1. פתח דבר
מקרקעית הבור רואים רק פיסת שמים, פעם אפורים, פעם שחורים.
גשם. הקירות זולגים, ומרק בוצי הולך ונקווה לרגליו, ומגיע עד לברכיו.
פתאום נשמעים קולות. ילדים עוברים בריצה. אנשים שוכבים זה עם זה.
אם השעה שעת יום, הוא מסוגל להבחין כשמישהו מביט בו. האור משתנה קצת כשראש מופיע מעבר לשפת הבור.
יש כאלה שיורקים. או זורקים דברים. אחרים משתהים זמן־מה, רק מסתכלים.
הוא חסר אונים. הוא מנסה לענות, לזרוק חצץ על מישהו שמקלל אותו; האבנים נופלות בחזרה וכמעט פוגעות בראשו.
חוץ מזה, כעבור זמן־מה באים הרבה אנשים, מתייצבים מסביב לשוליים ומרוקנים עליו את השלפוחיות.
כשהקור והרעב מאפשרים הוא מנסה לחשוב איך הגיע עד הלום.
ערב אחד הוא שומע קולות רבים מתקרבים.
הוא יודע שהולכים לבצע את גזר הדין.
הוא לא רואה את הראשים, אבל השינוי באור אומר לו שכולם שם, מסביב לבאר.
כשהוא רואה את מנת העפר הראשונה נופלת, מתחילות לצוף בו תמונות, של העבר הקרוב, של ההתחלה, של הסוף.
תמונות מהיום שהתחיל בדרכו. מהיום שכפה על עצמו לא להיות סתם עוד אחד, קוף, כלי משחק, עֶבד.
הוא יודע שהם יזרקו את העפר לאט, אחד בכל פעם. הם יתחלפו. כבוד להיות התליין שלו.
בכל מכת מכוש, בכל חופן עפר שנופל על ראשו, תמונת חייו הולכת ומופיעה בעיני רוחו.
כך, עד עכשיו, הסוף.
כל המאמץ הוא למען הרגע הזה, כדי להגיע, כדי להצליח סוף־סוף למות.
