הקסטל שלי
מדוע הקסטל? כל הכותבים על 1948 רואים בקרב על הקסטל נקודת מיפנה סמלית ודרמטית בקרבות שהתלקחו בארץ לקראת סיום המנדט הבריטי ב־15 במאי. באותה יממה שבה נערך קרב הקסטל התרחשו עוד שני אירועים: טבח דיר יאסין וקרב משמר העמק. שני האירועים האלה קבעו את גורל המלחמה עוד לפני שהצבאות הערביים נכנסו למערכה, זמן קצר לאחר מכן.
בשנים מאוחרות יותר היו אישים פלסטינים שביקשו לקבוע את ״יום הנַכְּבָּה״, יום הזיכרון לאובדן המולדת הפלסטינית, לא ב־15 במאי, התאריך שבו הוקמה מדינת ישראל, אלא חמישה שבועות קודם לכן, ב־9 באפריל, היום שבו הובא לקבורה עַבְּד אל־קאדֶר אל־חוּסייני, המפקד הפלסטיני הנערץ. הוא נהרג בקרב בלילה שלפני־כן, לפני עלות השחר של יום חמישי, 8 באפריל 1948.
בין הרישומים הערביים הרבים על הקסטל נמצאת שורה משירו של המשורר מחמוד דַרְוויש, בן הכפר החרב בּירוֶוה שבגליל. דַרְוויש גדל כפליט בכפר השכן גְ'דֵידה, ועזב את ישראל אחרי 1967 כדי להצטרף לאש״ף. עם השנים קנה לו דַרְוויש שם של משורר לאומי פלסטיני. בשירו ״נֵצַח הַצַבָּר״ הוא מתאר את האב המצווה על בנו:
זְכוֹר בְּנִי מִבְצָרִים צַלְבָּנִיִים שֶכִּרְסְמוּ בָּהֶם עִשְׂבֵּי נִיסַאן.
נִיסַאן הוא שמו הערבי של חודש אפריל, וכרוֹניקוֹת פלסטיניות רבות מתארות אותו כחודש שבו אירע האסון - ״הנַכְּבָּה״ - של הפלסטינים, תבוסתם במלחמת העצמאות של ישראל.
ככל הנראה, החשוב ב״מבצרים הצלבּניים שכירסמו בהם עשׂבּי נִיסַאן״ הוא הקסטל: פיסגה נישאת בדרך העולה מן השפלה לירושלים. בתקופה הרומית הוקם על הפיסגה הזאת מבצר (קַסְטֶלוּם), ועל יסודותיו הוקמה בתקופה הצלבנית המצודה קַסְטֶלוּם בֶּלְווּאַר (״מצודת יְפֵה־נוֹף״). על שרידי המבצר התפתח לימים כפר ערבי קטן יחסית, כפי שקרה במקומות נוספים בארץ, למשל בכפר הסמוך סוּבָּא, שהוקם על חורבות המצודה הצלבנית בֶּלְמוֹנְט (״ההר היפה״).
ההתעניינות שלי בקרב הקסטל התחילה בעת שעבדתי כעיתונאי אחרי המלחמה בשנת 1967, אז פגשתי את פַייסַל אל־חוּסייני, בנו האמצעי של עבּד אל־קאדֶר אל־חוּסייני. במשך שנים ארוכות של עבודה עיתונאית במזרח ירושלים ובשטחים הפלסטיניים נמצאתי בקשר קבוע, כמעט יומיומי, עם נציגים - תחילה מחתרתיים ולימים רשמיים - של התנועה הלאומית הפלסטינית, בראשות האירגון לשיחרור פלסטין (אש״ף). פייסל אל־חוּסייני עמד בראש הנציגות של ההנהגה במזרח ירושלים. נפגשתי איתו לעיתים תכופות, בדרך כלל במשרדו באוֹרְיֶינְט הַאוּס - אחד הבתים המפוארים ששׂרדו משכונת החוּסיינים שנבנתה בשלהי התקופה העותומנית במישור שבין שייח' גַ'רַאח ובין ואדי ג'וֹז.
עד יום מותו הפתאומי בסוף מאי 2001, בעת ביקור בכּוּוֵית, התעניין פייסל בקורותיו של אביו ובנסיבות מותו בקרב הקסטל. כשאביו נהרג היה פייסל ילד בן שמונה שהתגורר עם אמו, אחותו ושני אחיו בקהיר; כפי שנראה, פעילותו הלאומית של עבּד אל־קאדר הרחיקה אותו לתקופות ממושכות מבני המשפחה. פייסל ליקט על אביו עדויות רבות, והן נשמרו במשרדו, בארכיון, ובספרייה קטנה סמוך למשרד. בין השאר נפגש פייסל עם יעקב סַלְמַן, מפקד העמדה על פיסגת הקסטל שממנה ירה פקודו, מאיר כַּרְמיוֹל, את צרור היריות שפגעו בעבּד אל־קאדר. כַּרְמיוֹל עצמו נהרג כמה שעות לאחר מכן, והעדות של מפקדו סַלְמַן היא היחידה שסיפקה פרטים על נסיבות מותו של המנהיג הפלסטיני.
באוגוסט 2001, חודשיים לאחר מותו של פייסל אל־חוּסייני, ועל רקע התגברות שפיכוּת הדמים של האינתיפאדה השנייה, סגרה ממשלת ישראל בצו מינהלי את המשרד ואת הספרייה באוֹריינט האוּס. גם בעת כתיבת שורות אלה הם אסורים לכניסה. חלק מן הספרים והמסמכים שאיפשרו את כתיבת הספר, והיו ברשותו של פייסל אל־חוּסייני, רוכזו על־ידי בנו עבּד אל־קאדר, הקרוי על שם סבו. הנכד, יחד עם אחותו פַדְוָוא, הקימו מכון חינוכי קטן בשכונת א־רַאם, בדרך מירושלים לרמאללה, סמוך לאיצטדיון כדורגל פלסטיני חדש הנקרא על שמו של פייסל אל־חוּסייני.
٭٭٭
לפני שנים, בעת שעבדתי במערכת העיתון דבר בירושלים, פגשתי את ד״ר שַריף כְּנַאענֶה, אנתרוֹפּוֹלוֹג שלימד אז באוניברסיטת בּיר זֵית. כְּנַאענֶה, יליד עַראבֶּה שבגליל, למד ולימד שנים רבות בארצות הברית, שם גם התחתן. בשובו ארצה העתיק את מקום מגוריו לרמאללה והתחיל ללמד בשתי אוניברסיטאות פלסטיניות: בּיר זֵית שמצפון לרמאללה וא־נַגַ'אח בשכם. ביקרתי אצלו בבית, והוא סיפר בחפץ־לב על מונוגרפיות שחיבר - לבדו ועם אחרים - על גורלם של כפרים פלסטיניים שחרבו בתחומי מדינת ישראל. אולי המפורסם ביותר שבהם הוא דיר יאסין.
אחת הבעיות שהעסיקו אותו היתה כמובן השאלה שבה התלבטו כותבים רבים במשך השנים: מה היה מספר ההרוגים בטבח שהתרחש שם? המספר המקובל היה 254, כמחציתם נשים וילדים. כְּנַאענֶה הסביר כי מקורו של המספר הזה ברשימות שהכין הצלב האדום הבינלאומי על־פי דיווחים של פליטי הכפר. הפליטים רוכזו במטה הכוחות הערביים בעיר העתיקה (במבנה בית־הספר רַאוּדַת אל־מעארֶף, לימים אל־עוּמַריה), במעלה שער האריות.
המוני הבורחים מן הכפר, שמספר תושביו היה כ־700, יצאו מבתיהם במשך שעות הבוקר והצהריים של יום שישי, 9 באפריל 1948 - שעות ספורות לאחר שהתחיל הקרב בכפר שלהם, עם עלות השחר של אותו יום. היתה להם רק דרך אחת להימלט, והיא לרדת אל ואדי עמוק וסְבוּך־צמחייה מדרום, שהוביל אל הכפר הגדול השכן, עין כּארם (שהפך ברבות הימים לשכונת עין כּרם הירושלמית). כל שאר הדרכים היו חסומות על־ידי השכונות היהודיות של מערב ירושלים והכפר הערבי ליפְתָא, שתושביו עזבו אותו עוד קודם לכן.
הם ירדו בדרך חתחתים, משפחות עם ילדים ועם מעט חבילות ומיטלטלין שהצליחו להוציא בחיפזון מן הבית. בעין כּארם נחו כמה שעות, ולפעמים יותר, ומשם המשיכו בעלייה קשה לכיוון הכפר הערבי מַאלְחָה (לימים שכונת מַלְחָה של ירושלים). גם בדרך הזאת הם היו חשופים לירי מכיווּן השכונות היהודיות. בסופו של דבר הם הגיעו לשכונות הערביות של דרום ירושלים, קטמון ובַּקְעָה, ומשם אל תוך חומות העיר העתיקה, למפקדה הערבית.
פליטי דיר יאסין נכנסו לעיר באותו יום שישי, 9 באפריל, בדיוק בשעות ששׂררה ברחובותיה מהומה רבתי. החל משעות הבוקר המוקדמות התקהלו ברחובות ובסימטאות עשרות אלפי אנשים, כדי להשתתף בהלוויית עבּד אל־קאדר אל־חוּסייני שנהרג בקרב הקסטל יום קודם לכן. בתוך המהומה הזאת, הפליטים שהגיעו למפקדה מסרו שם את שמות בני המשפחה המתים והנעדרים מן הכפר שנטשו, דיר יאסין.
ד״ר שריף כְּנַאענֶה איתר את הרשימה המקורית של 254 השמות, שכולם ראו בה את הרשימה המלאה והאמיתית של החללים, ושכל צד השתמש בה לצרכים הפוליטיים שלו. האצ״ל, האירגון הצבאי הלאומי, שעד להקמת המדינה לא היה נתון למרוּתה של מפקדת ההגנה, היה מעוניין ליצור בהלה ובריחה של ערבים; ההגנה ובן־גוריון ניצלו את הרשימה, שכללה נשים וילדים, כדי להכפיש את אירגוני ״הפורשים״ על אכזריותם; ואילו הערבים ביקשו כמובן להראות את שפלותם של היהודים. ד״ר חוּסיין חַ'אלְדי, שהיה בעבר ראש עיריית ירושלים ומן הבודדים באנשי המפתח הערבים שנשארו בעיר, ערך מסיבת עיתונאים דרמטית ובה מסר על הטבח. לימים האשימו אותו דוברים ערבים ביצירת הפּאניקה שגרמה לבריחה וסייעה על־ידי כך ליהודים.
ד״ר כְּנַאענֶה אמר לי שהוא חוקר, ואינו עוסק בפוליטיקה של הצדדים השונים. מה שמעניין אותו הוא קביעת המספר המדויק של קורבנות הטבח. מבחינתו, הדרך למחקר היתה פשוטה. הכפרים הערביים היו - ובמידה מסוימת נשארו - יחידות קהילתיות בעלות מבנה חברתי מסורתי. יש משפחות רחבות, חמולות ובתי־אב, שבהם כולם מכירים את כולם. בני כל חמולה גרים בשכנות על־פי מתכונת משפחתית ברורה, ולפיה הבנים הנשואים נשארים סמוך להורים, ואילו הבנות עוברות אל הבית של בן־הזוג שלהן. הרוב הגדול של הנישואים נערכים בתוך המשפחה המורחבת. בבדיקות מאוחרות יותר נקבע כי בתוך החברה המסורתית הערבית, שיעור הנישואים בתוך המשפחה עומד על 50 אחוזים. לרוב מדובר בנישואים של בני־דודים; בעבר, בימי המנדט הבריטי, האחוז היה ודאי גבוה הרבה יותר. בבתי־האב הכפריים היו (ונשארו) שכיחים נישואים בשיטת ״בַּדַל״, כלומר חילופין: אני אתן לבִנְךָ את בתי - ואתה תיתן את בתך לבני. הדבר חוסך ״סיבוכים״ של הוצאות ותשלום מוֹהַר, ומקל על הדאגה לסידור ראשון של הזוג הצעיר.
ברוב הכפרים בני המשפחה לא רק גרים יחד, אלא במידת־מה עובדים בצוותא ועוזרים זה לזה. לעיתים הם אף מדברים בעגת דיבור דומה האופיינית לכפר ולחמולה הגדולה. זהו מבנה חברתי השונה בתכלית מזה של חברה עירונית מערבית כמו זו של היהודים בישראל, חברה שבה דייר בבית משותף לא יודע לעיתים מיהו השכן שגר בדירה ממול, ובוודאי לא בקומות האחרות.
כשפליטי הכפרים ברחו או גורשו ב־1948, הם שמרו כמעט תמיד על המסגרת המשפחתית. גם אחרי עשרות שנים אין בעיה לאתר, למשל, את פליטי הכפר ליפְתָא (הכפר שבכניסה לירושלים של היום): רובם מרוכזים בשכונת כַּדוּרָה ברמאללה; או את פליטי סאריס (כפר שעל אדמותיו נמצאים היום המושבים שוֹרֶש ושוֹאֵבָה): רבים מהם מתגוררים במחנה קָלַנְדיה. באותו אופן, פליטי הקסטל מרוכזים בסימטה אחת בעיירה אל־עֵיזָריה שממזרח לירושלים. בכל מחנות הפליטים ומרכזי הערים בגדה מרוכזים בני המשפחות סביב אזור אחד - בשכונה אחת, לפעמים אפילו ברחוב אחד.
כך גם פליטי דיר יאסין. רבים מהם עברו לשכונה כפרית סמוך לבּיתין שממזרח לרמאללה, כפר היושב על מקומה של בית אל המקראית (סמוך לו נמצאת ההתנחלות בית אל). הם המשיכו שם במלאכת החציבה וסיתות האבן, מסורת מקצועית שהיתה נהוגה בכפרם. גם שם הם גרים יחד, מתחתנים אלה באלה, עובדים ועוזרים זה לזה, כפי שהיה בכפר. גם חלקת קבר משותפת יש להם, במורד החומה המזרחית של ירושלים העתיקה.
ד״ר כְּנַאענֶה סיפר לי כי לקח אל השכונה הכפרית הזאת את רשימת 254 השמות. הוא הלך לאחת החמולות ושאל מיהו הילד חַסַן בן ה־12 שמופיע ברשימה. אחותו הבכירה של אותו חַסַן אמרה שכאשר הם יצאו מן הכפר באותו יום 9 באפריל - הם לא מצאו אותו, וחשבו שהוא מת. אחר־כך התברר שהוא פשוט התעכב מפני שנקע את הרגל והגיע למרפאה בעין כּארם, שם נשאר למשך שבוע: ״הוא עובד כנהג אוטובוס באל־בּירֶה ואתה יכול לדבר איתו כשיגיע הביתה בערב״.
כך עבר שריף כְּנַאענֶה על כל השמות אחד־אחד, ובסופו של דבר הגיע למספר 107 הרוגים. כְּנַאענֶה סיפר שהיתה לו בעיה עם כמה חללים לא מזוהים - שתי נשים זקנות שלא היה ברור מה עלה בגורלן, וכמה לוחמים ״זרים״, שלא מבני הכפר.
שיטת העבודה שלו הרשימה אותי. כיוון שאני משוטט במזרח ירושלים וסביבתה עשרות שנים, החלטתי לנסות ולהשתמש בשיטה הזאת בחיפושים שלי אחרי מקורות שיתארו את נסיבות קרב הקסטל. היו בידי ספרים שונים בערבית וחוברות זיכרון של ערבים שלחמו בקסטל, ובראשם ספרו של בַּהְגַ'ת אבּו עַ'רְבּיה בתוך המאבק הערבי־פלסטיני, שהתפרסם בבּיירוּת ב־1993. ליקטתי מתוך המקורות הכתובים האלה שמות של אנשים ערבים שהשתתפו באירועי הקסטל, ובכל פעם שפגשתי בן משפחה שאלתי על אודותם: את עובדי חברת האוטובוסים של משפחת ג'וּלאני ואת בעלי החנות הגדולה ״רהיטי ג'וּלאני״ שאלתי אודות עבּד אל־חַלים, בן המשפחה שנודע בכינויו ״שַלַף״ במרד הערבי של שנת 1936 ובקרבות ירושלים ב־1948 (בערוב ימיו, פגשתי גם את עבּד אל־חַלים עצמו - פגישה אקראית בסככת העיתונים הקטנה של חאג' עַמיר דַעָנָא, הוא ״אבּו סַלַאם״, בשער שכם - לאחר שישראל התירה לו לשוב לארץ בעקבות הסכם אוסלו); את סוכן המודעות של העיתון אל־קוּדס, עַאִיד, שאלתי על אחי־סבו עַלי מוּאַסְוואס, שהיה נער שוליה במוסך מכוניות בעת שהצטרף בקרבות המרד אל לוחמיו של עבּד אל־קאדר; אצל מנכ״ל חברת החשמל במזרח ירושלים, הישַאם אל־עוּמַרי מבית צַפאפא, ניסיתי לברר פרטים על עבּדאללה אל־עוּמַרי, מפקד הכפר שהיה מקורבו של עבּד אל־קאדר אל־חוּסייני כבר מראשית הפעולות ב־1936; ואת הפרופסור לכלכלה מאוניברסיטת אל־קוּדס, איסְכַּנְדַר א־נַגַ'אר, שאלתי על בן משפחתו מוחמד עאדֶל, שלחם בקסטל, ושלושה ימים לאחר מכן עמד בראש התוקפים והטובחים של שיירת הדסה להר הצופים (קרב שייח' גַ'רַאח על־פי הרישומים הערביים). כך נהגתי בעוד עשרות מקרים.
٭٭٭
גם לאחר שנים של מגעים עם הפלסטינים, נדמה כי הציבור הישראלי לא מודע להשפעתו הפוליטית של המבנה החברתי המסורתי של האוכלוסייה הערבית, מבנה השונה בתכלית מזה שלנו. קורה שהפלסטינים מנצלים את חוסר המודעות הזה. בשנים הראשונות אחרי 1967 הכרתי בירושלים את חלפן הכספים אבּו חסן אל־חמוּרי, בן למשפחה חברונית גדולה, שהיה לו גם בית הארחה קטן לתרמילאים בדרך שכם. בנו חסן ביקש ממני לצלם עבורו כמה עמודים מתוך ספר חברון. בקשתו נראתה לי מוזרה, שכן מדובר בספר יהודי לאומי מובהק שאותו הוציאו לאור המתנחלים בעיר בהנהגת הרב משה לווינגר. חלק נכבד מן הספר מוקדש לטבח שנעשה ביהודי העיר במאורעות 1929. בדפים שביקש חסן אל־חמוּרי היו רשימות עם שמות של ערבים שהצילו יהודים בשעות הטבח. ביניהם הופיע גם שמו של השייח' מַחמוּד אל־חמוּרי, שעליו נאמר כי ״לקח מבתיהם והציל את נסים גוזלן ושבעה מבני משפחתו״. שאלתי את חסן, ״בשביל מה אתה צריך את זה?״, והוא אמר שיצלם כמה עותקים של העמודים האלה לבני משפחתו, כי הם יכולים לעזור להם בחיי היומיום: במחסומים, למשל. כשחיילים ישראלים או שוטרי מג״ב מציקים לו, הוא שולף את הדפים האלה ומראה להם שהנה, סבא שלו הציל יהודים ב־1929. מסתבר שהדפים הללו עזרו לילד אחד, בן אחיו, שנשפט על יידוי אבנים. השופט הישראלי התחשב בכך. גם דודה שלו, שסגרה מרפסת ללא רישיון במזרח ירושלים, זכתה לחנינה בבית המשפט העירוני על־ידי כך שהראתה כי הסבא האלמוני הציל יהודים. ״אתה יודע מה הקשר המשפחתי שלך לשייח' מחמוּד אל־חמוּרי?״, שאלתי את חסן. חסן צחק: ״בטח יש קשר״, הוא אמר, ״אבל ישנם מאות מבני החמולה בארץ ובחו״ל; אני יכול בקלות לברר, אבל אני לא צריך את זה״.
כמו חסן, גם אני חשבתי, כעיתונאי, שיש טעם להשתמש במבנה המסורתי של החברה הפלסטינית כדי לברר עובדות היסטוריות.
٭٭٭
על קרבות ירושלים בכלל ועל הקסטל בפרט נכתבו עשרות ומאות ספרים, מאמרים ומחקרים. רובם ככולם השתמשו במקורות ישראליים וזרים, אבל רק מעטים השתמשו במקורות ערביים. הסיבה לכך היא פשוטה: אין הרבה מקורות כאלה, וכשקיימים רישומים המתייחסים לתקופה - במקרים רבים הגישה אליהם קשה או חסומה. לארכיון המדינה בדמשׂק, בבּגדאד או בעמאן אי־אפשר להיכנס ולקבל תיקים כמו שעושים דרך שיגרה בלונדון או בוושינגטון. גם אצל הפלסטינים, הארכיונים הקיימים הם מועטים ולא מסודרים. וישנן גם בעיות אחרות, ובראשן אי־ידיעת השפה הערבית בקרב לא מעט חוקרים, ישראלים וזרים. לעיתים ניכר גם זלזול במהימנותם של המסמכים הערביים.
כך או כך, בניסיון להגיע אל מקורות ערביים על 1948, פניתי במידה רבה למקורות משפחתיים שכמעט לא נעשה בהם שימוש במשך השנים. חשוב לומר שמעולם לא נתקלתי בבן משפחה שלא ידע באופן כללי על מה ועל מי מדובר. גם כשהמשפחה הרחבה מונה אלפי בני־אדם, תמיד ידעו לכוון אותי אל הבנים, הנכדים והקרובים של הדמות שבה מדובר. לכולם היו סיפורים שרוֹוחים במשפחה, היו חוברות זיכרון, קטעי רדיו וטלוויזיה, או כתובות של אתרי אינטרנט, שהמשפחה שמרה אותם מפני שאוזכרו בהם אותם קרובים שלקחו חלק בקרבות ירושלים והקסטל.
היו מקרים רבים שבהם הסיפורים לא היו מדויקים. במשפחות התפתחו מעשיות ומיתוסים, שבמקרים רבים אפשר היה לעמוד על מקורם ועל מידת מהימנותם. תעתועי הזיכרון הם דבר ידוע. איסוף החומר הפך אצלי לעניין מרכזי בניסיון לראות כיצד הצטיירו הקרבות בירושלים ומותו של עבּד אל־קאדר אל־חוּסייני, ואיך נראית הנַכְּבָּה בעיני הערבים.
٭٭٭
במשך השנים עשו החוקרים שימוש רחב בחיבורים שכתב העסקן הפלסטיני הנודע, איש ירושלים עארֶף אל־עארֶף, מי שנחשב להיסטוריון הערבי המוסמך ביותר לאותם ימים. פגשתי אותו פעם אחת ב־1969, ופעם שנייה ערב מותו בקיץ 1973. שוחחנו על העבודות המוכרות שלו, ובהן הספר שלו על הבדואים של באר שבע, שקראתי אותו עוד כנער. עיקר חיבוריו הם על המלחמה ב־1948. בזמן שנפגשנו הוא התגורר ברמאללה, בבית ישן שהכניסה אליו עברה בגן עם עצי אורן גבוהים, מול בית־הספר הוותיק והיוקרתי שיסדו הקְוֵויקֶרים האמריקאים. ראיתי אז איך הוא מלקט בשקדנות של אַרכיבָר חומרים לצורך כתיבת החיבורים שלו. כך עשה גם ביחס למלחמה ולכיבוש הישראלי של מלחמת 1967 ואחריה.
בשעה שראיינתי אותו עמדה בראש החדשות הסוגיה של הריסת בתי מחבלים במזרח ירושלים. היה מדובר בפיצוץ שביצע צה״ל בביתו של המהנדס כַּמאל א־נִמְרי, שיחד עם צעיר נוסף, ויליאם נַסַאר, יצאו לנקום בערבי שהתגייר - בעל תחנת דלק בכניסה למושב נווה אילן בכביש מירושלים לתל־אביב. בציבור הערבי נפוצו אז שמועות שניסיתי לברר את מקורן - ולפיהן אותו ערבי, בן כפר הקסטל, אשם במותו של עבּד אל־קאדר אל־חוּסייני בליל הקרב על ההר.
עארֶף אל־עארֶף הסביר לי את חשיבותה ועושרה של משפחת נַמַרי. היו לה בתי מידות בשולי שכונת קטמון (רחוב כ״ט בנובמבר), ואזור קטמון נקרא על שמה הנַמַאמְרֶה; והנה עכשיו, אחרי שהשלטונות הישראליים לקחו ב־1948 את בתי המשפחה בקטמון, הם הורסים עוד בית יפה של המשפחה, הפעם במזרח העיר. אמרתי לו שמדובר בבתים בודדים שנהרסו בתחומי ישראל לאחר המלחמה ב־1967. הוא הגיב בכעס רב והראה לי תיקים עבי־כרס ובהם מאות צילומים של הרס בתי כל שכונת המוּגְרַבּים, השכונה היפה שהפכה לרחבת הכותל המערבי: ״אלה לא בתי משפחות ערביות?״, שאל בלעג. והוא הוסיף והראה לי רישומים וצילומים מכפרי לטרון שנמחקו וממקומות נוספים בארץ ובשטחים.
ראיתי לפני אדם מבוגר יושב כפוף בחדר חשוך, מוקף הררי ניירות, גזרי עיתונים, צילומים, חוברות ומסמכים. אחרי המלחמה ב־1948 שימש אל־עארֶף ראש עיריית ירושלים החצויה, הירדנית, אבל הוא נטר טינה למישטר בעמאן. בקיץ 1951, זמן קצר לאחר שטַלאל נעשה למלך ירדן בעקבות רצח אביו עבּדאללה, ערך המלך החדש ביקור בירושלים. כראש העיר, אל־עארֶף קידם את פניו בפסוק מסורתי ידוע שבו קידם שייח' בדואי את פניו של עוֹמַר בן אל־חַ'טאבּ, כובש ירושלים במאה השביעית. וכך אמר לו השייח': ״אילו ראינו אצלך דרך עקלקלה היינו מיישרים אותה בסַיִף״. המלך טַלאל, שהיה מעורער בנפשו (מה שגרם להדחתו לאחר שנת מלוכה אחת בלבד), נפגע ופיטר את ראש העיר אחרי שעתיים, בשיחת טלפון. מאוחר יותר חזר אל־עארֶף לעמוד בראש עיריית ירושלים, ושנים אחדות ניהל את מוזיאון רוקפלר הנודע במזרח העיר. כאמור, בשנת 1973 הוא מת. בני משפחתו סיפרו לי שהעבירו את הארכיון הגדול שלו לנסיכות כּוּוֵית.
٭٭٭
מקור ידוע נוסף למידע הם העיתונים היומיים הפלסטיניים, ובראשם פלסטין וא־דיפַאע, שיצאו לאור ביפו ממש עד חורבנה ב־1948. העיתון פלסטין נוסד ב־1911 בבּיירוּת, והתחיל להופיע בארץ כעיתון יומי ב־1929. מייסדו היה עִיסָא אל־עִיסָא והעורך הראשי יוּסֶף חַנא, שניהם נוצרים. הבעלים והעורך הראשי של א־דיפַאע היה איבּראהים א־שַנְטי, והוא החל להוציא את העיתון ב־1934. עיתונאים, עורכים ועובדי דפוס של שני העיתונים האלה המשיכו לעבוד גם במזרח ירושלים אחרי 1967, והבולטים בהם היו מַחמוּד אבּו זוּלוּף, בעל העיתון אל־קוּדס, ומחמוד יָעיש, שהיה הבעלים של העיתון א־שַעַבּ. במהלך עבודתי ולאורך שנים ביקרתי את שניהם, לפעמים יחד עם עמיתי יהודה ליטני, ממש כל ערב.
העיתונים הללו היו מקור לא־אכזב לסיקור של מה שקורה בשטחים שנכבשו ב־1967. בכל עיר ובכל פינה בגדה המערבית וברצועת עזה היו לעיתונים האלה סוכנים, בדרך כלל בעלי חנויות למכשירי כתיבה. בעלי החנויות היו חייבים לטלפן למערכות בירושלים בכל ערב ולמסור מה אירע במהלך היום בסביבתם. הם לא קיבלו שכר, ובתמורה לידיעות שמסרו קיבלו אחוזים ממכירת העיתונים וממודעות הפירסום, לרוב מודעות אֵבל, שאספו בעירם. את שפע הידיעות שזרמו בכל יום לעיתון עיבדו ושיכתבו צעירים שבשעות היום עבדו כמורים ופקידים, ובערב היו עיתונאים ועורכים במשׂרות חלקיות ובשכר נמוך. בעלי העיתונים מחמוד אבּו זוּלוּף ומחמוד יָעיש, שהיו גם העורכים הראשיים של העיתונים שלהם, נתנו לנו רשות להיכנס לחדרי העריכה ולשמוע שם את הידיעות שהגיעו אליהם באותו ערב. אנחנו, במעין עיסקת חליפין, עזרנו להם במידע ובהסברים על הנעשה בישראל. אבּו זוּלוּף העיר תמיד שהוא זוכר את הימים שלפני 1948 ביפו: אז, לדבריו, שרר שיתוף פעולה מלא לחלוטין בין יהודים וערבים בשני סֶקטוֹרים: העולם התחתון והעיתונות.
הבעיות של העיתונים היומיים כמקור היסטורי מוכרות וידועות. כמו עיתונים רבים בעולם, וגם בישראל, העיתונים הפלסטיניים שמרו - ושומרים גם כיום - על סדר־יום אידיאולוגי, לאומי, מדיני ודתי. בשנים 1947־1948 קשה היה להבחין בהבדלים בידיעות, בכותרות ובפרשנויות, בין העיתונים פלסטין וא־דיפַאע, כמו שקשה היה מאוחר יותר למצוא הבדלים של ממש בין העיתונים הפלסטיניים שפעלו תחת הרשות הפלסטינית, כמו אל־קוּדס, אל־אַיאַם, ואל־חִיאַת אל־גַ'דִידָה. רק במקרים של סכסוכים בתוך המחנה הפלסטיני בולטים מייד בעיתונים חילוקי הדעות. כך, אחרי 2007, אפשר היה לראות את השוני בדיוּוחים ובפרשנויות בין עיתון החמאס בעזה, שנקרא גם הוא פלסטין, ובין עיתוני הרשות ברמאללה. באופן דומה, אחרי 1967 בלטו ההבדלים בין שני עיתונים ירושלמיים: אל־קוּדס תמך באש״ף, ואילו א־נַהַאר תמך בירדן; ושניהם היו שונים מן העיתון היומי אל־אַנְבָּא, שקיבל סיוע מן המימשל הישראלי.
לקורא הישראלי בולט מייד הטשטוש הקיים בעיתונות הפלסטינית - ובתקשורת הפלסטינית בכלל - בין מה שמכונה מידע לבין דעה. במילים אחרות, האינפורמציה הנמסרת בעמודי העיתון מלוּוה כמעט תמיד בהבעת עמדה ברורה. זה כשלעצמו לא מיוחד כמובן לעיתונות הפלסטינית, אבל העין הישראלית רגישה לכך במיוחד. למשל, ביום הדרמטי 30 בנובמבר 1947, העיתון א־דיפַאע מסר את הידיעה על החלטת החלוקה שהתקבלה בעצרת האו״ם יום קודם לכן. הכותרת קבעה כי ההחלטה התקבלה בלחץ הציונים. עוד נכתב על ההחלטה כי היא ״קברה את הצדק והביאה לניצחון העוֹשֶק״. בהמשך מסר העיתון את רשימת המדינות שתמכו בחלוקה, אבל הכותרת לא היתה ״הִצבּיעו בעד החלוקה״, אלא: ״הִצבּיעו בעד השקר״. נגדה הוצגה רשימת המדינות שהתנגדו לחלוקה תחת הכותרת: ״הִצבּיעו בעד האמת״.
מיותר אולי לציין שכל המקורות הערביים, בדיווּחים שלהם על האירועים והקרבות שפרצו בסוף 1947, משתמשים באותם כינויים עצמם לאיפיון הצדדים הלוחמים כמו גם המקורות היהודיים - במהופך, כמובן. במקורות הערביים היהודים מוגדרים בדרך כלל ״כנופיות״, והם נחלקים ל״כנופיות ההגנה״ או ״פושעי האירגון״ (האירגון הצבאי הלאומי, אצ״ל), או ״הטרוריסטים מכנופיות שטרן״ (לוחמי חרות ישראל, לח״י). נוספים לכך בדרך כלל שמות תואר כמו ״ברברים צמאי דם״ וכדומה.
מעניין שהשם ״שטרן״ (שמו של אברהם ״יאיר״ שטרן, מייסד ומפקד הלח״י) בתקשורת הערבית (וגם בתקשורת הזרה - The Stern Gang), הוא השם היחיד של מפקד המופיע תמיד לציון שם האירגון שבראשו הוא עומד. לעומת זה, בדיוּוחים בצד היהודי, ליחידות יש בדרך כלל שמות ומִספּרים - ״חטיבת הראל״, ״הגדוד החמישי״, וכך הלאה. אלא שבכל הדיווחים הערביים מופיעים תמיד שמות המפקדים כשמות היחידות: ״אנשיו של אבּו דַיָה״, ״הקבוצה של מוחמד עאדֶל א־נַגַ'אר״, ״החבורה של כּאמל ורַשיד עַריקַאת״, ״חַ'ליל מֶנוּן ואנשי עין כּארם״. אין ספק שהרקע האירגוני והמבני השונה של שני הצדדים ב־1948 בא כאן לידי ביטוי שהוא יותר מסמלי.
٭٭٭
איסוף החומר לספר הזה - שכלל ביקורים בכפרים ובבתי משפחות, ראיונות אישיים, ליקוט חוברות זיכרון וספרי ביוגרפיה - נמשך שנים. בתקופה זו סיימתי את עבודתי בעיתון דבר לאחר כעשרים שנה, ועברתי לכתוב בעיתון הארץ. בשנים האלה התרחשו אירועים דרמטיים ביחסים בין מדינת ישראל והפלסטינים: התנגשויות דמים, אינתיפאדות, החתימה על הסכם אוסלו וקריסתו, ועוד. אבל למרות השנים הרבות שחלפו, שני הצדדים המשיכו לראות בשנת 1948 את השנה הגורלית לבני עמם. זוהי השנה שבה היישוב היהודי הצליח לכונן מדינה עצמאית ומשגשגת, ומנגד פקד את הפלסטינים חורבן לאומי, ובמקרים רבים גם אישי.
