לרמות את המוות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לרמות את המוות
הוספה למועדפים

לרמות את המוות

ספר מודפס
הוספה למועדפים

עוד על הספר

סאנג'יי גופטה

סנג'אי גופטה (אנגלית: Sanjay Gupta; נולד ב-23 באוקטובר 1969) הוא נוירוכירורג, מרצה לרפואה באוניברסיטת אמורי והכתב הרפואי הראשי של רשת CNN.

נולד וגדל בעיר נובי במישיגן, פרבר של דטרויט. הוריו הגיעו למישיגן מהודו, ועבדו כמהנדסים במפעל של פורד.
גופטה קיבל תואר ראשון במדעים ביו-רפואיים באוניברסיטת מישיגן באן-ארבור ותואר MD ברפואה מאוניברסיטת מישיגן בשנת 1993. הוא סיים התמחות בנוירוכירורגיה בשנת 2000. ב-6 בינואר 2009, הוצע לגופטה תפקיד הרופא הראשי (Surgeon General) של ממשלת ארצות הברית בממשלו של ברק אובמה. במרץ החליט גופטה לוותר על התמודדות על המשרה. בשנת 2003 נשלח גופטה לסקר את ההיבטים הרפואיים של הפלישה האמריקאית לעיראק מטעם רשת CNN. הוא גם הגיש את תוכנית "סימני חיים", תוכנית בת חצי שעה שעוסקת בעולם הרפואה ברחבי העולם. על עבודתו בסיקור הוריקן קתרינה בשנת 2006 זכה בפרס אמי.
ספרו "צעירים לנצח", הוא ספר מדע פופולרי העוסק בכיצד ניתן להאט את ההזדקנות ולהאריך את משך החיים הבריאים. הספר יצא לאור בעברית בהוצאת מטר.
גופטה נשוי ואב לשלוש בנות.

תקציר

"המוות אינו אירוע יחיד אלא תהליך שניתן להתערב בו ואף להתאושש ממנו," טוען ד"ר סאנג'יי גופטה בספר זה, הנקרא כמו מותחן רפואי. הוא מספר את סיפוריהם המרתקים של אנשים שניצחו את המוות כנגד כל הסיכויים. גופטה מתאר אנשים שהצליחו "לרמות" את המוות ושרדו בניגוד לכל היגיון: צעירה שעברה תאונת סקי ונחשבה מתה במשך שלוש שעות, פרופסור בן 63 שהתמוטט עקב אירוע לב והתאושש, ונער ממישיגן שהחלים לאחר שהתגלה במוחו גידול אלים. הספר עוסק בטכניקות שונות של הצלת חיים ומציג אותן בשפה ברורה, נגישה ומרתקת. ד"ר סאנג'יי גופטה הוא מנתח מוח, בעל טור קבוע במגזין "טיים", והכתב הראשי לענייני בריאות ברשת סי-אן-אן. גופטה שימש כיועץ הבריאות של הגברת הראשונה וכיום שרת החוץ של ארצות הברית, הילרי קלינטון. הוא זכה בפרסים ובשבחים רבים על כתיבתו העיתונאית, וספרו הראשון צעירים לנצח, שראה אור בהוצאת מטר, היה לרב-מכר עולמי. ""מותחן רפואי המעורר חמלה, תקווה והתרגשות גדולה." - לאנס ארמסטרונג "הקדמה עוצרת נשימה למהפכה ברפואה שתערער את כל מה שחשבנו שאנחנו יודעים על החיים ועל המוות. חוויית קריאה פרובוקטיבית ומרתקת" - ביל קלינטון

פרק ראשון

פרק 1
רופאי הקרח

״היו לה כל המאפיינים

המקובלים של מוות: לחיים
שקועות ופנים קפוצות, שפתיים בגוון שיש, עיניים
חסרות ברק, בגוף לא היתה שום חמימות. לא היה
דופק.״
--- אדגר אלן פו, ״הקבורה בטרם עת״

במאי 1999 גלשה אנה בגנהולם, מתמחה באורתופדיה בת 29, עם שני חברים באתר הסקי שליד נרביק בצפון נורבגיה. החברים היו גם עמיתיה לעבודה. כל השלושה עבדו כמתמחים בבית החולים שבנרביק הסמוכה, בית חולים קהילתי קטן. טורבינד נסהיים התמחה בהרדמה, תחום שבנורבגיה כולל גם רפואת חירום, מַרי פלקנברג התמחתה ברפואת ילדים[1].
בגנהולם רצתה להיות מנתחת אורתופדית. היא היתה גולשת שטח מנוסה. היא בחרה לעבוד בנרביק בין היתר משום שליד נרביק שכנו רכסי הרים עצומים שניתן לגלוש בהם כמעט כל השנה. באותו יום הרה גורל ערכו היא וחבריה מסע קצר של כחצי שעה לאתר לא מסומן (אופפיסט) שבו היו גולשים לעתים קרובות. הם גלשו במורד ערוץ שנחצב על ידי נחל, שהיה אז קפוא ועטה שכבת שלג דקה. המקום היה חבוי מהשמש ברובו ולכן נקרא בנורבגית מורקהאלה (Mørkhåla) - החור השחור.
בחודשים הרבים שעברו מאז התאונה נמחקו מזיכרונה של בגנהולם הפרטים המדויקים, היא זוכרת רק שנפלה איכשהו והמשיכה להחליק על הגב במורד. ברגע הראשון חשבו חבריה שמדובר בנפילה רגילה, אך כשהתקרבו, ראו שחלק ממעטה הקרח הדק שכיסה את הנחל נשבר ובגנהולם נלכדה בתוכו.
היא היתה תקועה כשראשה למטה בין כמה אבנים ובין מדף קרח שהנחל זרם מעליו. למיטב הבנתם של פלקנברג ושל נסהיים היתה בגנהולם תקועה בכיס אוויר, מאחר שהיא עדיין זזה. אסור היה לאבד אף רגע. הם ניסו למשוך ולשחרר אותה - כל אחד מהם אחז באחת מרגליה ומשך, אבל הזרם יצר התנגדות חזקה, והקור הקשה על האחיזה ברגליים. כעבור כמה דקות הם התייאשו והתקשרו לשירותי חירום. במרכזייה של שירותי החירום בנרביק עבד עמית נוסף של השלושה, הוא אמר להם שהעזרה בדרך. ההמתנה היתה קשה מאחר שלנגד עיניהם הלכו ונחלשו ניסיונותיה של בגנהולם להשתחרר עד שלבסוף פסקו לגמרי. חלפו ארבעים דקות מאז חדר הראש שלה למים דרך הקרח.
בשלב הזה התקהלו בזירת התאונה גולשים וחברים נוספים. עוד ארבעים דקות חלפו עד שב־7:39 הגיע חבר עם את חפירה. הוא, נסהיים ופלקנברג יצרו פתח בקרח העבה במורד הנחל, חיברו חבל לרגל של בגנהולם, משכו אותה מתחת למים לפתח החדש שחפרו, וממנו משו אותה ביתר קלות.
תמונות מזירת האירוע מראות גופה חסרת חיים. גון העור היה כחלחל פרט לחבורות סגולות חיוורות ופסים בהירים מהחמצן. בגנהולם היתה רטובה עד לשד עצמותיה ולפי אמות המידה המקובלות מתה מוות קליני. נסהיים ופלקנברג היו מנוסים ברפואת שטח ולא היו מוכנים לוותר. הם התחילו מיד בפעולות החייאה. כעבור דקות אחדות הגיע מסוק ובו צוות רפואי נוסף. המסוק ריחף מעל זירת האירוע ואיש צוות חירום השתלשל ממנו בעזרת כבל. הוא וידא שדרכי הנשימה של בגנהולם פתוחות וקשר אותה לאלונקה כדי להעלותה למסוק. ב־7:56 היא כבר היתה בדרכה לבית החולים האוניברסיטאי של אוניברסיטת צפון נורבגיה בטרומסו כמאתיים ארבעים קילומטרים משם.
המסוק התרחק אל השמים המחשיכים. כל אחד מחברי הצוות עיסה בתורו את לבה של בגנהולם במקצב הנואש של פעולות ההחייאה. הרופאה הצעירה עדיין לא הראתה שום סימני חיים. היא לא נשמה ולא היה לה דופק. מד חום הראה שחום הגוף שלה הוא שלוש־עשרה מעלות בלבד.
אם תשימו את הרגל שלכם בדלי מים בטמפרטורה של שלוש־עשרה מעלות, היא תתחיל לכאוב בתוך פחות מדקה. אם תקפצו למים שחומם שלוש־עשרה מעלות, תיעתק נשימתכם. אם תישארו במים עשר דקות, תסבלו מתת־חום (היפותרמיה). בגנהולם היתה במים יותר משעה, ובאוויר במסוק החילוץ עוד שעה ורבע.
היה רק שביב תקווה אחד. יש אמרה ברפואה שאף אחד לא מת עד שהוא חם ומת. יחלוף זמן רב עד שבגנהולם תהיה שוב חמה. צוות ההצלה ידע שהקור שעמד להרוג אותה עשוי גם להציל אותה. הם ידעו שהמדע לצדם כל עוד ייאזרו בסבלנות. במקום לעטוף אותה בשמיכות ולהזרים לתוכה נוזל חם באינפוזיה הם לא עשו דבר וחיכו.
הרעיון שקור עשוי לשפר את סיכויי ההישרדות התגלה לגמרי במקרה, אבל את הלקח שלו יש לחזור ולשנן. כמה דוגמאות מהשנים האחרונות: באביב 2008 שרדה מנדי אוונס, בריטית בת ארבעים ושלוש, שנפלה משביל הררי אל נהר כמעט קפוא. היא שהתה בנהר כמעט תשע שעות עד שצוותי ההצלה מצאו אותה. חום גופה צנח לעשרים וחמש מעלות. ב־2001 ניצלה פעוטה קנדית ששהתה לילה שלם מחוץ לבית וחום גופה ירד לפחות מחמש־עשרה מעלות. היא יצאה מבעד לדלת ביתה בערב חורפי ואחר כך לא הצליחה לפתוח את הדלת כדי לחזור פנימה. היא נמצאה בבוקר המחרת והובהלה לבית החולים; היא החלימה החלמה מלאה.[2]
מהדוגמאות האלה עולה בבירור שבתנאים מסוימים הגוף יכול לשנות את הצרכים שלו מן הקצה אל הקצה. רופאים חקרו במשך שנים רבות דרכים לנצל את העיקרון מציל החיים הזה. טיפול בתת־חום נכנס לשימוש רפואי לראשונה בשנות הארבעים והחמישים של המאה הקודמת, כשחלוצים בתחום ניתוחי־לב כמו וולט לילהי ביקשו למצוא דרך להאריך את פרק הזמן שבו החולה בחדר הניתוח נותר בלי אספקת חמצן. לפני שנות הארבעים של המאה הקודמת נחשבו ניתוחי לב בחזה פתוח בלתי־אפשריים, כיוון שבדקות המעטות שבהם הלב או המוח יכלו לשרוד בלי חמצן, לא ניתן היה להשלים את הניתוח, חוץ מבמקרים פשוטים מאוד. לילהי גילה שקירור של דם החולים קונה עוד כמה דקות יקרות מפז. לב שהיה שורד רק עשר דקות בטמפרטורת החדר, יכול לשרוד שעה אם מקררים אותו לטמפרטורה של עשרים מעלות[3].
עדיין אין תשובה חד־משמעית לשאלה איך ולמה תת־חום עובד. כשהתחלתי להתעניין בנושא, היה ד״ר לאנס בקר, מומחה לרפואת חירום וחוקר שמנהל את המרכז למדעי ההחייאה באוניברסיטת פנסילבניה, האדם הראשון שעלה בראשי כמי שעשוי לספק לי תשובות. לפי בקר הטיפול בתת־חום עדיין לוט בערפל. ״אנחנו די בטוחים שתת־חום לא משפיע רק על מנגנון אחד בגוף. בחנתי עשרים או שלושים תיאוריות במעבדה, אבל האמת היא שאף אחד לא ממש יודע למה או איך תת־חום עוזר לגוף.״
מה שברור הוא שבטיפול רפואי שימוש בתת־חום קונה עוד זמן. אני מסביר זאת כך: עיסוי חזה והנשמה מלאכותית מספקים לגוף את החמצן שהוא צריך, אבל תת־חום מאט את קצב הפעילות של הגוף: וכשקצב הפעילות יורד גם הצורך בחמצן יורד, כך שהגוף יכול לשרוד לאורך זמן רב יותר באמצעות החמצן שכבר יש לו.
מחקרים מראים שירידה של מעלה בחום הגוף מפחיתה בין חמישה לשבעה אחוזים בערך מקצב חילוף החומרים (Kammersgaard, 2002). בקר משער שהירידה בקצב חילוף החומרים מאטה את התגובות הכימיות הקטלניות שהן התוצאה של מחסור בחמצן ושהן האחראיות להרג תאי הגוף. אין ספק שהתופעה מורכבת. שנת חורף (היברנציה) היא דוגמה טובה לקשר בין קור לבין קצב חילוף חומרים נמוך; יונקים שישנים שנת חורף יכולים לשרוד, ואף לשגשג, תקופות ארוכות כשחום גופם נמוך בהרבה מחום גופם הרגיל. אצל בעלי חיים אלה הקור לא רק מוריד את קצב חילוף החומרים בדומה לאופן שבו הוא מעבה נוזלים, אלא גם גורם לכמה וכמה שינויים ביו־כימיים.
שנת חורף כפי הנראה נגרמת מסיבות שונות, שתלויות בבעל החיים, אך מזג אוויר קר הוא גורם נפוץ. לדוגמה סנאי קרקע. סנאים אלה מתעלפים וכמעט מאבדים את ההכרה ברגע שהטמפרטורות יורדות אל מתחת לאפס. הדופק שלהם, על פי רוב מאתיים פעימות בדקה, מאט לפּחות מעשר פעימות בדקה. חום גופם צונח מ־37 מעלות למעלה אחת או שתיים מעל לטמפרטורת הסביבה. הם נשארים במצב שבו הם משתמשים רק בכמות האנרגיה המזערית ביותר האפשרית למשך חצי שנה לפחות.
אמת, בני אדם אינם סנאים, אבל תאמינו או לא, גם לנו יש כמה מאותן יכולות הסתגלות. למשל השריה של אדם במים קרים מפעילה את רפלקס הצלילה (או רפלקס וגל). רפלקס זה מעביר את הגוף למצב של מעין שנת חורף. הלב והמוח זקוקים לפחות מחצי מכמות החמצן שהם צורכים בתנאים רגילים. כך ניתן לשרוד בתנאי קור עזים לפרק זמן ממושך יותר.

באותה עת לא יכלה בגנהולם לדעת שבזמן שהמסוק התכונן לנחיתה עמד סיפור החיים שלה להישזר בסיפורו של רופא שבדרך זו או אחרת חיכה לרגע הזה במשך כל הקריירה שלו. מנהל שירותי החירום בבית החולים בטרומסו היה ד״ר מדס גילברט. בדומה לחולה שלו אהב גם גילברט ספורט אתגרי כמו אופפיסט סקי וטרקים ביערות העד של נורבגיה. הוא אוהב אקשן מכל סוג שהוא; בייחוד לטוס במסוקי החילוץ שמשמשים כאמבולנסים באזור רכסי ההרים שלחופי נורבגיה, אזור שמקיף את בית החולים. למעשה הוא היה במסוק שטס לטפל בבגנהולם בשטח וחזר רק כשנודע לו שמסוק גדול יותר ומצויד טוב יותר קרוב יותר לזירת האירוע.
גילברט מבלה את החופשות שלו במקומות כמו בורמה או כורדיסטן. הוא מלמד שיטות רפואת חירום אנשים שגרים הרחק מבתי חולים ורופאים שצריכים לטפל בפגועים מאזורי קרבות בעזרת תיקי עזרה ראשונה ותו לא. הוא זכה לדקת התהילה שלו ב־2008 במהלך מבצע ״עופרת יצוקה״. גילברט התראיין מתוך בית חולים ברצועת עזה, שם סייע לטפל בלוחמים וכאזרחים פצועים. הוא האשים את ישראל בהרג מכוון של אזרחים וכתוצאה מכך הוקיעו אותו מבקרים שמרנים וכינו אותו ״תומך חמאס״ ו״עלה תאנה לטרוריסטים״.[4]
במילים אחרות גילברט הוא לא מסוג האנשים שנרתעים ממחלוקת בין שהיא קשורה לפוליטיקה ובין שלרפואה. זה היה נכון עוד הרבה לפני שהתחיל להופיע באזורים מוכי גורל ברחבי העולם. יש כאלה שעשויים לראות בסיכונים שהוא לוקח ערות להתנהגות מסוכנת ופזיזה, אבל במקרה של בגנהולם זה היה בדיוק מה שהיא היתה צריכה. הרבה רופאים אחרים היו מוותרים, ובצדק. גילברט סיפר לי שבחן את בגנהולם וידע שמצבה רע, רע מאוד. ״ראיתי אישה צעירה אתלטית ביותר, אבל היא נראתה כמו גופה.״ כשאנה בגנהולם הוכנסה סוף־סוף לחדר הניתוח היא היתה במצב של מוות קליני כבר שלוש שעות.
כשקראתי לראשונה על המקרה של בגנהולם, ראיתי בעיני רוחי רופא נועז שמנסה בעזרת אמצעים מטורפים למיניהם להציל את החולה היפהפייה, האבודה שלו. חשבתי לתומי שרק ייאוש מוחלט יכול לדחוף מישהו לקצה, לנסות את הבלתי־אפשרי. אבל מתברר שהסיפור שונה בתכלית. האמצעים שגילברט השתמש בהם כדי להציל את אנה בגנהולם נבעו אמנם מייאוש, אך היא ניצלה לא הודות למזל אלא הודות להימור שקול ולניסיון מצטבר.
לפני שגילברט הציל את בגנהולם, כבר ניסו הוא והצוות שלו בחמישה־עשר מקרים לפחות להחיות חולים בלי דופק ובתת־חום קיצוני. אנשים שנפלו לנהרות קפואים, שנלכדו מתחת לשלג או שפשוט השתכרו ואיבדו את דרכם ביערות עד שקפאו למוות. כאשר שאלתי אותו כמה מהחולים הקודמים שלו שרדו, הוא הפנה את ראשו לרגע וענה במהורהר ״לא הצלחנו להציל אפילו חולה אחד אבל התקרבנו יותר ויותר בכל פעם. למעשה,״ הוא הוסיף, ״המקרה שקדם למקרה של אנה היה סיפור דרמטי עוד יותר.״
חודשים ספורים לפני המקרה של אנה הוזנק גילברט למשימה מסוכנת בזירת מפולת שלגים שקברה תחתיה סטודנט צעיר. הוא וחבר גרמו למפולת השלגים כשגלשו במורד שדה שלג צח סמוך לבסיסו של הר אולסטינדן, אתר סקי פופולרי מצפון לטרומסו. חברו של הסטודנט הצליח לחמוק מהמפולת ומיהר לכביש להזעיק עזרה. בינתיים מיהרו למקום שני גולשים צעירים שראו את התאונה והתחילו לחפור.
מסוק החילוץ של גילברט הגיע בתוך פחות משעה, אבל העמק היה תלול מדי לנחיתה והם נחתו על רכס כמה עשרות מטרים מעליו. גילברט, אחות ושוטר מקומי ירדו אל העמק. כשהגיעו לקורבן הבחינו רק במוט הסקי שלו ובאחת מזרועותיו. זמן ארוך חלף במאמץ לחלץ אותו מקבר השלג. רק לאחר שעשו זאת אפשר היה להתחיל בפעולות החייאה. זמן יקר רב ירד לטמיון; אולי רב מדי.
המצב היה אנוש. לצעיר לא היה דופק, ועדיין היה עליהם להמתין לחילוץ. השלג היה עמוק מדי ולא יציב דיו, לא היתה להם אפשרות לשאת את הקורבן על אלונקה. הם המשיכו בניסיונות ההחייאה במשך שלוש שעות בקור הצורב על צלע ההר. בזמן שגילברט התקין את צינור ההנשמה ועיסה את החזה של הצעיר, הדליק איש צוות אחר גזייה והרתיח מים לתה כדי לשמור על חום הגוף של המצילים. את החולה לעומת זאת הם שמרו בטמפרטורה נמוכה. כל חמש דקות החליפו חברי הצוות מקומות.
כאשר המסוק היה יכול לנחות סוף־סוף, הם הניחו את הסטודנט מחוסר ההכרה במזחלת וטיפסו איתו במעלה התלול של צלע ההר. הם דידו בחשכה עם המזחלת והתפללו שלא יגרמו לעוד מפולת שלגים. הם הכניסו את הפצוע למסוק והמשיכו בפעולות החייאה והשתדלו ככל יכולתם לא להעלות את חום הגוף שלו. רק בבית החולים הם חיברו אותו למכונת לב־ריאה כדי לחמם את דמו. באורח פלא חזר הדופק של הסטודנט; גם הכליות והריאות שלו התחילו לתפקד, והאישונים שלו הגיבו לאור סימן לכך שהמוח לא ניזוק באופן בלתי הפיך. ״מאוד התרגשנו,״ נזכר גילברט. ״מאוד, מאוד, מאוד התרגשנו. חשבנו לעצמנו ׳סוף סוף הצלחנו! ׳״
יומיים תמימים המשיך מצבו של הצעיר להשתפר, אבל אז חלה הידרדרות פתאומית. בתוך שעות התמלא המוח שלו נוזלים. הנוזלים שמילאו את החלל הצר בתוך הגולגולת יצרו לחץ גבוה מדי והחולה נפטר. גילברט והצוות שלו היו הרוסים. הם היו קרובים כל כך להצלחה שהיא בגדר נס, אבל גם המקרה הזה הסתיים כמו כל האחרים. ״איבדתי שליטה לגמרי. הייתי אובססיבי. בראש שלי התרוצצו כל הזמן אותן שאלות. מה עשינו לא בסדר? למה אנחנו לא מצליחים למנוע את הנפיחות במוח?״ מספר גילברט.
כמו במקרים הקודמים התכנס הצוות כדי להשוות את המקרה האחרון עם אלה שקדמו לו. גילברט בחן את כל חמישה־עשר המקרים שלפניו והבחין שהבצקת (אֵדֵמָה) המוחית היא בעיה נפוצה; הצעיר שרד זמן ארוך יותר, אבל הוא לא היה היחיד שסבל מבצקת קטלנית במוח אחרי שהדופק חזר. גילברט חשד שהחולים הקפואים למחצה שלו רגישים במיוחד לבצקות במוח. אחת הסיבות לכך היא שתת־חום פועל למעשה כמעין מדלל דם, והחולים שסובלים מתת־חום עלולים לסבול גם מדימום פנימי. אבל גם משהו אחר קורה בעקבות תת־חום, משהו משמעותי אף יותר. כל החולים של גילברט לקו בהתקף לב בעקבות ירידת חום גופם, או שנחנקו בגלל מפולות שלג, או ששהו מתחת לקרח. בדרך זו או אחרת המוח והגוף שלהם סבלו מהיעדר חמצן.
פה העניין מתחיל להיות מורכב ומנוגד להיגיון. בכל המקרים שגילברט טיפל בהם, סבלו כנראה החולים במידה זו או אחרת מפגיעות תקרית זרימה מחודשת, שהיא נזק שנגרם לרקמה כלשהי כתוצאה מחידוש אספקת החמצן אליה אחרי שסבלה ממחסור בחמצן. חידוש אספקת החמצן לרקמות היא תהליך טוב בדרך כלל, אך במקרה של הסטודנט הצעיר הוא גרם כפי הנראה לתגובת שרשרת כימית מורכבת. המנגנון המדויק אמנם אינו ברור אך לטענת גילברט הממברנות של תאי הגוף הופכות לאטומות פחות בעקבות תת־חום - במילים אחרות נוזל תוך־תאי מתחיל לזלוג מהתאים ולגרום לבצקות.

החולים הקפואים למחצה שהגיעו לבית החולים בטרומסו קיבלו מיד את התרופות שמשמשות לפעולות החייאה, כמו נוראפינפרין שמגרה את פעילות הלב ותמיסת סלין שמנסה לשמר לחץ דם תקין. הבעיה היא שכל התרופות פירושן הוספת נוזלים לגוף ומכאן עוד לחץ על הרקמות הפגועות ובכללם המוח. גילברט והצוות שלו למדו לקח חשוב ומציל חיים: הגבלה נוקשה על השימוש בתרופות ופיקוח מתמיד על כמויות הנוזלים שניתנות לחולים הסובלים מתת־חום מעלה את הסבירות להצלת חיים.
בנסיבות ״רגילות״ מתן נוזלים על מנת לשלוט בלחץ הדם מקובל ברפואת חירום. אך גילברט עלה על משהו. הוא סבר שהנוזלים שלרוב מצילים את חיי החולים הרגו את החולים שלו שסבלו מתת־חום. ״כל עוד אתה נזיר, אתה תמשיך לצלצל בפעמון הכנסייה - אתה תמשיך לעשות את מה שאתה רגיל לעשות ואף פעם לא תחשוב על מה שאתה עושה,״ אומר גילברט.
הפעם הבאה תהיה שונה. גילברט אמר לאנשי הצוות שלו שבפעם הבאה שיגיע חולה בתת־חום שישכחו ממתן נוזלים. הם לא ייתנו סלין או כל תרופה אחרת אלא אם כן מצבו הקליני של החולה יתחיל להידרדר במהירות. ״אמרתי לעצמי ׳במקרה הבא אני אחזיק את החולה כל כך יבש ובפיקוח כל כך הדוק - וליתר ביטחון לא אתן נוזלים אלא אם כן יכריחו אותי.״
זה היה הימור, אבל גילברט היה בהלוך רוח פילוסופי. ״ברפואה אנחנו מגלים ידע חדש ומפתחים שיטות טיפול חדשות בכמה דרכים. האחת היא דרך ניסויים קליניים מפוקחים. השנייה היא דרך המעבדה שבה מתבצע מחקר בסיסי שאחר כך מחפשים דרכים ליישמו.״ אבל במקרה של אנה בגנהולם רק הדרך השלישית היתה עשויה לעזור, כלומר לייצר ידע חדש דרך טיפול קליני.
המסוק נחת, ובגנהולם הובהלה דרך הדלתות המתנפנפות של חדר המיון למעלית, ומשם היישר לחדר הניתוח. צוות של מנתחי לב החדירו צינורות לעורק ולווריד הפמוראלי (באזור המפשעה) של בגנהולם וחיברו אותה למכונת לב־ריאה. המכונה חיממה באטיות את הדם ושמרה על זרימת הדם. השעה היתה 21:50 בקירוב, וחום גופה של בגנהולם עדיין היה בסביבות ארבע־עשרה מעלות. בזמן שהמכונה חיממה לה את הדם, הלב שלה עדיין לא פעם, והצוות המשיך בפעולות החייאה כדי שהרקמות יקבלו חמצן ולו מעט. בשעה 22:00 הבחין הצוות בסימן מעודד. הלב של בגנהולם חזר לפעום עצמונית בפרץ של פעילות חשמלית בלתי־סדירה. חלפה עוד רבע שעה, והלב המת לשעבר של האישה חזר לקצב תקין.
כשגילברט סיפר לי את הסיפור הוא נעצר לרגע בנקודה הזאת, ואז סיפר לי משהו שמעולם לא פורסם קודם לכן. הוא אמר לי שכל המאמצים האלה כמעט ירדו לטמיון בגלל פרט קטן שחמק מעיניו ומעיני אנשי הצוות שלו, ושלמעשה הצוות הרפואי כמעט הרג את החולה שלו באותו ערב. בשעה שניסו להחדיר צינורית תוך־ורידית לאחד הוורידים בחזה של בגנהולם, ניקב מתלמד את אחד הוורידים הסובקלביים (מתחת לעצם הבריח). גרוע מזה, בתוך כל ההמולה שהיתה סביב בגנהולם איש לא הבחין בכך. בגנהולם היתה מתה למעשה, ולכן לחץ הדם היה נמוך כל כך, שכמעט לא זרם דם מהחתך.
באדם בריא בעל חום גוף נורמלי טעות כזאת היא קטלנית. הקורבן היה מדמם למוות בתוך דקות. כאשר הדופק של בגנהולם חזר סוף־סוף, ראו הרופאים שלחץ הדם שלה ממשיך לצנוח. רק אז הם הבינו את חומרת המצב. הם נתנו לאנה מנת דם וצפו לאימתם איך ליטר שלם של דם נשפך מהווריד. הם מיהרו לפתוח את בית החזה שלה, וניסרו במהירות את הצלעות, בניסיון נואש למצוא את שורש הבעיה. הם הספיקו לתפור את הווריד בדיוק בזמן. לא יכולתי שלא לתהות איך טעות אנוש קטנה לכאורה עשויה להרוס את מה שאילולא כן היה עשוי להיות גילוי מדעי חשוב.
ככל שההחייאה התארכה, פיתחה בגנהולם סיבוך קטלני נוסף: תסביך נשימתי שנקרא ARDS (Acute Respiratory stress Disorder) שגורם לכך שהריאות אינן מסוגלות להחליף חמצן כראוי. אנשי הצוות של גילברט חיברו אותה למכשיר שנקרא ECMO (Extracorporeal Membrane Oxygenation) שמתפקד כריאה מלאכותית. עכשיו היו לה לב פועם שיצר לחץ דם, כליות שייצרו שתן, וריאות שנתמכו הן במשאבה והן במכונת ECMO. הם יכלו סוף־סוף לעזוב את חדר הניתוח.
גם בשלב הזה ידע גילברט שעדיין לא יצאו מכלל סכנה. ״כשהוצאנו אותה מחדר הניתוח כבר היה בוקר. אור השמש חדר דרך החלונות, והבנתי שהיא שוכבת באותו חדר שבו שכב הסטודנט הצעיר,״ נזכר גילברט (הסטודנט שנפטר לאחר מפולת השלגים כמה חודשים קודם לכן). ״אמרתי לעצמי ׳זה עוד לא נגמר. עכשיו מתחיל הקרב האמיתי. ׳״
הפעם אימץ הצוות בטרומסו גישה סבלנית יותר. הם וידאו שבגנהולם תישאר יבשה (נמנעו ממתן נוזלים) והמשיכו לחמם אותה באטיות. הם נתנו מספר מוגבל של תרופות ולא נתנו כלל נוזלים באינפוזיה. למשך זמן מה היה לחץ הדם שלה נמוך באופן קיצוני, כלומר רקמות הגוף שלה קיבלו הרבה פחות חמצן מכפי שהן רגילות לקבל בתנאים רגילים, אבל גילברט ניחש שאדם במצבה של בגנהולם לא יזדקק לכמות חמצן כזאת. שאם לא כן, הוא הסיק, היא לא היתה שורדת כמעט תשעים דקות מתחת לקרח.
הדרך חזרה מהמוות לא היתה פשוטה. חמישה ימים תמימים היתה בגנהולם מחוברת למכונה שעזרה לחמצן לה את הדם, ועוד כמה שבועות היתה מחוברת למכונת הנשמה. ״היא כמעט מתה פעמיים או שלוש מסיבוכים,״ אומר גילברט. ״זה היה מאבק קשה.״ אך בסופו של דבר המאמץ השתלם. אישה שרוב הרופאים בעולם היו מכריזים עליה כעל מתה, חיה ונושמת בכוחות עצמה.
היא היתה משותקת מהצוואר ומטה כמעט חמישה חודשים, אך כעבור שמונה־עשר חודשים כבר חזרה בגנהולם לעבודה, אף שעדיין סבלה מהיעדר שליטה מלאה בידיים, שם נפגעו העצבים קשות. היא נאלצה לוותר על חלומה להיות מנתחת אבל היום היא רופאה מצליחה לכל דבר, רדיולוגית בבית החולים האוניברסיטאי של אוניברסיטת צפון נורבגיה, בית החולים שבו החזיר אותה גילברט מהמתים. מעניין לראות, מספרת אנה בגנהולם, שבדיקות לאורך השנים גילו שהעצבים שלה ממשיכים לצמוח מחדש, עשר שנים לאחר התאונה. עמיתיה מאז עובדים איתה באותו בית חולים; מרי פלקנברג הגשימה את מטרתה והיום היא רופאת ילדים, וטורביד נסהיים עובד כעת לצדו של גילברט, טס במסוק החילוץ ומסייע בניתוחי חזה פתוח כמרדים. הוא היה חלק מהצוות שהצליח לחמם מחדש אנשים שסבלו מדום לב ומתת־חום חמור.

בצדו האחר של העולם נזקק גם זייד ברזנג׳י לרופא שיהיה מוכן להסתכן. אחרי ששמעתי את סיפורו, חזרתי למקום שבו באמת הצילו את חייו - לא למכון הכושר בברונקס שבו החיו אותו אחרי שהתמוטט עם דום לב, לא לאמבולנס שהבהיל אותו לבית החולים, אלא לחדר בית החולים שבו הוא נלחם על חייו באטיות אך בנחישות.
כשהגעתי לבית החולים, בקע מהרמקולים קול קורא: ״קומת דרמטולוגיה. דום לב. דחוף. דרמטולוגיה. דום לב. דחוף. דרמטולו....״ הקול היה עמום, אך המסר היה בהול: דום לב. דחוף. דרמטולוגיה. משהו השתבש להחריד אצל חולה בקומה אחרת. לבה פסק לפעום, ויידרשו כל היכולות של הרפואה המודרנית על מנת להציל את חייה.
אילו היתה זאת תוכנית טלוויזיה, היו רופאים רצים לאורך המסדרון לעבר מקום האירוע בחלוקים לבנים מתנופפים. תחושה של תוהו ובוהו בלתי־נשלט היתה שורה בכול. אבל כאן, בקומה השמינית של המרכז הרפואי האוניברסיטאי של אוניברסיטת קולומביה בניו יורק, ניכר בקושי שהודעה הרת גורל מהדהדת בבניין.
אני נמצא במחלקת טיפול נמרץ מוח, מקום ידידותי ונעים באופן שלא עולה בקנה אחד עם התפקיד שלו. פונים ימינה מהמעליות, אז שמאלה, לא עוברים דרך שום דלת, ופתאום אתה מוצא את עצמך בעיצומה של הפסקת קפה. הקירות צהובים והרצפה מכוסה אריחים גדולים ורבועים הצבועים בכתום ובלבן. הכול חדש מכדי שיעטה את שכבת האפור שנדמה שממלאת את רוב בתי החולים של הערים הגדולות או בחצץ המלוכלך שמבצבץ מהקירות החיצוניים של הבניינים המפוארים האלה ברובע המערבי העליון של ניו יורק.
אחיות מדברות ביניהן בתחנת האחיות, וקבוצה של אנשים צעירים בחלוקים לבנים - רובם גברים - מצטופפים כמו קבוצת פוטבול סביב שני צגים בקצה המסדרון המלבני. חיוכים קורנים מפניהם, הם מחליפים ברכות, ורק כעבור דקות אחדות מבחינים שמשהו חסר: החולים.
החולים ישנם, כמובן, אבל אפשר לומר שזה עניין של פרשנות. ״הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות לך בחיים הוא להתאשפז ביחידה לטיפול נמרץ מוח,״ אומר ד״ר סטיבן מאייר, מנהל היחידה. ״כל החולים ביחידה מגיעים אליה במצב של תרדמת בדרגה כזאת או אחרת. ברוב המקרים מחזיקים אותם בחיים באופן מלאכותי.״
הבוקר מצטופפת קבוצה - תמהיל של רופאים בכירים, מתמחים וסטודנטים לרפואה - סביב מונה זעיר באמצע חדר, שלצדו שני צגי מחשב שטוחים אלגנטיים. הם בוהים בצג אחד שמציג נתונים ממאגר הנתונים הקליני שבו מאוחסנים פרטים דקדקניים מתיקי החולים. כמעט כולם לבושים חלוק לבן, המומחיות שלהם רקומה בכחול מעל החזה בצד שמאל: ״ניטור תוך־גולגולתי״, ״עמית שבץ״, ״נוירולוגית ילדים״.
מאייר הוא היחיד שחורג מקוד הלבוש המוקפד. הוא לובש מכנסי חאקי וחולצת פסים לבנה־כחולה ונראה כמו סטודנט שנה ראשונה בקולג׳. את אפו מעטרים משקפיים קטנים בעלי מסגרת דקה, והוא בוחן את הכפופים לו בקול מאנפף מה, ידידותי אך עיקש.
״מי זוכר את ערכי הסוכר בדם שלה?״
אין תשובה.
״קדימה אנשים, אני חושב שיש לה היפוגליקמיה (תת־סוכר בדם),״ הוא ממהר לענות בעצמו.
בלילה קר במיוחד בנובמבר 2006 התקשרה אל מאייר בחצות תלמידה לשעבר, כהת שיער ונמרצת. הוא בקושי הכיר אותה; היא היתה במחלקה שנה קודם לכן לקראת סיום הלימודים שלה. כמה חודשים לאחר מכן היא התראיינה למשרה במחלקה אבל לא היה די תקציב להעסיק אותה. לבסוף מצאה עבודה בסן פרנסיסקו. לא היה בזה שום דבר מיוחד, זאת ההתנהלות הרגילה בעולם הרפואה, אבל כאשר ענה לטלפון, בשעת לילה מאוחרת, שיער שאין מדובר בהעלאת זיכרונות. כשמכרים התקשרו אליו בשעת לילה מאוחרת, בדרך כלל הטריד אותם משהו אחר.
בטלפון היה קולה של נובל ברזנג׳י ידידותי אך מתוח. הדוד שלה, אדם מבוגר אך בריא, לקה בדום לב אחר הצהריים. אישפזו אותו ביחידה לטיפול נמרץ בבית חולים אחר שקשור לאוניברסיטת קולומביה. היא לא סמכה על הרופא שניהל שם את היחידה - בעיקר מפני שלא הכיר כלל את שיטת הטיפול בתת־חום - ושאלה אם יש מיטה פנויה ביחידה של מאייר. ״היא ידעה שכדאי לה להתקשר כי ראתה מה קורה פה עם החולים,״ אמר לי מאייר. ״היא אמרה ׳היי הדוד שלי שוכב שלושים וארבעה רחובות ממך - אולי אתה יכול לקרר אותו?׳ ומובן שעניתי ׳בטח! ׳״
כשהיא מדברת על המצב של הדוד שלה באותו לילה, נובל ברזנג׳י מתמקדת בפרטים הקליניים, לא במתח של להיות בקצה האחר של היבשת, ולבקש נואשות עזרה לאח האהוב של אבא שלה. אף שהיא עצמה רופאה, היא תיארה את הקושי שרבים מאיתנו חשים בגלל הורים מבוגרים שגרים הרחק מאיתנו. היא אומרת שהרופא הראשון שראה את הדוד שלה אמר שאין הרבה מה לעשות. ״הוא אמר שהם מתכוונים לשלוח אותו ליחידת טיפול נמרץ להערכת מצב הלב שלו, ואז פשוט יחכו שהוא יתעורר או ימות,״ מספרת ברזנג׳י. ״שאלתי אם הוא שקל טיפול באמצעות תת־חום, והוא ענה שהוא לא מכיר שיטה כזאת - שהוא לא חושב שעושים את זה בבית החולים.״
כבר היה אמצע הלילה, והיא לא ידעה את מספר הטלפון שלו. היא התקשרה ליחידה לטיפול נמרץ מוח של מאייר. והצליחה למצוא מישהו שהסכים למסור לה את מספר הטלפון הנייד של מאייר. השניות נקפו בזמן שחיכתה בשיחה ממתינה. באוניברסיטת קליפורניה, סן פרנסיסקו, לימדו אותה שיש לצנן חולים בתוך שעה מדום הלב. היא למדה שכל שעה שעוברת בלי התערבות באמצעות קירור מפחיתה את סיכויי ההישרדות.

* * *

גם מאייר הכיר היטב את הסטטיסטיקות האלה. מאייר למעשה הוא מראשי המאבק להכרה בטיפול בתת־חום, כל העת הוא מבקר רופאים שמהססים להשתמש בשיטה ואת הארגונים הרפואיים שלדעתו אינם מתאמצים מספיק לקדם אותה. מאייר נתקל לראשונה בתת־חום בהקשר שונה לגמרי, בבית חולים ותיק לנפגעי נפש במחוז וסטצ׳סטר, ניו יורק. באוקטובר 1986 היה מאייר סטודנט לרפואה שנה ג׳ ובילה את רוב החודש בטיפול בצעירים שפשוט לא עמדו בלחץ של שנת הלימודים הראשונה בקולג׳. ״דיכאון, הפרעה בי־פולארית, אישיות גבולית - כל החברה הצעירים האלה עזבו את הבית לראשונה ופשוט קרסו תחת הלחץ.״ הוא מספר.
ערב אחד נכנס ליחידה בחור צעיר בחליפת משוגעים; הוא סבל מהתמוטטות נפשית מוחלטת. ״הוא היה בהתקף זעם פסיכוטי,״ אומר מאייר, ״נתנו לו מנות, מגה־מנות של טורזין, הלדול,* מה שלא תרצה וזה בכלל לא השפיע עליו. הוא פשוט המשיך להתפרע. מישהו צעק פתאום ׳תביאו את הסדינים הקרים!׳ ואני אמרתי 'מה זה לעזאזל? ׳״
[* טורזין (כלורפרומזין) היא תרופת הרגעה פסיכיאטרית המשמשת לטיפול בסכיזופרניה, במאניה בהפרעות דו־קוטביות ובשיהוקים בלתי נשלטים. הלדול היא תרופה אנטיפסיכוטית שמשמשת לטיפול בהתקפים פסיכוטיים ובהזיות [א״מ].]
מאייר מצא את עצמו עוזר ליותר מתריסר רופאים וסייעים לרסן את החולה המתפרע בזמן שמישהו אחר טבל סדינים במי קרח וגלגל את בהם את החולה כמו גולם. "זה היה מדהים. הוא נרגע מיד. זה עבד כמו קסם. זה היה פשוט מיידי. הבחור הצעיר אמר משהו כמו 'אני חושב שאני מרגיש בסדר עכשיו'."
מאייר נמלא סקרנות. הוא שאל את הסובבים על שיטת ההרגעה הזאת וגילה שסדינים רטובים הם חלק מארגז הכלים הטיפולי בבתי חולים לנפגעי נפש כבר משנות העשרים המוקדמות[5]. השיטה נזנחה בימינו, אך הפסיכיאטר המבוגר שניהל את המוסד שמאייר בילה בו באותו סתיו עוד מוסיף להשתמש בה. מאייר הרגיש שהוא לא מבין לאשורו את מה שהתרחש לנגד עיניו, אבל זה הותיר בו חותם עמוק.
״לא ראיתי דבר כזה שוב, אבל התרשמתי מאוד מהעובדה שטיפול טבעי ופשוט למדי יכול להשפיע כל כך. זה נראה כאילו המוח שלו רותח מזעם והם פשוט קיררו אותו,״ אומר מאייר. ״חשבתי בלבי שבתור התערבות טבעית יש לטיפול הזה עוצמה רבה.״ השיעור הקטן הזה יעצב בבוא היום את הייעוד שלו בחיים.
מאייר, שהיה מתבגר היפראקטיבי שאהב להקות גל חדש כמו בלונדי והרמונס ונהג לשוטט עם חבריו ברחבי העיר, לא היה סטודנט מרוכז במיוחד. עם זאת הוא היה חכם, שאפתן וידע כבר מן ההתחלה שהוא רוצה ללמוד רפואה. הוא בחר ללמוד באוניברסיטת קורנל באיתקה, ניו יורק, בין היתר בגלל החורפים הקפואים שם. אבל העובדה שלא התקבל לבחירה הראשונה שלו, ייל, או לשנייה, קולומביה, השפיעה גם היא כמובן.
בתום לימודיו בקולג׳ הוא התקבל לבית הספר לרפואה של קולומביה, ובשנתו האחרונה כבר חיפש להטביע את חותמו במקצוע. התמחות ברפואה פנימית היתה בסדר מבחינתי, סיפר לי מאייר, ״אבל היא נראתה לי קצת פושרת. חלק בי רצה לעסוק בניתוחי מוח, אבל לבי אמר לי שבמקרה הטוב הידיים שלי יהיו בינוניות. יש כל כך הרבה רופאים גדולים כאן. הגעתי למסקנה שאם אבחר בניתוחי מוח, לעולם לא אגיע לקולומביה - אני אעבוד באיזשהו בית חולים קטן באמצע שום מקום. אבל בטיפול נמרץ מוח ראיתי הזדמנות. אף אחד לא עסק בזה: זה היה תחום לגמרי לא ממופה. נכנסתי לתחום הזה כשרק התחילו להמציא אותו.״
מאייר קיבל את המינוי שלו במחלקה לנוירולוגיה בקולומביה אבל גילה שהוא שונא את זה. הוא הרגיש שזה שכלתני מדי; רוב החולים היו בתרדמת, והרופאים המטפלים בילו את מיטב זמנם בדיונים אקדמיים. מאייר השתוקק לאקשן. הוא רצה לחזור לרפואה פנימית. אבל ב־1993 כבר התחיל לעבוד על פרויקט ששכנע אותו להישאר בטיפול נמרץ מוח. הוא תכנן ניסוי לבחינת הבטיחות של טיפול בתת־חום בחולים שסבלו מחסימות עורקים תוך־מוחיות או משבץ.
חסימה בעורק המוחי האמצעי (האמצעי מתוך שלושה עורקים מרכזיים שמביאים דם למוח) מזיקה למוח קשות. הבעיה היא שתאי המוח, הנוירונים, מתחילים למות מהיעדר חמצן ובה בעת המוח מתחיל להתנפח. נפיחות במעי או בחלקים אחרים של הגוף עשויה להיות חמורה, אבל כאשר בגלל הנפיחות נלחץ המוח כנגד המעטפת הקשה של הגולגולת, אזי היא קטלנית. הסכנה הגדולה ביותר בכל פגיעת ראש היא נפיחות ולחץ תוך־גולגולתי. התופעה זכתה לפרסום כאשר השחקנית נטשה ריצ׳רדסון מתה בעקבות תאונת סקי ליד מונטריאול. בעקבות התאונה, שנראתה קלה ברגע הראשון, נגרם דימום תוך־גולגולתי שהקפיץ במהירות את הלחץ במוחה של ריצ׳רדסון, ובתוך שעות ספורות מהנפילה הפך מצבה לאנוש.[6]
כשמאייר ערך את הניסוי הראשון שלו בתת־חום, הוא רצה לראות אם קירור טיפולי עשוי להוריד את הנפיחות בפגיעות ראש, להפחית את מידת הנזק שהוא גורם או לגרום לשניהם גם יחד. ״לפני כמה עשורים השתמשו בתת־חום רק בניתוחי לב או מוח ברמות סיכון גבוהות שבהם היה צריך לעצור לגמרי את זרימת הדם לפרקי זמן ארוכים,״ מסביר מאייר. זאת היתה המורשת של חלוצי ניתוחי הלב. באותן שנים ראשונות לפיתוח ניתוחי לב ומוח היה לשימוש בתת־חום מוניטין מאיים. השימוש בתת־חום אמנם אפשר ניתוחים נועזים, אבל החולים שנותחו בעזרת השימוש בתת־חום סבלו מתופעות לוואי חמורות כל כך, שרופאים חשבו פעמיים לגבי השימוש בשיטה. חולים שקיררו אותם לטמפרטורה נמוכה משלושים מעלות נטו לפתח הפרעות קצב קטלניות. הם גם נטו ללקות בשבץ ובסוגים אחרים של דימומים פנימיים, כיוון שככל שהדם קריר יותר הוא נקרש טוב פחות. מצבם של רוב אותם חולי לב השתפר בתוך זמן קצר אך רבים מהם מתו בסופו של דבר מדלקת ריאות. הבעיה היתה שבשנות הארבעים לא היו מכונות הנשמה, וחולים בתרדמת נאלצו לנשום בכוחות עצמם. כתוצאה מכך התמלאו הריאות שלהם לעתים קרובות במיני הפרשות. מלבד זאת תת־חום נוטה לדכא את המערכת החיסונית, והחולים פיתחו זיהומים קטלניים.
בתוך שנים ספורות בלבד התגלו סימנים לכך שאולי ניתן להשתמש בתת־חום בבטחה. בשנת 1958 למשל דיווחו מנתחים באוניברסיטת מינסוטה על קירור חולת סרטן בת חמישים ואחת לחום של תשע מעלות בלבד לקראת ניתוח, וחימום מחדש ללא כל בעיה (Benson, 1959). חוקרים אחרים שעבדו עם קופים דיווחו גם הם על תוצאות טובות בשימוש בטמפרטורות נמוכות מאוד, והיו אפילו דיווחים על רופאים שהשתמשו בהצלחה בתת־חום בטיפול בחולים שלקו בדום לב (Niazi and Lewis, 1958).
עד שנות התשעים אמנם עדיין נתפס ריפוי בתת־חום כלא בטוח דיו, אך מאייר ורופאים אחדים אחרים החליטו שהגיע הזמן לבחון שוב את השיטה. מאייר חשד שהבעיה האמיתית בשנות הארבעים והחמישים לא היתה בקירור, אלא בטיפול המלווה שלאחריו בגלל ציוד ההחייאה שעדיין היה אז בחיתוליו. הוא ורופאים אחרים הבחינו בכמה מהמורות שהיום ניתן להימנע מהן בקלות. ראשית, הם לא יקררו אנשים לטמפרטורות נמוכות כל כך - הם קיוו להשיג תוצאות מועילות על ידי קירור לטמפרטורה של כשלושים ושתיים מעלות ולא לטמפרטורה של חמש־עשרה או עשרים מעלות. וחשוב לא פחות, במסגרת יחידת טיפול נמרץ מודרנית הם יכולים לטפל בהצלחה רבה יותר בסיבוכים כגון דלקת ריאות.

בעשור שלאחר מכן התקדם מאייר במתווה המוכר של קריירה אקדמית. הוא וקומץ רופאים אחרים - הידועים שבהם מאוניברסיטת ג׳ונס הופקינס - עזרו לייסד את האגודה הראשונה למומחי טיפול נמרץ מוח ואת כתב העת ״טיפול נמרץ מוח״ (Neurocritical Care). בה בעת הוא קידם את חקר הטיפול בתת־חום. במחקר אחד שהתפרסם ב־ 2001 הוא מצא שמצבם של חולים שלקו בשבץ חמור וטופלו בקירור לא הורע בהשוואה לאלה שלא טופלו בקירור (Schwab et al, 2009). התחום של חקר המוח, שנחשב שנים רבות תחום שרופאים לא יכולים לעשות בו יותר מדי למען החולים שלהם, התחיל סוף־סוף להשתנות, וכך גם הקו שמפריד בין חיים למוות.

כמו בגילויים רבים אחרים ברפואה, המחקר החדש הטוב ביותר מתבסס על מחקר קודם. למשל, אחד המאמרים הראשונים שהתפרסם בכתב העת של מאייר דן בתגלית שהתרחשה עוד בימים שהייתי מתמחה. הרשות האמריקנית למזון ולתרופות (FDA) אישרה את השימוש בתרופה שנקראת ״מפעיל פלסמינוגן רקמתי״ (tissue plasminogen activator) או tPA, לטיפול בחולים שלקו בשבץ.
באחד מסוגי השבץ זרימת הדם לחלק או לכל המוח נחסמת בגלל קריש דם. באין זרימת דם אותו חלק של המוח שלא מקבל דם מתחיל למות. מתן tPA הוא אפשרות טובה לטיפול במקרים כאלה מפני שהוא יכול כמעט מיד לפורר את קריש הדם ולחדש את זרימת הדם למוח. הבעיה היא שכדי שהוא ישפיע, יש לתת tPA בהקדם האפשרי - בתוך שלוש שעות מהופעת התסמינים הראשונים. לכן מעריכים שפחות מחמישה אחוזים מהלוקים בשבץ מקבלים בכלל את התרופה החיונית הזאת. וכאן נכנסים לתמונה רופאי הקרח.
קומץ נוירולוגים - וביניהם מאייר - חשבו שטיפול בתת־חום יכול להיות תוספת חיונית לארגז הכלים שעומד לרשותם. הם התחילו לערוך ניסויים - על בסיס ההשערה שטיפול בתת־חום יפחית את הצורך של המוח בחמצן בימים הראשונים המכריעים של ההתאוששות ולכן יפחית את מידת הנזק ארוך הטווח. השימוש בטיפול בתת־חום יפחית את הנזק שנגרם עקב מחסור בחמצן ועשוי אף להגדיל את חלון ההזדמנויות לשימוש יעיל בשיטות טיפול אחרות כגון tPA. בשונה ממנתחי הלב בשנות הארבעים והחמישים השתמשו מאייר ו״רופאי הקרח״ האחרים בתת־חום קל, לרוב הם קיררו את הגוף בשלוש עד חמש מעלות.
מאייר, ללא ספק, חשב ללא הרף על קור, ובשנת 2000 זכה לעידוד נוסף. צוות חוקרים אירופי, בהובלת המומחה האוסטרי לרפואת חירום ד״ר פריץ סטרץ, דיווח שדי בקירור חולים בשיעור של ארבע מעלות כדי לשפר משמעותית את סיכויי ההחלמה של חולים שלקו בדום לב קטלני (Zeiner et al, 2000). חשבו על זה. חשבו על מספר הפעמים שאנחנו שומעים, ״הוא או היא מתו מדום לב״. כל הטכנולוגיה במיטב בתי החולים בעולם מסוגלת לעזור רק עד נקודה מסוימת, אבל תורידו ארבע מעלות ופתאום... כאשר מאייר תיאר לי את כל זה, נראה לי מוזר שדווקא נוירולוג יקדיש את מיטב זמנו כדי לשנות את השיטות הנהוגות בטיפול נמרץ לב במדינה. אבל רופא הקרח נשבה בקסמו של הרעיון.
אבל הסיפור אינו פשוט כל כך. מאייר לא היה יכול פשוט להתחיל לקרר חולי לב רק מפני שלדעתו זה רעיון טוב. העובדה שמאמר מתפרסם אינה אומרת שהרעיון שמובע בו יהפוך מיד לשיטת טיפול מקובלת. ועל אחת כמה וכמה אם את המאמר כתב צוות שעובד מעבר לים, ובמיוחד בתחום כמו טיפול נמרץ לב, שכפוף כל כך לכללים ולהנחיות. בארצות הברית לא השתמשו כלל בטיפול בתת־חום, אבל באירופה השימוש בו המשיך להתרחב, וכעבור עשור - הרפואה מתקדמת לאט - היתה לאנשים כמו מאייר ולחסידים אחרים כמו הצוות בראשות לאנס בקר מאוניברסיטת פן עוד תחמושת כדי לקדם את השימוש בתת־חום בארצות הברית.
שוב באה הדחיפה מהצוות של סטרץ באוסטריה, הפעם בהובלת קבוצה שחקרה טיפול בתת־חום אחרי דום לב. האוסטרים, שבראשם עמדו ד״ר מיכאל הולצר וסטרץ דיווחו ל״ניו אינגלנד ג׳ורנל אוף מדיצין״ (New England Journal of Medicine) שהם קיררו מאה שלושים ושישה חולים שלקו בדום לב, וחמישים וחמישה אחוזים מהם עזבו את בית החולים בתפקוד מוחי תקין. בקבוצת ביקורת של מאה שלושים ושבעה חולים - שלקו בדום לב אבל לא קוררו - השתפר מצבם של שלושים ותשעה אחוזים בלבד (Holzer and stertz, 2002). זה לא היה מחקר רב־משתתפים אבל זאת היתה תוצאה מרשימה שפורסמה בירחון רפואי אמריקני חשוב. מאייר חשב שהמאמר יהיה מכריע, פריצת־דרך מנצחת, שתצדיק רופאים כמוהו שחשבו שטיפול בתת־חום צריך להיות שיטת טיפול שגרתית.
אבל בפועל זה לא קרה. במחלות כה נפוצות וקטלניות כמו התקפי לב ושבץ, רופאים שונאים ניסויים - הם דבקים בפרוטוקול הטיפול. במיוחד בארצות הברית שבה החשש מתביעות משפטיות מרתיע רופאים מכל סטייה מהטיפול המקובל. שלוש שנים לאחר שפורסם המחקר האירופי פורץ־הדרך של פריץ סטרץ, עדיין סירב ארגון רופאי הלב האמריקני (AHA) לעדכן את ההנחיות שלו ולכלול קירור כטיפול מוכר בדום לב, דבר שהרתיח מזעם קומץ רופאים אמריקנים.
סטיבן מאייר רתח במיוחד. להשקפתו כל עוד לא התייחסו לתת־חום כטיפול שגרתי, בתי חולים יכולים להצדיק את ההתעלמות משיטת הטיפול הזאת. שהרי אם ה־AHA לא חשב ששיטת הטיפול הזאת הכרחית, רבים יתעלמו ממנה. בשנת2005 נכתבו מחדש, כמדי חמש שנים, הנחיות של ה־AHA לטיפול בדום לב. הפעם הם ציינו אמנם תת־חום כשיטת טיפול מומלצת - אבל לא כשיטת טיפול שגרתית.[7]
משוכה מרכזית בשינוי הגדרת שיטת הטיפול אחת ולתמיד היתה ה-FDA ב־2004 התכנסה ועדה של ה-FDA שממליצה על מכשור רפואי כדי לדון בעדויות לטובת טיפול בתת־חום, ולבחון את האפשרות שחברות ישווקו מערכות קירור ייחודיות לטיפול בחולי לב. המחקר האירופי צוטט עם מחקר נוסף מאוסטרליה שהראה גם הוא שקירור שיפר את סיכויי ההישרדות.
אבל הדברים לא התפתחו כפי שמאייר ואחרים ציפו. נציג מרכזי בוועדה של ה-FDA לא השתכנע מהעדויות בנוגע לתועלת מטיפול בתת־חום. ד״ר יוליה סוויין, קרדיולוגית בולטת בתחומה, ביקרה בחריפות את שני המחקרים. היא טענה שלא די במספר הנבדקים בהם על מנת להראות תועלת אמיתית, והצביעה על מחקרים אחרים בנושא טיפול בתת־חום בקבוצות חולים שונות - קורבנות דום לב ואנשים שסבלו מפגיעות ראש - שהראו שאין בשיטת הטיפול הזאת שום תועלת משמעותית. מלבד זאת, היא טענה, בהשוואה לקבוצות הביקורת סבלו החולים באותם מחקרים מתופעות לוואי רבות יותר כמו הלם ודימום.
לדבריו של לאנס בקר, שהיה נוכח בישיבה כמומחה מייעץ, היתה האווירה בחדר מתוחה. בקר ניסה לשכנע את הוועדה שטיפול בתת־חום שווה את הסיכון. מובן שהמחקרים היו בקנה מידה קטן יחסית, הוא טען, מאחר שברוב המקרים של דום לב החולים מתים לפני שהם מגיעים בכלל לבית החולים. הוא הוסיף וטען ששני המחקרים יחדיו מספקים עדות לתועלת משיטת הטיפול יותר מאשר העדות שהיתה קיימת לגבי שיטות טיפול שהיום כבר הפכו למקובלות. יועץ נוסף, ד״ר יוסף אורנטו מאוניברסיטת וירג׳יניה, תמך בבקר בטענה שהמחקרים האירופי והאוסטרלי היו מתוכננים היטב ושזה יהיה משגה - וקשה מאוד - לחכות למחקרים רחבים יותר.
אולם ההתלהבות הצטננה כשיועץ שלישי, ד״ר ג׳ון סומברג מקורנל, התבטא בבוטות. ״תשכחו מהעובדה שהמאמרים פורסמו ב׳ניו אינגלנד ג׳ורנל׳,״ הוא אמר. ״אני פשוט לא מאמין ששני המחקרים האלה עומדים בתקנים הרגילים של ה-FDA״ סומברג, שהיה חבר לשעבר בוועדת קבלת ההחלטות של ה־FDA, המשיך והשווה את שני המחקרים למגדל קלפים בעל יסודות מעורערים. בסופו של דבר דעתו היא שהכריעה את הכף. בינתיים, למרות המאמצים של רופאים כמו סטיבן מאייר, לא הפך טיפול בתת־חום לטיפול שגרתי.
אתם עשויים לתהות למה אני מכניס את סיפור הקרב הכושל הזה של ״רופאי הקרח״. כי כאן מצוי אחד האתגרים הקשים ביותר של הרפואה. מתי הופך טיפול ניסיוני לכלי שגרתי בתיק הרופא? התקדמות אטית מדי תמנע טיפול שעשוי להציל את חייהם של אלפי חולים. התקדמות מהירה מדי עשויה להחמיץ תופעות לוואי מסוכנות. תראו מה קרה במקרה של התרופה וַיוקס.* ה-FDA אישר את התרופה כטיפול נגד דלקת פרקים אבל כעבור פחות מחמש שנים הוא נאלץ להוריד אותה מהמדף כשהתברר שהיא קשורה להופעת בעיות לב. ה-FDA טוען שהתרופה גרמה כנראה ליותר משמונים ושמונה אלף מקרים של דום לב. ייתכן שהיה ניתן למנוע את כל המקרים הללו אם ה-FDA היה מחכה לעוד עדויות לפני שאישר את בטיחותה.
[* ויוקס (Vioxx) היא תרופה שפיתחה ושיווקה חברת התרופות מֶרק. היא שימשה לטיפול בדלקות פרקים וכאבי שרירים חמורים. ה-FDA אישר את התרופה לשימוש ב־1999 ועד מהרה היא זכתה לתמיכה נלהבת של רופאים. ב־2004, בעקבות מחקר שיזמה חברת מרק עצמה, התברר שהתרופה מעלה את הסיכון למחלות לב. החברה הסירה ביוזמתה את התרופה מהמדפים. בהמשך אישר ה-FDA את השימוש בתרופה אך ורק במרשם ועם התוויה מתאימה. [א״מ]]

מבקרים כמו סוויין וסומברג טוענים שהמחקר העוסק בטיפול בתת־חום לא רחב דיו, וכשמביאים בחשבון את הסיכונים האפשריים אין בהם כדי להצדיק שימוש רחב בשיטת הטיפול הזאת. אבל יש גם מכשולים של ממש המקשים על עריכת עוד מחקרים בנושא. בסיפור אמיתי נוסח ״מלכוד 22״ ב־2008 דחתה הרשות הלאומית לבריאות (NIH) מחקר שהציעה קבוצה מאוניברסיטת דיוק שביקש לבחון את היתרונות של טיפול בקירור לעומת משטר טיפול ללא קירור, בטענה שזה לא יהיה אתי למנוע טיפול בקירור. אם אתם חושבים שזה מבלבל - אתם צודקים. מצד אחד ה-FDA קובע שזה שגוי לקרר חולים שלקו בדום לב כי אנחנו עדיין לא יודעים אם טיפול בתת־חום עובד; מצד אחר ה-AHA טוען שזה כנראה רעיון טוב להשתמש בשיטת הטיפול הזאת; ומצד נוסף ה-NIH אומר שההוכחות חזקות מדי ולכן זה יהיה לא אתי לא לטפל בתת־חום.
תהיה הסיבה אשר תהיה, בתי חולים ורופאים בארצות הברית מאמצים את שיטת הטיפול הזאת באטיות רבה. ״מדיוָנס״ (Medivance), שמייצרת את מכשירי הקירור הנפוצים ביותר, אומרת שרק כמה מאות בתי חולים בארצות הברית - מתוך כמעט ששת אלפים - התקינו בכלל את הציוד הנדרש. התגובה הזוחלת הזאת מתמיהה במיוחד בהתחשב בהצלחות מצילות החיים שהתרחשו במוסדות שכן אימצו את השימוש בקירור. רק דוגמה אחת: אחרי שבית החולים האוניברסיטאי של אוניברסיטת וירג׳יניה הפך את הקירור לחלק מפרוטוקול הטיפול השגרתי שלו דיווח המרכז ב־2006 שרמת התמותה בקרב חולים שלקו בדום לב ירדה בכמחצית (Ong et al, 2006).
כאשר ערכתי את המחקר עבור הספר הזה, התקשיתי להאמין שרבים כל כך יכולים להתעלם מהטיפול מציל החיים הזה. כשסיפרתי על כך לחברים ולעמיתים שלי הם חשבו שזה מקומם. מדוע זה כך? ד״ר ריינה מרצ׳נט, רופאה וחוקרת במרכז למדעי ההחייאה, ניסתה להסביר. מרצ׳נט ערכה כמה מחקרים וסקרים ובהם שוחחה עם בתי חולים ועם רופאים על השימוש שלהם בטיפול בתת־חום ובשיטות אחרות (Merchant et al, 2006). היא בת שלושים ואחת, רופאה מכובדת אבל נראית כמעט כמו סטודנטית לתואר ראשון - צנומה, מרכיבה משקפיים ולרוב לובשת שמלה שחורה פשוטה. היא ממוצא אפרו־אמריקני ולכן בולטת בעולם של רופאי החירום והקרדיולוגים המובילים. ניגשתי ישר לעניין: מדוע לא משתמשים רופאים רבים יותר בטיפול בתת־חום אף שנדמה שיש הוכחות שמראות ששיטת הטיפול הזאת מצילה חיים? ״בהתחלה חשבנו שזה מפני שהשיטה לא מופיעה בהנחיות,״ היא אמרה, ״אבל מאז 2005 היא שם.״ מרצ׳נט מתכוונת להמלצה הצנועה של ה-AHA.
תחשבו אולי שמא השיטה יקרה מדי, אבל לפי מרצ׳נט לא זאת הבעיה. כאשר אני לוקח אנשים שאינם רופאים לטיפול נמרץ ומראה להם את הציוד לטיפול בתת־חום, הם תמיד מופתעים מעט. אני חושב שהם מדמיינים שפופרות קרח עתידניות עם תמיסות כחולות שמוזרמות למחזור הדם של החולה. האמת היא שטיפול בתת־חום אינו מצריך טכנולוגיה מתוחכמת מדי. רופאים מזרימים תמיסה קרירה לתוך הוורידים של החולה או עוטפים את אזור חלציו או הגפיים שלו במטליות ספוגות תמיסה קרירה. במילים אחרות, פשוט דמיינו את ההפך מבקבוק חם.
למען ההגינות הקופסה שמשמשת לקירור ולהזרמת התמיסה הקפואה עולה כעשרים וחמישה אלף דולר. אבל גם אם עשרים וחמישה אלף דולר נשמע לכם הרבה כסף, בהשוואה לשיטות טיפול כמו דיאליזה זה זול מאוד. מחקרי עלות-תועלת הראו שקופסת הקירור למעשה תחסוך כסף. מרצ׳נט אמרה לי, ״אם אתה מקרר אפילו רק חולה אחד ונמנע מסיבוכים, אתה חוסך יותר מהעלות של תריסר קופסאות. זול יותר לקרר מאשר לא לקרר.״ ואפילו הקופסה לא ממש נחוצה. שקיות קרח יעבדו טוב לא פחות, אף שקשה יותר לשלוט בטמפרטורה שלהן. לדברי לאנס בקר, במשך שנים מילאו מנתחי לב ברוסיה את חלל החזה של החולים שלהם בקרח עד שהיה קר מספיק לעצור את הדופק. פריץ סטרץ, הרופא האוסטרי שהיה מחלוצי הטיפול בתת־חום באירופה, מספר על מקרה שבו השתמש בשקיות של ירקות קפואים מהמקפיא כדי לקרר חולה שהתמוטט במרכול.
במילים אחרות זה טיפול מומלץ ומשתלם. הייתי חייב לשאול: ״אז מה אני מפספס פה?״ לפי דעתה של מרצ׳נט הבעיה העיקרית שבגללה נמנע שימוש נרחב בטיפול בתת־חום היא פסיכולוגית. העמית שלה במחלקה לטיפול נמרץ של בית החולים האוניברסיטאי בפנסילבניה, ד״ר בן אבֵּלָה, הסביר, ״זה שינוי פרדיגמה. אנחנו משתמשים בשיטה הזאת על אנשים שהעיניים שלהם צהובות, שלא זזים, ואתה אומר לרופאים לקרר את האנשים האלה למשך יממה - ואז לחמם אותם במשך יום, ואז לקחת אותם למעבדת צנתור. אתה עושה את כל זה לאנשים שנראים מתים, נשמעים מתים ומתנהגים כמו מתים. זו בקשה גדולה מדי.״
אבֵּלָה מקביל זאת להתנגדות שבה נתקלו טיפולי הכימותרפיה פורצי הדרך הראשונים בשנות השלושים. אז אבחון של סרטן היה באמת גזר דין מוות, והרבה רופאים היו תבוסתנים. ״היתה תחושה מסוימת של ׳כולם הולכים למות במילא אז למה לבזבז את כל הכסף והזמן הזה? ׳״ הוא אומר.
ייתכן שהיעדר תקווה מוביל לאינרציה ולאדישות, אבל כשחפרתי עמוק יותר, גיליתי עוד סיבות שבגללן הטיפול בתת־חום תפס לאט כל כך. הנה סיבה אחת שבטח תרגיז אתכם: טיפול בתת־חום עשוי להיות זול ויעיל אבל הוא לא פשוט כמו להמציא תרופת פלא חדשה. במקרה הזה היותו טיפול זול אינו בהכרח נכס, אלא עשוי להיות נטל. לדוגמה נגיד שהמצאת את התרופה החדשה הזאת. אתה עורך מחקרים שמשווים את התרופה החדשה לתרופת סרק (פלצבו), מפרסם את התוצאות ואז - בהנחה שזה עובד - אתה שולח את צוות המכירות לספר עליה לרופאים. אם הם משתכנעים, הרופאים מתחילים לרשום את התרופה הזאת. אין ספק שאפשר להרוויח מזה הרבה כסף.
לעומת זאת רופא יחיד, חדור מוטיבציה ככל שיהיה, אינו יכול פשוט להתחיל לרשום מרשמים לתת־חום. הוא או היא חייבים לשכנע את בית החולים לקנות את הציוד; זה אולי לא יקר כל כך בהשוואה לציוד רפואי, אבל זה יקר מספיק על מנת שיהיה צורך לכנס את ועדת הרכש של בית החולים. זה הולך ומסתבך. יש סיכוי לא רע שחולה שלקה בדום לב יטופל כחולה נוירולוגי ולהפך, ובכל מקרה הוא או היא יקבלו את הטיפול הראשוני בחדר מיון. כל שלוש המחלקות האלה אינן חייבות רק להסכים שטיפול בתת־חום הוא יעיל אלא הן גם חייבות להסכים על המקור למימון הציוד. עליהן לנסח פרוטוקול לזיהוי חולים שניתן לעזור להם באמצעות הטיפול הזה - ולהכשיר אנשים שיבצעו אותו כהלכה. יישום הטיפול במחלקה אחת הוא עניין מורכב כשלעצמו, אבל כששתיים או שלוש מחלקות מעורבות בעניין, הדבר דומה לניסיון לרעות חתולים. גם לרעיון טוב יהיה קשה להמריא בלי מיליוני הדולרים שלרוב מקדמים תרופה חדשה. להתקדמות רפואית יש לפעמים היבט מכוער וזוהי רק דוגמה אחת לכך.
באתר של הפקולטה לרפואה באוניברסיטת פן פרסמו בקר ועמיתיו פרוטוקולים של טיפול בתת־חום של יותר מעשרים מרכזים רפואיים.*
[* http://bit.ly/9jTl0k]

אין תנאים מיוחדים לקבלה; מישהו צריך פשוט להסכים לשלוח את ההנחיות של המוסד שלו. מאז עלה האתר לאוויר קיבל המרכז להחייאה אלפי מכתבים מבתי חולים שרוצים להקים תוכניות משלהם לטיפול בתת־חום. התקווה היא שבהפיכת הפרוטוקולים לנגישים יהיו בקר והצוות שלו מקור השראה לאחרים להתחיל להפעיל תוכניות לטיפול בתת־חום - ובכך יסלקו את התירוץ שתוכניות לטיפול בתת־חום מסובכות מדי.
ריינה מרצ׳נט מצאה שהסיבה הנפוצה ביותר שבגללה בתי חולים מתחילים לטפל בתת־חום היא רופא או אחות ששמעו משהו על שיטת הטיפול הזאת ומספרים עליה לעמיתים שלהם. אם אין נושא דגל מקומי כלשהו, אזי לא מקררים אף אחד. כמו הרבה דברים ברפואה זה מתחיל ונגמר בשמועות, הגלגל החורק מתחיל לנוע. במילים פשוטות, למרות כל הטכנולוגיה ומחקרים של שנים, טיפול בתת־חום עדיין זקוק לנושאי דגל כמו סטיבן מאייר.
בקולומביה בכל הנוגע לטיפול בתת־חום מתקדמים במלוא המרץ. בתום שיחת הטלפון בחצות מנובל ברזנג׳י, טלפן מאייר לבית החולים שטיפל בדוד שלה וסידר שיעבירו אותו ליחידה שלו. כעבור חצי שעה היה זייד ברזנג׳י ביחידת הטיפול נמרץ של מאייר, מחובר לרטיות ולשמיכות הקירור. חום גופו צנח. נותר למאייר רק לקוות שהדבר ירגיע את התוהו ובוהו ששרר בתאי המוח הפגועים הצמאים לחמצן במוחו של הפרופסור.
מרי גרייס סָבָג׳, שהשגיחה על ברזנג׳י, היא אחות במקצועה שהיה לה סיפור משלה לספר. בעלה, פקיד בכיר במחלקת כיבוי האש של ניו יורק, לקה בדום לב במכון הכושר שלו בברוקלין באותו אביב. שני עמיתים ממכבי האש ביצעו בו החייאה על מנת לחדש לו את הדופק, אבל הוא נותר מחוסר הכרה כאשר פונה לבית החולים הקרוב. סבג׳ דאגה לכך שיעבירו אותו לקולומביה בהקדם האפשרי. היא מאמינה שאילו היו חולפות רק עוד שעה או שעתיים ייתכן שלא היה שורד. אבל במקרה הזה הוא השתחרר מבית החולים כעבור שמונה ימים וחזר לעבודה בתוך חצי שנה.
ככל שמצטברים מקרי ההצלחה, רוחות חדשות מנשבות. בתחילת 2009 הודיעה מחלקת כיבוי האש של ניו יורק על תוכניות אמיצות חדשות לקרר חולים שלקו בדום לב בשטח ולא להסתפק בפינוים לבתי חולים שמטפלים בקירור. ״התוכנית היא להפוך את הטיפול בתת־חום לפעולה הראשונה שמבצעים מיד אחרי השימוש בדפיברליטור,״ אומר המנהל הרפואי של מכבי האש בניו יורק ג׳ון פריז. ״מהרגע שאנחנו מחברים את צינור הנשימה ואת האינפוזיה ניתן לכולם שני ליטרים של תמיסת סלין מקוררת.״
כהכנה ליישום התוכנית היה על פריז לזהות אילו בתי חולים מסוגלים לקרר ביעילות חולים שמגיעים מהשטח. שהרי אין שום היגיון לקרר חולה בביתו רק כדי שכעבור חצי שעה הוא שוב יתחמם בבית החולים. התהליך היה רווי מתח. בפגישה שבה מנהל של קבוצת בתי חולים גדולה אמר בצעקות שהוא לא רוצה להשוות בפומבי בין רמות התמותה בבתי חולים שונים - זה עשוי להביך מישהו. מאמצים דומים יצאו לדרך באריזונה, בוויסקונסין ובסיאטל.
לאנס בקר מתעקש שספקנים מחמיצים את היער מרוב עצים; תופעות הלוואי של טיפול בתת־חום הן זניחות לעומת היכולת של הקור להציל חיים. ״לא משנה לאן אתה פונה בין שאתה שמרן ובין שמהפכן אנחנו יודעים שזה יציל חיים,״ אומר בקר. ״כמה חיים איבדנו כי התעכבנו ביישום שיטת הטיפול הזאת השנה או בשנה שקדמה לה? אני מאמין שאיבדנו חיים מפני שלא היינו תקיפים מספיק.״
שיטות הטיפול ברפואה משתנות כל הזמן. חידוש אינו תמיד לטובה - כמו שתעיד כל אישה שקיבלה בשנות השישים תלידומיד נגד בחילות היריון.* חידוש גם אף פעם אינו פשוט - רוב מושתלי הלב הראשונים מתו בתוך שעות או ימים מהניתוח. אבל סיבוב ההשתלות הבא עבד טוב יותר, וזה שלאחריו טוב עוד יותר, והיום אלפי מושתלי לב זוכים לחיים עשירים ומלאים הודות לחלוצים הנועזים של שנות החמישים והשישים ולחולים האמיצים שלהם. מה שלמדתי הוא שהמעגל הזה - ייאוש, אמצעים נואשים, נסים לכאורה, הארה, שימוש נפוץ - מזיזים את הקו שמשורטט בחול. ככה מתקדמת הרפואה. כאשר מדס גילברט ראה את החולה שלו כמעט לגמרי קפואה וחסרת חיים, מה היה קורה אילו היה מרים ידיים ואומר ״עשינו כל מה שאנחנו יכולים״? האם היה זה חסר היגיון מצדו?
[* אולי המקרה המפורסם ביותר של תרופה שאושרה לשימוש ובדיעבד התברר שהיא גורמת נזק נורא. התרופה ששווקה בין השנים 1961-1957 בין היתר נגד בחילת היריון גרמה למומי לידה חמורים. הערכות של מספר הקורבנות נעים בין 10,000 ל־20,000 [א״מ].]
תת־חום הוא לא תרופה למוות, הוא לא תרופת פלא לדום לב. תת־חום קונה זמן. כרגע, דקות או שעות, אבל לכמה מדענים יש שאיפות גדולות יותר. סוכנות החלל האירופית המקבילה של NASA חקרה על פי דיווחים שונים מקרים של תת־חום קיצוני - קריוגניקה - כאמצעי לשימור אסטרונאוטים במסעות ארוכים אל מערכת השמש, מסעות ארוכים מכדי להצטייד מראש במזון ומים מספיקים. יש אנשים האומרים ששימור ממושך באמצעות קור קיצוני יהפוך ביום מן הימים לחלק שגרתי מהטיפול הרפואי. העתידן הבריטי אוברי דה גריי, שהקרן המדעית שלו מחפשת דרכים להאריך משמעותית את תוחלת החיים, מנבא שבעתיד כמעט כל מחלה תהיה הפיכה, כל פגיעה מלבד חיסול פיזי מוחלט.[8] הסוד הוא לשמר איכשהו את הגוף שלנו עד שטכנולוגיה כזאת תהיה קיימת. גריי אומר שקריוגניקה היא שיטה מבטיחה במיוחד: ״זה לא להחזיר אנשים מהמתים. זאת צורה של טיפול נמרץ.״
קריוגניקה כבר מתחילה לעשות את דרכה לתודעת הציבור. שתי חברות לפחות, בהם המוסד להארכת חיים, ״אלקור״, באריזונה, כבר משתמשות בקריוגניקה לשמור לקוחות בטמפרטורות נמוכות במידה קיצונית. באלקור טוענים שהתהליך שהם משתמשים בו נקרא ויטריפיקציה - תהליך שבו משתמשים בנוזל משמר שמאפשר קירור מהיר בלי ליצור גבישי קרח שעשויים לפגוע בתאים. הגופות נשמרות במכלי מתכת מבריקים בתחתית בריכה מבעבעת של חנקן נוזלי; זה נראה כמו מים אבל זה ממש לא ג׳קוזי: חום המים הוא מינוס מאה תשעים ושש מעלות. למרות המחיר שעומד על מאה וחמישים אלף דולר (שמונים אלף דולר במקרה של שימור המוח בלבד) אלקור טוענת שכבר הקפיאה יותר משמונים אנשים והחתימה כמעט תשע מאות לקוחות שיצטרפו אליהם. אם חששתם שהמחיר הזה מעבר להישג ידם של רוב האנשים, ג׳ניפר צ׳פמן המנכ״לית של אלקור מרגיעה ומסבירה שרוב הלקוחות שלהם משלמים את דמי ההקפאה מביטוח החיים שלהם שמשתחרר עם מותם.
על פי האתר של אלקור חובה להתחיל את השימור הקריוגני בתוך חמש־עשרה דקות מהרגע שהלב הפסיק לפעום ועדיף בתוך דקה או שתיים. שאם לא כן ייגרם לתאים נזק גדול מדי. לפי אותו היגיון מדס גילברט מאמין שמה שהציל את אנה בגנהולם היה המעבר המהיר מחום לקור, בעקבות הצניחה שלה לתוך המים הקפואים. ״אם אתה עדיין חם כשאתה נחנק זה כאילו תלו אותך או טבעת,״ הוא מסביר, ״אין לך סיכוי לשרוד.״
הפסימיות שלו נובעת ממקרה שגילברט חווה ב־1989, כשעזר לחלץ חיילים נורבגים שנלכדו במפולת שלגים במהלך אימון חורף של נאטו. שלושים ואחד חיילים נלכדו; שישה־עשר מהם מתו - רובם מתת־חום כשחום גופם ירד לאטו בכלא המושלג שלהם. אמנם ככל שהגוף מתקרר הוא צורך פחות חמצן, אבל כשההתקררות היא תהליך הדרגתי ואטי, יש פרקי זמן ארוכים שבהם צריכת החמצן עדיין גבוהה מאוד ואילו אספקת החמצן - והיכולת לנשום - הולכת ודועכת. כתוצאה מכך נגרם נזק בלתי־הפיך. לו החיילים היו נופלים לתוך מים קפואים וחום גופם היה צונח בן רגע, טוען גילברט, ייתכן שהאסון היה נגמר אחרת. ״אם אתה נופל דרך הקרח, חום הגוף שלך צונח עוד לפני שאתה מספיק להפסיק לנשום, זה המקרה של אנה,״ הוא מסכם.
אנה בגנהולם עצמה לא זוכרת דבר מהתאונה, רק שהתעוררה ומצאה את עצמה בטיפול נמרץ. בריאיון שהתקיים עמה שנה אחרי התאונה סיפרה שהיא מופתעת לא פחות מכל אחד אחר שהיא בחיים. ״כשאתה חולה אתה אף פעם לא חושב שאתה עומד למות. אתה חושב שאתה תהיה ההוא ששרד,״ סיפרה בגנהולם. ״אבל כחברה בצוות רפואי אני המומה מזה שאני בחיים.״
היא סיפרה לצוות שלי שמעולם לא התייאשה אפילו לא בימים הגרועים ביותר, כשהיתה משותקת כליל בטיפול נמרץ. ״כרופאה הבנתי הרבה ממה שקרה. ידעתי שלא נגרם נזק לעמוד השדרה. פשוט חיכיתי לראות מה יקרה. התרכזתי בהחלמה אטית וניסיתי לעשות את הדברים שיכולתי. אף פעם לא חשבתי שלא אוכל לחזור לעבוד.״
גילברט מתעקש על כך שההצלה של אנה לא היתה נס: ״אלה הדברים הפשוטים, לא המורכבים.״ ההצלחה באה לא מפתרון טכנולוגי מתקדם אלא מחמש־עשרה שנים של עבודה קשה ומאינטואיציה שנולדה מתוך ניסיון ארוך של ניסוי וטעייה. ״זאת היתה כל המערכת מהאופן שבו ניצלנו את המשאבים שהיו בשטח ועד לאופן שבו שילבנו את המשאבים של בית החולים בסוף התהליך,״ מסביר גילברט. ״עשינו טעויות עם החולים האחרים. כמעט הצלחנו להציל אותם אבל בסוף הם מתו. עד המקרה של אנה כבר שכללנו את שיטות הטיפול שלנו... הצוות התורן באותו לילה היה כמו מכונה משומנת היטב ופעל במרץ ובאמונה מלאה ביכולת שלו להציל את אנה.״
בגנהולם עדיין עושה סקי כמעט יום־יום. היא וגילברט התיידדו. למעשה הוא הסכים לחלוק איתנו את הפרטים המלאים של המקרה של בגנהולם בדיוק יום אחרי שבילה את סוף השבוע איתה ועם עוד חבר קרוב בגלישה באחד המורדות שהולידו את מקרה ההצלה המפורסם ביותר שלו.

סאנג'יי גופטה

סנג'אי גופטה (אנגלית: Sanjay Gupta; נולד ב-23 באוקטובר 1969) הוא נוירוכירורג, מרצה לרפואה באוניברסיטת אמורי והכתב הרפואי הראשי של רשת CNN.

נולד וגדל בעיר נובי במישיגן, פרבר של דטרויט. הוריו הגיעו למישיגן מהודו, ועבדו כמהנדסים במפעל של פורד.
גופטה קיבל תואר ראשון במדעים ביו-רפואיים באוניברסיטת מישיגן באן-ארבור ותואר MD ברפואה מאוניברסיטת מישיגן בשנת 1993. הוא סיים התמחות בנוירוכירורגיה בשנת 2000. ב-6 בינואר 2009, הוצע לגופטה תפקיד הרופא הראשי (Surgeon General) של ממשלת ארצות הברית בממשלו של ברק אובמה. במרץ החליט גופטה לוותר על התמודדות על המשרה. בשנת 2003 נשלח גופטה לסקר את ההיבטים הרפואיים של הפלישה האמריקאית לעיראק מטעם רשת CNN. הוא גם הגיש את תוכנית "סימני חיים", תוכנית בת חצי שעה שעוסקת בעולם הרפואה ברחבי העולם. על עבודתו בסיקור הוריקן קתרינה בשנת 2006 זכה בפרס אמי.
ספרו "צעירים לנצח", הוא ספר מדע פופולרי העוסק בכיצד ניתן להאט את ההזדקנות ולהאריך את משך החיים הבריאים. הספר יצא לאור בעברית בהוצאת מטר.
גופטה נשוי ואב לשלוש בנות.

סקירות וביקורות

Global Report ביקורת ספר מאת סיגי. 23.6.2010 11/11/2010 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

Global Report ביקורת ספר מאת סיגי. 23.6.2010 11/11/2010 לקריאת הסקירה המלאה >
לרמות את המוות סאנג'יי גופטה

פרק 1
רופאי הקרח

״היו לה כל המאפיינים

המקובלים של מוות: לחיים
שקועות ופנים קפוצות, שפתיים בגוון שיש, עיניים
חסרות ברק, בגוף לא היתה שום חמימות. לא היה
דופק.״
--- אדגר אלן פו, ״הקבורה בטרם עת״

במאי 1999 גלשה אנה בגנהולם, מתמחה באורתופדיה בת 29, עם שני חברים באתר הסקי שליד נרביק בצפון נורבגיה. החברים היו גם עמיתיה לעבודה. כל השלושה עבדו כמתמחים בבית החולים שבנרביק הסמוכה, בית חולים קהילתי קטן. טורבינד נסהיים התמחה בהרדמה, תחום שבנורבגיה כולל גם רפואת חירום, מַרי פלקנברג התמחתה ברפואת ילדים[1].
בגנהולם רצתה להיות מנתחת אורתופדית. היא היתה גולשת שטח מנוסה. היא בחרה לעבוד בנרביק בין היתר משום שליד נרביק שכנו רכסי הרים עצומים שניתן לגלוש בהם כמעט כל השנה. באותו יום הרה גורל ערכו היא וחבריה מסע קצר של כחצי שעה לאתר לא מסומן (אופפיסט) שבו היו גולשים לעתים קרובות. הם גלשו במורד ערוץ שנחצב על ידי נחל, שהיה אז קפוא ועטה שכבת שלג דקה. המקום היה חבוי מהשמש ברובו ולכן נקרא בנורבגית מורקהאלה (Mørkhåla) - החור השחור.
בחודשים הרבים שעברו מאז התאונה נמחקו מזיכרונה של בגנהולם הפרטים המדויקים, היא זוכרת רק שנפלה איכשהו והמשיכה להחליק על הגב במורד. ברגע הראשון חשבו חבריה שמדובר בנפילה רגילה, אך כשהתקרבו, ראו שחלק ממעטה הקרח הדק שכיסה את הנחל נשבר ובגנהולם נלכדה בתוכו.
היא היתה תקועה כשראשה למטה בין כמה אבנים ובין מדף קרח שהנחל זרם מעליו. למיטב הבנתם של פלקנברג ושל נסהיים היתה בגנהולם תקועה בכיס אוויר, מאחר שהיא עדיין זזה. אסור היה לאבד אף רגע. הם ניסו למשוך ולשחרר אותה - כל אחד מהם אחז באחת מרגליה ומשך, אבל הזרם יצר התנגדות חזקה, והקור הקשה על האחיזה ברגליים. כעבור כמה דקות הם התייאשו והתקשרו לשירותי חירום. במרכזייה של שירותי החירום בנרביק עבד עמית נוסף של השלושה, הוא אמר להם שהעזרה בדרך. ההמתנה היתה קשה מאחר שלנגד עיניהם הלכו ונחלשו ניסיונותיה של בגנהולם להשתחרר עד שלבסוף פסקו לגמרי. חלפו ארבעים דקות מאז חדר הראש שלה למים דרך הקרח.
בשלב הזה התקהלו בזירת התאונה גולשים וחברים נוספים. עוד ארבעים דקות חלפו עד שב־7:39 הגיע חבר עם את חפירה. הוא, נסהיים ופלקנברג יצרו פתח בקרח העבה במורד הנחל, חיברו חבל לרגל של בגנהולם, משכו אותה מתחת למים לפתח החדש שחפרו, וממנו משו אותה ביתר קלות.
תמונות מזירת האירוע מראות גופה חסרת חיים. גון העור היה כחלחל פרט לחבורות סגולות חיוורות ופסים בהירים מהחמצן. בגנהולם היתה רטובה עד לשד עצמותיה ולפי אמות המידה המקובלות מתה מוות קליני. נסהיים ופלקנברג היו מנוסים ברפואת שטח ולא היו מוכנים לוותר. הם התחילו מיד בפעולות החייאה. כעבור דקות אחדות הגיע מסוק ובו צוות רפואי נוסף. המסוק ריחף מעל זירת האירוע ואיש צוות חירום השתלשל ממנו בעזרת כבל. הוא וידא שדרכי הנשימה של בגנהולם פתוחות וקשר אותה לאלונקה כדי להעלותה למסוק. ב־7:56 היא כבר היתה בדרכה לבית החולים האוניברסיטאי של אוניברסיטת צפון נורבגיה בטרומסו כמאתיים ארבעים קילומטרים משם.
המסוק התרחק אל השמים המחשיכים. כל אחד מחברי הצוות עיסה בתורו את לבה של בגנהולם במקצב הנואש של פעולות ההחייאה. הרופאה הצעירה עדיין לא הראתה שום סימני חיים. היא לא נשמה ולא היה לה דופק. מד חום הראה שחום הגוף שלה הוא שלוש־עשרה מעלות בלבד.
אם תשימו את הרגל שלכם בדלי מים בטמפרטורה של שלוש־עשרה מעלות, היא תתחיל לכאוב בתוך פחות מדקה. אם תקפצו למים שחומם שלוש־עשרה מעלות, תיעתק נשימתכם. אם תישארו במים עשר דקות, תסבלו מתת־חום (היפותרמיה). בגנהולם היתה במים יותר משעה, ובאוויר במסוק החילוץ עוד שעה ורבע.
היה רק שביב תקווה אחד. יש אמרה ברפואה שאף אחד לא מת עד שהוא חם ומת. יחלוף זמן רב עד שבגנהולם תהיה שוב חמה. צוות ההצלה ידע שהקור שעמד להרוג אותה עשוי גם להציל אותה. הם ידעו שהמדע לצדם כל עוד ייאזרו בסבלנות. במקום לעטוף אותה בשמיכות ולהזרים לתוכה נוזל חם באינפוזיה הם לא עשו דבר וחיכו.
הרעיון שקור עשוי לשפר את סיכויי ההישרדות התגלה לגמרי במקרה, אבל את הלקח שלו יש לחזור ולשנן. כמה דוגמאות מהשנים האחרונות: באביב 2008 שרדה מנדי אוונס, בריטית בת ארבעים ושלוש, שנפלה משביל הררי אל נהר כמעט קפוא. היא שהתה בנהר כמעט תשע שעות עד שצוותי ההצלה מצאו אותה. חום גופה צנח לעשרים וחמש מעלות. ב־2001 ניצלה פעוטה קנדית ששהתה לילה שלם מחוץ לבית וחום גופה ירד לפחות מחמש־עשרה מעלות. היא יצאה מבעד לדלת ביתה בערב חורפי ואחר כך לא הצליחה לפתוח את הדלת כדי לחזור פנימה. היא נמצאה בבוקר המחרת והובהלה לבית החולים; היא החלימה החלמה מלאה.[2]
מהדוגמאות האלה עולה בבירור שבתנאים מסוימים הגוף יכול לשנות את הצרכים שלו מן הקצה אל הקצה. רופאים חקרו במשך שנים רבות דרכים לנצל את העיקרון מציל החיים הזה. טיפול בתת־חום נכנס לשימוש רפואי לראשונה בשנות הארבעים והחמישים של המאה הקודמת, כשחלוצים בתחום ניתוחי־לב כמו וולט לילהי ביקשו למצוא דרך להאריך את פרק הזמן שבו החולה בחדר הניתוח נותר בלי אספקת חמצן. לפני שנות הארבעים של המאה הקודמת נחשבו ניתוחי לב בחזה פתוח בלתי־אפשריים, כיוון שבדקות המעטות שבהם הלב או המוח יכלו לשרוד בלי חמצן, לא ניתן היה להשלים את הניתוח, חוץ מבמקרים פשוטים מאוד. לילהי גילה שקירור של דם החולים קונה עוד כמה דקות יקרות מפז. לב שהיה שורד רק עשר דקות בטמפרטורת החדר, יכול לשרוד שעה אם מקררים אותו לטמפרטורה של עשרים מעלות[3].
עדיין אין תשובה חד־משמעית לשאלה איך ולמה תת־חום עובד. כשהתחלתי להתעניין בנושא, היה ד״ר לאנס בקר, מומחה לרפואת חירום וחוקר שמנהל את המרכז למדעי ההחייאה באוניברסיטת פנסילבניה, האדם הראשון שעלה בראשי כמי שעשוי לספק לי תשובות. לפי בקר הטיפול בתת־חום עדיין לוט בערפל. ״אנחנו די בטוחים שתת־חום לא משפיע רק על מנגנון אחד בגוף. בחנתי עשרים או שלושים תיאוריות במעבדה, אבל האמת היא שאף אחד לא ממש יודע למה או איך תת־חום עוזר לגוף.״
מה שברור הוא שבטיפול רפואי שימוש בתת־חום קונה עוד זמן. אני מסביר זאת כך: עיסוי חזה והנשמה מלאכותית מספקים לגוף את החמצן שהוא צריך, אבל תת־חום מאט את קצב הפעילות של הגוף: וכשקצב הפעילות יורד גם הצורך בחמצן יורד, כך שהגוף יכול לשרוד לאורך זמן רב יותר באמצעות החמצן שכבר יש לו.
מחקרים מראים שירידה של מעלה בחום הגוף מפחיתה בין חמישה לשבעה אחוזים בערך מקצב חילוף החומרים (Kammersgaard, 2002). בקר משער שהירידה בקצב חילוף החומרים מאטה את התגובות הכימיות הקטלניות שהן התוצאה של מחסור בחמצן ושהן האחראיות להרג תאי הגוף. אין ספק שהתופעה מורכבת. שנת חורף (היברנציה) היא דוגמה טובה לקשר בין קור לבין קצב חילוף חומרים נמוך; יונקים שישנים שנת חורף יכולים לשרוד, ואף לשגשג, תקופות ארוכות כשחום גופם נמוך בהרבה מחום גופם הרגיל. אצל בעלי חיים אלה הקור לא רק מוריד את קצב חילוף החומרים בדומה לאופן שבו הוא מעבה נוזלים, אלא גם גורם לכמה וכמה שינויים ביו־כימיים.
שנת חורף כפי הנראה נגרמת מסיבות שונות, שתלויות בבעל החיים, אך מזג אוויר קר הוא גורם נפוץ. לדוגמה סנאי קרקע. סנאים אלה מתעלפים וכמעט מאבדים את ההכרה ברגע שהטמפרטורות יורדות אל מתחת לאפס. הדופק שלהם, על פי רוב מאתיים פעימות בדקה, מאט לפּחות מעשר פעימות בדקה. חום גופם צונח מ־37 מעלות למעלה אחת או שתיים מעל לטמפרטורת הסביבה. הם נשארים במצב שבו הם משתמשים רק בכמות האנרגיה המזערית ביותר האפשרית למשך חצי שנה לפחות.
אמת, בני אדם אינם סנאים, אבל תאמינו או לא, גם לנו יש כמה מאותן יכולות הסתגלות. למשל השריה של אדם במים קרים מפעילה את רפלקס הצלילה (או רפלקס וגל). רפלקס זה מעביר את הגוף למצב של מעין שנת חורף. הלב והמוח זקוקים לפחות מחצי מכמות החמצן שהם צורכים בתנאים רגילים. כך ניתן לשרוד בתנאי קור עזים לפרק זמן ממושך יותר.

באותה עת לא יכלה בגנהולם לדעת שבזמן שהמסוק התכונן לנחיתה עמד סיפור החיים שלה להישזר בסיפורו של רופא שבדרך זו או אחרת חיכה לרגע הזה במשך כל הקריירה שלו. מנהל שירותי החירום בבית החולים בטרומסו היה ד״ר מדס גילברט. בדומה לחולה שלו אהב גם גילברט ספורט אתגרי כמו אופפיסט סקי וטרקים ביערות העד של נורבגיה. הוא אוהב אקשן מכל סוג שהוא; בייחוד לטוס במסוקי החילוץ שמשמשים כאמבולנסים באזור רכסי ההרים שלחופי נורבגיה, אזור שמקיף את בית החולים. למעשה הוא היה במסוק שטס לטפל בבגנהולם בשטח וחזר רק כשנודע לו שמסוק גדול יותר ומצויד טוב יותר קרוב יותר לזירת האירוע.
גילברט מבלה את החופשות שלו במקומות כמו בורמה או כורדיסטן. הוא מלמד שיטות רפואת חירום אנשים שגרים הרחק מבתי חולים ורופאים שצריכים לטפל בפגועים מאזורי קרבות בעזרת תיקי עזרה ראשונה ותו לא. הוא זכה לדקת התהילה שלו ב־2008 במהלך מבצע ״עופרת יצוקה״. גילברט התראיין מתוך בית חולים ברצועת עזה, שם סייע לטפל בלוחמים וכאזרחים פצועים. הוא האשים את ישראל בהרג מכוון של אזרחים וכתוצאה מכך הוקיעו אותו מבקרים שמרנים וכינו אותו ״תומך חמאס״ ו״עלה תאנה לטרוריסטים״.[4]
במילים אחרות גילברט הוא לא מסוג האנשים שנרתעים ממחלוקת בין שהיא קשורה לפוליטיקה ובין שלרפואה. זה היה נכון עוד הרבה לפני שהתחיל להופיע באזורים מוכי גורל ברחבי העולם. יש כאלה שעשויים לראות בסיכונים שהוא לוקח ערות להתנהגות מסוכנת ופזיזה, אבל במקרה של בגנהולם זה היה בדיוק מה שהיא היתה צריכה. הרבה רופאים אחרים היו מוותרים, ובצדק. גילברט סיפר לי שבחן את בגנהולם וידע שמצבה רע, רע מאוד. ״ראיתי אישה צעירה אתלטית ביותר, אבל היא נראתה כמו גופה.״ כשאנה בגנהולם הוכנסה סוף־סוף לחדר הניתוח היא היתה במצב של מוות קליני כבר שלוש שעות.
כשקראתי לראשונה על המקרה של בגנהולם, ראיתי בעיני רוחי רופא נועז שמנסה בעזרת אמצעים מטורפים למיניהם להציל את החולה היפהפייה, האבודה שלו. חשבתי לתומי שרק ייאוש מוחלט יכול לדחוף מישהו לקצה, לנסות את הבלתי־אפשרי. אבל מתברר שהסיפור שונה בתכלית. האמצעים שגילברט השתמש בהם כדי להציל את אנה בגנהולם נבעו אמנם מייאוש, אך היא ניצלה לא הודות למזל אלא הודות להימור שקול ולניסיון מצטבר.
לפני שגילברט הציל את בגנהולם, כבר ניסו הוא והצוות שלו בחמישה־עשר מקרים לפחות להחיות חולים בלי דופק ובתת־חום קיצוני. אנשים שנפלו לנהרות קפואים, שנלכדו מתחת לשלג או שפשוט השתכרו ואיבדו את דרכם ביערות עד שקפאו למוות. כאשר שאלתי אותו כמה מהחולים הקודמים שלו שרדו, הוא הפנה את ראשו לרגע וענה במהורהר ״לא הצלחנו להציל אפילו חולה אחד אבל התקרבנו יותר ויותר בכל פעם. למעשה,״ הוא הוסיף, ״המקרה שקדם למקרה של אנה היה סיפור דרמטי עוד יותר.״
חודשים ספורים לפני המקרה של אנה הוזנק גילברט למשימה מסוכנת בזירת מפולת שלגים שקברה תחתיה סטודנט צעיר. הוא וחבר גרמו למפולת השלגים כשגלשו במורד שדה שלג צח סמוך לבסיסו של הר אולסטינדן, אתר סקי פופולרי מצפון לטרומסו. חברו של הסטודנט הצליח לחמוק מהמפולת ומיהר לכביש להזעיק עזרה. בינתיים מיהרו למקום שני גולשים צעירים שראו את התאונה והתחילו לחפור.
מסוק החילוץ של גילברט הגיע בתוך פחות משעה, אבל העמק היה תלול מדי לנחיתה והם נחתו על רכס כמה עשרות מטרים מעליו. גילברט, אחות ושוטר מקומי ירדו אל העמק. כשהגיעו לקורבן הבחינו רק במוט הסקי שלו ובאחת מזרועותיו. זמן ארוך חלף במאמץ לחלץ אותו מקבר השלג. רק לאחר שעשו זאת אפשר היה להתחיל בפעולות החייאה. זמן יקר רב ירד לטמיון; אולי רב מדי.
המצב היה אנוש. לצעיר לא היה דופק, ועדיין היה עליהם להמתין לחילוץ. השלג היה עמוק מדי ולא יציב דיו, לא היתה להם אפשרות לשאת את הקורבן על אלונקה. הם המשיכו בניסיונות ההחייאה במשך שלוש שעות בקור הצורב על צלע ההר. בזמן שגילברט התקין את צינור ההנשמה ועיסה את החזה של הצעיר, הדליק איש צוות אחר גזייה והרתיח מים לתה כדי לשמור על חום הגוף של המצילים. את החולה לעומת זאת הם שמרו בטמפרטורה נמוכה. כל חמש דקות החליפו חברי הצוות מקומות.
כאשר המסוק היה יכול לנחות סוף־סוף, הם הניחו את הסטודנט מחוסר ההכרה במזחלת וטיפסו איתו במעלה התלול של צלע ההר. הם דידו בחשכה עם המזחלת והתפללו שלא יגרמו לעוד מפולת שלגים. הם הכניסו את הפצוע למסוק והמשיכו בפעולות החייאה והשתדלו ככל יכולתם לא להעלות את חום הגוף שלו. רק בבית החולים הם חיברו אותו למכונת לב־ריאה כדי לחמם את דמו. באורח פלא חזר הדופק של הסטודנט; גם הכליות והריאות שלו התחילו לתפקד, והאישונים שלו הגיבו לאור סימן לכך שהמוח לא ניזוק באופן בלתי הפיך. ״מאוד התרגשנו,״ נזכר גילברט. ״מאוד, מאוד, מאוד התרגשנו. חשבנו לעצמנו ׳סוף סוף הצלחנו! ׳״
יומיים תמימים המשיך מצבו של הצעיר להשתפר, אבל אז חלה הידרדרות פתאומית. בתוך שעות התמלא המוח שלו נוזלים. הנוזלים שמילאו את החלל הצר בתוך הגולגולת יצרו לחץ גבוה מדי והחולה נפטר. גילברט והצוות שלו היו הרוסים. הם היו קרובים כל כך להצלחה שהיא בגדר נס, אבל גם המקרה הזה הסתיים כמו כל האחרים. ״איבדתי שליטה לגמרי. הייתי אובססיבי. בראש שלי התרוצצו כל הזמן אותן שאלות. מה עשינו לא בסדר? למה אנחנו לא מצליחים למנוע את הנפיחות במוח?״ מספר גילברט.
כמו במקרים הקודמים התכנס הצוות כדי להשוות את המקרה האחרון עם אלה שקדמו לו. גילברט בחן את כל חמישה־עשר המקרים שלפניו והבחין שהבצקת (אֵדֵמָה) המוחית היא בעיה נפוצה; הצעיר שרד זמן ארוך יותר, אבל הוא לא היה היחיד שסבל מבצקת קטלנית במוח אחרי שהדופק חזר. גילברט חשד שהחולים הקפואים למחצה שלו רגישים במיוחד לבצקות במוח. אחת הסיבות לכך היא שתת־חום פועל למעשה כמעין מדלל דם, והחולים שסובלים מתת־חום עלולים לסבול גם מדימום פנימי. אבל גם משהו אחר קורה בעקבות תת־חום, משהו משמעותי אף יותר. כל החולים של גילברט לקו בהתקף לב בעקבות ירידת חום גופם, או שנחנקו בגלל מפולות שלג, או ששהו מתחת לקרח. בדרך זו או אחרת המוח והגוף שלהם סבלו מהיעדר חמצן.
פה העניין מתחיל להיות מורכב ומנוגד להיגיון. בכל המקרים שגילברט טיפל בהם, סבלו כנראה החולים במידה זו או אחרת מפגיעות תקרית זרימה מחודשת, שהיא נזק שנגרם לרקמה כלשהי כתוצאה מחידוש אספקת החמצן אליה אחרי שסבלה ממחסור בחמצן. חידוש אספקת החמצן לרקמות היא תהליך טוב בדרך כלל, אך במקרה של הסטודנט הצעיר הוא גרם כפי הנראה לתגובת שרשרת כימית מורכבת. המנגנון המדויק אמנם אינו ברור אך לטענת גילברט הממברנות של תאי הגוף הופכות לאטומות פחות בעקבות תת־חום - במילים אחרות נוזל תוך־תאי מתחיל לזלוג מהתאים ולגרום לבצקות.

החולים הקפואים למחצה שהגיעו לבית החולים בטרומסו קיבלו מיד את התרופות שמשמשות לפעולות החייאה, כמו נוראפינפרין שמגרה את פעילות הלב ותמיסת סלין שמנסה לשמר לחץ דם תקין. הבעיה היא שכל התרופות פירושן הוספת נוזלים לגוף ומכאן עוד לחץ על הרקמות הפגועות ובכללם המוח. גילברט והצוות שלו למדו לקח חשוב ומציל חיים: הגבלה נוקשה על השימוש בתרופות ופיקוח מתמיד על כמויות הנוזלים שניתנות לחולים הסובלים מתת־חום מעלה את הסבירות להצלת חיים.
בנסיבות ״רגילות״ מתן נוזלים על מנת לשלוט בלחץ הדם מקובל ברפואת חירום. אך גילברט עלה על משהו. הוא סבר שהנוזלים שלרוב מצילים את חיי החולים הרגו את החולים שלו שסבלו מתת־חום. ״כל עוד אתה נזיר, אתה תמשיך לצלצל בפעמון הכנסייה - אתה תמשיך לעשות את מה שאתה רגיל לעשות ואף פעם לא תחשוב על מה שאתה עושה,״ אומר גילברט.
הפעם הבאה תהיה שונה. גילברט אמר לאנשי הצוות שלו שבפעם הבאה שיגיע חולה בתת־חום שישכחו ממתן נוזלים. הם לא ייתנו סלין או כל תרופה אחרת אלא אם כן מצבו הקליני של החולה יתחיל להידרדר במהירות. ״אמרתי לעצמי ׳במקרה הבא אני אחזיק את החולה כל כך יבש ובפיקוח כל כך הדוק - וליתר ביטחון לא אתן נוזלים אלא אם כן יכריחו אותי.״
זה היה הימור, אבל גילברט היה בהלוך רוח פילוסופי. ״ברפואה אנחנו מגלים ידע חדש ומפתחים שיטות טיפול חדשות בכמה דרכים. האחת היא דרך ניסויים קליניים מפוקחים. השנייה היא דרך המעבדה שבה מתבצע מחקר בסיסי שאחר כך מחפשים דרכים ליישמו.״ אבל במקרה של אנה בגנהולם רק הדרך השלישית היתה עשויה לעזור, כלומר לייצר ידע חדש דרך טיפול קליני.
המסוק נחת, ובגנהולם הובהלה דרך הדלתות המתנפנפות של חדר המיון למעלית, ומשם היישר לחדר הניתוח. צוות של מנתחי לב החדירו צינורות לעורק ולווריד הפמוראלי (באזור המפשעה) של בגנהולם וחיברו אותה למכונת לב־ריאה. המכונה חיממה באטיות את הדם ושמרה על זרימת הדם. השעה היתה 21:50 בקירוב, וחום גופה של בגנהולם עדיין היה בסביבות ארבע־עשרה מעלות. בזמן שהמכונה חיממה לה את הדם, הלב שלה עדיין לא פעם, והצוות המשיך בפעולות החייאה כדי שהרקמות יקבלו חמצן ולו מעט. בשעה 22:00 הבחין הצוות בסימן מעודד. הלב של בגנהולם חזר לפעום עצמונית בפרץ של פעילות חשמלית בלתי־סדירה. חלפה עוד רבע שעה, והלב המת לשעבר של האישה חזר לקצב תקין.
כשגילברט סיפר לי את הסיפור הוא נעצר לרגע בנקודה הזאת, ואז סיפר לי משהו שמעולם לא פורסם קודם לכן. הוא אמר לי שכל המאמצים האלה כמעט ירדו לטמיון בגלל פרט קטן שחמק מעיניו ומעיני אנשי הצוות שלו, ושלמעשה הצוות הרפואי כמעט הרג את החולה שלו באותו ערב. בשעה שניסו להחדיר צינורית תוך־ורידית לאחד הוורידים בחזה של בגנהולם, ניקב מתלמד את אחד הוורידים הסובקלביים (מתחת לעצם הבריח). גרוע מזה, בתוך כל ההמולה שהיתה סביב בגנהולם איש לא הבחין בכך. בגנהולם היתה מתה למעשה, ולכן לחץ הדם היה נמוך כל כך, שכמעט לא זרם דם מהחתך.
באדם בריא בעל חום גוף נורמלי טעות כזאת היא קטלנית. הקורבן היה מדמם למוות בתוך דקות. כאשר הדופק של בגנהולם חזר סוף־סוף, ראו הרופאים שלחץ הדם שלה ממשיך לצנוח. רק אז הם הבינו את חומרת המצב. הם נתנו לאנה מנת דם וצפו לאימתם איך ליטר שלם של דם נשפך מהווריד. הם מיהרו לפתוח את בית החזה שלה, וניסרו במהירות את הצלעות, בניסיון נואש למצוא את שורש הבעיה. הם הספיקו לתפור את הווריד בדיוק בזמן. לא יכולתי שלא לתהות איך טעות אנוש קטנה לכאורה עשויה להרוס את מה שאילולא כן היה עשוי להיות גילוי מדעי חשוב.
ככל שההחייאה התארכה, פיתחה בגנהולם סיבוך קטלני נוסף: תסביך נשימתי שנקרא ARDS (Acute Respiratory stress Disorder) שגורם לכך שהריאות אינן מסוגלות להחליף חמצן כראוי. אנשי הצוות של גילברט חיברו אותה למכשיר שנקרא ECMO (Extracorporeal Membrane Oxygenation) שמתפקד כריאה מלאכותית. עכשיו היו לה לב פועם שיצר לחץ דם, כליות שייצרו שתן, וריאות שנתמכו הן במשאבה והן במכונת ECMO. הם יכלו סוף־סוף לעזוב את חדר הניתוח.
גם בשלב הזה ידע גילברט שעדיין לא יצאו מכלל סכנה. ״כשהוצאנו אותה מחדר הניתוח כבר היה בוקר. אור השמש חדר דרך החלונות, והבנתי שהיא שוכבת באותו חדר שבו שכב הסטודנט הצעיר,״ נזכר גילברט (הסטודנט שנפטר לאחר מפולת השלגים כמה חודשים קודם לכן). ״אמרתי לעצמי ׳זה עוד לא נגמר. עכשיו מתחיל הקרב האמיתי. ׳״
הפעם אימץ הצוות בטרומסו גישה סבלנית יותר. הם וידאו שבגנהולם תישאר יבשה (נמנעו ממתן נוזלים) והמשיכו לחמם אותה באטיות. הם נתנו מספר מוגבל של תרופות ולא נתנו כלל נוזלים באינפוזיה. למשך זמן מה היה לחץ הדם שלה נמוך באופן קיצוני, כלומר רקמות הגוף שלה קיבלו הרבה פחות חמצן מכפי שהן רגילות לקבל בתנאים רגילים, אבל גילברט ניחש שאדם במצבה של בגנהולם לא יזדקק לכמות חמצן כזאת. שאם לא כן, הוא הסיק, היא לא היתה שורדת כמעט תשעים דקות מתחת לקרח.
הדרך חזרה מהמוות לא היתה פשוטה. חמישה ימים תמימים היתה בגנהולם מחוברת למכונה שעזרה לחמצן לה את הדם, ועוד כמה שבועות היתה מחוברת למכונת הנשמה. ״היא כמעט מתה פעמיים או שלוש מסיבוכים,״ אומר גילברט. ״זה היה מאבק קשה.״ אך בסופו של דבר המאמץ השתלם. אישה שרוב הרופאים בעולם היו מכריזים עליה כעל מתה, חיה ונושמת בכוחות עצמה.
היא היתה משותקת מהצוואר ומטה כמעט חמישה חודשים, אך כעבור שמונה־עשר חודשים כבר חזרה בגנהולם לעבודה, אף שעדיין סבלה מהיעדר שליטה מלאה בידיים, שם נפגעו העצבים קשות. היא נאלצה לוותר על חלומה להיות מנתחת אבל היום היא רופאה מצליחה לכל דבר, רדיולוגית בבית החולים האוניברסיטאי של אוניברסיטת צפון נורבגיה, בית החולים שבו החזיר אותה גילברט מהמתים. מעניין לראות, מספרת אנה בגנהולם, שבדיקות לאורך השנים גילו שהעצבים שלה ממשיכים לצמוח מחדש, עשר שנים לאחר התאונה. עמיתיה מאז עובדים איתה באותו בית חולים; מרי פלקנברג הגשימה את מטרתה והיום היא רופאת ילדים, וטורביד נסהיים עובד כעת לצדו של גילברט, טס במסוק החילוץ ומסייע בניתוחי חזה פתוח כמרדים. הוא היה חלק מהצוות שהצליח לחמם מחדש אנשים שסבלו מדום לב ומתת־חום חמור.

בצדו האחר של העולם נזקק גם זייד ברזנג׳י לרופא שיהיה מוכן להסתכן. אחרי ששמעתי את סיפורו, חזרתי למקום שבו באמת הצילו את חייו - לא למכון הכושר בברונקס שבו החיו אותו אחרי שהתמוטט עם דום לב, לא לאמבולנס שהבהיל אותו לבית החולים, אלא לחדר בית החולים שבו הוא נלחם על חייו באטיות אך בנחישות.
כשהגעתי לבית החולים, בקע מהרמקולים קול קורא: ״קומת דרמטולוגיה. דום לב. דחוף. דרמטולוגיה. דום לב. דחוף. דרמטולו....״ הקול היה עמום, אך המסר היה בהול: דום לב. דחוף. דרמטולוגיה. משהו השתבש להחריד אצל חולה בקומה אחרת. לבה פסק לפעום, ויידרשו כל היכולות של הרפואה המודרנית על מנת להציל את חייה.
אילו היתה זאת תוכנית טלוויזיה, היו רופאים רצים לאורך המסדרון לעבר מקום האירוע בחלוקים לבנים מתנופפים. תחושה של תוהו ובוהו בלתי־נשלט היתה שורה בכול. אבל כאן, בקומה השמינית של המרכז הרפואי האוניברסיטאי של אוניברסיטת קולומביה בניו יורק, ניכר בקושי שהודעה הרת גורל מהדהדת בבניין.
אני נמצא במחלקת טיפול נמרץ מוח, מקום ידידותי ונעים באופן שלא עולה בקנה אחד עם התפקיד שלו. פונים ימינה מהמעליות, אז שמאלה, לא עוברים דרך שום דלת, ופתאום אתה מוצא את עצמך בעיצומה של הפסקת קפה. הקירות צהובים והרצפה מכוסה אריחים גדולים ורבועים הצבועים בכתום ובלבן. הכול חדש מכדי שיעטה את שכבת האפור שנדמה שממלאת את רוב בתי החולים של הערים הגדולות או בחצץ המלוכלך שמבצבץ מהקירות החיצוניים של הבניינים המפוארים האלה ברובע המערבי העליון של ניו יורק.
אחיות מדברות ביניהן בתחנת האחיות, וקבוצה של אנשים צעירים בחלוקים לבנים - רובם גברים - מצטופפים כמו קבוצת פוטבול סביב שני צגים בקצה המסדרון המלבני. חיוכים קורנים מפניהם, הם מחליפים ברכות, ורק כעבור דקות אחדות מבחינים שמשהו חסר: החולים.
החולים ישנם, כמובן, אבל אפשר לומר שזה עניין של פרשנות. ״הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות לך בחיים הוא להתאשפז ביחידה לטיפול נמרץ מוח,״ אומר ד״ר סטיבן מאייר, מנהל היחידה. ״כל החולים ביחידה מגיעים אליה במצב של תרדמת בדרגה כזאת או אחרת. ברוב המקרים מחזיקים אותם בחיים באופן מלאכותי.״
הבוקר מצטופפת קבוצה - תמהיל של רופאים בכירים, מתמחים וסטודנטים לרפואה - סביב מונה זעיר באמצע חדר, שלצדו שני צגי מחשב שטוחים אלגנטיים. הם בוהים בצג אחד שמציג נתונים ממאגר הנתונים הקליני שבו מאוחסנים פרטים דקדקניים מתיקי החולים. כמעט כולם לבושים חלוק לבן, המומחיות שלהם רקומה בכחול מעל החזה בצד שמאל: ״ניטור תוך־גולגולתי״, ״עמית שבץ״, ״נוירולוגית ילדים״.
מאייר הוא היחיד שחורג מקוד הלבוש המוקפד. הוא לובש מכנסי חאקי וחולצת פסים לבנה־כחולה ונראה כמו סטודנט שנה ראשונה בקולג׳. את אפו מעטרים משקפיים קטנים בעלי מסגרת דקה, והוא בוחן את הכפופים לו בקול מאנפף מה, ידידותי אך עיקש.
״מי זוכר את ערכי הסוכר בדם שלה?״
אין תשובה.
״קדימה אנשים, אני חושב שיש לה היפוגליקמיה (תת־סוכר בדם),״ הוא ממהר לענות בעצמו.
בלילה קר במיוחד בנובמבר 2006 התקשרה אל מאייר בחצות תלמידה לשעבר, כהת שיער ונמרצת. הוא בקושי הכיר אותה; היא היתה במחלקה שנה קודם לכן לקראת סיום הלימודים שלה. כמה חודשים לאחר מכן היא התראיינה למשרה במחלקה אבל לא היה די תקציב להעסיק אותה. לבסוף מצאה עבודה בסן פרנסיסקו. לא היה בזה שום דבר מיוחד, זאת ההתנהלות הרגילה בעולם הרפואה, אבל כאשר ענה לטלפון, בשעת לילה מאוחרת, שיער שאין מדובר בהעלאת זיכרונות. כשמכרים התקשרו אליו בשעת לילה מאוחרת, בדרך כלל הטריד אותם משהו אחר.
בטלפון היה קולה של נובל ברזנג׳י ידידותי אך מתוח. הדוד שלה, אדם מבוגר אך בריא, לקה בדום לב אחר הצהריים. אישפזו אותו ביחידה לטיפול נמרץ בבית חולים אחר שקשור לאוניברסיטת קולומביה. היא לא סמכה על הרופא שניהל שם את היחידה - בעיקר מפני שלא הכיר כלל את שיטת הטיפול בתת־חום - ושאלה אם יש מיטה פנויה ביחידה של מאייר. ״היא ידעה שכדאי לה להתקשר כי ראתה מה קורה פה עם החולים,״ אמר לי מאייר. ״היא אמרה ׳היי הדוד שלי שוכב שלושים וארבעה רחובות ממך - אולי אתה יכול לקרר אותו?׳ ומובן שעניתי ׳בטח! ׳״
כשהיא מדברת על המצב של הדוד שלה באותו לילה, נובל ברזנג׳י מתמקדת בפרטים הקליניים, לא במתח של להיות בקצה האחר של היבשת, ולבקש נואשות עזרה לאח האהוב של אבא שלה. אף שהיא עצמה רופאה, היא תיארה את הקושי שרבים מאיתנו חשים בגלל הורים מבוגרים שגרים הרחק מאיתנו. היא אומרת שהרופא הראשון שראה את הדוד שלה אמר שאין הרבה מה לעשות. ״הוא אמר שהם מתכוונים לשלוח אותו ליחידת טיפול נמרץ להערכת מצב הלב שלו, ואז פשוט יחכו שהוא יתעורר או ימות,״ מספרת ברזנג׳י. ״שאלתי אם הוא שקל טיפול באמצעות תת־חום, והוא ענה שהוא לא מכיר שיטה כזאת - שהוא לא חושב שעושים את זה בבית החולים.״
כבר היה אמצע הלילה, והיא לא ידעה את מספר הטלפון שלו. היא התקשרה ליחידה לטיפול נמרץ מוח של מאייר. והצליחה למצוא מישהו שהסכים למסור לה את מספר הטלפון הנייד של מאייר. השניות נקפו בזמן שחיכתה בשיחה ממתינה. באוניברסיטת קליפורניה, סן פרנסיסקו, לימדו אותה שיש לצנן חולים בתוך שעה מדום הלב. היא למדה שכל שעה שעוברת בלי התערבות באמצעות קירור מפחיתה את סיכויי ההישרדות.

* * *

גם מאייר הכיר היטב את הסטטיסטיקות האלה. מאייר למעשה הוא מראשי המאבק להכרה בטיפול בתת־חום, כל העת הוא מבקר רופאים שמהססים להשתמש בשיטה ואת הארגונים הרפואיים שלדעתו אינם מתאמצים מספיק לקדם אותה. מאייר נתקל לראשונה בתת־חום בהקשר שונה לגמרי, בבית חולים ותיק לנפגעי נפש במחוז וסטצ׳סטר, ניו יורק. באוקטובר 1986 היה מאייר סטודנט לרפואה שנה ג׳ ובילה את רוב החודש בטיפול בצעירים שפשוט לא עמדו בלחץ של שנת הלימודים הראשונה בקולג׳. ״דיכאון, הפרעה בי־פולארית, אישיות גבולית - כל החברה הצעירים האלה עזבו את הבית לראשונה ופשוט קרסו תחת הלחץ.״ הוא מספר.
ערב אחד נכנס ליחידה בחור צעיר בחליפת משוגעים; הוא סבל מהתמוטטות נפשית מוחלטת. ״הוא היה בהתקף זעם פסיכוטי,״ אומר מאייר, ״נתנו לו מנות, מגה־מנות של טורזין, הלדול,* מה שלא תרצה וזה בכלל לא השפיע עליו. הוא פשוט המשיך להתפרע. מישהו צעק פתאום ׳תביאו את הסדינים הקרים!׳ ואני אמרתי 'מה זה לעזאזל? ׳״
[* טורזין (כלורפרומזין) היא תרופת הרגעה פסיכיאטרית המשמשת לטיפול בסכיזופרניה, במאניה בהפרעות דו־קוטביות ובשיהוקים בלתי נשלטים. הלדול היא תרופה אנטיפסיכוטית שמשמשת לטיפול בהתקפים פסיכוטיים ובהזיות [א״מ].]
מאייר מצא את עצמו עוזר ליותר מתריסר רופאים וסייעים לרסן את החולה המתפרע בזמן שמישהו אחר טבל סדינים במי קרח וגלגל את בהם את החולה כמו גולם. "זה היה מדהים. הוא נרגע מיד. זה עבד כמו קסם. זה היה פשוט מיידי. הבחור הצעיר אמר משהו כמו 'אני חושב שאני מרגיש בסדר עכשיו'."
מאייר נמלא סקרנות. הוא שאל את הסובבים על שיטת ההרגעה הזאת וגילה שסדינים רטובים הם חלק מארגז הכלים הטיפולי בבתי חולים לנפגעי נפש כבר משנות העשרים המוקדמות[5]. השיטה נזנחה בימינו, אך הפסיכיאטר המבוגר שניהל את המוסד שמאייר בילה בו באותו סתיו עוד מוסיף להשתמש בה. מאייר הרגיש שהוא לא מבין לאשורו את מה שהתרחש לנגד עיניו, אבל זה הותיר בו חותם עמוק.
״לא ראיתי דבר כזה שוב, אבל התרשמתי מאוד מהעובדה שטיפול טבעי ופשוט למדי יכול להשפיע כל כך. זה נראה כאילו המוח שלו רותח מזעם והם פשוט קיררו אותו,״ אומר מאייר. ״חשבתי בלבי שבתור התערבות טבעית יש לטיפול הזה עוצמה רבה.״ השיעור הקטן הזה יעצב בבוא היום את הייעוד שלו בחיים.
מאייר, שהיה מתבגר היפראקטיבי שאהב להקות גל חדש כמו בלונדי והרמונס ונהג לשוטט עם חבריו ברחבי העיר, לא היה סטודנט מרוכז במיוחד. עם זאת הוא היה חכם, שאפתן וידע כבר מן ההתחלה שהוא רוצה ללמוד רפואה. הוא בחר ללמוד באוניברסיטת קורנל באיתקה, ניו יורק, בין היתר בגלל החורפים הקפואים שם. אבל העובדה שלא התקבל לבחירה הראשונה שלו, ייל, או לשנייה, קולומביה, השפיעה גם היא כמובן.
בתום לימודיו בקולג׳ הוא התקבל לבית הספר לרפואה של קולומביה, ובשנתו האחרונה כבר חיפש להטביע את חותמו במקצוע. התמחות ברפואה פנימית היתה בסדר מבחינתי, סיפר לי מאייר, ״אבל היא נראתה לי קצת פושרת. חלק בי רצה לעסוק בניתוחי מוח, אבל לבי אמר לי שבמקרה הטוב הידיים שלי יהיו בינוניות. יש כל כך הרבה רופאים גדולים כאן. הגעתי למסקנה שאם אבחר בניתוחי מוח, לעולם לא אגיע לקולומביה - אני אעבוד באיזשהו בית חולים קטן באמצע שום מקום. אבל בטיפול נמרץ מוח ראיתי הזדמנות. אף אחד לא עסק בזה: זה היה תחום לגמרי לא ממופה. נכנסתי לתחום הזה כשרק התחילו להמציא אותו.״
מאייר קיבל את המינוי שלו במחלקה לנוירולוגיה בקולומביה אבל גילה שהוא שונא את זה. הוא הרגיש שזה שכלתני מדי; רוב החולים היו בתרדמת, והרופאים המטפלים בילו את מיטב זמנם בדיונים אקדמיים. מאייר השתוקק לאקשן. הוא רצה לחזור לרפואה פנימית. אבל ב־1993 כבר התחיל לעבוד על פרויקט ששכנע אותו להישאר בטיפול נמרץ מוח. הוא תכנן ניסוי לבחינת הבטיחות של טיפול בתת־חום בחולים שסבלו מחסימות עורקים תוך־מוחיות או משבץ.
חסימה בעורק המוחי האמצעי (האמצעי מתוך שלושה עורקים מרכזיים שמביאים דם למוח) מזיקה למוח קשות. הבעיה היא שתאי המוח, הנוירונים, מתחילים למות מהיעדר חמצן ובה בעת המוח מתחיל להתנפח. נפיחות במעי או בחלקים אחרים של הגוף עשויה להיות חמורה, אבל כאשר בגלל הנפיחות נלחץ המוח כנגד המעטפת הקשה של הגולגולת, אזי היא קטלנית. הסכנה הגדולה ביותר בכל פגיעת ראש היא נפיחות ולחץ תוך־גולגולתי. התופעה זכתה לפרסום כאשר השחקנית נטשה ריצ׳רדסון מתה בעקבות תאונת סקי ליד מונטריאול. בעקבות התאונה, שנראתה קלה ברגע הראשון, נגרם דימום תוך־גולגולתי שהקפיץ במהירות את הלחץ במוחה של ריצ׳רדסון, ובתוך שעות ספורות מהנפילה הפך מצבה לאנוש.[6]
כשמאייר ערך את הניסוי הראשון שלו בתת־חום, הוא רצה לראות אם קירור טיפולי עשוי להוריד את הנפיחות בפגיעות ראש, להפחית את מידת הנזק שהוא גורם או לגרום לשניהם גם יחד. ״לפני כמה עשורים השתמשו בתת־חום רק בניתוחי לב או מוח ברמות סיכון גבוהות שבהם היה צריך לעצור לגמרי את זרימת הדם לפרקי זמן ארוכים,״ מסביר מאייר. זאת היתה המורשת של חלוצי ניתוחי הלב. באותן שנים ראשונות לפיתוח ניתוחי לב ומוח היה לשימוש בתת־חום מוניטין מאיים. השימוש בתת־חום אמנם אפשר ניתוחים נועזים, אבל החולים שנותחו בעזרת השימוש בתת־חום סבלו מתופעות לוואי חמורות כל כך, שרופאים חשבו פעמיים לגבי השימוש בשיטה. חולים שקיררו אותם לטמפרטורה נמוכה משלושים מעלות נטו לפתח הפרעות קצב קטלניות. הם גם נטו ללקות בשבץ ובסוגים אחרים של דימומים פנימיים, כיוון שככל שהדם קריר יותר הוא נקרש טוב פחות. מצבם של רוב אותם חולי לב השתפר בתוך זמן קצר אך רבים מהם מתו בסופו של דבר מדלקת ריאות. הבעיה היתה שבשנות הארבעים לא היו מכונות הנשמה, וחולים בתרדמת נאלצו לנשום בכוחות עצמם. כתוצאה מכך התמלאו הריאות שלהם לעתים קרובות במיני הפרשות. מלבד זאת תת־חום נוטה לדכא את המערכת החיסונית, והחולים פיתחו זיהומים קטלניים.
בתוך שנים ספורות בלבד התגלו סימנים לכך שאולי ניתן להשתמש בתת־חום בבטחה. בשנת 1958 למשל דיווחו מנתחים באוניברסיטת מינסוטה על קירור חולת סרטן בת חמישים ואחת לחום של תשע מעלות בלבד לקראת ניתוח, וחימום מחדש ללא כל בעיה (Benson, 1959). חוקרים אחרים שעבדו עם קופים דיווחו גם הם על תוצאות טובות בשימוש בטמפרטורות נמוכות מאוד, והיו אפילו דיווחים על רופאים שהשתמשו בהצלחה בתת־חום בטיפול בחולים שלקו בדום לב (Niazi and Lewis, 1958).
עד שנות התשעים אמנם עדיין נתפס ריפוי בתת־חום כלא בטוח דיו, אך מאייר ורופאים אחדים אחרים החליטו שהגיע הזמן לבחון שוב את השיטה. מאייר חשד שהבעיה האמיתית בשנות הארבעים והחמישים לא היתה בקירור, אלא בטיפול המלווה שלאחריו בגלל ציוד ההחייאה שעדיין היה אז בחיתוליו. הוא ורופאים אחרים הבחינו בכמה מהמורות שהיום ניתן להימנע מהן בקלות. ראשית, הם לא יקררו אנשים לטמפרטורות נמוכות כל כך - הם קיוו להשיג תוצאות מועילות על ידי קירור לטמפרטורה של כשלושים ושתיים מעלות ולא לטמפרטורה של חמש־עשרה או עשרים מעלות. וחשוב לא פחות, במסגרת יחידת טיפול נמרץ מודרנית הם יכולים לטפל בהצלחה רבה יותר בסיבוכים כגון דלקת ריאות.

בעשור שלאחר מכן התקדם מאייר במתווה המוכר של קריירה אקדמית. הוא וקומץ רופאים אחרים - הידועים שבהם מאוניברסיטת ג׳ונס הופקינס - עזרו לייסד את האגודה הראשונה למומחי טיפול נמרץ מוח ואת כתב העת ״טיפול נמרץ מוח״ (Neurocritical Care). בה בעת הוא קידם את חקר הטיפול בתת־חום. במחקר אחד שהתפרסם ב־ 2001 הוא מצא שמצבם של חולים שלקו בשבץ חמור וטופלו בקירור לא הורע בהשוואה לאלה שלא טופלו בקירור (Schwab et al, 2009). התחום של חקר המוח, שנחשב שנים רבות תחום שרופאים לא יכולים לעשות בו יותר מדי למען החולים שלהם, התחיל סוף־סוף להשתנות, וכך גם הקו שמפריד בין חיים למוות.

כמו בגילויים רבים אחרים ברפואה, המחקר החדש הטוב ביותר מתבסס על מחקר קודם. למשל, אחד המאמרים הראשונים שהתפרסם בכתב העת של מאייר דן בתגלית שהתרחשה עוד בימים שהייתי מתמחה. הרשות האמריקנית למזון ולתרופות (FDA) אישרה את השימוש בתרופה שנקראת ״מפעיל פלסמינוגן רקמתי״ (tissue plasminogen activator) או tPA, לטיפול בחולים שלקו בשבץ.
באחד מסוגי השבץ זרימת הדם לחלק או לכל המוח נחסמת בגלל קריש דם. באין זרימת דם אותו חלק של המוח שלא מקבל דם מתחיל למות. מתן tPA הוא אפשרות טובה לטיפול במקרים כאלה מפני שהוא יכול כמעט מיד לפורר את קריש הדם ולחדש את זרימת הדם למוח. הבעיה היא שכדי שהוא ישפיע, יש לתת tPA בהקדם האפשרי - בתוך שלוש שעות מהופעת התסמינים הראשונים. לכן מעריכים שפחות מחמישה אחוזים מהלוקים בשבץ מקבלים בכלל את התרופה החיונית הזאת. וכאן נכנסים לתמונה רופאי הקרח.
קומץ נוירולוגים - וביניהם מאייר - חשבו שטיפול בתת־חום יכול להיות תוספת חיונית לארגז הכלים שעומד לרשותם. הם התחילו לערוך ניסויים - על בסיס ההשערה שטיפול בתת־חום יפחית את הצורך של המוח בחמצן בימים הראשונים המכריעים של ההתאוששות ולכן יפחית את מידת הנזק ארוך הטווח. השימוש בטיפול בתת־חום יפחית את הנזק שנגרם עקב מחסור בחמצן ועשוי אף להגדיל את חלון ההזדמנויות לשימוש יעיל בשיטות טיפול אחרות כגון tPA. בשונה ממנתחי הלב בשנות הארבעים והחמישים השתמשו מאייר ו״רופאי הקרח״ האחרים בתת־חום קל, לרוב הם קיררו את הגוף בשלוש עד חמש מעלות.
מאייר, ללא ספק, חשב ללא הרף על קור, ובשנת 2000 זכה לעידוד נוסף. צוות חוקרים אירופי, בהובלת המומחה האוסטרי לרפואת חירום ד״ר פריץ סטרץ, דיווח שדי בקירור חולים בשיעור של ארבע מעלות כדי לשפר משמעותית את סיכויי ההחלמה של חולים שלקו בדום לב קטלני (Zeiner et al, 2000). חשבו על זה. חשבו על מספר הפעמים שאנחנו שומעים, ״הוא או היא מתו מדום לב״. כל הטכנולוגיה במיטב בתי החולים בעולם מסוגלת לעזור רק עד נקודה מסוימת, אבל תורידו ארבע מעלות ופתאום... כאשר מאייר תיאר לי את כל זה, נראה לי מוזר שדווקא נוירולוג יקדיש את מיטב זמנו כדי לשנות את השיטות הנהוגות בטיפול נמרץ לב במדינה. אבל רופא הקרח נשבה בקסמו של הרעיון.
אבל הסיפור אינו פשוט כל כך. מאייר לא היה יכול פשוט להתחיל לקרר חולי לב רק מפני שלדעתו זה רעיון טוב. העובדה שמאמר מתפרסם אינה אומרת שהרעיון שמובע בו יהפוך מיד לשיטת טיפול מקובלת. ועל אחת כמה וכמה אם את המאמר כתב צוות שעובד מעבר לים, ובמיוחד בתחום כמו טיפול נמרץ לב, שכפוף כל כך לכללים ולהנחיות. בארצות הברית לא השתמשו כלל בטיפול בתת־חום, אבל באירופה השימוש בו המשיך להתרחב, וכעבור עשור - הרפואה מתקדמת לאט - היתה לאנשים כמו מאייר ולחסידים אחרים כמו הצוות בראשות לאנס בקר מאוניברסיטת פן עוד תחמושת כדי לקדם את השימוש בתת־חום בארצות הברית.
שוב באה הדחיפה מהצוות של סטרץ באוסטריה, הפעם בהובלת קבוצה שחקרה טיפול בתת־חום אחרי דום לב. האוסטרים, שבראשם עמדו ד״ר מיכאל הולצר וסטרץ דיווחו ל״ניו אינגלנד ג׳ורנל אוף מדיצין״ (New England Journal of Medicine) שהם קיררו מאה שלושים ושישה חולים שלקו בדום לב, וחמישים וחמישה אחוזים מהם עזבו את בית החולים בתפקוד מוחי תקין. בקבוצת ביקורת של מאה שלושים ושבעה חולים - שלקו בדום לב אבל לא קוררו - השתפר מצבם של שלושים ותשעה אחוזים בלבד (Holzer and stertz, 2002). זה לא היה מחקר רב־משתתפים אבל זאת היתה תוצאה מרשימה שפורסמה בירחון רפואי אמריקני חשוב. מאייר חשב שהמאמר יהיה מכריע, פריצת־דרך מנצחת, שתצדיק רופאים כמוהו שחשבו שטיפול בתת־חום צריך להיות שיטת טיפול שגרתית.
אבל בפועל זה לא קרה. במחלות כה נפוצות וקטלניות כמו התקפי לב ושבץ, רופאים שונאים ניסויים - הם דבקים בפרוטוקול הטיפול. במיוחד בארצות הברית שבה החשש מתביעות משפטיות מרתיע רופאים מכל סטייה מהטיפול המקובל. שלוש שנים לאחר שפורסם המחקר האירופי פורץ־הדרך של פריץ סטרץ, עדיין סירב ארגון רופאי הלב האמריקני (AHA) לעדכן את ההנחיות שלו ולכלול קירור כטיפול מוכר בדום לב, דבר שהרתיח מזעם קומץ רופאים אמריקנים.
סטיבן מאייר רתח במיוחד. להשקפתו כל עוד לא התייחסו לתת־חום כטיפול שגרתי, בתי חולים יכולים להצדיק את ההתעלמות משיטת הטיפול הזאת. שהרי אם ה־AHA לא חשב ששיטת הטיפול הזאת הכרחית, רבים יתעלמו ממנה. בשנת2005 נכתבו מחדש, כמדי חמש שנים, הנחיות של ה־AHA לטיפול בדום לב. הפעם הם ציינו אמנם תת־חום כשיטת טיפול מומלצת - אבל לא כשיטת טיפול שגרתית.[7]
משוכה מרכזית בשינוי הגדרת שיטת הטיפול אחת ולתמיד היתה ה-FDA ב־2004 התכנסה ועדה של ה-FDA שממליצה על מכשור רפואי כדי לדון בעדויות לטובת טיפול בתת־חום, ולבחון את האפשרות שחברות ישווקו מערכות קירור ייחודיות לטיפול בחולי לב. המחקר האירופי צוטט עם מחקר נוסף מאוסטרליה שהראה גם הוא שקירור שיפר את סיכויי ההישרדות.
אבל הדברים לא התפתחו כפי שמאייר ואחרים ציפו. נציג מרכזי בוועדה של ה-FDA לא השתכנע מהעדויות בנוגע לתועלת מטיפול בתת־חום. ד״ר יוליה סוויין, קרדיולוגית בולטת בתחומה, ביקרה בחריפות את שני המחקרים. היא טענה שלא די במספר הנבדקים בהם על מנת להראות תועלת אמיתית, והצביעה על מחקרים אחרים בנושא טיפול בתת־חום בקבוצות חולים שונות - קורבנות דום לב ואנשים שסבלו מפגיעות ראש - שהראו שאין בשיטת הטיפול הזאת שום תועלת משמעותית. מלבד זאת, היא טענה, בהשוואה לקבוצות הביקורת סבלו החולים באותם מחקרים מתופעות לוואי רבות יותר כמו הלם ודימום.
לדבריו של לאנס בקר, שהיה נוכח בישיבה כמומחה מייעץ, היתה האווירה בחדר מתוחה. בקר ניסה לשכנע את הוועדה שטיפול בתת־חום שווה את הסיכון. מובן שהמחקרים היו בקנה מידה קטן יחסית, הוא טען, מאחר שברוב המקרים של דום לב החולים מתים לפני שהם מגיעים בכלל לבית החולים. הוא הוסיף וטען ששני המחקרים יחדיו מספקים עדות לתועלת משיטת הטיפול יותר מאשר העדות שהיתה קיימת לגבי שיטות טיפול שהיום כבר הפכו למקובלות. יועץ נוסף, ד״ר יוסף אורנטו מאוניברסיטת וירג׳יניה, תמך בבקר בטענה שהמחקרים האירופי והאוסטרלי היו מתוכננים היטב ושזה יהיה משגה - וקשה מאוד - לחכות למחקרים רחבים יותר.
אולם ההתלהבות הצטננה כשיועץ שלישי, ד״ר ג׳ון סומברג מקורנל, התבטא בבוטות. ״תשכחו מהעובדה שהמאמרים פורסמו ב׳ניו אינגלנד ג׳ורנל׳,״ הוא אמר. ״אני פשוט לא מאמין ששני המחקרים האלה עומדים בתקנים הרגילים של ה-FDA״ סומברג, שהיה חבר לשעבר בוועדת קבלת ההחלטות של ה־FDA, המשיך והשווה את שני המחקרים למגדל קלפים בעל יסודות מעורערים. בסופו של דבר דעתו היא שהכריעה את הכף. בינתיים, למרות המאמצים של רופאים כמו סטיבן מאייר, לא הפך טיפול בתת־חום לטיפול שגרתי.
אתם עשויים לתהות למה אני מכניס את סיפור הקרב הכושל הזה של ״רופאי הקרח״. כי כאן מצוי אחד האתגרים הקשים ביותר של הרפואה. מתי הופך טיפול ניסיוני לכלי שגרתי בתיק הרופא? התקדמות אטית מדי תמנע טיפול שעשוי להציל את חייהם של אלפי חולים. התקדמות מהירה מדי עשויה להחמיץ תופעות לוואי מסוכנות. תראו מה קרה במקרה של התרופה וַיוקס.* ה-FDA אישר את התרופה כטיפול נגד דלקת פרקים אבל כעבור פחות מחמש שנים הוא נאלץ להוריד אותה מהמדף כשהתברר שהיא קשורה להופעת בעיות לב. ה-FDA טוען שהתרופה גרמה כנראה ליותר משמונים ושמונה אלף מקרים של דום לב. ייתכן שהיה ניתן למנוע את כל המקרים הללו אם ה-FDA היה מחכה לעוד עדויות לפני שאישר את בטיחותה.
[* ויוקס (Vioxx) היא תרופה שפיתחה ושיווקה חברת התרופות מֶרק. היא שימשה לטיפול בדלקות פרקים וכאבי שרירים חמורים. ה-FDA אישר את התרופה לשימוש ב־1999 ועד מהרה היא זכתה לתמיכה נלהבת של רופאים. ב־2004, בעקבות מחקר שיזמה חברת מרק עצמה, התברר שהתרופה מעלה את הסיכון למחלות לב. החברה הסירה ביוזמתה את התרופה מהמדפים. בהמשך אישר ה-FDA את השימוש בתרופה אך ורק במרשם ועם התוויה מתאימה. [א״מ]]

מבקרים כמו סוויין וסומברג טוענים שהמחקר העוסק בטיפול בתת־חום לא רחב דיו, וכשמביאים בחשבון את הסיכונים האפשריים אין בהם כדי להצדיק שימוש רחב בשיטת הטיפול הזאת. אבל יש גם מכשולים של ממש המקשים על עריכת עוד מחקרים בנושא. בסיפור אמיתי נוסח ״מלכוד 22״ ב־2008 דחתה הרשות הלאומית לבריאות (NIH) מחקר שהציעה קבוצה מאוניברסיטת דיוק שביקש לבחון את היתרונות של טיפול בקירור לעומת משטר טיפול ללא קירור, בטענה שזה לא יהיה אתי למנוע טיפול בקירור. אם אתם חושבים שזה מבלבל - אתם צודקים. מצד אחד ה-FDA קובע שזה שגוי לקרר חולים שלקו בדום לב כי אנחנו עדיין לא יודעים אם טיפול בתת־חום עובד; מצד אחר ה-AHA טוען שזה כנראה רעיון טוב להשתמש בשיטת הטיפול הזאת; ומצד נוסף ה-NIH אומר שההוכחות חזקות מדי ולכן זה יהיה לא אתי לא לטפל בתת־חום.
תהיה הסיבה אשר תהיה, בתי חולים ורופאים בארצות הברית מאמצים את שיטת הטיפול הזאת באטיות רבה. ״מדיוָנס״ (Medivance), שמייצרת את מכשירי הקירור הנפוצים ביותר, אומרת שרק כמה מאות בתי חולים בארצות הברית - מתוך כמעט ששת אלפים - התקינו בכלל את הציוד הנדרש. התגובה הזוחלת הזאת מתמיהה במיוחד בהתחשב בהצלחות מצילות החיים שהתרחשו במוסדות שכן אימצו את השימוש בקירור. רק דוגמה אחת: אחרי שבית החולים האוניברסיטאי של אוניברסיטת וירג׳יניה הפך את הקירור לחלק מפרוטוקול הטיפול השגרתי שלו דיווח המרכז ב־2006 שרמת התמותה בקרב חולים שלקו בדום לב ירדה בכמחצית (Ong et al, 2006).
כאשר ערכתי את המחקר עבור הספר הזה, התקשיתי להאמין שרבים כל כך יכולים להתעלם מהטיפול מציל החיים הזה. כשסיפרתי על כך לחברים ולעמיתים שלי הם חשבו שזה מקומם. מדוע זה כך? ד״ר ריינה מרצ׳נט, רופאה וחוקרת במרכז למדעי ההחייאה, ניסתה להסביר. מרצ׳נט ערכה כמה מחקרים וסקרים ובהם שוחחה עם בתי חולים ועם רופאים על השימוש שלהם בטיפול בתת־חום ובשיטות אחרות (Merchant et al, 2006). היא בת שלושים ואחת, רופאה מכובדת אבל נראית כמעט כמו סטודנטית לתואר ראשון - צנומה, מרכיבה משקפיים ולרוב לובשת שמלה שחורה פשוטה. היא ממוצא אפרו־אמריקני ולכן בולטת בעולם של רופאי החירום והקרדיולוגים המובילים. ניגשתי ישר לעניין: מדוע לא משתמשים רופאים רבים יותר בטיפול בתת־חום אף שנדמה שיש הוכחות שמראות ששיטת הטיפול הזאת מצילה חיים? ״בהתחלה חשבנו שזה מפני שהשיטה לא מופיעה בהנחיות,״ היא אמרה, ״אבל מאז 2005 היא שם.״ מרצ׳נט מתכוונת להמלצה הצנועה של ה-AHA.
תחשבו אולי שמא השיטה יקרה מדי, אבל לפי מרצ׳נט לא זאת הבעיה. כאשר אני לוקח אנשים שאינם רופאים לטיפול נמרץ ומראה להם את הציוד לטיפול בתת־חום, הם תמיד מופתעים מעט. אני חושב שהם מדמיינים שפופרות קרח עתידניות עם תמיסות כחולות שמוזרמות למחזור הדם של החולה. האמת היא שטיפול בתת־חום אינו מצריך טכנולוגיה מתוחכמת מדי. רופאים מזרימים תמיסה קרירה לתוך הוורידים של החולה או עוטפים את אזור חלציו או הגפיים שלו במטליות ספוגות תמיסה קרירה. במילים אחרות, פשוט דמיינו את ההפך מבקבוק חם.
למען ההגינות הקופסה שמשמשת לקירור ולהזרמת התמיסה הקפואה עולה כעשרים וחמישה אלף דולר. אבל גם אם עשרים וחמישה אלף דולר נשמע לכם הרבה כסף, בהשוואה לשיטות טיפול כמו דיאליזה זה זול מאוד. מחקרי עלות-תועלת הראו שקופסת הקירור למעשה תחסוך כסף. מרצ׳נט אמרה לי, ״אם אתה מקרר אפילו רק חולה אחד ונמנע מסיבוכים, אתה חוסך יותר מהעלות של תריסר קופסאות. זול יותר לקרר מאשר לא לקרר.״ ואפילו הקופסה לא ממש נחוצה. שקיות קרח יעבדו טוב לא פחות, אף שקשה יותר לשלוט בטמפרטורה שלהן. לדברי לאנס בקר, במשך שנים מילאו מנתחי לב ברוסיה את חלל החזה של החולים שלהם בקרח עד שהיה קר מספיק לעצור את הדופק. פריץ סטרץ, הרופא האוסטרי שהיה מחלוצי הטיפול בתת־חום באירופה, מספר על מקרה שבו השתמש בשקיות של ירקות קפואים מהמקפיא כדי לקרר חולה שהתמוטט במרכול.
במילים אחרות זה טיפול מומלץ ומשתלם. הייתי חייב לשאול: ״אז מה אני מפספס פה?״ לפי דעתה של מרצ׳נט הבעיה העיקרית שבגללה נמנע שימוש נרחב בטיפול בתת־חום היא פסיכולוגית. העמית שלה במחלקה לטיפול נמרץ של בית החולים האוניברסיטאי בפנסילבניה, ד״ר בן אבֵּלָה, הסביר, ״זה שינוי פרדיגמה. אנחנו משתמשים בשיטה הזאת על אנשים שהעיניים שלהם צהובות, שלא זזים, ואתה אומר לרופאים לקרר את האנשים האלה למשך יממה - ואז לחמם אותם במשך יום, ואז לקחת אותם למעבדת צנתור. אתה עושה את כל זה לאנשים שנראים מתים, נשמעים מתים ומתנהגים כמו מתים. זו בקשה גדולה מדי.״
אבֵּלָה מקביל זאת להתנגדות שבה נתקלו טיפולי הכימותרפיה פורצי הדרך הראשונים בשנות השלושים. אז אבחון של סרטן היה באמת גזר דין מוות, והרבה רופאים היו תבוסתנים. ״היתה תחושה מסוימת של ׳כולם הולכים למות במילא אז למה לבזבז את כל הכסף והזמן הזה? ׳״ הוא אומר.
ייתכן שהיעדר תקווה מוביל לאינרציה ולאדישות, אבל כשחפרתי עמוק יותר, גיליתי עוד סיבות שבגללן הטיפול בתת־חום תפס לאט כל כך. הנה סיבה אחת שבטח תרגיז אתכם: טיפול בתת־חום עשוי להיות זול ויעיל אבל הוא לא פשוט כמו להמציא תרופת פלא חדשה. במקרה הזה היותו טיפול זול אינו בהכרח נכס, אלא עשוי להיות נטל. לדוגמה נגיד שהמצאת את התרופה החדשה הזאת. אתה עורך מחקרים שמשווים את התרופה החדשה לתרופת סרק (פלצבו), מפרסם את התוצאות ואז - בהנחה שזה עובד - אתה שולח את צוות המכירות לספר עליה לרופאים. אם הם משתכנעים, הרופאים מתחילים לרשום את התרופה הזאת. אין ספק שאפשר להרוויח מזה הרבה כסף.
לעומת זאת רופא יחיד, חדור מוטיבציה ככל שיהיה, אינו יכול פשוט להתחיל לרשום מרשמים לתת־חום. הוא או היא חייבים לשכנע את בית החולים לקנות את הציוד; זה אולי לא יקר כל כך בהשוואה לציוד רפואי, אבל זה יקר מספיק על מנת שיהיה צורך לכנס את ועדת הרכש של בית החולים. זה הולך ומסתבך. יש סיכוי לא רע שחולה שלקה בדום לב יטופל כחולה נוירולוגי ולהפך, ובכל מקרה הוא או היא יקבלו את הטיפול הראשוני בחדר מיון. כל שלוש המחלקות האלה אינן חייבות רק להסכים שטיפול בתת־חום הוא יעיל אלא הן גם חייבות להסכים על המקור למימון הציוד. עליהן לנסח פרוטוקול לזיהוי חולים שניתן לעזור להם באמצעות הטיפול הזה - ולהכשיר אנשים שיבצעו אותו כהלכה. יישום הטיפול במחלקה אחת הוא עניין מורכב כשלעצמו, אבל כששתיים או שלוש מחלקות מעורבות בעניין, הדבר דומה לניסיון לרעות חתולים. גם לרעיון טוב יהיה קשה להמריא בלי מיליוני הדולרים שלרוב מקדמים תרופה חדשה. להתקדמות רפואית יש לפעמים היבט מכוער וזוהי רק דוגמה אחת לכך.
באתר של הפקולטה לרפואה באוניברסיטת פן פרסמו בקר ועמיתיו פרוטוקולים של טיפול בתת־חום של יותר מעשרים מרכזים רפואיים.*
[* http://bit.ly/9jTl0k]

אין תנאים מיוחדים לקבלה; מישהו צריך פשוט להסכים לשלוח את ההנחיות של המוסד שלו. מאז עלה האתר לאוויר קיבל המרכז להחייאה אלפי מכתבים מבתי חולים שרוצים להקים תוכניות משלהם לטיפול בתת־חום. התקווה היא שבהפיכת הפרוטוקולים לנגישים יהיו בקר והצוות שלו מקור השראה לאחרים להתחיל להפעיל תוכניות לטיפול בתת־חום - ובכך יסלקו את התירוץ שתוכניות לטיפול בתת־חום מסובכות מדי.
ריינה מרצ׳נט מצאה שהסיבה הנפוצה ביותר שבגללה בתי חולים מתחילים לטפל בתת־חום היא רופא או אחות ששמעו משהו על שיטת הטיפול הזאת ומספרים עליה לעמיתים שלהם. אם אין נושא דגל מקומי כלשהו, אזי לא מקררים אף אחד. כמו הרבה דברים ברפואה זה מתחיל ונגמר בשמועות, הגלגל החורק מתחיל לנוע. במילים פשוטות, למרות כל הטכנולוגיה ומחקרים של שנים, טיפול בתת־חום עדיין זקוק לנושאי דגל כמו סטיבן מאייר.
בקולומביה בכל הנוגע לטיפול בתת־חום מתקדמים במלוא המרץ. בתום שיחת הטלפון בחצות מנובל ברזנג׳י, טלפן מאייר לבית החולים שטיפל בדוד שלה וסידר שיעבירו אותו ליחידה שלו. כעבור חצי שעה היה זייד ברזנג׳י ביחידת הטיפול נמרץ של מאייר, מחובר לרטיות ולשמיכות הקירור. חום גופו צנח. נותר למאייר רק לקוות שהדבר ירגיע את התוהו ובוהו ששרר בתאי המוח הפגועים הצמאים לחמצן במוחו של הפרופסור.
מרי גרייס סָבָג׳, שהשגיחה על ברזנג׳י, היא אחות במקצועה שהיה לה סיפור משלה לספר. בעלה, פקיד בכיר במחלקת כיבוי האש של ניו יורק, לקה בדום לב במכון הכושר שלו בברוקלין באותו אביב. שני עמיתים ממכבי האש ביצעו בו החייאה על מנת לחדש לו את הדופק, אבל הוא נותר מחוסר הכרה כאשר פונה לבית החולים הקרוב. סבג׳ דאגה לכך שיעבירו אותו לקולומביה בהקדם האפשרי. היא מאמינה שאילו היו חולפות רק עוד שעה או שעתיים ייתכן שלא היה שורד. אבל במקרה הזה הוא השתחרר מבית החולים כעבור שמונה ימים וחזר לעבודה בתוך חצי שנה.
ככל שמצטברים מקרי ההצלחה, רוחות חדשות מנשבות. בתחילת 2009 הודיעה מחלקת כיבוי האש של ניו יורק על תוכניות אמיצות חדשות לקרר חולים שלקו בדום לב בשטח ולא להסתפק בפינוים לבתי חולים שמטפלים בקירור. ״התוכנית היא להפוך את הטיפול בתת־חום לפעולה הראשונה שמבצעים מיד אחרי השימוש בדפיברליטור,״ אומר המנהל הרפואי של מכבי האש בניו יורק ג׳ון פריז. ״מהרגע שאנחנו מחברים את צינור הנשימה ואת האינפוזיה ניתן לכולם שני ליטרים של תמיסת סלין מקוררת.״
כהכנה ליישום התוכנית היה על פריז לזהות אילו בתי חולים מסוגלים לקרר ביעילות חולים שמגיעים מהשטח. שהרי אין שום היגיון לקרר חולה בביתו רק כדי שכעבור חצי שעה הוא שוב יתחמם בבית החולים. התהליך היה רווי מתח. בפגישה שבה מנהל של קבוצת בתי חולים גדולה אמר בצעקות שהוא לא רוצה להשוות בפומבי בין רמות התמותה בבתי חולים שונים - זה עשוי להביך מישהו. מאמצים דומים יצאו לדרך באריזונה, בוויסקונסין ובסיאטל.
לאנס בקר מתעקש שספקנים מחמיצים את היער מרוב עצים; תופעות הלוואי של טיפול בתת־חום הן זניחות לעומת היכולת של הקור להציל חיים. ״לא משנה לאן אתה פונה בין שאתה שמרן ובין שמהפכן אנחנו יודעים שזה יציל חיים,״ אומר בקר. ״כמה חיים איבדנו כי התעכבנו ביישום שיטת הטיפול הזאת השנה או בשנה שקדמה לה? אני מאמין שאיבדנו חיים מפני שלא היינו תקיפים מספיק.״
שיטות הטיפול ברפואה משתנות כל הזמן. חידוש אינו תמיד לטובה - כמו שתעיד כל אישה שקיבלה בשנות השישים תלידומיד נגד בחילות היריון.* חידוש גם אף פעם אינו פשוט - רוב מושתלי הלב הראשונים מתו בתוך שעות או ימים מהניתוח. אבל סיבוב ההשתלות הבא עבד טוב יותר, וזה שלאחריו טוב עוד יותר, והיום אלפי מושתלי לב זוכים לחיים עשירים ומלאים הודות לחלוצים הנועזים של שנות החמישים והשישים ולחולים האמיצים שלהם. מה שלמדתי הוא שהמעגל הזה - ייאוש, אמצעים נואשים, נסים לכאורה, הארה, שימוש נפוץ - מזיזים את הקו שמשורטט בחול. ככה מתקדמת הרפואה. כאשר מדס גילברט ראה את החולה שלו כמעט לגמרי קפואה וחסרת חיים, מה היה קורה אילו היה מרים ידיים ואומר ״עשינו כל מה שאנחנו יכולים״? האם היה זה חסר היגיון מצדו?
[* אולי המקרה המפורסם ביותר של תרופה שאושרה לשימוש ובדיעבד התברר שהיא גורמת נזק נורא. התרופה ששווקה בין השנים 1961-1957 בין היתר נגד בחילת היריון גרמה למומי לידה חמורים. הערכות של מספר הקורבנות נעים בין 10,000 ל־20,000 [א״מ].]
תת־חום הוא לא תרופה למוות, הוא לא תרופת פלא לדום לב. תת־חום קונה זמן. כרגע, דקות או שעות, אבל לכמה מדענים יש שאיפות גדולות יותר. סוכנות החלל האירופית המקבילה של NASA חקרה על פי דיווחים שונים מקרים של תת־חום קיצוני - קריוגניקה - כאמצעי לשימור אסטרונאוטים במסעות ארוכים אל מערכת השמש, מסעות ארוכים מכדי להצטייד מראש במזון ומים מספיקים. יש אנשים האומרים ששימור ממושך באמצעות קור קיצוני יהפוך ביום מן הימים לחלק שגרתי מהטיפול הרפואי. העתידן הבריטי אוברי דה גריי, שהקרן המדעית שלו מחפשת דרכים להאריך משמעותית את תוחלת החיים, מנבא שבעתיד כמעט כל מחלה תהיה הפיכה, כל פגיעה מלבד חיסול פיזי מוחלט.[8] הסוד הוא לשמר איכשהו את הגוף שלנו עד שטכנולוגיה כזאת תהיה קיימת. גריי אומר שקריוגניקה היא שיטה מבטיחה במיוחד: ״זה לא להחזיר אנשים מהמתים. זאת צורה של טיפול נמרץ.״
קריוגניקה כבר מתחילה לעשות את דרכה לתודעת הציבור. שתי חברות לפחות, בהם המוסד להארכת חיים, ״אלקור״, באריזונה, כבר משתמשות בקריוגניקה לשמור לקוחות בטמפרטורות נמוכות במידה קיצונית. באלקור טוענים שהתהליך שהם משתמשים בו נקרא ויטריפיקציה - תהליך שבו משתמשים בנוזל משמר שמאפשר קירור מהיר בלי ליצור גבישי קרח שעשויים לפגוע בתאים. הגופות נשמרות במכלי מתכת מבריקים בתחתית בריכה מבעבעת של חנקן נוזלי; זה נראה כמו מים אבל זה ממש לא ג׳קוזי: חום המים הוא מינוס מאה תשעים ושש מעלות. למרות המחיר שעומד על מאה וחמישים אלף דולר (שמונים אלף דולר במקרה של שימור המוח בלבד) אלקור טוענת שכבר הקפיאה יותר משמונים אנשים והחתימה כמעט תשע מאות לקוחות שיצטרפו אליהם. אם חששתם שהמחיר הזה מעבר להישג ידם של רוב האנשים, ג׳ניפר צ׳פמן המנכ״לית של אלקור מרגיעה ומסבירה שרוב הלקוחות שלהם משלמים את דמי ההקפאה מביטוח החיים שלהם שמשתחרר עם מותם.
על פי האתר של אלקור חובה להתחיל את השימור הקריוגני בתוך חמש־עשרה דקות מהרגע שהלב הפסיק לפעום ועדיף בתוך דקה או שתיים. שאם לא כן ייגרם לתאים נזק גדול מדי. לפי אותו היגיון מדס גילברט מאמין שמה שהציל את אנה בגנהולם היה המעבר המהיר מחום לקור, בעקבות הצניחה שלה לתוך המים הקפואים. ״אם אתה עדיין חם כשאתה נחנק זה כאילו תלו אותך או טבעת,״ הוא מסביר, ״אין לך סיכוי לשרוד.״
הפסימיות שלו נובעת ממקרה שגילברט חווה ב־1989, כשעזר לחלץ חיילים נורבגים שנלכדו במפולת שלגים במהלך אימון חורף של נאטו. שלושים ואחד חיילים נלכדו; שישה־עשר מהם מתו - רובם מתת־חום כשחום גופם ירד לאטו בכלא המושלג שלהם. אמנם ככל שהגוף מתקרר הוא צורך פחות חמצן, אבל כשההתקררות היא תהליך הדרגתי ואטי, יש פרקי זמן ארוכים שבהם צריכת החמצן עדיין גבוהה מאוד ואילו אספקת החמצן - והיכולת לנשום - הולכת ודועכת. כתוצאה מכך נגרם נזק בלתי־הפיך. לו החיילים היו נופלים לתוך מים קפואים וחום גופם היה צונח בן רגע, טוען גילברט, ייתכן שהאסון היה נגמר אחרת. ״אם אתה נופל דרך הקרח, חום הגוף שלך צונח עוד לפני שאתה מספיק להפסיק לנשום, זה המקרה של אנה,״ הוא מסכם.
אנה בגנהולם עצמה לא זוכרת דבר מהתאונה, רק שהתעוררה ומצאה את עצמה בטיפול נמרץ. בריאיון שהתקיים עמה שנה אחרי התאונה סיפרה שהיא מופתעת לא פחות מכל אחד אחר שהיא בחיים. ״כשאתה חולה אתה אף פעם לא חושב שאתה עומד למות. אתה חושב שאתה תהיה ההוא ששרד,״ סיפרה בגנהולם. ״אבל כחברה בצוות רפואי אני המומה מזה שאני בחיים.״
היא סיפרה לצוות שלי שמעולם לא התייאשה אפילו לא בימים הגרועים ביותר, כשהיתה משותקת כליל בטיפול נמרץ. ״כרופאה הבנתי הרבה ממה שקרה. ידעתי שלא נגרם נזק לעמוד השדרה. פשוט חיכיתי לראות מה יקרה. התרכזתי בהחלמה אטית וניסיתי לעשות את הדברים שיכולתי. אף פעם לא חשבתי שלא אוכל לחזור לעבוד.״
גילברט מתעקש על כך שההצלה של אנה לא היתה נס: ״אלה הדברים הפשוטים, לא המורכבים.״ ההצלחה באה לא מפתרון טכנולוגי מתקדם אלא מחמש־עשרה שנים של עבודה קשה ומאינטואיציה שנולדה מתוך ניסיון ארוך של ניסוי וטעייה. ״זאת היתה כל המערכת מהאופן שבו ניצלנו את המשאבים שהיו בשטח ועד לאופן שבו שילבנו את המשאבים של בית החולים בסוף התהליך,״ מסביר גילברט. ״עשינו טעויות עם החולים האחרים. כמעט הצלחנו להציל אותם אבל בסוף הם מתו. עד המקרה של אנה כבר שכללנו את שיטות הטיפול שלנו... הצוות התורן באותו לילה היה כמו מכונה משומנת היטב ופעל במרץ ובאמונה מלאה ביכולת שלו להציל את אנה.״
בגנהולם עדיין עושה סקי כמעט יום־יום. היא וגילברט התיידדו. למעשה הוא הסכים לחלוק איתנו את הפרטים המלאים של המקרה של בגנהולם בדיוק יום אחרי שבילה את סוף השבוע איתה ועם עוד חבר קרוב בגלישה באחד המורדות שהולידו את מקרה ההצלה המפורסם ביותר שלו.