סיפורי הצלחה והיום אני יוצאת מהמסע אחרת ושונה. שלל הדמויות שפגשתי במהלך המחקר מהדהדות בקרבי ומרחיבות את מנעד התגובות והמחשבות שאני נושאת עמי אל צמתים משמעותיים בחיי. ברגעי משבר אני מוצאת את עצמי מטיילת במרחב התודעתי של גיבורי הספר ופועלת מתוך תודעתם שנשזרה זה עתה בחוט עבה אל תודעתי. הדרכים שבאמצעותן בונים גיבורי הספר את סיפור חייהם מהוות עבורי מקור השראה רב עוצמה לבניית הסיפור האישי שלי. הא״ב להצלחה שאיתרתי בשער השלישי הוא צרור מפתחות המסייע לי לפתוח דלתות שונות בחיי. בצרור זה צרורים יחדיו מפתחות שהיו בי מאז ומעולם וכאלה שפיתחתי בשנים האחרונות, שכפלתי והתאמתי אל תוך סיפור חיי. אני מזמינה גם אתכם, הקוראים, להתבונן בסיפורים מתוך גבול דק ביניכם ובינם, לאפשר לסגולות שזיהיתם בקרבם לחלחל אט אט אל חייכם ולבחור מה אתם מבקשים לנצור בקרבכם.