הקדמה
מאת פרופ' איתן גלבוע
ספרה של ד״ר כלילה מגן הוא ייחודי, מקורי ופורץ דרך בספרות התקשורת בכלל, ובזו העוסקת בסיקור התקשורתי של תחומי הביטחון הלאומי בפרט. הוא עוסק בנושא חשוב שעד עתה לא נחקר די הצורך בארץ ובעולם: מערכת היחסים בין ארגוני מודיעין, כמו המוסד ושירות הביטחון הכללי (שב״כ), ובין אמצעי התקשורת ההמוניים בחברות דמוקרטיות־ליברליות. ביחסים האלה קיים עימות מובנה קבוע משום שאת מה שהארגונים רוצים, ולרוב חייבים, לשמור עלום מעיני הציבור, התקשורת שואפת לחשוף ולפרסם.
בעשור האחרון נעשו היחסים האלה מורכבים וסבוכים יותר עקב המהפכות בטכנולוגיות תקשורת והופעת עידן המידע. ארגוני המודיעין נאלצים להתמודד עם סביבות רוויות תקשורת החותרות תחת העקרונות הבסיסיים והחשובים ביותר של מבצעים חשאיים. נושא הספר חשוב משום שהוא נעשה לאחת הזירות המרכזיות של עימות בין גורמי ממשל, עיתונאים, אנשי ציבור וחוקרים על קו הגבול הדק העובר בין ״זכות הציבור לדעת״ ובין הצרכים החיוניים של ביטחון לאומי בחברות דמוקרטיות־ליברליות. הנושא חשוב במיוחד בעידן של מאבק גלובלי בטרור ולמדינות כמו ישראל, הנתונה בעימות ממושך ואלים עם שכניה וגורמים רחוקים יותר.
הספר פורץ דרך מבחינה היסטורית, תאורטית, מתודולוגית ומעשית. נושא הספר מאתגר במיוחד בשל היעדר כלים לניתוח, מחסור בידע מבוסס וקושי עצום לאתר מידע הנחוץ כדי לאושש או להפריך השערות וטיעונים. ד״ר מגן הצליחה להתגבר באופן יוצא דופן על כל המכשולים האלה. מבחינה היסטורית הספר מקיף מאוד ולראשונה מציג את סיפור יחסי המוסד והשב״כ עם התקשורת מקום המדינה ועד השנים האחרונות. הספר עוקב אחרי השינויים הדרמטיים שחלו הן ביחסם של הארגונים לתקשורת והן במפת התקשורת בישראל. לפני הקוראים נפרשת מערכת יחסים סבוכה ומרתקת שהתקיימה לאורך השנים מאחורי הקלעים. הספר מדגים כיצד הדימוי המרוחק של ארגוני המודיעין היה בחלקו רק דימוי, וכי בכל השנים התקיימו קשרים עם עיתונאים במידה כזו או אחרת, ולא רק לצורך מסירת מידע.
התרומה התאורטית מצויה במודל חדשני שפותח במיוחד לשם ניתוח היחסים בין ארגוני מודיעין ובין אמצעי התקשורת בדמוקרטיות־ליברליות מערביות בכלל. המודל מבוסס על תאוריות ומודלים מתחומי ידע שונים, ובהם מודיעין, תקשורת המונים ויחסי ציבור. הוא נבנה על יסוד ההנחה שאת היחסים בין שירותי המודיעין לתקשורת יש להבין ולנתח בתוך הקשר רחב של נסיבות תקשורתיות משתנות. לשם כך המודל מציע לבחון מצד אחד את האתגרים שניצבו לפני המוסד והשב״כ בתקופות השונות, ומצד אחר, לאור הנסיבות, לבחון את המענים שניתנו להם. השאלה העיקרית היא אם המענה הזה הותאם למציאות התקשורתית החדשה או שמא נותרו הארגונים מאחור ותגובותיהם היו שגויות. המודל של אתגר־מענה עשוי לשמש כלי לניתוח היחסים ההיסטוריים בין ארגוני מודיעין לתקשורת לא רק בישראל, אלא גם במדינות מערביות ליברליות כמו ארצות הברית, בריטניה, גרמניה, צרפת ואוסטרליה.
התרומה המתודולוגית של הספר מצויה בדרך שבה יושם המודל התאורטי באירועי מקרה בולטים שזכו לכיסוי תקשורתי נרחב במוסד ובשב״כ. מחקרה של ד״ר מגן נשען על כמה מקורות ושיטות: איסוף וניתוח דקדקני של אלפי פריטים עיתונאיים שהתפרסמו על שירותי המודיעין בתקשורת הישראלית; חומרים ראשוניים ומשניים שנכתבו על הנושא בידי מנהיגים ועובדים בכירים לשעבר, עיתונאים וחוקרים; ראיונות עומק עם ראשי הארגונים, עורכים ועיתונאים, בעיקר אלה שהמודיעין הוא אחד מתחומי הסיקור העיקריים שלהם. ד״ר מגן הצליחה לראיין אישים בכירים, ובהם כאלה המתראיינים רק לעתים רחוקות. הראיונות אפשרו להשלים פערים במידע ולהצליב ולאמת פריטי מידע שונים.
לספרה של ד״ר מגן יש חשיבות גם מבחינה מעשית. כוחו של הספר מצוי במבט הרחב שהוא מציע לקוראיו על אודות היחסים בין שירותי המודיעין לתקשורת. גורמי מודיעין, כמו גם גורמים בתקשורת, יכולים למצוא עניין רב בסיפור המעשה, ללמוד רבות מן הניסיון המצטבר של היחסים הללו לאורך השנים ולהפיק לקחים הן מהטעויות והן מהמהלכים הנכונים שנעשו. אבחון נקודות החוזק ונקודות החולשה, הדורשות התייחסות ותיקון, יכול להוביל לבניית מערכת מאוזנת יותר בין כל הצדדים - המודיעין, התקשורת והציבור - שבה כל צד שומר על האינטרסים החיוניים לו.
פרופ' איתן גלבוע הוא ראש המרכז לתקשורת בינלאומית וחוקר בכיר במרכז בס״א למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר־אילן, וכן פרופ' אורח לדיפלומטיה ציבורית באוניברסיטה של דרום קליפורניה בלוס אנג'לס.
פתח דבר
הממשק בין תקשורת ובין ביטחון נידון רבות בזירה הציבורית והאקדמית זה שנים. חוקרי תקשורת בישראל ובעולם הפכו בנושא ובחנו אותו מזוויות מבט רבות ומגוונות. המציאות הגלובלית המורכבת והתרחשויות דרמטיות בפתחה של המאה העשרים ואחת, כמו פיגועי אחד עשר בספטמבר ושאלת קיום הנשק הלא קונבנציונלי בעיראק, הכתיבו עניין הולך וגדל בקשר בין קהילות המודיעין המערביות ובין מערכות התקשורת השונות. ההתמודדות של מדינות המערב עם ארגוני טרור גלובליים כמו אל־קאעידה והמדינה האסלאמית (דאעש) חידדה את מקומם הקריטי והמורכב של ארגוני מודיעין במאה העשרים ואחת. תרם לכך גם עידן המידע, אשר שינה את פני החברה האנושית ללא היכר ובתוכה את פני התקשורת ואת השימושים הנעשים בה.
כיום יכול כל אדם לגשת בקלות רבה לכל נושא כמעט. היד האוחזת במידע אינה עוד בהכרח ידו של הממשל, או לפחות לא רק ידו של הממשל. הצינורות שדרכם עובר המידע הם רבים, והקהלים הצורכים מידע זה ספקנים יותר מבעבר ומבקשים להשתתף השתתפות פעילה וביקורתית בבחירת המידע ובעיבודו. בתהליך שבו הציבור נעשה ביקורתי יותר נושאים שהיו בבחינת ״פרות קדושות״ בעבר זוכים להתייחסות שונה ומחודשת. אמצעי התקשורת מתחרים ביניהם במרץ על תשומת הלב של כל אחד מאתנו, ומשום כך מתגוששים על שיעורי הצפייה, ההאזנה והצריכה באמצעות ידיעות בלעדיות וחשיפות שכמוהן לא ידענו עד עתה.
תחרות זו מעמידה את הציבור בעמדת כוח שלא הייתה לו בעבר ומאלצת את הממשל להתמודד חדשות לבקרים עם מידע המתפרסם על אודותיו. אחת מזרועות הממשל היא הזרוע הביטחונית. היחסים ארוכי השנים בין התקשורת לגורמי מערכת הביטחון היו סבוכים ומורכבים מאז ומעולם. יחסים אלה הופכים סבוכים עוד יותר לאור מאפייניו של עידן המידע: מחד גיסא הולך ומתעצם האתגר העומד לפני מערכות הביטחון בשל ההתפתחות המואצת של התקשורת בשנים האחרונות, ומאידך גיסא הולך ומתעצם הצורך של המערכות הללו להגיב על אתגר זה. ההדלפה הגדולה בהיסטוריה של מידע ביטחוני ודיפלומטי רגיש מאוד - שנעשתה בידי האתר ״ויקיליקס״ - ממחישה יותר מכול את האווירה התקשורתית שבה אנו חיים כיום.
האם כל ההתפתחויות הללו פסחו על שירותי המודיעין במדינת ישראל, שהם חלק חשוב מאוד מן הזרוע הביטחונית? האם חלו שינויים ביחסי הגומלין בין שירותי המודיעין הישראליים לתקשורת לאור עידן המידע? כיצד מתמודדים השב״כ והמוסד, שהתרגלו לאורך שנים לפעול בעלטה, עם אופייה הפולשני של התקשורת העכשווית ועם האור המסנוור שבו היא מאירה את פעולותיהם? האם הפעולות שנקטו ארגוני המודיעין הלמו את הנסיבות המשתנות או שהם מצאו את עצמם מפגרים מאחור ומסתבכים מבחינה תדמיתית ותקשורתית?
בשיח הציבורי עולה פעמים רבות הטענה כי עידן המידע הפך את קערת הסודיות על פיה וכי הוא הגורם המשפיע ביותר על היחסים בין התקשורת לארגוני המודיעין כיום. ספר זה מבוסס על מחקר רחב היקף אשר מבקש לבחון לעומק טענה זו. האם חלו שינויים ביחסים בין השב״כ והמוסד לאמצעי התקשורת הישראליים מראשית ימיה של המדינה ועד היום? ואם כן - כיצד התחוללו שינויים אלה? האם השתנו האסטרטגיות והטקטיקות התקשורתיות שנוקטים ארגוני המודיעין?
הספר משלב היבטים תיאוריים והסבריים. בעוד טיבו של מחקר תיאורי לחשוף ממצאים חדשים על נושא המחקר, על המחקר ההסברי נגזר בהכרח לבוא כרונולוגית לאחר מכן. לא ניתן להסביר תופעה או התנהגות כאשר המידע על אודותיה מצומצם. קיימת ספרות ענפה בעברית ובשפות אחרות על אודות ארגוני המודיעין הישראליים, המבנה שלהם, אגפיהם השונים, עלילותיהם, הצלחותיהם וכישלונותיהם. החידוש המרכזי של ספר זה הוא בהתמקדותו בפן התקשורתי של הארגונים הללו. כיוון שטרם נעשה מחקר היסטורי ארוך טווח על אודות היחסים בין ארגוני המודיעין לתקשורת בישראל, הורמה הכפפה שניצבה לפתח מחקר זה ומטרתו האחת הפכה לשתיים: לשפוך אור על התפתחות היחסים בין המוסד והשב״כ לתקשורת ובד בבד לצקת יחסים אלה אל תוך מודל הסברי, אשר מנתח אותם במסגרת תאורטית חדשה.
ראוי לומר כבר בפתח הדברים כי לאורך תהליך איסוף החומרים וכתיבת הספר נשאלה לא אחת השאלה שמא מחקר שאינו יכול לחשוף את התמונה כולה - מוטב שלא ייכתב. האם אפשר ללמוד על היחסים האמורים אף על פי שמהלכים תקשורתיים רבים בעניין נעשו הרחק מעיני הציבור ולא תועדו כלל? ובכן, התשובה מורכבת, כצפוי. כן, ניתן ללמוד רבות על אודות היחסים הללו חרף המגבלות של הגישה למידע בנושא. ספרות כללית שנכתבה על ארגוני מודיעין, עיתונות פופולרית, ספרות מדעית וראיונות עומק בהחלט מאפשרים לחקור את הנושא ביסודיות. וכן, יש חשיבות עצומה למחקר שיבחן את היחסים הללו בעידן שבו קהילות המודיעין בעולם המערבי נעשות משמעותיות ומרכזיות כל כך בחיינו.
עם זאת, אפשר לקבוע בביטחון שהתמונה המוצגת לנו אינה מלאה, שכן טבעם של ארגוני המודיעין הוא להישאר מאחורי מסך חשאיות. לא מן הנמנע כי זו הסיבה המרכזית שטרם נעשה מחקר מקיף על אודות הנושא - החשש ההגיוני של החוקרים כי התמונה שתתקבל תהיה חלקית בלבד. ובכן, במקרה הזה גם לתמונה חלקית יש חשיבות ומקום, ולכן יש להעמיד אתגר לפני חוקרים נוספים בתחום המודיעין והתקשורת ולקרוא להם לשפוך אור נוסף על הנושא, להרחיב את הצוהר ולהוסיף נדבכים לידע שלנו על אודות יחסים סבוכים אלה.
