השתיקה שבין המילים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
השתיקה שבין המילים

השתיקה שבין המילים

ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: דני ספרים
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2016
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 320 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 20 דק'

מיכל בוני

מיכל בוני (35),שבחייה האישיים היא סופרת, תושבת אשדוד, ואם לתאומות.

את תהליך ההתקרבות האישי שלה ליהדות, החלה בוני לפני 18 שנה – צעירה קיבוצניקית בת 17 שמחפשת תשובות לשאלות הגדולות של החיים. 

תקציר

"השתיקה שבין המילים" מאת מיכל בוני, בהוצאת "סלה / דני ספרים", היא יצירה עשירה שכולה אמונה בכוחו של האדם לשוב להיות מה שהוא באמת, גם כשהדרך מתפתלת. 
 
תמר, בת קיבוץ אכפתית ונמרצת, בעלת כושר ביטוי ייחודי, מזהה את הכוח של המילה הכתובה. בתור כתבת מרכזית של בטאון שמאל פעיל, היא מקדמת ערכים של שיוויון וצדק חברתי. היא סוחפת אחריה ציבור קוראים נלהב, אולם במקביל רומסת בשנינות כל מי שאינו מיישר איתה קו.
 
עד אותו יום שבו קורס ברעש גדול כל מה שבנתה בעמל וכבר אין לה לאן לחזור. כאובה ומושפלת היא נוצרת את העט ומשקמת את שברי חייה.
 
שנים לאחר מכן היא מוצאת את עצמה במקום אחר: בעלת תשובה רצינית, הכותבת את רשמיה לעיתון הקהילתי חסידי. בחן ובהומור היא מתארת את המפגש בין עולמה שלה לבין עולמן של חברותיה החדשות מן הקהילה וכמו בעבר סוחפת אחריה את הקוראים.
 
גם היא, תמר, נסחפת בהצלחה. אותה כותבת דעתנית ועוצמתית, זו שמעולם לא התמודדה איתה באמת, מגיחה מתוכה בשנית.
 
האם ההיסטוריה תחזור על עצמה, או אולי הפעם זה יהי אחרת?
 
את דרכה הסוערת של תמר מלווה אבי, בעלה המסור והתומך. במסגרת עבודתו הוא מטפל בבני נוער עם מגוון קשיים, אולם דווקא מול סוד ימי נעוריו שלו חושש לעמוד.
 
מתוך התהליכים המרתקים של תמר ואבי עולים נושאים רגישים כמו יחסי אנוש, צורך בשייכות, חיפוש משמעות ועוד.
 
זהו ספרה השני של מיכל בוני, ילידת קיבוץ, בעלת תשובה זה 17 שנה והוא מציע לכם חוויה מרתקת, כובשת ומלאת הומור. 

פרק ראשון

פרק א 
לכתוב או לא לכתוב
 
לאה, המוכרת בחנות כלי הכתיבה והציוד המשרדי, הביטה בחנות הריקה. המשמרת הנוחה בשעות הבוקר הייתה המועדפת עליה, ועם זאת, השהות בחנות במשך שעות ארוכות ומשמימות עייפה אותה. חוץ מאשר לסדר את מדפי החנות, אין לה כמעט עבודה.
לחנות נכנסה אישה דוחפת עגלת תינוקת. סקרנות אחזה בלאה. היא חשבה שהיא מכירה את כל הנשים החרדיות באזור, והנה מופיעה לה גברת לא מוכרת.
לאה הביטה בה בעניין מאחורי דלפק הקופה, בתקוה שלא תבחין במבטים הסקרניים. אישה מרשימה, מצח גבוה, נראית חושבת וחקרנית, משדרת עוצמה פנימית. מעניין מה הוביל אותה לכאן.
"סליחה, גברתי, האם את זקוקה לעזרה?" פנתה אליה.
"אני מחפשת מחברת ועט נובע, את יודעת, מהסוג ה-באמת טוב, לא אלו שקונים בשקל".
מחברת ועט נובע מעולה, חלילה לא בשקל. לאה קימטה את מצחה. מאחורי הבקשה השגרתית הזו מסתתר כנראה הסוד המעניין.
"את רוצה מחברת גדולה או קטנה? שורות או חשבון? אולי חלקה?" ניסתה לבדוק מה מן המבחר מתאים ללקוחה.
"לא חשבתי על כך, אבל נראה שתתאים לי מחברת גדולה עם שורות. אני אוהבת שיש לי מרחב כאשר אני כותבת".
סופרת! לאה החניקה את קריאת ההתפעלות בתוך תוכה. היא לטשה באישה מבט נוסף. לא כל יום פוגשים סופרת מקרוב.
כעת גברה סקרנותה שבעתיים. האם הסופרת הזו כותבת רק לעצמה ולמגֵרה, או גם במקום נוסף? ומי יודע, אולי זו אחת מן הסופרות הידועות שמתחבאות מאחורי הקלעים בעוד ספריהן מתפרסמים בחוצות?
"אני אוהבת לקרוא", לאה אמרה, והוסיפה בהמהום קל, כביכול בדרך אגב, "מעניין מה את כותבת".
אמנם נשמע חטטני קצת, אבל איך אפשר שלא לשאול?
"אני בינתיים רק מנסה", השיבה זו.
"ספר?" עיניה של לאה אורו.
"לא, לא ספר", האישה הניעה בראשה. "חשבתי דווקא על כתבות בעיתון".
כתבות בעיתון? לרגע אחד לאה התאכזבה. כבר רצתה להאמין שהיא לוקחת חלק בהתהוותו של ספר בכורה. כתבות בעיתון שקוראים היום ושוכחים מחר, אינן משתוות לספר שנמצא תמיד על המדף ומחכה לך בכל עת שתרצי.
היא סקרה שוב את הלקוחה. זו נראית רצינית ואיכותית. על אף שמדובר רק בכתבות, אולי בכל זאת יירקם כאן משהו טוב - וגם קצת בזכותה.
לאה שלפה מחברת שכריכתה ירוקה. "הצבע הזה ייתן לך השראה", הבטיחה, "זה צבע של טבע, של נוף. סופרים אוהבים את הצבע הזה".
"כן, זה בדיוק הצבע שאני צריכה", שמחה הזרה.
לאה הצטרפה לשמחתה. היום הזה הופך למרתק עם הגברת הסופרת הזו. הלוואי שיהיו עוד כתבות, ושהיא תפקוד שוב ושוב את החנות השוממה.
"והיכן את מפרסמת את הכתבה העתידית?" שאלה לאה בעודה מביטה במבחר העטים הנובעים ובוררת עט מוצלח במיוחד.
"אני עדיין לא יודעת", אמרה האישה בכנות, "כנראה אשלח לכמה עיתונים ואנסה את מזלי".
זה לא נשמע מעודד כל כך. לאה החליטה להתגייס למען הסופרת שבדרך.
"אני יכולה לסייע לך", חייכה אליה. "אחותי עורכת בעיתון הידוע 'פנינת השבוע'. לא אכפת לי לקשר ביניכן, היא נהנית לשלב לפעמים חומר חדש".
"תודה רבה, זה יכול להיות רעיון מצוין", האישה שׂמחָה.
"היא בוודאי תשאל אותי מה הניסיון שלך והיכן כתבת קודם. עסקת בעבר בכתיבה?" לאה שאלה וניגשה אל הקופה לערוך את החשבון.
"רגע, למה היא חייבת לשאול את זה?"
"אין לך ניסיון?" לאה הביטה בחמלה על הסופרת המתחילה, שעיניה זעו מצד לצד. מסכנה, זה עתה היא מגששת צעדיה הראשונים בעולם הספרות.
"דווקא יש לי ניסיון", קולה של הקונה היה עצור ושפתיה חשוקות.
"אמרתי משהו לא במקום? סליחה", ללאה היה לא נעים, "ובכן, איפה כתבת? בעיתון שאני מכירה? המחברת והעט עולים קצת ביוקר, שבעה עשר שקלים, אבל זו סחורה טובה".
"לא, זה לא עיתון שאת מכירה", נענעה האישה בראשה ופניה נטולות חיוך. "יש לך עודף ממאה שקלים?" שלפה שטר מארנקה.
לאה לא הבינה מה קרה לנחמדות של הקונה. מה שאלתי? על מה דרכתי?
"הנה העודף", ניסתה לשמור על חביבותה, "שיהיה לך יום נעים".
הקונה אפילו לא הנידה בראשה, יצאה מהחנות עם עגלת התינוקת, מותירה את לאה מבולבלת ונבוכה.
·
"לכתוב או לא לכתוב, זו השאלה", אמרה תמר לאבי בעודם יושבים במטבח ואוכלים יחדיו את ארוחת הערב. קודם לכן סיפרה לו את השתלשלות מאורעות הבוקר.
"לכתוב", פסק אבי. "אגב, ממרח האבוקדו מצוין".
"כל כך פשוט?" שאלה תמר. ממרח האבוקדו כלל לא העסיק אותה. היא כמעט לא טעמה מן האוכל. "במשך למעלה מחמש עשרה שנה לא הייתי מסוגלת לאחוז בעט, וכעת אתה מציע לי בפשטות שכזו - לכתוב?"
"את בעצמך החלטת זאת כאשר פסעת לחנות, נכון?" הזכיר אבי.
"נמאס לי להיות עקרת בית", הודתה תמר. "מאז מעבר הדירה, הקשרים עם השכנות הקודמות נותקו, ובאזור החדש אין כמעט משפחות שומרות מצוות. אין לי כאן חברות, משעמם לי. עבודות הבית חוזרות על עצמן. אני מרגישה חוסר סיפוק. כמה אפשר לקפל כביסה ולמעוך בננה? כבר במשך שבועות אני מתלבטת אם לשוב לכתוב. הבוקר הייתי בטוחה שזו ההחלטה הנכונה, אבל..."
"אבל...?"
"אולי אני נחפזת מדי? כאשר החלטתי שלא אכתוב יותר, היו לי סיבות טובות להחלטה הזו".
"תמר", קולו של אבי היה רך ואוהד, "חלף זמן רב. את השתנית. אפשר לבחון את ההחלטה מחדש".
"קשה לי", הודתה תמר, "אני פוחדת שאחזור על אותן טעויות".
אבי חיפש את המילים שיוכלו להפיג את החרדה של אשתו. "תמר, אל תשכחי שמאז עברו שנים. את במקום אחר. זכית לחזור בתשובה", אמר לבסוף, חש שאמירתו לא מספקת. הנושא טעון ועמוק בהרבה.
"חזרתי בתשובה, אבל האם זה מספיק? אני לא בטוחה. נראה לי שברגע שאשוב לאחוז בעט, תצוץ מקרבי 'תמר הישנה'. אי אפשר לברוח מהעבר שלנו".
"ואם לא תכתבי בכלל, אולי זו גם בריחה מהעבר?" הפתיע אבי. רעיון הגיח בראשו - "אולי תכתבי מאמר שמבטא קשיים מסוג זה? על 'האני הישן' שלנו שמבצבץ גם לאחר שכבר חזרנו בתשובה..."
"זה כיוון מעניין", תמר הרהרה בקול אך עדיין חששה - "אבל משמעו של דבר שאני אכן כותבת?"
"נכון", הנהן אבי, "את חוזרת לכתוב. היית רוצה שנרים כוסית לכבוד זאת?"
"לא, לא, אל תמהר להרים כוסית", תמר הניעה בראשה, "יש לי הרגשה שהדרך עוד ארוכה".
·
"אמא! מה שלומך? איזו הפתעה!" תמר קידמה את פני אמה, משתדלת להסוות את רגשותיה. בכל זמן אחר היה ביקור כזה משמח, אולם כאשר על גבי השולחן מונחת המחברת ובה נכתבו כבר כמה שורות מן הכתבה המתוכננת, אמה עלולה לגלות מה מתרחש.
"הבאתי לך אוכל טעים", שולה הניחה את השקיות על גבי השולחן. "קציצות, ממולאים. מאז שבקיבוץ אין חדר אוכל, למדתי לבשל כמו שצריך. עליתי על העגלה בגיל מאוחר, אבל הסתדרתי היטב".
"עלית על העגלה? אמא, הדימויים שלך תמיד לקוחים מעולם הקיבוץ... אבל את צודקת, למדת לבשל נפלא. תודה על האוכל החם!" תמר ניצלה את ההזדמנות וסילקה בזריזות את המחברת מן השולחן.
"נו, תמר, מה את מספרת? מה קורה אתך?" אמה התרווחה על גבי הכיסא.
אפרת בת השנה וחצי יצאה מן החדר ובובה בידה.
"בואי לכאן, מתוקה שכמותך!" שולה הניפה אותה והושיבה על ברכיה.
"הכול בסדר, אמא. אני לא עושה שום דבר מיוחד, מגדלת את הילדים..."
"די, תמר, כמה אפשר לשבת בבית?! זה לא בריא. את צריכה לצאת, ללמוד משהו", שולה נופפה באצבעה לעבר בתה.
תמר הנהנה, יודעת שכעת יבוא המונולוג המוכר של אמה.
"אני לא למדתי מקצוע. במשך כל השנים עבדתי בבתי ילדים בקיבוץ, עבודה קשה, כל היום על הרגליים, בלי סיפוק ובלי עתיד; אבל לילדים שלי תמיד אמרתי, אל תעמדו במקום, תלמדו, תתפתחו, תתקדמו בחיים. אם יש לך כשרונות את חייבת לנצל אותם, לא לקבור אותם מתחת לערמות הטיטולים".
"צה אמא, צה אמא", אפרת נחלצה מזרועותיה של הסבתא לעבר אמה.
"אמא, אפרתי שלי איננה ערמת טיטולים", העירה בשקט תמר בעוד בתה מתרפקת עליה.
"חס וחלילה, היא התינוקת החמודה ביותר בעולם", שולה הסכימה מיד, "אולי תתני לה מהאוכל שהבאתי? היא נראית רעבה. אל תדאגי לכשרות, את יודעת שהכשרתי לכבודך את המטבח, וכשאני מבשלת עבורך אני קונה רק גלאט-כושר".
'גלאט-כושר'. תמר חייכה. אמה משתדלת מאוד, אבל המילה הזו עדיין קצת זרה בלשונה הקיבוצית.
"הגעתי לעיר כי יש לי תור לרופא בעוד חצי שעה, אני חייבת לצאת. באתי רק כדי להביא לך אוכל, לחסוך לך את הבישולים ליום אחד". שולה הציצה בשעון. היא קמה ממקומה, נישקה את אפרת וניגשה לדלת. "תזכרי מה שאני אומרת, תמר. תנצלי את הזמן עכשיו, כשאת צעירה. אל תחכי עד שתגיעי לגיל שלי ותצטערי שלא עשית עם עצמך כלום במשך החיים".
"כן, אמא", אמרה תמר בלחש מול הדלת הנטרקת.
אם חיפשה תזכורת לעבר שלה, הרי הוא קם לתחיה ממש עכשיו, כאשר אמה נקשה בדלת ונכנסה לבית עם שקיות האוכל החם ועם מלַאי הציפיות.
היא הכניסה בלי משים את קופסאות האוכל אל המקרר וצנחה עצבנית על גבי הספה. הביקור התסיס את רוחה, אך מצד שני, נראה שגם תפיק ממנו רווח - יתר השראה לכתבה המתוכננת.
ועדיין, עד שתגיע הכתבה לפתחה של העורכת, מחכה לה מסלול ארוך.
בין השאר, יהיה עליה לשוב לחנות מכשירי הכתיבה, להתנצל בפני המוכרת ולבקש את עזרתה ואת תיווכה, בתקוה שזו תסכים. היא נראתה אישה ידידותית.
הלוואי שלא יהיו מכשולים רבים מדי בדרך...
·
שבוע לאחר מכן עמדה תמר במטבח ביתה והכינה לילדיה את הארוחה האהובה עליהם: שניצלים, תפוחי אדמה אפויים בתנור וכמובן אורז לבן.
היא הביטה בשניצלים שבעבעו במחבת. מתי יאכלו הילדים שלה פשטידת ברוקולי או מרק ירקות עשיר עם קטניות ואורז מלא? אבי שב ואומר - 'הילדים צריכים לאכול אוכל בריא הכולל את כל אבות המזון', אבל עד כה כל פשטידה שהכינה נותרה בשלמותה, וגם מרק הירקות עם הפטרוזיליה, ואפילו כשהיה מקושט בשקדי מרק, כמעט ולא זכה לביקוש.
צלצול הטלפון קטע את מחשבותיה.
"אפשר לדבר עם תמר?" שמעה קול סמכותי מעבר לקו.
"מדברת", השיבה ועברה לקלוף את תפוחי האדמה.
"מדברת רחל בירמן, העורכת של 'פנינת השבוע', שלחת לי כתבה לדוגמה על ידי אחותי לפני יומיים".
המקלף נשמט מידה של תמר. המאמר שלה! מעניין מה דעתה של העורכת. היא השקיעה רבות בכתוב, במשך יומיים ליטשה היטב את המילים.
"זה באמת מאמר יפה מאוד וכשרונך ניכר מיד", החלה העורכת, ומחשבותיה של תמר רצו הרחק קדימה. בוודאי התפעלה העורכת מן העושר הלשוני ומן הרעיונות המיוחדים. מעניין מתי יפורסם המאמר.
"אבל הכתבה לא מתאימה עבורנו", סיימה רחל את המשפט חד משמעית. "העיתון שלנו נועד לציבור החסידי. אנחנו לא יכולים לפרסם בו מאמר על 'האני הישן' של בעל תשובה. העיתון שמור מאוד. אנחנו מקפידים על כל מילה. אפשר היה לכתוב על חזרה בתשובה אצל אנשים חרדים, ועל האופן שבו אֶצלם 'האני הישן' שב ומשפיע".
"קצת קשה לי לכתוב מהזווית הזו, אינני חרדית מבית אלא בעלת תשובה", תמר השיבה, מאוכזבת. "אם זה הנושא שתרצי, תצטרכי לחפש כותבת אחרת, מתאימה יותר".
ובכן, הרעיון לשוב לעולם הכתיבה יחזור למגֵרה. למי יש חשק לקלף עכשיו תפוחי אדמה?! כתפיה של תמר צנחו.
"חבל", העורכת הפתיעה את תמר, "סגנון הכתיבה שלך מצא חן בעיניי. ודווקא עובדת היותך בעלת תשובה יכולה לתרום לעיתון".
"אני לא מבינה", תמר זנחה כליל את מלאכת הקילוף, "קודם אמרת שהכתבה לא מתאימה כי אני בעלת תשובה, ועכשיו פתאום אני כן מתאימה?..."
"הנה, אסביר את עצמי. בקרוב מתפנה מקום בעיתון לטור חדש, וחיפשתי מישהי שהסגנון שלה שונה מהקו המוכר אצלנו. כאשר קראתי את המאמר שלך חשבתי לעצמי - הכותבת הזו תוכל להתאים". קולה של רחל הפך להיות תקיף כאשר המשיכה: "אולם אני מזהירה אותך מראש לשים לב לכל מילה שאת כותבת. העיתון שלנו מבוקר ומוקפד. יהיה עלייך להתאים את עצמך".
'העיתון מבוקר ומוקפד', 'יהיה עלייך להתאים את עצמך', מי הם חושבים שהם? תמר ניגשה לשטוף את ידיה בברז, עצבנית.
"יש לך ניסיון בכתיבת טורים? כתבת בעבר טור מוצלח?" התעניינה העורכת.
מכל השאלות, דווקא השאלה הזו! מרוב בהלה המים התיזו לכל עבר. תמר מיהרה לנגב את ידיה וחיפשה תשובה. "אני... אהה... כן, היה לי איזה טור קטן פעם".
טור קטן? לא קטן כל כך. דווקא טור רציני שזכה לתהודה רבה, אבל עדיף לגמד את הרושם כדי שהעורכת לא תשאל שאלות מיותרות.
"באיזה עיתון?"
"אחד העיתונים הלא מבוקרים והלא מוקפדים".
"אה, אני מבינה, בעיתונים ההם? עוד לפני ש... המממ... חזרת בתשובה..."
"מוטב שלא נרחיב", תמר התחמקה.
"ועבורנו תדעי לכתוב טור כן מתאים?" רצתה העורכת לדעת.
"לכתוב טור נוסף? לא, אינני חושבת". לחזור לכתוב זוהי החלטה אחת, ולחזור לכתוב טורים זו כבר החלטה אחרת לגמרי.
"זו כרגע האפשרות היחידה שיש לי להציע לך בעיתון", העורכת הייתה חותכת, "תחליטי אם את רוצה בזה או לא. יש לי מספיק כותבות שישמחו להצעה הזו".
"לא". ההחלטה הייתה מהירה.
"אז לא", הגיבה העורכת ביובש. "שיהיה לך בהצלחה".
היא ניתקה ותמר נותרה עם הטלפון בידה.
·
"אמא, יוני גומר את כל הקטשופ!"
"תחתכי לי את השניצל!"
"אני בכלל לא אוהבת אורז לבן. הכנת גם פסטה?"
"די, תפסיקו לדחוף אותי!"
הילדים ותגרותיהם השכיחו מתמר לזמן קצר את שיחת הטלפון הלא נעימה.
"ילדים, לשבת בשקט ולאכול! בלי לריב ובלי להתלונן!" הורתה להם, קצרת רוח. כתמיד בשעה זו, עליה לשמש בעת ובעונה אחת כמבשלת, מלצרית, מגשרת, שופטת ואף שוטרת. תפקיד בלתי אפשרי שכזה.
כאשר הגיע אבי בשעה מאוחרת יותר להפסקת הצהריים, פתחה לו תמר את הדלת ועל פניה ניכרת העייפות.
"אבא", שמואל קפץ עליו מאחור ואילו יעלי משכה בחולצתו מהעבר השני.
תמר חייכה. שני הגדולים, בני התשע והשמונה, רבים על תשומת לבו היקרה של אבא...
עד שיתפנה אליה, ניגשה היא למטבח להדיח כלים, בניסיון לגבור על הכמות המכופלת: הערמה שהצטברה מארוחת הבוקר והערמות המחודשות מארוחת הצהריים.
זמן קצר לאחר מכן נכנס אבי למטבח. "מה שלומֵך?" שאל.
"מה שלומךָ? איך היה בקליניקה?" השיבה בשאלה. בטרם תספר לו על השיחה המאכזבת עם העורכת, תתעניין גם היא כיצד חלף עליו היום.
"בסדר, ברוך השם", השיב. "טוב שיש לי הפסקה קטנה בבית בין הטיפולים של הבוקר לבין הטיפולים של אחרי צהריים. אני זקוק לכך".
"כן, גם מטפל מצליח ומבוקש כמוך זקוק למנוחה", תמר חייכה אליו.
"נו, נו, מטפל מצליח ומבוקש, אילו כתרים אני מקבל ממך", אבי הגיב משועשע ופנה לבדוק את תכולת הסירים.
תמר הביטה בו. אדם צנוע, שמוט כתפיים, לעולם אינו מתפאר בעצמו ובעבודתו; גובה מחיר נוח ומתחשב בהורים במקרים שבהם הם מתקשים לשלם. אולי זה סוד הצלחתו. דווקא חוסר היומרה שלו והיותו נחבא אל הכלים - אלו התכונות שמאפשרות לנערים שבאים אליו לתת בו אמון.
"מה שלומך את?" אבי הסתובב לאחר שהניח בצלחתו את ארוחת הצהריים, "את נראית עייפה. אולי אגיש לך משהו לאכול?"
"אם הרבנית שלי מהמדרשה הייתה רואה כיצד אתה משרת אותי, היא הייתה נוזפת בי קשות", תמר הגיבה מבודחת.
"אם כך, טוב שהיא איננה רואה", אבי חייך והניח בצלחתה את האוכל. הוא התיישב לשולחן מולה, סקר את פניה ואמר בשקט - "זה רק העייפות והילדים, או שקרה עוד משהו?"
"איך ידעת?" חייכה אליו חיוך עגום.
"מטפל מצליח ומבוקש או לא?!" הוא הגיב, נעץ את המזלג בתפוח האדמה ושאל - "נו, תמר, מה קרה? אני רוצה לשמוע".
תמר נשמה עמוקות - "העורכת טענה שהכתבה שלי לא מתאימה לציבור הקוראים המקודש".
"ציבור הקוראים המקודש?"
"כן, כן. העיתון הקהילתי שלהם שמור ומוקפד עד אימה. היא פוחדת שמא מאמר על 'האני הישן' של בעלי התשובה יפגום בטוהר המחנה".
"דווקא יש צדק בדבריה", אבי לא התרשם מהציניות שבדבריה של אשתו, "אבל מה לגבי סגנון הכתיבה שלך? אותו היא כן אהבה?"
"אהבה מאוד ואפילו הציעה לי טור קבוע", השיבה תמר מבלי לגלות שמץ התלהבות.
"טור קבוע בעיתון? נפלא!" אבי קרא, "ומתי את מתחילה לכתוב? היום? האם תרצי שאשמור על הילדים בצהריים על מנת שתוכלי להתפנות לכך?"
"לא, אין צורך", הגיבה תמר.
"אולי מחר? תגידי, אני כאן לרשותך".
"אבי, תודה, אתה מקסים, אבל אין צורך. אני לא כותבת את הטור הזה".
כוס התה התנדנדה בידו של אבי והמשקה כמעט נשפך על גבי המפה. "לא כותבת? למה, תמר? חבל! הרי טורים זה תחום ההתמחות שלך".
"תחום ההתמחות של 'תמר הישנה' שעדיף שתיוותר בעבר", הגיבה היא. "מלבד זאת, העורכת בעצמה לא יודעת מה היא רוצה. מחד הייתה מעוניינת בטור של מישהי שסגנון כתיבתה שונה מהקו המקובל, ומאידך הזהירה אותי באלפי אזהרות שחלילה וחס לא אעלה על הכתוב בדל רמז מחיי הקודמים".
"זה באמת נשמע מוזר. נראה שהיא עצמה מבולבלת".
"אל תדאג, חסכתי לה את התסבוכת המיותרת הזו. ויתרתי על התפקיד הנחשק".
היא נטלה מן השולחן עלון פרסומות. "אולי אחפש עבודה אחרת במודעות הדרושים. מה אתה אומר? קופאית? מוכרת נעליים? אולי סידור סחורה?"
"סידור סחורה?" אבי העווה את פניו, "זו העבודה שאת חושבת שמתאימה לאישה מוכשרת כמותך?"
"אין לי מקצוע ותעודה, כל כולי רק סופרת בדימוס. עליי לחפש עבודות פשוטות. ובכן, מה אתה אומר, אבי, איזו הצעה יכולה לבוא בחשבון? לסידור סחורה יש יתרון, זו עבודה בשעות הבוקר".
"תמר, במקום לברוח לאי שם מאחורי המדפים עם קרטוני חלב וגבינה, אולי תתקשרי לעורכת, תגידי לה שהתחרטת ושאת מקבלת בשמחה את הצעתה ומתחילה לכתוב ממחר?"
"אבי, אתה היית חכם יותר ממני", הגיבה תמר בלא קשר להצעתו. "לפני שחזרת בתשובה הלכת בתלם, למדת פסיכולוגיה והיום יש לך עבודה מסודרת ומכובדת. ואני? מה אני עשיתי? הקמתי ארגון שמאל מטופש וערכתי את הביטאון שבו הופיע הטור שלי. מה נשאר לי מזה היום? כלום. רק זיכרונות מרים. אצטרך מחר לערוך סבב בין הסופרמרקטים שבעיר ולהציע את שירותיי".
"תמר, אל תמהרי, קחי עוד כמה ימים לפני שאת בוחרת בהסבת מקצוע", ביקש ממנה אבי.
"אם הייתי חכמה כמותך, הייתי לומדת בעבר ולא נאלצת לחפש לעצמי 'הסבות מקצוע' מעין אלו".
"גם לי יש רגעים שבהם אני חושב - אילו רק היה אחרת", אבי אמר בקול שקט, כשעקמימות ניכרת בקצות שפתיו. "גם אני תוהה לעצמי לפעמים אם במקום לעבוד כפסיכולוג יכולתי להיות היום אברך או מגיד שיעור, אילו רק הייתי גדל בבית חרדי ולומד בישיבות מגיל צעיר. אני אוהב את העבודה שלי ומרוויח יפה... אבל לפעמים יש צביטה קטנה בלב, הרגשה כזו שהחיים חולפים ועוברים, ובעצם, לאן אני מתקדם?"
תמר הנהנה. היא הכירה את התסכולים של אבי. לא הייתה זו הפעם הראשונה שהוא שיתף אותה בהם.
הוא נאנח. "מול הגמרא משהו קורה לי, שגורם לי להיות לא מרוכז ולחוץ. אי אפשר ללמוד כך. אני יודע שזה לא קשור להבנה וליכולות שלי, אבל בפועל אני ממש מתקשה".
תמר הנהנה לעומתו. "מצטערת, אבי. אתה צודק, גם לך קשה, לא רק לי".
הוא הרכין ראשו. "את הסוד הזה אני לא מספר לאף אחד".
"חוץ מאשר לי", תמר חייכה.
"טוב שיש לנו עם מי לחלוק את הסודות הקטנים שלנו", אבי הנהן אליה בהקלת מה, אם כי הצער עדיין ניכר היה על פניו.

מיכל בוני

מיכל בוני (35),שבחייה האישיים היא סופרת, תושבת אשדוד, ואם לתאומות.

את תהליך ההתקרבות האישי שלה ליהדות, החלה בוני לפני 18 שנה – צעירה קיבוצניקית בת 17 שמחפשת תשובות לשאלות הגדולות של החיים. 

עוד על הספר

  • הוצאה: דני ספרים
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2016
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 320 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 20 דק'
השתיקה שבין המילים מיכל בוני
פרק א 
לכתוב או לא לכתוב
 
לאה, המוכרת בחנות כלי הכתיבה והציוד המשרדי, הביטה בחנות הריקה. המשמרת הנוחה בשעות הבוקר הייתה המועדפת עליה, ועם זאת, השהות בחנות במשך שעות ארוכות ומשמימות עייפה אותה. חוץ מאשר לסדר את מדפי החנות, אין לה כמעט עבודה.
לחנות נכנסה אישה דוחפת עגלת תינוקת. סקרנות אחזה בלאה. היא חשבה שהיא מכירה את כל הנשים החרדיות באזור, והנה מופיעה לה גברת לא מוכרת.
לאה הביטה בה בעניין מאחורי דלפק הקופה, בתקוה שלא תבחין במבטים הסקרניים. אישה מרשימה, מצח גבוה, נראית חושבת וחקרנית, משדרת עוצמה פנימית. מעניין מה הוביל אותה לכאן.
"סליחה, גברתי, האם את זקוקה לעזרה?" פנתה אליה.
"אני מחפשת מחברת ועט נובע, את יודעת, מהסוג ה-באמת טוב, לא אלו שקונים בשקל".
מחברת ועט נובע מעולה, חלילה לא בשקל. לאה קימטה את מצחה. מאחורי הבקשה השגרתית הזו מסתתר כנראה הסוד המעניין.
"את רוצה מחברת גדולה או קטנה? שורות או חשבון? אולי חלקה?" ניסתה לבדוק מה מן המבחר מתאים ללקוחה.
"לא חשבתי על כך, אבל נראה שתתאים לי מחברת גדולה עם שורות. אני אוהבת שיש לי מרחב כאשר אני כותבת".
סופרת! לאה החניקה את קריאת ההתפעלות בתוך תוכה. היא לטשה באישה מבט נוסף. לא כל יום פוגשים סופרת מקרוב.
כעת גברה סקרנותה שבעתיים. האם הסופרת הזו כותבת רק לעצמה ולמגֵרה, או גם במקום נוסף? ומי יודע, אולי זו אחת מן הסופרות הידועות שמתחבאות מאחורי הקלעים בעוד ספריהן מתפרסמים בחוצות?
"אני אוהבת לקרוא", לאה אמרה, והוסיפה בהמהום קל, כביכול בדרך אגב, "מעניין מה את כותבת".
אמנם נשמע חטטני קצת, אבל איך אפשר שלא לשאול?
"אני בינתיים רק מנסה", השיבה זו.
"ספר?" עיניה של לאה אורו.
"לא, לא ספר", האישה הניעה בראשה. "חשבתי דווקא על כתבות בעיתון".
כתבות בעיתון? לרגע אחד לאה התאכזבה. כבר רצתה להאמין שהיא לוקחת חלק בהתהוותו של ספר בכורה. כתבות בעיתון שקוראים היום ושוכחים מחר, אינן משתוות לספר שנמצא תמיד על המדף ומחכה לך בכל עת שתרצי.
היא סקרה שוב את הלקוחה. זו נראית רצינית ואיכותית. על אף שמדובר רק בכתבות, אולי בכל זאת יירקם כאן משהו טוב - וגם קצת בזכותה.
לאה שלפה מחברת שכריכתה ירוקה. "הצבע הזה ייתן לך השראה", הבטיחה, "זה צבע של טבע, של נוף. סופרים אוהבים את הצבע הזה".
"כן, זה בדיוק הצבע שאני צריכה", שמחה הזרה.
לאה הצטרפה לשמחתה. היום הזה הופך למרתק עם הגברת הסופרת הזו. הלוואי שיהיו עוד כתבות, ושהיא תפקוד שוב ושוב את החנות השוממה.
"והיכן את מפרסמת את הכתבה העתידית?" שאלה לאה בעודה מביטה במבחר העטים הנובעים ובוררת עט מוצלח במיוחד.
"אני עדיין לא יודעת", אמרה האישה בכנות, "כנראה אשלח לכמה עיתונים ואנסה את מזלי".
זה לא נשמע מעודד כל כך. לאה החליטה להתגייס למען הסופרת שבדרך.
"אני יכולה לסייע לך", חייכה אליה. "אחותי עורכת בעיתון הידוע 'פנינת השבוע'. לא אכפת לי לקשר ביניכן, היא נהנית לשלב לפעמים חומר חדש".
"תודה רבה, זה יכול להיות רעיון מצוין", האישה שׂמחָה.
"היא בוודאי תשאל אותי מה הניסיון שלך והיכן כתבת קודם. עסקת בעבר בכתיבה?" לאה שאלה וניגשה אל הקופה לערוך את החשבון.
"רגע, למה היא חייבת לשאול את זה?"
"אין לך ניסיון?" לאה הביטה בחמלה על הסופרת המתחילה, שעיניה זעו מצד לצד. מסכנה, זה עתה היא מגששת צעדיה הראשונים בעולם הספרות.
"דווקא יש לי ניסיון", קולה של הקונה היה עצור ושפתיה חשוקות.
"אמרתי משהו לא במקום? סליחה", ללאה היה לא נעים, "ובכן, איפה כתבת? בעיתון שאני מכירה? המחברת והעט עולים קצת ביוקר, שבעה עשר שקלים, אבל זו סחורה טובה".
"לא, זה לא עיתון שאת מכירה", נענעה האישה בראשה ופניה נטולות חיוך. "יש לך עודף ממאה שקלים?" שלפה שטר מארנקה.
לאה לא הבינה מה קרה לנחמדות של הקונה. מה שאלתי? על מה דרכתי?
"הנה העודף", ניסתה לשמור על חביבותה, "שיהיה לך יום נעים".
הקונה אפילו לא הנידה בראשה, יצאה מהחנות עם עגלת התינוקת, מותירה את לאה מבולבלת ונבוכה.
·
"לכתוב או לא לכתוב, זו השאלה", אמרה תמר לאבי בעודם יושבים במטבח ואוכלים יחדיו את ארוחת הערב. קודם לכן סיפרה לו את השתלשלות מאורעות הבוקר.
"לכתוב", פסק אבי. "אגב, ממרח האבוקדו מצוין".
"כל כך פשוט?" שאלה תמר. ממרח האבוקדו כלל לא העסיק אותה. היא כמעט לא טעמה מן האוכל. "במשך למעלה מחמש עשרה שנה לא הייתי מסוגלת לאחוז בעט, וכעת אתה מציע לי בפשטות שכזו - לכתוב?"
"את בעצמך החלטת זאת כאשר פסעת לחנות, נכון?" הזכיר אבי.
"נמאס לי להיות עקרת בית", הודתה תמר. "מאז מעבר הדירה, הקשרים עם השכנות הקודמות נותקו, ובאזור החדש אין כמעט משפחות שומרות מצוות. אין לי כאן חברות, משעמם לי. עבודות הבית חוזרות על עצמן. אני מרגישה חוסר סיפוק. כמה אפשר לקפל כביסה ולמעוך בננה? כבר במשך שבועות אני מתלבטת אם לשוב לכתוב. הבוקר הייתי בטוחה שזו ההחלטה הנכונה, אבל..."
"אבל...?"
"אולי אני נחפזת מדי? כאשר החלטתי שלא אכתוב יותר, היו לי סיבות טובות להחלטה הזו".
"תמר", קולו של אבי היה רך ואוהד, "חלף זמן רב. את השתנית. אפשר לבחון את ההחלטה מחדש".
"קשה לי", הודתה תמר, "אני פוחדת שאחזור על אותן טעויות".
אבי חיפש את המילים שיוכלו להפיג את החרדה של אשתו. "תמר, אל תשכחי שמאז עברו שנים. את במקום אחר. זכית לחזור בתשובה", אמר לבסוף, חש שאמירתו לא מספקת. הנושא טעון ועמוק בהרבה.
"חזרתי בתשובה, אבל האם זה מספיק? אני לא בטוחה. נראה לי שברגע שאשוב לאחוז בעט, תצוץ מקרבי 'תמר הישנה'. אי אפשר לברוח מהעבר שלנו".
"ואם לא תכתבי בכלל, אולי זו גם בריחה מהעבר?" הפתיע אבי. רעיון הגיח בראשו - "אולי תכתבי מאמר שמבטא קשיים מסוג זה? על 'האני הישן' שלנו שמבצבץ גם לאחר שכבר חזרנו בתשובה..."
"זה כיוון מעניין", תמר הרהרה בקול אך עדיין חששה - "אבל משמעו של דבר שאני אכן כותבת?"
"נכון", הנהן אבי, "את חוזרת לכתוב. היית רוצה שנרים כוסית לכבוד זאת?"
"לא, לא, אל תמהר להרים כוסית", תמר הניעה בראשה, "יש לי הרגשה שהדרך עוד ארוכה".
·
"אמא! מה שלומך? איזו הפתעה!" תמר קידמה את פני אמה, משתדלת להסוות את רגשותיה. בכל זמן אחר היה ביקור כזה משמח, אולם כאשר על גבי השולחן מונחת המחברת ובה נכתבו כבר כמה שורות מן הכתבה המתוכננת, אמה עלולה לגלות מה מתרחש.
"הבאתי לך אוכל טעים", שולה הניחה את השקיות על גבי השולחן. "קציצות, ממולאים. מאז שבקיבוץ אין חדר אוכל, למדתי לבשל כמו שצריך. עליתי על העגלה בגיל מאוחר, אבל הסתדרתי היטב".
"עלית על העגלה? אמא, הדימויים שלך תמיד לקוחים מעולם הקיבוץ... אבל את צודקת, למדת לבשל נפלא. תודה על האוכל החם!" תמר ניצלה את ההזדמנות וסילקה בזריזות את המחברת מן השולחן.
"נו, תמר, מה את מספרת? מה קורה אתך?" אמה התרווחה על גבי הכיסא.
אפרת בת השנה וחצי יצאה מן החדר ובובה בידה.
"בואי לכאן, מתוקה שכמותך!" שולה הניפה אותה והושיבה על ברכיה.
"הכול בסדר, אמא. אני לא עושה שום דבר מיוחד, מגדלת את הילדים..."
"די, תמר, כמה אפשר לשבת בבית?! זה לא בריא. את צריכה לצאת, ללמוד משהו", שולה נופפה באצבעה לעבר בתה.
תמר הנהנה, יודעת שכעת יבוא המונולוג המוכר של אמה.
"אני לא למדתי מקצוע. במשך כל השנים עבדתי בבתי ילדים בקיבוץ, עבודה קשה, כל היום על הרגליים, בלי סיפוק ובלי עתיד; אבל לילדים שלי תמיד אמרתי, אל תעמדו במקום, תלמדו, תתפתחו, תתקדמו בחיים. אם יש לך כשרונות את חייבת לנצל אותם, לא לקבור אותם מתחת לערמות הטיטולים".
"צה אמא, צה אמא", אפרת נחלצה מזרועותיה של הסבתא לעבר אמה.
"אמא, אפרתי שלי איננה ערמת טיטולים", העירה בשקט תמר בעוד בתה מתרפקת עליה.
"חס וחלילה, היא התינוקת החמודה ביותר בעולם", שולה הסכימה מיד, "אולי תתני לה מהאוכל שהבאתי? היא נראית רעבה. אל תדאגי לכשרות, את יודעת שהכשרתי לכבודך את המטבח, וכשאני מבשלת עבורך אני קונה רק גלאט-כושר".
'גלאט-כושר'. תמר חייכה. אמה משתדלת מאוד, אבל המילה הזו עדיין קצת זרה בלשונה הקיבוצית.
"הגעתי לעיר כי יש לי תור לרופא בעוד חצי שעה, אני חייבת לצאת. באתי רק כדי להביא לך אוכל, לחסוך לך את הבישולים ליום אחד". שולה הציצה בשעון. היא קמה ממקומה, נישקה את אפרת וניגשה לדלת. "תזכרי מה שאני אומרת, תמר. תנצלי את הזמן עכשיו, כשאת צעירה. אל תחכי עד שתגיעי לגיל שלי ותצטערי שלא עשית עם עצמך כלום במשך החיים".
"כן, אמא", אמרה תמר בלחש מול הדלת הנטרקת.
אם חיפשה תזכורת לעבר שלה, הרי הוא קם לתחיה ממש עכשיו, כאשר אמה נקשה בדלת ונכנסה לבית עם שקיות האוכל החם ועם מלַאי הציפיות.
היא הכניסה בלי משים את קופסאות האוכל אל המקרר וצנחה עצבנית על גבי הספה. הביקור התסיס את רוחה, אך מצד שני, נראה שגם תפיק ממנו רווח - יתר השראה לכתבה המתוכננת.
ועדיין, עד שתגיע הכתבה לפתחה של העורכת, מחכה לה מסלול ארוך.
בין השאר, יהיה עליה לשוב לחנות מכשירי הכתיבה, להתנצל בפני המוכרת ולבקש את עזרתה ואת תיווכה, בתקוה שזו תסכים. היא נראתה אישה ידידותית.
הלוואי שלא יהיו מכשולים רבים מדי בדרך...
·
שבוע לאחר מכן עמדה תמר במטבח ביתה והכינה לילדיה את הארוחה האהובה עליהם: שניצלים, תפוחי אדמה אפויים בתנור וכמובן אורז לבן.
היא הביטה בשניצלים שבעבעו במחבת. מתי יאכלו הילדים שלה פשטידת ברוקולי או מרק ירקות עשיר עם קטניות ואורז מלא? אבי שב ואומר - 'הילדים צריכים לאכול אוכל בריא הכולל את כל אבות המזון', אבל עד כה כל פשטידה שהכינה נותרה בשלמותה, וגם מרק הירקות עם הפטרוזיליה, ואפילו כשהיה מקושט בשקדי מרק, כמעט ולא זכה לביקוש.
צלצול הטלפון קטע את מחשבותיה.
"אפשר לדבר עם תמר?" שמעה קול סמכותי מעבר לקו.
"מדברת", השיבה ועברה לקלוף את תפוחי האדמה.
"מדברת רחל בירמן, העורכת של 'פנינת השבוע', שלחת לי כתבה לדוגמה על ידי אחותי לפני יומיים".
המקלף נשמט מידה של תמר. המאמר שלה! מעניין מה דעתה של העורכת. היא השקיעה רבות בכתוב, במשך יומיים ליטשה היטב את המילים.
"זה באמת מאמר יפה מאוד וכשרונך ניכר מיד", החלה העורכת, ומחשבותיה של תמר רצו הרחק קדימה. בוודאי התפעלה העורכת מן העושר הלשוני ומן הרעיונות המיוחדים. מעניין מתי יפורסם המאמר.
"אבל הכתבה לא מתאימה עבורנו", סיימה רחל את המשפט חד משמעית. "העיתון שלנו נועד לציבור החסידי. אנחנו לא יכולים לפרסם בו מאמר על 'האני הישן' של בעל תשובה. העיתון שמור מאוד. אנחנו מקפידים על כל מילה. אפשר היה לכתוב על חזרה בתשובה אצל אנשים חרדים, ועל האופן שבו אֶצלם 'האני הישן' שב ומשפיע".
"קצת קשה לי לכתוב מהזווית הזו, אינני חרדית מבית אלא בעלת תשובה", תמר השיבה, מאוכזבת. "אם זה הנושא שתרצי, תצטרכי לחפש כותבת אחרת, מתאימה יותר".
ובכן, הרעיון לשוב לעולם הכתיבה יחזור למגֵרה. למי יש חשק לקלף עכשיו תפוחי אדמה?! כתפיה של תמר צנחו.
"חבל", העורכת הפתיעה את תמר, "סגנון הכתיבה שלך מצא חן בעיניי. ודווקא עובדת היותך בעלת תשובה יכולה לתרום לעיתון".
"אני לא מבינה", תמר זנחה כליל את מלאכת הקילוף, "קודם אמרת שהכתבה לא מתאימה כי אני בעלת תשובה, ועכשיו פתאום אני כן מתאימה?..."
"הנה, אסביר את עצמי. בקרוב מתפנה מקום בעיתון לטור חדש, וחיפשתי מישהי שהסגנון שלה שונה מהקו המוכר אצלנו. כאשר קראתי את המאמר שלך חשבתי לעצמי - הכותבת הזו תוכל להתאים". קולה של רחל הפך להיות תקיף כאשר המשיכה: "אולם אני מזהירה אותך מראש לשים לב לכל מילה שאת כותבת. העיתון שלנו מבוקר ומוקפד. יהיה עלייך להתאים את עצמך".
'העיתון מבוקר ומוקפד', 'יהיה עלייך להתאים את עצמך', מי הם חושבים שהם? תמר ניגשה לשטוף את ידיה בברז, עצבנית.
"יש לך ניסיון בכתיבת טורים? כתבת בעבר טור מוצלח?" התעניינה העורכת.
מכל השאלות, דווקא השאלה הזו! מרוב בהלה המים התיזו לכל עבר. תמר מיהרה לנגב את ידיה וחיפשה תשובה. "אני... אהה... כן, היה לי איזה טור קטן פעם".
טור קטן? לא קטן כל כך. דווקא טור רציני שזכה לתהודה רבה, אבל עדיף לגמד את הרושם כדי שהעורכת לא תשאל שאלות מיותרות.
"באיזה עיתון?"
"אחד העיתונים הלא מבוקרים והלא מוקפדים".
"אה, אני מבינה, בעיתונים ההם? עוד לפני ש... המממ... חזרת בתשובה..."
"מוטב שלא נרחיב", תמר התחמקה.
"ועבורנו תדעי לכתוב טור כן מתאים?" רצתה העורכת לדעת.
"לכתוב טור נוסף? לא, אינני חושבת". לחזור לכתוב זוהי החלטה אחת, ולחזור לכתוב טורים זו כבר החלטה אחרת לגמרי.
"זו כרגע האפשרות היחידה שיש לי להציע לך בעיתון", העורכת הייתה חותכת, "תחליטי אם את רוצה בזה או לא. יש לי מספיק כותבות שישמחו להצעה הזו".
"לא". ההחלטה הייתה מהירה.
"אז לא", הגיבה העורכת ביובש. "שיהיה לך בהצלחה".
היא ניתקה ותמר נותרה עם הטלפון בידה.
·
"אמא, יוני גומר את כל הקטשופ!"
"תחתכי לי את השניצל!"
"אני בכלל לא אוהבת אורז לבן. הכנת גם פסטה?"
"די, תפסיקו לדחוף אותי!"
הילדים ותגרותיהם השכיחו מתמר לזמן קצר את שיחת הטלפון הלא נעימה.
"ילדים, לשבת בשקט ולאכול! בלי לריב ובלי להתלונן!" הורתה להם, קצרת רוח. כתמיד בשעה זו, עליה לשמש בעת ובעונה אחת כמבשלת, מלצרית, מגשרת, שופטת ואף שוטרת. תפקיד בלתי אפשרי שכזה.
כאשר הגיע אבי בשעה מאוחרת יותר להפסקת הצהריים, פתחה לו תמר את הדלת ועל פניה ניכרת העייפות.
"אבא", שמואל קפץ עליו מאחור ואילו יעלי משכה בחולצתו מהעבר השני.
תמר חייכה. שני הגדולים, בני התשע והשמונה, רבים על תשומת לבו היקרה של אבא...
עד שיתפנה אליה, ניגשה היא למטבח להדיח כלים, בניסיון לגבור על הכמות המכופלת: הערמה שהצטברה מארוחת הבוקר והערמות המחודשות מארוחת הצהריים.
זמן קצר לאחר מכן נכנס אבי למטבח. "מה שלומֵך?" שאל.
"מה שלומךָ? איך היה בקליניקה?" השיבה בשאלה. בטרם תספר לו על השיחה המאכזבת עם העורכת, תתעניין גם היא כיצד חלף עליו היום.
"בסדר, ברוך השם", השיב. "טוב שיש לי הפסקה קטנה בבית בין הטיפולים של הבוקר לבין הטיפולים של אחרי צהריים. אני זקוק לכך".
"כן, גם מטפל מצליח ומבוקש כמוך זקוק למנוחה", תמר חייכה אליו.
"נו, נו, מטפל מצליח ומבוקש, אילו כתרים אני מקבל ממך", אבי הגיב משועשע ופנה לבדוק את תכולת הסירים.
תמר הביטה בו. אדם צנוע, שמוט כתפיים, לעולם אינו מתפאר בעצמו ובעבודתו; גובה מחיר נוח ומתחשב בהורים במקרים שבהם הם מתקשים לשלם. אולי זה סוד הצלחתו. דווקא חוסר היומרה שלו והיותו נחבא אל הכלים - אלו התכונות שמאפשרות לנערים שבאים אליו לתת בו אמון.
"מה שלומך את?" אבי הסתובב לאחר שהניח בצלחתו את ארוחת הצהריים, "את נראית עייפה. אולי אגיש לך משהו לאכול?"
"אם הרבנית שלי מהמדרשה הייתה רואה כיצד אתה משרת אותי, היא הייתה נוזפת בי קשות", תמר הגיבה מבודחת.
"אם כך, טוב שהיא איננה רואה", אבי חייך והניח בצלחתה את האוכל. הוא התיישב לשולחן מולה, סקר את פניה ואמר בשקט - "זה רק העייפות והילדים, או שקרה עוד משהו?"
"איך ידעת?" חייכה אליו חיוך עגום.
"מטפל מצליח ומבוקש או לא?!" הוא הגיב, נעץ את המזלג בתפוח האדמה ושאל - "נו, תמר, מה קרה? אני רוצה לשמוע".
תמר נשמה עמוקות - "העורכת טענה שהכתבה שלי לא מתאימה לציבור הקוראים המקודש".
"ציבור הקוראים המקודש?"
"כן, כן. העיתון הקהילתי שלהם שמור ומוקפד עד אימה. היא פוחדת שמא מאמר על 'האני הישן' של בעלי התשובה יפגום בטוהר המחנה".
"דווקא יש צדק בדבריה", אבי לא התרשם מהציניות שבדבריה של אשתו, "אבל מה לגבי סגנון הכתיבה שלך? אותו היא כן אהבה?"
"אהבה מאוד ואפילו הציעה לי טור קבוע", השיבה תמר מבלי לגלות שמץ התלהבות.
"טור קבוע בעיתון? נפלא!" אבי קרא, "ומתי את מתחילה לכתוב? היום? האם תרצי שאשמור על הילדים בצהריים על מנת שתוכלי להתפנות לכך?"
"לא, אין צורך", הגיבה תמר.
"אולי מחר? תגידי, אני כאן לרשותך".
"אבי, תודה, אתה מקסים, אבל אין צורך. אני לא כותבת את הטור הזה".
כוס התה התנדנדה בידו של אבי והמשקה כמעט נשפך על גבי המפה. "לא כותבת? למה, תמר? חבל! הרי טורים זה תחום ההתמחות שלך".
"תחום ההתמחות של 'תמר הישנה' שעדיף שתיוותר בעבר", הגיבה היא. "מלבד זאת, העורכת בעצמה לא יודעת מה היא רוצה. מחד הייתה מעוניינת בטור של מישהי שסגנון כתיבתה שונה מהקו המקובל, ומאידך הזהירה אותי באלפי אזהרות שחלילה וחס לא אעלה על הכתוב בדל רמז מחיי הקודמים".
"זה באמת נשמע מוזר. נראה שהיא עצמה מבולבלת".
"אל תדאג, חסכתי לה את התסבוכת המיותרת הזו. ויתרתי על התפקיד הנחשק".
היא נטלה מן השולחן עלון פרסומות. "אולי אחפש עבודה אחרת במודעות הדרושים. מה אתה אומר? קופאית? מוכרת נעליים? אולי סידור סחורה?"
"סידור סחורה?" אבי העווה את פניו, "זו העבודה שאת חושבת שמתאימה לאישה מוכשרת כמותך?"
"אין לי מקצוע ותעודה, כל כולי רק סופרת בדימוס. עליי לחפש עבודות פשוטות. ובכן, מה אתה אומר, אבי, איזו הצעה יכולה לבוא בחשבון? לסידור סחורה יש יתרון, זו עבודה בשעות הבוקר".
"תמר, במקום לברוח לאי שם מאחורי המדפים עם קרטוני חלב וגבינה, אולי תתקשרי לעורכת, תגידי לה שהתחרטת ושאת מקבלת בשמחה את הצעתה ומתחילה לכתוב ממחר?"
"אבי, אתה היית חכם יותר ממני", הגיבה תמר בלא קשר להצעתו. "לפני שחזרת בתשובה הלכת בתלם, למדת פסיכולוגיה והיום יש לך עבודה מסודרת ומכובדת. ואני? מה אני עשיתי? הקמתי ארגון שמאל מטופש וערכתי את הביטאון שבו הופיע הטור שלי. מה נשאר לי מזה היום? כלום. רק זיכרונות מרים. אצטרך מחר לערוך סבב בין הסופרמרקטים שבעיר ולהציע את שירותיי".
"תמר, אל תמהרי, קחי עוד כמה ימים לפני שאת בוחרת בהסבת מקצוע", ביקש ממנה אבי.
"אם הייתי חכמה כמותך, הייתי לומדת בעבר ולא נאלצת לחפש לעצמי 'הסבות מקצוע' מעין אלו".
"גם לי יש רגעים שבהם אני חושב - אילו רק היה אחרת", אבי אמר בקול שקט, כשעקמימות ניכרת בקצות שפתיו. "גם אני תוהה לעצמי לפעמים אם במקום לעבוד כפסיכולוג יכולתי להיות היום אברך או מגיד שיעור, אילו רק הייתי גדל בבית חרדי ולומד בישיבות מגיל צעיר. אני אוהב את העבודה שלי ומרוויח יפה... אבל לפעמים יש צביטה קטנה בלב, הרגשה כזו שהחיים חולפים ועוברים, ובעצם, לאן אני מתקדם?"
תמר הנהנה. היא הכירה את התסכולים של אבי. לא הייתה זו הפעם הראשונה שהוא שיתף אותה בהם.
הוא נאנח. "מול הגמרא משהו קורה לי, שגורם לי להיות לא מרוכז ולחוץ. אי אפשר ללמוד כך. אני יודע שזה לא קשור להבנה וליכולות שלי, אבל בפועל אני ממש מתקשה".
תמר הנהנה לעומתו. "מצטערת, אבי. אתה צודק, גם לך קשה, לא רק לי".
הוא הרכין ראשו. "את הסוד הזה אני לא מספר לאף אחד".
"חוץ מאשר לי", תמר חייכה.
"טוב שיש לנו עם מי לחלוק את הסודות הקטנים שלנו", אבי הנהן אליה בהקלת מה, אם כי הצער עדיין ניכר היה על פניו.